אבות שחוזרים

אנשים מתחילים לחזור, והם נראים אותו דבר. פגשתי שניים מהם במשרד, לבושים באותם בגדים כמו פעם, נראים אותו דבר, אולי משהו קצת קהה בעיניים, אולי אני מדמיין. לא היה עליהם שום סימן של מלחמה, אפילו לא בדל רמז לעזה. 

את אחד מהם חיבקתי, הוא קצת הופתע. כבר הושיט יד ללחיצה אבל הייתי צריך לחבק. הוא סיפר על כמה הבן שלו גדל והשתנה בשישים הימים שבהם לא ראה אותו. הילד בן שנתיים, קצת יותר גדול ממני כשאבא שלי לא חזר, ולא ראה שינוי כזה או אחר, ובגלל זה הייתי צריך לחבק. כל מיני תפקידים התערבבו לי בראש – עמית לעבודה, אבא ששב הביתה, החברים של תומר שעדיין שם. זה היה כמעט יותר מדי.

הם מסתובבים במשרד והכול רגיל ונורמלי כאילו אין מלחמה בעולם. שום דבר לא מתפוצץ, אנשים מתלבטים מתי ומה לאכול לצהריים, זה בטח בלתי נסבל. אני מניח שהם לא מבינים איך העולם לא נעצר, איך זה שבאותה מדינה, אותו אזור זמן, מרחק שעות נסיעה ספורות, אנשים הורגים ונהרגים, ופה יוצאים לבירה אחרי העבודה, וכדור הארץ ממשיך להסתובב כאילו כלום.

האיש שלא הבין מאיפה נפל עליו החיבוק שלי סיפר שיש להם יום מרוכז של עיבוד ושיחה עם קב״ן, ושמחתי שלפחות במובן הזה צה״ל התקדם. אם כבר אותם מחדלים, לפחות לטפל בחיילים ביום שאחרי. וגם אם אין מה לבנות על הצבא שיכיל ויידע לטפל לאורך זמן וכמו שצריך, לפחות הוא פותח את הדלת ונותן לגיטימציה להמשיך ולדבר על רגשות ולגעת בפצעים שבנפש. אולי מהמחדל הזה יחזרו יותר אנשים לא רק פיזית, אלא גם נפשית.

אבל בסופו של דבר אבא חזר לילד בן השנתיים שלו, וזה המון. המלחמה הזו תשאיר מאחוריה כל כך הרבה יתומים, הורים שכולים ופגיעות נפשיות, אז בינתיים אתנחם בזה. באבא אחד שחזר.