המכשפה הטובה מאיילון צפון

אני מתעב את ימי שני.

חלק נכבד מחיי כאדם בוגר הוקדש להימלטות ממה שכינתה פעם מישהי חשובה, ״אדולטינג״. הצלחתי בקצת מאמץ ולא מעט מזל לארגן לי מציאות שבה אני מדווש לעבודה ובחזרה, עשר דקות על אופניים, שבהן אני חולף על פני אנשים אומללים שינהגו עכשיו שעה-שעתיים בפקקים מעוררי זעם לבית המרווח שלהם בשרון או בחולון. 

ואז מגיע יום שני, שכולל נסיעה שאין מנוס ממנה לרמת החייל. ממש פה קרוב בתל אביב, כמעט שעה לכל כיוון, בתנועה מזדחלת, אלימה וכאוטית. אני יושב במכונית דרוך, מנסה לא להידחף ולא לתת לאחרים להידחף לפני, חוצה צמתים חסומים, וחש בזעם הכבישים מטפס במעלה הגרון. 

אבל בשני האחרון, באמצע הפחד והתיעוב של הכביש המהיר, זה קרה. אור אדום בצומת – חסום כמובן – אני מעיף מבט כבוי ומיואש הצידה ורואה במכונית ליד אישה נאה ששרה בקולי קולות. אני לא שומע אותה, החלונות סגורים ומנועים נוהמים מכל עבר, אבל היא מניפה ידיים, מתנועעת, הפה שלה נפתח ונסגר באקספרסיביות, אי אפשר לטעות. 

אנחנו מביטים בה, הצאצאה ואני, ועולה השאלה מה נעשה אם היא תשים לב לקהל. אנחנו מחליטים שנמחא כפיים. ושנייה אחרי היא קולטת אותנו בזווית העין, אנחנו מוחאים, והיא בתגובה פותחת את החלון – וגם אני – ולחלל האוויר עולים צלילי Defying Gravity מהמחזמר "Wicked". וכולנו שרים יחד, ומה מתאים יותר לפקק ישראלי עצוב ואפור משיר על תעופה ואצבע משולשת לכוח המשיכה?

האור מתחלף לירוק, אנחנו סוגרים חלונות ונוסעים, אבל אני מרגיש קליל ושמח וחי קצת יותר בזכות המכשפה הטובה של אמצע הפקק. תקפצי לי מירי רגב, ומחר – אופניים.