האנשים במעגל הכי פנימי

באמצע השבוע גלעד הודיע שאמא שלו מתה. לא ראיתי אותה עשורים, והיא קפאה בזמן עבורי, כמו החברים של תומר מהיסודי, כמו אמהות של חברים ותיקים אחרים. אני מכיר את גלעד מהתיכון. ההורים שלו, כמו של שאר החברים שלי, היו חלק ממנו, חלק מתפאורה, עוד מרכיב במכלול הזה של ״חבר טוב שלי״. 

זו הגדרה חמקמקה, חברים. גם לפני התיכון היו לי חברים, כלומר ילדים שהגעתי אליהם הביתה והם אלי, ואחר כך הלכנו ביחד למסיבות ולסרטים, כל מה שנהוג ומקובל. ופה ושם היו אפילו חברים קרובים, וכאלה שהדברים שעניינו אותי, כמו קומיקס וספרי מדע בדיוני, עניינו גם אותם. אבל תמיד היתה גם איזושהי שכבת בידוד בינם לביני. איזשהו מעגל אחרון שאף אחד לא עבר. 

ואז הגעתי לתיכון, ופגשתי את עמרי וגלעד, ובפעם הראשונה הרגשתי את המעגל הזה נעלם, ואת היעדר הבדידות המוחלט. הרגשתי שמצאתי אנשים שלא רק אוהבים את הדברים שאני אוהב, אלא אוהבים אותם גם בדיוק מאותן סיבות. חברים שדוברים את השפה שלי בדיוק. 

בילינו המון ביחד, עוברים בין הבתים זה של זה, כשההורים מרחפים ברקע. אמא של גלעד היתה אשת קריירה, לא בדיוק דבר נפוץ בסביבת המחייה שלנו, ובשלנית על. הבדיחה שרצה על אבא של גלעד היא שהוא למעשה רוברט דה-נירו במסווה, נח ברעננה בין סרט לסרט. איש מעולם לא ראה את דה-נירו ואבא של גלעד באותו מקום, עובדה שאין להכחיש. היי, היינו אומרים, ראיתם שאבא של גלעד הוציא סרט חדש? 

דה-נירו הזדקן, וגם אבא של גלעד, שלחץ לי את היד בשבעה, לא תואם את התמונה שיש לי בזיכרון. אני מניח שזה נכון גם לגבי שלושתינו. אנחנו גרים במקומות שונים, וחיים חיים אחרים מאוד זה מזה. עם עמרי הקשר נשאר קבוע וקרוב, עם גלעד פחות. בשנים שחלפו ליקטתי עוד כמה חברים שמצאו את דרכם דרך המעגל, דברים השתנו.

אבל כשישבנו ליד שולחן הפחמימות הטיפוסי של השבעה ודיברנו, היה הד של משהו מוכר. גם אם השיחה נגעה יותר במוות ובסימני הגיל ופחות בנושאים שהעסיקו אותנו בהפסקות בתיכון, עדיין היה שם משהו מהשפה המשותפת ההיא, שלי ושל החברים האמיתיים הראשונים שלי.