הרחק מחדר המיון

 הסוף היה טוב, אין סיבה לדאגה. תמיד בדיעבד זה נראה מובן מאליו, אבל כשמתחילים בהפניה לחדר מיון רוב התרחישים שרצים בראש הם לא משהו. אין אתאיסטים בחדר מיון, וגם אופטימיזם לא מאוד נוכח שם. וככל שמתקדמים בגיל נוספים מטענים וזכרונות טראומטיים. לא כיף.

זה התחיל ב״חש ברע״ סטנדרטי, לכולם יש שפעת עכשיו, נו. הבן זוג של אמא שלי, כמו פולני טוב, סירב ללכת להיבדק. מה הסיפור, אפילו חום אין לו. ואי אפשר להכריח, ואז מגלים שדווקא אפשר, ורופא הוזמן הביתה, ואמר שליתר ביטחון כדאי לעשות סי.טי, ומשם למיון והופ – צריך ניתוח, עוד הלילה. 

ומילא אם המשתתפים היו מגיעים לסיפור הזה בלי ניסיון קודם, אבל זה לא המצב. בפינה האדומה אמא שלי, ששכלה שני בעלים. בפינה הכחולה בן הזוג שלה, שאשתו נפטרה לפני שבע שנים. ומסביבם הצאצאים ומשפחה, למודי אסונות ויודעים שלפעמים חרדות מתגשמות. 

לא מתים כל כך מהר, אמרה לי פעם חברה טובה, והיא צודקת. אלא שבמקרה המסוים שבו היא אמרה את המשפט הזה היא טעתה לחלוטין, ובמשפחה שלי כבר יודעים שלפעמים דברים רעים קורים מאוד מהר, ברק מכה פעמיים באותו מקום ושוקל פעם שלישית, ועוד. אז לחץ וחרדה, ותוצאות בדיקות ברפואית מדוברת לא מובנת שרק מלבה את האש. 

ובסוף כלום, כמעט. חרדות של לילה עם שינה טרופה מתגלות כחסרות בסיס באור הבוקר. ניתוח קטן, שבועיים-שלושה של התאוששות, והוא יהיה טוב כמו חדש. מה שהיה יכול היה להיות טראגי נגמר בקול ענות חלושה וטוב שכך. כאילו התקבלה החלטה לפסוח הפעם, לוותר. וזה משמח ומרגיע מצד אחד, ומשאיר תהייה לגבי הפעם הבאה. אבל בינתיים אפשר לחזור להיות אנשים רציונליים ולא מאמינים הרחק מכותלי חדר המיון.