מה שקורה אחרי

בדרך ללוויה ניסינו להיזכר כמה מחברי הצוות בעבודה איבדו הורה. הגענו לבערך חצי. מין גיל כזה. 

זו היתה לוויה של אבא של עמיתה לעבודה שאני אוהב. מוות פתאומי בלי הכנה מראש. כשעמדנו והקשבנו להספד שנשאה אחותה הסתכלתי על האנשים הדומעים מסביב, וחשבתי איך אצלם – והרגשתי איך אצלי – הכל מתערבב, הסיטואציה הנוכחית יחד עם הזכרונות והטריגרים שהיא מייצרת אצל כל אחד מאיתנו, מערבולת של אבל ואבדן.

ההספד היה יפה ועצוב. לא דרמטי, נטול קלישאות, סיפור על איש שלא הכרתי ושהמילים נתנו לו צורה ואופי, ואפשר היה לדמיין איזה טיפוס הוא היה, ולהרגיש את הקירבה שהיתה כשחי ואת הגעגוע שנולד עכשיו ויישאר לתמיד. 

חשבתי על אבא שלי, שצץ לי בזיכרון מדי פעם בלי אזהרה וללא שום היגיון, ומכווץ לי את הלב. חצי שנה לפני המוות שלו – גם הוא מפתיע ובלי התראה – הייתי בשבעה של עמיתה אחרת. אבא שלה נפטר בשיבה טובה, לא סבל מדי, הספיק להיפרד יפה, באמת הדרך הכי מוצלחת לנטוש את העולם. כשהשווינו חוויות מאוחר יותר הגענו למסקנה שזה לא משנה. בסוף זה אותו חרא, עצב וגעגוע וחור שלא מתמלא בנשמה. 

אחר הצהריים דיברנו הצאצאה ואני על מה קורה אחרי שמתים. גלגול נשמות, גהינום וגן עדן בגירסאות השונות שלהם, כולל המיתולוגיה היוונית, ואולי בכלל פתרון הייטק של העלאת המוח לענן – פתרון קסם שיבטיח לנו חיי נצח ויפתור את התעלומה הגדולה של האנושות לנצח, ורק שאף אחד לא ימחק את הקובץ שלנו בטעות. אמן.