החופש האמיתי מתחיל על הספה

היו לי תוכניות, אפילו רשמתי לי שלא אשכח. שבוע חופש, כשכל הנוצרים חוגגים את יום ההולדת של בן הנגר מנצרת, ספק יהודי ספק פלשתיני, ואין אימיילים ואין עם מי לדבר, כמעט.

מה בתוכנית: מפגשי קפה עם חברים, נסיעה לירושלים לנגה, תערוכות, סידורים, סרט לבד או ביחד, כל מה שיש לעיר הגדולה להציע במנות גדושות, אסקפיזם לפנים. וזה עבד ביומיים הראשונים, באופן מקרטע משהו. ביום ראשון בצהריים למשל מצאתי את עצמי יושב מול הסרט התיעודי על נובה, צופה באנשים שמנסים לתאר את הבלתי נתפס. לא הבילוי האידיאלי ליום חופש.

בשני דווקא הגעתי לירושלים, ובשלישי ליפו, ושם התחלתי להרגיש רע. ניסיתי להתעלם ולהדחיק סחרחורות ומיחושים, עד שהחלטתי שדי, חזרתי הביתה וקרסתי על הספה. 

ואז התחיל החופש האמיתי. היה את הרגע המכונן שבו הבנתי סופית שלא מדובר בהתקף חרדה, ושאין ברירה אלא להיכנע ולנוח. תה ושמיכה, בינג׳ טלוויזיוני שלא דורש מאמץ קוגניטיבי מופרז, וזהו, לא זזתי עד הלילה. תוכניות בוטלו, ואחרי רגע של אכזבה קלה התמלאתי בשקט גדול. היה משהו מרגיע בידיעה שזה בסך הכל וירוס או משהו, לגמרי עניין של הגוף.

או שלא. האם הייתי מרגיש רע גם אם זה היה שבוע עבודה רגיל, או – ואני חושד באופציה ב׳ – שהגוף שלי זיהה הזדמנות לקרוס סוף סוף, מותש ממה שהנפש עוברת מאז ה-7 באוקטובר? כי חופשה בימים האלה לאו דווקא טוענת מצברים ומספקת מנוחה, אלא מגבירה ומדגישה את הפער בין הבועה היומיומית למציאות המזוויעה, ולפוטנציאל של הסלמה מצפון ומדרום. קמים בבוקר עם הקפה לעוד יום רגיל, אבל בעצם חיים על הקצה. ויש לזה תג מחיר נפשי.

כך שרק אחרי שנזנחו כל התוכניות, והגוף קרס, יכולתי לנוח באמת. לאגור קצת כוחות לקראת המשך ההתמודדות עם המציאות כאן, שהווילון שהסתיר אותה הוסט הצידה באלימות וכבר לא יחזור, ונותר רק לקוות שכל זה יוביל לאיזה שינוי אמיתי, ולחיים סבירים מחוץ לבועה.