זה היה אמור להיות ספר אסקפיסטי. אמצעי בריחה מהמציאות אל עולמות פנטזיה: קצת אבירים, אולי דרקון, ואם אפשר שיהיה כתוב טוב. המציאות פה היא לא משהו שכדאי לשהות בו יותר מדי, ובין חיסול להורדת דירוג רציתי קצת נחמה. 

לספר קוראים The Bright Sword, והוא מתרחש באנגליה של המלך ארתור, ומדלג בין העלילה המרכזית – חיפוש אחר יורש למלך ארתור שבדיוק מת בקרב מבלי להותיר אחריו ילדים – לבין סיפורי מקור של אבירי השולחן העגול ששרדו. אחד מהם מספר על האביר שנולד בגוף של ילדה. בת למשפחת אצולה שנועדה לגדול ולמצוא שידוך פוליטי הולם.

אלא שהילדה מבינה בגיל צעיר שחלה טעות. היא לא היא, אלא הוא, שנולד בגוף של בת. היא מנסה ללכת במסלול שהותווה לה, ממשחקי בובות דרך לימודי מלאכות והרגלים שיאים לאישה בימי הביניים, אבל משהו בתוכה מתמרד. כשהיא מנסה להצטרף למשחקי הבנים, או להתאמן איתם בסיף בחצר הטירה, היא מגורשת. לא נותרת לה ברירה אלא לפנות לכוחות על טבעיים, מעין עיסקה עם השטן. אם לא להפוך פיזית מאישה לגבר, לפחות ללמוד להילחם כדי שתוכל לברוח, להסתיר כל סממן נשי ולהפוך לאביר השולחן העגול. גבר-גבר עם קול קצת גבוה ונטייה לפרטיות קיצונית כשזה מגיע למקלחות שדה.

זה אחד הטקסטים הכי מוצלחים שקראתי על טרנסג׳נדרים. גדלתי בתקופה שבה ״הומו״ היה עדיין קללה והחוק שקבע שמשכב זכר הוא עבירה בוטל כשהייתי כבר בן 16. רוצה לומר שמה שנראה טבעי לגמרי לבני הדור של ילדי הצריך הסתגלות וחשיבה חדשה מצידי. תמיד הייתי בעד המאבק המוצדק על זכויות להט״ב, אבל לא הקדשתי יותר מדי מחשבה למרכיב של הט׳ בעניין. דווקא הטקסט הזה גרם לאיזשהו אסימון ליפול. תחושת הזרות, ההרגשה שמשהו באישיות שלי לא תואם את הסטנדרטים של הסביבה, היה לי מוכר. אני מניח שכל מי שיקרא את הטקסט הזה ימצא את המקום שבו זה נוגע בו. כל אחד הרגיש בנקודה כלשהי בחיים תקוע בקופסה שלא מתאימה לו. 

יכולתי לדמיין את הנער שהייתי, קורא את הספר הזה ומבין פתאום את נקודת המבט של האחר. ובטח יש נערים ונערות חובבי הז׳אנר שיקראו את הספר ויראו את המציאות קצת אחרת. דווקא טקסט כזה, לא אקדמי, לא דידקטי, יכול להיות אפקטיבי יותר מכל הרצאה או מאמר. וזו אחת הסיבות שתמיד אהבתי ומצאתי מפלט בספרים, שפותחים שער לעולמות אחרים, ובה בעת גורמים לי להבין טוב יותר את העולם שלי.

רק השבוע הבנתי שזה יימשך עוד המון, זמן ושאני צריך לשנות את האופן שבו אני מסתכל על המציאות. זה היה שילוב של הכותרות על הצפון עם שיחה עם חברה על משהו שהיא מתמודדת איתו. לפעמים החיים הם סבל, היא אמרה, ואין מה לעשות לגבי זה. אין פתרון, צריך פשוט לחיות ולהתמודד ולחכות.

בכל פעם שהלכתי להפגנה, בשיחות בעבודה ובקפה הרגשתי את הצרימה שבמילה ״עכשיו״. יש קסם ילדי ב״עכשיו״. אני רוצה פתרון עכשיו ומייד. אין לי סבלנות לתהליכים, לא בא לי לחכות, לא מעניין אותי אילו בעיות ומכשולים יש. תסדרו את זה. 

