לא לגמרי קסום

הקהל היה מורכב ברובו ממשפחות שבאו לערב תרבותי כזה: מצד אחד תזמורת פילהרמונית, מצד שני סרט שכולם אוהבים. ללכת עם ולהרגיש בלי. והיה כיף, והסרט מקסים, וכולנו צחקנו כשויזיני אמר בפעם השישית inconcieveable, וכולנו התעלמנו מהעובדה שווסלי איים על בטרקאפ באלימות שהיתה מזכה אותו בתיק פלילי בהנחה שאיזשהו שוטר היה טורח להקשיב לה. 

אין לי כוונה לכתוב כאן דברי כפירה, ״הנסיכה הקסומה״ הוא סרט נפלא, נכס צאן ברזל תרבותי, ומה לעשות שהזמנים משתנים ומשפט כמו ״במקום שממנו אני בא יש עונשים לנשים שמשקרות״ לא הזדקן טוב. איניגו מונטויה – סביר שהיום ליהוק של שחקן לא לטיני לתפקיד היה מעורר סערת טוויטר – עדיין מקסים. אבל הרומן שבמרכז הסרט, בין הנסיכה (הלא קסומה אגב, סתם תרגום משונה) לווסלי היה בעייתי עם פוטנציאל רעיל אז, ונותר כזה גם היום. ובדרך הספיקו הוא ודומיו לעשות לא מעט נזק לצופים, כולל לי. 

הבלוג הזה נקרא ״יותר מדי סרטים״ בגלל תלונה חוזרת של אמא של נגה ותומר על הגישה שלי לחיים. היא צדקה. אבל מה בעצם אמור הצופה התמים שיושב בקולנוע ״אורות״ ברעננה להבין על העולם, על עצמו, כשהוא צופה במה שקורה על המסך? ווסלי יפה. נורא יפה, ובאטרקאפ אפילו יותר. וזהו. הוא מביט בה, היא בו, אז יו וויש, והופ – אהבת אמת! כמו בסרטים. כמו בחיים? זה מודל הוליוודי שמשליך הצידה את כל מה שמסובך ומורכב בדבר הזה, יחסים. הוא אוהב אותה והיא אותו, ואין צורך לדבר, אין מקום לחששות וחולשות, ריבים, סקס לא מוצלח, לילות נטולי שינה כי הילדים ועבודה וכל הג׳אז הזה.

אם אתה לא יפה כמו דוגמן פרסומות הלבשה תחתונה, אם לא מספיק לך מבט מצועף אחד כדי להתאהב, אם יש לך ספקות, סימן שאתה מקולקל? חבל, היה יכול להיות נחמד. 

באטרקאפ נטולת חוש הומור ואין לה משהו חשוב לומר, מעבר להצהרות אהבה ואיומי התאבדות. ניסיון בריחה נועז? מה פתאום, היא נערת הפוסטר של הפאסיביות, מחכה למושיע. כשווסלי מסביר איך ניצל מהפיראט האיום רוברטס הוא מספר איך תיאר לו את יופיה, ותכל'ס מה עוד היה לו לומר עליה? היא לא בדיוק מקור לאוסף ציטוטים.

ולא שהוא יותר טוב. הוא לא מצליח להבין, למשל, איך היא לא חיכתה לו גם חמש שנים אחרי שהוכרז גופה, ומסביר לה שגם המוות לא יכול לאהבת אמת. אפשר היה לצפות שבין אימוני הסיף לדיי ג׳וב כפיראט יהיה לו זמן לעדכן אותה שעדיין יש לו דופק. ובכן לא. זה סיפור שייגמר בגירושים ומאבק על דופלקס בראשון מערב, או במחסה לנשים מוכות. 

אבל את כל זה אני רואה עכשיו. בזמן אמת, בגיל הנכון. ועורכת הבלוג טוענת שאין מצב שרוב ריינר התכוון לכל זה ברצינות, אבל אי אז בנעורי האבודים סרטים כאלה נתפסו כאידיאל הרומנטי שיש לשאוף אליו, להשוות את עצמך אליו, ולחטוף דיכאון. שירכבו שני הבלונדינים האגוצנטרים האלה אל האופק עם הצהרות האהבה החלולות שלהם ויניחו לי. אני אצא לבירה עם איניגו במקום.