בערב האחרון היה קריר מספיק כדי ללבוש את הז׳קט החביב עלי לארוחת הפרידה ממקסיקו סיטי. כבר הייתי מאורגן ומוכן לרדת ללובי ולצאת למסעדה, הושטתי יד לז׳קט, ואז הבחנתי, כאילו בפעם הראשונה, בפאץ׳ על הכתף השמאלית.

קניתי אותו כמה שנים קודם לכן, בעידודה הנמרץ של נגה, בניו יורק. יפה ויקר, שחור, לוגו של נאס״א על הגב, ודגל ארצות הברית תפור על הכתף. אותה ארצות הברית שבעידן טראמפ עסוקה בסכסוכי גבול ושמות מפרצים במפה עם מקסיקו, שבה אני נמצא כרגע. השארתי את הז׳קט במלון.

ברור שלא לבשנו שום דבר בעל סממנים ישראליים כשטיילנו בעיר, ובמוניות העדפנו לדבר באנגלית, בשלל מבטאים. אחד מהשותפים למסע סיפר שנהג האובר שאל אותו מהיכן הוא, ואחרי שענה ״ישראל״ קיבל הרצאה על זה שביבי רוצח וכל הג׳אז הזה. אנחנו? אנחנו ממלטה, או טרינידד וטובאגו, או אולי אגרבה?

וכך הסתובבנו בעיר נטולי סממני זהות, מנסים להיטמע, לשמור על עמימות. כן אנחנו נראים כמו תיירים, נראים מערביים, אבל מאיפה בדיוק? אין לכם סיכוי לדעת, מקסיקנים חביבים אך עוכרי ישראל בפוטנציה. העובדה שהחבורה שלנו כללה ישראלים, אמריקאי וארגנטינאית אחת רק הוסיפה למסתורין שהעדפנו לשדר. סוג של תושבי כפר גלובלי לובשי ג׳ינס, בלי שיוך לאומי ברור כזה או אחר. 

יש משהו לא נעים בניסיון להסוות זהות. אף פעם לא הצלחתי לתחזק פרופיל פייק ברשתות החברתיות, ליצור דמות ולכתוב בשם בדוי. יש לי איזה צורך בהחצנה, בהוספת חתימת השם האמיתי לטקסט. הצורך להתחבא תחת מעטה גלובלי באמצע מקסיקו סיטי עורר בי התנגדות. הייתי צריך להתאמץ לכבד את בקשת השותפים למסע ולעצור את עצמי מלענות בעברית תוך כדי נסיעה במונית, דווקא, להכעיס. 

ובסופו של דבר תהיתי לכמה נהגי אובר באמת אכפת מאיפה הגענו. הם עסוקים בלעשות מספיק כסף כדי לחיות, בלקבל ציון טוב באפליקציה, במחשבות על הפסקת הסיגריה או השירותים הבאה, על הילדים, על בת/בן זוג. הם מביטים קדימה אל הכביש, מנסים להימנע מהמהמורות שאיש לא טורח לתקן, מרוכבי אופנוע פזיזים, מתיירים, כמונו, שחוצים באדום. ספק אם למישהו מהם יש זמן להתעניין בפאץ׳ עם דגל ארה״ב על הכתף שלי, או בעובדה שאני מתגורר בשטח הכבוש של לב תל אביב. הכול היבריס ופרנויה של אנשים ממדינה קטנה ורעשנית. אולי הייתי צריך ללבוש את הז׳קט בכל זאת.

דפדפתי בקטגלוג הסרטים בעוד המטוס נערך להמריא ממקסיקו סיטי ונתקלתי בפנינת אייטיז נושנה – "טוטסי" עם דסטין הופמן, סרט שמככב כבר שנים בשיחות שלי עם נשים, בדייטים ואחריהם. 

בהתחלה חשבתי להריץ קדימה לקטע המסוים ההוא, ואז החלטתי לתת לסרט סיכוי. הוא לגמרי מחזיק. דסטין הופמן הוא שחקן מובטל שלא מצליח למצוא עבודה, עד שהוא מתחפש לאישה ומקבל תפקיד באופרת סבון. אחת מכוכבות התוכנית היא ג׳סיקה לאנג, והופמן מתאהב בה, כי איך אפשר שלא. וכאן מגיעים לסצינה שכיכבה בשיחות שלי עם נשים: 

הופמן בשבתו כאישה מנהל שיחת לב אל לב עם דמותה של לאנג. מה שזכרתי הוא שלאנג מסבירה לחברתה החדשה מה היתה רוצה שהגבר המושלם יגיד לה. כמה סצינות אחר כך הופמן, הפעם כגבר, ניגש ללאנג במסיבה וחוזר על המשפט ששמע ממנה בפאזה הנשית שלו. לאנג שופכת עליו את המשקה שלה ומביטה בו בבוז. סוף סצינה.