מי יסדר את זה בדיוק? איפה דמות ההורה המיטיב שיבוא ויארגן את המציאות מחדש? הורה יכול להילחם על שיבוץ של הילד שלו בכיתה המתאימה, או לבוא בדרישות למאמן בחוג, וזה ייגמר בניצחון מוחלט. אני חושד שבמציאות הנוכחית זה עלול להיות טיפה מורכב יותר. 

״עכשיו״ היא מילה שמתאימה לחירום, לדברים שיכולים וצריכים לקרות כמה שיותר מהר. כיבוי שריפות, מילולי ומטאפורי. ילד בן 3 שרץ לכביש סואן זקוק שנגיב אליו עכשיו ומייד, ומנגד ילד עם קשיי למידה או תוגה קיומית צריך טיפול ארוך טווח, וסבלנות, והכלה, ובעיקר הבנה שאין פתרון מהיר, זבנג וגמרנו.

אני רוצה שיחזירו את החטופים "עכשיו", כי זמנם אוזל. אני רוצה שהממשלה הזו תוחלף כמה שיותר מהר, כי היא מנהלת את המציאות שלי בצורה הכי גרועה שאפשר. אני גם רוצה שלום עולמי, "עכשיו", ואת החזרת כל תושבי הצפון הביתה במסגרת הרמוניה איזורית, ולנגב חומוס בדמשק ואולי איזו מרגריטה בביירות, ואת כל זה תארזו לי כהרף עין בבקשה. 

אני בעיקר רוצה את המציאות שהיתה לי בחזרה, את זו שבה יכולתי לעצום עיניים ולהתעלם ממה שקורה בעזה, מפונטציאל ההרס בלבנון, מכל הרחשים המאיימים שמחוץ לבועה התל אביבית הנוחה והנעימה. אני רוצה לקחת את הגלולה הכחולה, ושמישהו יכסה אותי עד מעל לראש, כדי שלא אראה. 

וזה לא עובד ככה, ו״עכשיו״ היא משאלת לב מובנת אבל לא תוכנית עבודה לחיים. וגם אם מחר הממשלה תתחלף והחטופים יחזרו, המציאות תישאר קשה ומדממת, נטולת פתרון אלגנטי עם סוף טוב לסרט. במקום תסכול ילדותי וגעגוע למציאות שלא תחזור בקרוב אני צריך ללמוד להתמודד עם המצב הקיים, ללכת להפגין ולעשות מה שאני יכול כדי לשנות, אבל לקבל את זה שיהיה פה קשה ומר למשך לא מעט זמן. וגם – לשמור בצד קצת תקווה לימים טובים יותר 

לא מזמן חל קצר תקשורתי בבועה שלי סביב הסוגיה הנפיצה של דין וחשבון. הפרטים לא חשובים, עניין של ״כמה זמן לקח לך לענות״. המהות כן: מדי פעם אנשים – שאינם הילדים, האמא, או הבוסים שלי – חושבים שיש להם תביעה טריטוריאלית על הזמן שלי. מתי אני פנוי, תוך כמה זמן אני עונה. זה לא נגמר טוב.

ההגדרה המילונית של דין וחשבון היא ״פרָטי דברים שהתרחשו או שנאמרו״. קל ופשוט, לדווח מה נאמר ומה קרה. מה שמעלה את השאלות: לדווח למי? מתי? למה בעצם? מי אתם בכלל שאני צריך לדווח לכם משהו, כוסעמק?

לבוסית שלי יש זכות לבעלות על נתח נכבד מהלו״ז השבועי שלי, לא כולל שעות לא סבירות, שבתות וחגים. במקרה של ילדים והורים מדובר בזכויות של 24/7 וזה בסדר. עד כאן הכל ברור. מה לגבי חברים? בנות זוג? ומה כללי החנה בבלי של ווטסאפ ומסנג׳ר ואימיילים, ואמוג׳יז במקום טקסט ווי כחול כן-או-לא. מעייף.

כשדורשים ממני דין וחשבון נלחצים לי כל מיני כפתורים: רגשות אשמה, פחד מנטישה, מתגובת נגד אם לא אלך בתלם. וכל זה מעורר התנגדות וכעס, כי מי שדורש ממני דין וחשבון מצמיד תג מחיר לתקשורת האנושית שרציתי – עבודה, חברים, ילדים. ואף אחד לא אוהב את הרגע שבו מגיעה הדרישה לתשלום. 

