בדיוק לפני הזריחה

אנחנו לא מכירים את רוב האנשים שיושבים בזולה, אבל מרגישים בנוח. כולם מאותה קבוצת גיל, לכולם יש ילדים. יושבים ומדברים על בתי ספר וצבא של הצאצאים, על העבודה שלנו, ועל איך מתכוננים למסיבה שתתחיל עוד מעט, מה לוקחים, כמה ומתי.

הזולה ממוקמת בקצה הצפוני של קניון יפהפה, עשרים דקות ממצפה רמון. מסביב הולכת וקמה עיר קטנה. עוד ועוד מכוניות מקרטעות בדרך עפר אל המתחם, אנשים פורקים ציוד, מקימים אוהלים, מותחים צליות, מדליקים מדורות. המוזיקה לא מפסיקה, מהרגע שהגענו, עד למחרת כשנעזוב, קצב תובעני ובסים שנכנסים לי למחזור הדם, גם כשאני מצליח להירדם באוהל עמוק אל תוך הלילה.

הקניון נראה כמו תפאורה של מערבון, לגמרי חוצלארצי. יש תחושה של יציאה מהמציאות, אבל בבוקר לוקח אותנו אחד מהמארגנים לטיול קצר. דקה הליכה מאיזור המסיבה יש שטח אש ששימש את חיל האוויר. אנחנו שומעים את המוזיקה ויכולים לראות מרחוק אנשים מפזזים בזמן שאנחנו עוברים בין מכולות ישנות ששימשו מטרות, ורואים מכתשים קטנים ונפלי פצצות. פיס אנד לאב וריקודים זה נחמד, אבל אנחנו עדיין בשכונה הלא סימפתית שלנו, לא מצליחים לחמוק ממחשבות על המסיבה ההיא ליד קיבוץ רעים.

אבל בלילה רוקדים, והחושך מסתיר את המטרות והנפלים ועמודי החשמל הרחוקים. המוזיקה מעולה, והאסקפיזם מושלם. רוב הרוקדים הם בני עשרים ושלושים, אנחנו לגמרי מיעוט. נגה היתה מגלגלת עיניים על אבא שלה הפאתט שמתעקש לפזז. אולי היא צודקת, אבל זה לא אכפת לי. אחד מיושבי הזולה אמר: הילדים שלי כבר גדולים, עשיתי את שלי, עכשיו נשאר לי ליהנות.

אנחנו קורסים מוקדם מהמתוכנן, אבל מתעוררים איכשהו בדיוק בזמן לראות את הזריחה. השמש עולה ואנחנו שותים קפה על כיסאות מתקפלים ומניעים את הראש לפי הקצב, רוקדים בישיבה כיאה לגילנו. לא הייתי בטוח שאני רוצה להגיע לכאן, מה לי ולטבע ואוהלים. עכשיו אני לא רוצה לעזוב. זו בועה מתוקה מוקפת כלי משחית ומציאות קשה. רוקדים עוד קצת, מושכים את הזמן, מתקפלים ויוצאים לדרך חזרה מקניון הקסמים.