על יחסים פתוחים ומכות

בסופו של דבר זו מערכת יחסים מאפשרת. אם הוא לא נמצא אני בוחר פרטנר אחר וזה בסדר, ולהפך. לפעמים יש קצת קנאה, שאלות על מה בדיוק היה ועם מי. באימון הבא כבר נעבוד שוב ביחד. לוקח זמן עד שהדברים האלה נבנים: מבט, כמה קרבות אימון, מילה פה ושם לפני ואחרי, והנה צמחה לה מערכת יחסים.

אבל בחודש שעבר הפרטנר הקבוע שלי לאימונים ארז את המשפחה וטס לטיול של שנה בדרום אמריקה, ומאז האימונים הם אותו דבר וגם לגמרי אחרת. חזרתי לשוק: כשמתפזרים על המזרן הרגליים לא צועדות מעצמן אל אותה נקודה מול אותו שותף, אלא מהססות רגע. אני מסתכל מסביב, מנסה להבין מי גם פנוי וגם יתאים, עם מי יש פוטנציאל לזוגיות אימון הערב הזה. 

אני מרגיש את ההיעדר עוד לפני שאני מתלבש ומכין את עצמי לחטוף מכות. על  מסך הטלפון לא מופיעה הודעת הווטסאפ – ״מגיע היום, כן?״ – שנועדה למלכד, לסנדל, להוסיף משקל למחויבות: יש מישהו שמחכה לך, אז מה אם היה יום ארוך ומתיש ואם כל מיני מיחושי פנטום רומזים לך שעדיף להישאר על הספה. 

כבר הכרנו היטב אחד את השני, את נקודות התורפה ואת נקודות החולשה שצריך לחזק, לעודד. פעם אחת הוא מגיע עם יותר מדי מן המציאות היומיומית על הגב, ופעם אחת אני, ובהתאם אחד מאיתנו גורר ומכריח לעבוד קשה, עד הקצה, ולדחוק את החיים עצמם החוצה, לרחוב. ומפרגנים ומעירים ויש גם הבנה שבשתיקה והוויי והיכרות וחברות מסוג מסוים שנוצרה בסביבה המאוד ייחודית וקצת אלימה הזו.

לא שחסר לי עם מי להתאמן. אחד היתרונות הבולטים של הספק מכון איגרוף ספק כת שאני חבר בו הוא האנשים. משהו במהות של המועדון גורם לכך שרק אנשים טובים שורדים בו. מי שבא להשתולל, אנשים עם עודף טסטוסטרון ודומיהם, לא שורד. בכל אימון אני מוצא מישהו לעבוד איתו, אבל בכל פעם כשאני בדרך מרחף לו מעלי סימן שאלה. הסוף הוא כיף וזיעה ודופמין, אבל בהתחלה חסר משהו.

משפחה זה חשוב, דרום אמריקה זה נחמד (מה רע באיזו בירה אירופאית), אבל אחרי כל השטויות תחזור תחזור, מחכה לך על המזרן עם כפפות ומגן שיניים, שמור פנים ויאללה מכות.