נרקוד נשכח

זו עיר קטנה ומסיבות בה מעט, ואחרי אי אילו שנים הסיכוי ללכת לאחת מהן בלי להיתקל באנשים מהעבר קלוש עד לא קיים. העניין הוא, כמו בממתקים, סמים ותרופות, המינון. 

זה היה שבוע קשה ומציק משלל סיבות, ולפזז קצת היה בדיוק מה שהייתי זקוק לו. וידעתי שמכיוון שזו מסיבה שהולמת אנשים בגילי יש סיכוי סביר למפגשים – חלקם רצויים חלקם פחות – אבל לא תיארתי לעצמי כמה. זה לא היה חלל גדול מדי, ובכל זאת קורה עוד דבר או שניים בתל אביב בשישי בערב  ועדיין איכשהו מצאתי את עצמי ברחבה מוקף הרבה יותר מדי אנשים מהעבר הקרוב, הרחוק והעוד יותר רחוק. 

אקסיות, מישהי שיצאתי איתה פעם לדייט מוזר בזמן הקורונה, אנשים שנתקלתי בהם בסיטואציות שונות ומשונות, ועוד ועוד. והם עוררו בי שלל תחושות, סקרנות, אשמה ונוסטלגיה ומה לא. והיו רגעים שלא היה אכפת לי ותרקוד כאילו אף אחד לא מסתכל, ורגעים שבהם הרגשתי לכוד, מוקף, מחפש נתיב מילוט. 

ונשמתי, ואמרתי שלום לחלקם, לפעמים מייד ולפעמים אחרי עבודה על עצמי וקצת מיץ אומץ, ובעידוד החברה שלי שרקדה מולי והתמודדה עם ייצוגי העבר שלי ועם כמה משל עצמה. ואחר כך דיברנו על זה שאולי היינו מעדיפים מקום אחר, רחבה שבה אף אחד לא מכיר אותנו ואפשר לרקוד בהווה בלבד. 

או שאולי קצת נהנינו מהזרם התת קרקעי הזה, אולי הידיעה שכל אחד מאיתנו מגיע עם נסיונות ונפילות וצלקות הופכת אותנו מושכים יותר זה לזו, מורכבים יותר, מעניינים יותר. ואולי גם פחות מובנים מאליהם. יום אחרי נתקלתי בכתבה שטוענת שמעבר לאושר ומשמעות צריך בחיים גם ״עושר פסיכולוגי״. איך משיגים אחד כזה? "חוויות מגוונות, חריגות, מעניינות ובלתי שגרתיות שמשנות את ראיית העולם שלך. חיים עם טוויסטים ופניות, חיים מלאים באירועים, בדרמה ובמורכבויות״. ובכן, אפשר לסמן וי.