סוג של שחרור

קווי המתאר מוכתבים לי מראש בווטסאפ. אני אסיע לשדה התעופה, החברה של תומר תיכנס איתו ותלווה אותו עד לצ׳ק אין, משמע אני נשאר בחוץ. אני לא מתווכח. הוא בן 22, אני כבר מזמן לא מגלם תפקיד ראשי במחזה הזה. 

בדרך לנתב״ג אני בעיקר מנסה לא לשאול שאלות טפשיות, ולא להפריע לו ולה. היא עוזרת לו בסידורים לוגיסטיים אחרונים, הוא מחזיק לה את היד כמעט כל הדרך, והם חמודים נורא. כשאנחנו מגיעים אני מוצא מקום קרוב יחסית וניגש ברוב טקס לחיבוק בזמן שהוקצה לי, מנסה לא לדמוע יותר מדי, מחזיק את עצמי לא לומר שישמור על עצמו אלא שייהנה, כי באנו להרים, ואת הדאגות והחרדות אני אמור לשמור לעצמי. ואני מנסה לחשוב על הורים שמסיעים את הבן שלהם ללשכת הגיוס, והנה אני מסיע את שלי לתחילת הטיול הגדול בחו״ל, אז פרופורציות, אבל זה לא באמת עוזר. אל תלך נו מה אכפת לך.

ואחרי שכולם מתחבקים ובוכים הם צועדים פנימה, הוא עם התרמיל החדש על הגב, ואני עוד מסתכל, ויושב רגע באוטו לסדר נשימה, ומתחיל את הנסיעה הביתה. על המקרר יש לי תמונות שלו מטקס הסיום בגן. קטן וחמוד עם שיער קצוץ, מה בין זה לבין החתיך המזוקן והמתולתל שעוד מעט יעלה על מטוס.

קצת אחרי חצות תומר כותב בווטסאפ המשפחתי שנתב״ג עמוס קשות. יש עוד פחות משעה להמראה והוא עוד בבידוק, מנסה להפקיד את התרמיל שלו בדלפק הייעודי יחד עם עוד מטיילים כמוהו, מקווה להספיק לטיסה. אני מרגיש את המתח המוכר בשכמות, כאילו שאני יכול לקפוץ רגע לשדה ולעזור לו, כאילו שהוא לא יכול להסתדר לבד הרבה יותר טוב ממני. 

אני נזכר בנגה, עוד לא בת שנה, מטפסת על הספה בזמן שאני מנהל שיחת טלפון. חיפשנו עבורה מטפלת, ובדיוק דיברתי עם מועמדת ולא שמתי לב לטיפוס ואז לנפילה שבאה בעקבותיו. ניתקתי את הטלפון והרמתי את הילדה הבוכייה על הידיים, רדוף רגשות אשמה, והבנתי שאי אפשר ככה. שאני חייב ללמוד לשחרר. אי אפשר לשים לב כל הזמן, אי אפשר להיות שם כל הזמן.

אני אומר לעצמי שזה שלו. שהוא יידע להסתדר – בנמל התעופה ובהרפתקאות שיבואו אחר כך – והתפקיד שלי הוא לדאוג ולהיות רשת ביטחון. אני נכנס למיטה, ולוקח זמן אבל אני נרדם. בבוקר אני רואה את ההודעה, הכל הסתדר מן הסתם. הוא המריא, ואני נרגע, ומתחיל להתגעגע.