אני רואה את התגובה של שרי הממשלה האיומה שלנו ומזהה כעס דומה. הם הגיעו לתפקיד מתוך שילוב של אגו, תאוות כוח ואולי קורטוב של תחושת שליחות. הם באו לקצור פירות, ופתאום דורשים מהם לקחת אחריות, לתת דין וחשבון. והם מתמרמרים ומיתממים, אף אחד לא סיפר להם שצריך גם לשלוף את הארנק בסוף הארוחה. 

יש המון מיתוסים ואגדות סביב הנושא הזה של מחיר, מעוץ לי גוץ לי והלאה. מבטיחים הכל כשרוצים משהו – קשר, כוח, ביטחון – ומדחיקים את ההשלכות. לפעמים החשבון נראה לי מופרך, אני מרגיש מרומה. לפעמים אני לוקה בקמצנות, או מגלה מאוחר מדי שהעסק לא נראה לי. הרבה פעמים זה עניין של קצר בתקשורת. אחד הצדדים לא הבין את המקום שלו, לא היה סיכום מראש על התנאים, או שכל אחד הבין את מה שהיה לו נוח להבין. 

אני צריך להיות זהיר יותר בהגדרת ההבנות מראש, וגם בבחירת האנשים שאני מבלה בחברתם. אבל בעיקר בלהבין מראש מה אני באמת רוצה וכמה אני יכול ומוכן לתת כשמגיע הזמן והחשבון מוגש. 

בראשון בבוקר קראתי את הכותרות על החטופים שנרצחו ולא ידעתי מה לעשות עם התערובת של ייאוש וזעם שהתפשטה לי בגוף. לומר שלא יעלה על הדעת, שאי אפשר יותר? מילים ריקות. בשנה האחרונה ובכלל, תמיד כשאתה חושב שהגעת לתחתית שומעים פתאום נקישות מלמטה. יעלה על הדעת, ובטח שאפשר.

התרגלתי. מתרגלים לכול. יש את הכותרות בבוקר עם הקפה: הרג ומוות, ביזת תקציבים ושרים עלובים, וקדימה לעבודה, ויש אימון בערב, וסידורים, ובימים מסוימים אחרי העבודה אפשר גם ללכת להפגנה. תל אביב ממשיכה להיות מתפקדת ונוחה. אפילו ההפגנות הן מרחק הליכה מהבית. ואי אפשר לעצור את החיים הרי, יש ילדים וחשבונות, ואני יכול לקשקש משהו על זה שהניצחון האמיתי הוא להמשיך בשגרה אבל נו באמת. אין ניצחון אמיתי.

בראשון בבוקר האיזון הזה בין בועת היום יום למציאות הגדולה נפרם, כי המוות של השישה היה כל כך מיותר, כל כך קורע לב, סוף טוב מתבקש שהושחת והפך לטרגדיה. וזה טלטל אותי, והיה ברור שאי אפשר יותר ככה, ובאותה נשימה שבעצם אפשר, שיעברו כמה ימים ויצוצו עוד כותרות. בראשון בצהריים סיימתי לענות על אימייל, הלכתי לכיכר הבימה להשתתף בחסימת כביש מנומסת לשעה קלה, ומשם לאםפם לקנות כמה דברים, ובערב הפגנת ענק. ואז החיים המשיכו. בסוף השבוע כולם כבר דיברו על בן גביר וקצת חול בים. 

מישהי בטוויטר כתבה שהיא לא מוצאת סיבה ללכת להפגין. וחשבתי על למה אני ממשיך ללכת בכל זאת, מה המשמעות שלי בכל הסיפור הזה? אם יבואו המונים מה זה משנה אם אשאר בבית, אם יבואו בודדים – גם. וזה לא שאני מסתער על פרשים ומטפס על מכת״זיות. אני טיפה בים. והתחושה היא שמדובר ברעש רקע, אנשים מפגינים, הממשלה האיומה מתעלמת, עוד יום עבר.

יש לי שתי סיבות טובות לצעוד לבגין כדי למחות ולהיספר. האחת אנוכית: אני והמצפון שלי. בסוף היום אני יכול להביט בראי ולדעת שעשיתי משהו, איזה מינימום הכרחי, ותיעלתי את הכעס והייאוש קצת החוצה. אבל לא פחות חשוב מזה, אני מעדיף להיות הצפרדע שבעטה, ולא זאת שויתרה וטבעה. כי אולי אני טועה, ואולי ההפגנות מייצרות לחץ ושחיקה ומשהו יזוז פתאום. וגם להיות עוד טיפה בנחשול הפוטנציאלי הזה עדיף על להתייאש בשקט על הספה. אז יאללה, בגין.