הזמן לא מרפא

בשישי חל יום ההולדת של האיש שקראתי לו אבא מגיל שלוש. הוא היה אמור להיות כמעט בן 79. עברו יותר משש שנים מאז היום שבו הוא מת בלי שום אזהרה, ואלה היו שנים ארוכות: מגיפה, עכשיו מלחמה, זמן עם משקל. 

ובכל זאת כשאמא שלי סיימה בשישי בילוי עם נגה, הדבר הראשון שהיא חשבה עליו היה להתקשר ולספר לו. שבוע לפני כן הזמנתי חשמלאי להתמודד עם גוף תאורה שהביס אותי. הוא היה איש מבוגר עם חולצה משובצת ומכופתרת בתוך המכנסיים, תיק כלים והערות אירוניות שבאו מלב טוב. והוא היה מקצוען ומגושם בו זמנית, בדיוק כמו אבא שלי, ויכולתי לדמיין אותו מגיע לטפל בעניין אם היה עדיין חי, יורד עלי קצת, עושה הכל כדי לעזור, והתגעגעתי אליו כל היום אחרי שהאיש הלך והאור דלק.

אומרים שהזמן מרפא אבל זה לא מדויק. הוא מארגן זכרונות מחדש, דוחק את הכואבים יותר למדפים האחוריים בארון, מסדר את החללים מחדש כך שלא תיתקל יותר מדי במה שכואב. ומה שבאמת מנצח הוא היום יום, השגרה. יש עבודה וילדים, צרות חדשות וישנות, סרט נע ועמוס במלאכת החיים שהמת כבר לא צועד עליו יחד עם כולם. 

חשבתי על כל מתי המלחמה האיומה הזאת, שירדו גם הם מהמסלול. ולאט לאט יידחקו הצידה מפני היום יום. כמו זרעים הם נטמנים באדמה, ונובט מהם עץ עבות ובלתי נראה. והוא גדל ומסתבך, ואז פתאום מגיע תאריך משמעותי, מישהו ברחוב עם הליכה או צדודית דומה, אמירה, אזכור, משהו שמציף את הכל מחדש. והזמן מתגלה במערומיו, והכל מרגיש כאילו קרה לפני רגע, והחברים, בני המשפחה, אהובים ואהובות, ירגישו הכל מחדש, בתוספת מחשבות על מה היה אילו, ובני כמה היו המתים עכשיו, ואיך היו נראים, ומה היו עושים.

וגם אני, כשהבטתי בתאריך על צג הטלפון, הבנתי שבכלל לא הספקתי עדיין להבין ולעכל, רק לקבל בלית ברירה שהוא איננו. ובעצם לא השתנה דבר, רק הוסט הצידה. והתגעגעתי נורא, והחיים המשיכו וסחפו, עד לפעם הבאה.