מלאכים בשמי תל אביב

״אז מה אמרנו, רחוב אנג׳ל?״ אני עייף מהטיסה ואין לי כוח לתקן את נהג המונית, אז בטח, שיהיה אנג׳ל. כמו מלאך, כמו המאפייה. יואל אנגל היה מלחין רב זכויות שעלה לארץ מרוסיה ב-1924. אני מניח שבזמן שהלחין את ״היורה״ (גשם גשם משמיים) לא חשב על רחוב קטן שיוצא משדרות רוטשילד, או על כנפי מלאכים. 

פה ושם, בין עבודה, שטיפת כלים, אימון, הופעה, אני חושב על המוות ועל מה שנשאר אחרי. מכיוון שאני חילוני לגמרי התשובה היא פחות או יותר כלום. אני לא רוצה לקבל את זה. יש משהו קשה בסופיות, ברעיון של נקודה שאין אחריה דבר. אבל אם אלוהים מת ואין את חיי העולם הבא, גלגול נשמות ושאר קשקושי פרדס חנה, מה נשאר? 

זיכרון. המשך הקיום דרך אחרים. למשל רחוב על שמך. אם תעשה דברים גדולים מספיק, תמציא, תכבוש, תגן, תיצור, אולי תונצח לעד על שלט קטן. רחוב צדדי, רחוב ראשי, אולי אפילו כיכר! ואז מה? מרי אן אוונס השתמשה בשם העט ג׳ורג׳ אליוט כדי לכתוב שבעה רומנים שזיכו אותה ברחוב קטן וחמוד בתל אביב. גרתי פעם בפינת הרחוב, ומאז ששתי נערות שאלו אותי ״איפה זה רחוב שוש אליוט?״ אני מכנה אותו כך. כמה מדיירי הרחוב יודעים את מקור השם? לכמה מהם אכפת?

מכיוןן שאני עצלן ונהנתן מדי, וכנראה לא אמציא שום דבר ולא אכבוש אף מקום, התקווה היחידה שלי למורשת היא הילדים שלי, שאולי יספרו עלי קצת לילדים שלהם והם בתורם אולי יספרו קצת על סבא שלהם, ואחר כך… זהו, כנראה. אחרי שניים-שלושה דורות הדמות שלך נעלמת מהסיפור.  

מכל סיפורי שמות הרחובות אני הכי אוהב את סמטה פלונית וסמטה אלמונית: לפי אחת הגירסאות, מאיר גצל שפירא, נדבן יהודי עשיר, רצה לקרוא לסמטאות על שמו ועל שם אשתו, אבל ראש העיר מאיר דיזנגוף (אחלה רחוב) התנגד, והחליט על שמות שהם אנטי-הנצחה. שפירא קיבל שכונה על שמו, שמה לה ולעושר, והסמטאות קיבלו פטור מהשתתפות בקרב האבוד של בני האדם נגד השכחה. 

המסקנה המתבקשת היא להניח לכל זה. מדובר במלחמה חסרת תוחלת, בהיבריס אנושי בסיסי. אנחנו פה לכמה דקות, אחר כך לא נהיה ואין פעלול או מזימה שימנעו את זה. אנגל או אנג׳ל, העיקר להגיע הביתה ולדאוג שיהיה בו נעים, כאן ועכשיו.