את הסצינה זכרתי, את המשפט המסוים לא. אבל מה זה משנה: מבחינתי זו היתה דוגמה מושלמת לפער בין מה שאנחנו אומרים שאנחנו רוצים, לבין מה שאנחנו רוצים באמת. מספרים לעצמנו נרטיב אחד, ומגלים שהמציאות שונה לגמרי. זה מה שהבנתי אז, זה מה שסיפרתי שנים קדימה.

הצפייה בזמן הטיסה מעל האוקיינוס הוכיחה לי שטעיתי. כשהופמן כאישה מדבר עם לאנג היא עייפה מהחיים, מהחבר הבוגדני שלה, מגברים בכלל. הייתי רוצה, היא אומרת לו/לה, גבר שייגש אלי ויגיד ש״אני יכול לזרוק איזו שורה שנונה, או לשחק משחקים, אבל בסופו של דבר את נראית לי מעניינת ואני רוצה לשכב איתך״. 

כשהופמן חוזר על המשפט הזה כגבר, נראה ונשמע כמו דוש, בלי להבין שהעניין הוא לא הטקסט, אלא הסאבטקסט. לאנג לא רוצה באמת שגבר יגיד לה ״היי, בא לי להיכנס איתך למיטה״. היא רוצה שלא ישחקו איתה, שלא ישחקו בה, היא רוצה כנות ופגיעות. במקום לשמוע את העייפות והביקורת, הופמן חושב שהוא שומע את הסיסמה הסודית לדלת הכניסה. את המשקה בפרצוף הוא מרוויח ביושר. 

זה סרט פמיניסטי להפליא, בעיקר יחסית לתקופה שבה הופק. רק אחרי שהופמן עובר עוד כמה וכמה נסיונות וחוויות כאישה, הוא מגיע לנקודה שבה הוא באמת מבין ומוכן וראוי למערכת יחסים עם דמותה של לאנג. לא הבנתי את כל זה בזמן אמת, ולקח עוד שנים של שיחות עם חברות ובעיקר עם נגה כדי שאצליח לראות את הדברים קצת מהצד השני, איך זה להסתובב כאישה בעולם שהוא בעיקרו גברי. רק קצת. אני לא טיפש מספיק כדי לחשוב שאני יכול להבין את זה באמת, עד הסוף. אפשר לחכות רגע עם הטחת המשקה בפרצוף.

בשלב מסוים העייפות היא כמעט ישות בפני עצמה. כמו דיבוק או חייזר שמשתלט על הגוף. בחילה קלה, סחרחורת, מחשבות שרצות למקומות שלא לגמרי קשורים למציאות. המוח במצב פירה. אין פלא שזו שיטת עינויים ידועה.

ואם לשמור על פרופורציות, כל הסיפור הוא טיסת עבודה למקסיקו – ועוד בביזנס, אין גבול לחוצפה. תשע שעות הבדל, נחיתה באמצע הלילה, הגוף לא מבין למה אני מנסה לגרום לו לישון בשעות שמבחינתו הן אמצע היום, והנה מתחיל יום עבודה שבסופו גם אני מוכן למכור סודות מדינה וילד או שניים בשביל שבע שעות שינה.

זה היבריס, הרעיון שנוכל להיכנס למטוס, לצאת במדינה אחרת ולהתנהל כרגיל. קצת כמו פועלי הבניין של מגדל בבל, אנחנו שחצנים שאמורים מתישהו להיענש על כל זה. נועדנו להישאר על אותה פיסת אדמה, אותה ספה. המסעות האלה גובים מחיר שהולך ותופח עם הזמן. השעות שונות, האנשים אחרים, השפה לא מובנת. ואני אמור לתפקד, לומר דברים אינטליגנטיים. קפאין וסוכר ואלכוהול, מבטים נואשים בשעון שלא זז.

אני לא מצליח להתאפס על השעה בארץ, צהריים והאנשים שאני רוצה לדבר איתם, שאני מתגעגע אליהם, הולכים לישון. וכשאני מגיע למיטה אני יודע מה מצפה לי, תעתוע וגזלייטינג: עייף מת, נרדם תוך שנייה מוכן כולי לתנומה מתוקה, רק כדי להתעורר שלוש שעות אחרי נמרץ וערני, הגוף שלי בטוח שזה הזמן להתחיל את היום. לילה אחד אני מצליח לחזור לישון לעוד שעה, ובבוקר מרגיש ניצחון והתעלות. ועייף.

כדורי שינה ואלכוהול, מלטונין ומשיכת זמן, לזוז, לצאת, לדבר עם אנשים, לכתוב, מוזיקה באוזניות, לרמות את השעון ולבלבל את הגוף. הכל עובד במידה, ובסופו של דבר אני קורא ספר בארבע לפנות בוקר וצופה בזריחה מחלון המלון. עד שאתרגל אמצא את עצמי על מטוס בדרך חזרה, מתחיל הכול מהתחלה. אין פואנטה, אני רוצה הביתה ולישון לילה נורמלי אחד,  ולקום לקצת אחרי הזריחה לשחר של יום חדש.