סיכום שנת השבלול

אני אוהב וחושש מסיכומי שנה. ספוטיפיי מספר לי לאילו שירים הקשבתי הכי הרבה, גוגל סופרת את נמלי התעופה שביקרתי בהם השנה, גו-טו מדווחת כמה שעות בילית במכוניות שלהם, סוני מונה שעות מול הפלייסטיישן ועוד וכדומה. 

יש סאבטקסט לנתונים האלה, חרכים שהשנה הזו מציצה דרכם אל תוך הבועה שלי. בחירות מוזיקליות שמעידות על השתבללות וצורך בנחמה של מוזיקה ישנה ומוכרת. יותר מדי טיסות עבודה, ויותר מדי שעות בכבישים פקוקים ואלימים. וקצת פחות מדי שעות של משחק.

ויש נתונים שחסרים. כמה שעות ביליתי בחדר המדרגות מקשיב לאזעקות וקולות פיצוצים. כמה הודעות ווטסאפ בווריאציות על ״כולם בסדר?״ נשלחו. כמה פעמים הלכתי להפגין, וכמה פעמים נשארתי בבית כי תירוץ כלשהו והרגשתי אשם. כמה פעמים קמתי בבוקר והתכווצתי לפני שבדקתי את הכותרות, מחפש שמות מוכרים ב״הותר לפרסום״, מידע על חזרת החטופים, מילה על לקיחת אחריות, רמז לתקווה ושפיות. כמה פעמים לא העזתי מספיק, כמה חוויות היו מיותרות, כמה טעויות, כמה הצלחות.

ובתוך כל זה קרו גם דברים בבועה הקטנה שלי: פרידה עצובה אחת, קרב איגרוף שהתחיל כחצי בדיחה והתגלה כחוויה מטלטלת, שינויים בעבודה שאני עוד מעבד ומעכל, חיזור עיקש אחרי נגה ותומר שהולכים והופכים לבני אדם עצמאיים ממש, התקדמות ואיזונים אצל הפסיכו, ועוד ועוד מהעניין המוזר הזה שנקרא חיים.

ולקראת השנה הקלנדרית-נוצרית החדשה, כמה החלטות ליישום וקידום:

• להפגין יותר, גם אם זה לא נוח, גם אם זה מרגיש חסר טעם, ולו בשביל המצפון
• להתמיד עם האיגרוף, ולנסות מהלכים חדשים (ולחטוף על זה) כי מעט דברים גורמים לי להרגיש חי וקיים ברגע עצמו, זה הכי זן שיש לי
• להמשיך ולתחזק את הקשר עם הצאצאים הגדולים 
• לקרוא, לקרוא, לקרוא
• לקנות פלייסטיישן 5 ולשחק המון

ובאופן כללי לצאת מקונכיית השבלול ולהסתכן קצת, ולהתמודד עם המציאות, ולשמר תקווה חסרת היגיון שב-2025 יהיה טוב יותר.