מודעת אבל באינסטגרם

מודעת האבל תפסה אותי לא מוכן. חשבון אינסטגרם של חברה מהאוניברסיטה. אנחנו לא בקשר קבוע, פה ושם מתכתבים באיזו רשת חברתית, ופתאום מודעת אבל על הגרוש שלה. האיש בגילי. כלומר היה.

התקשרתי. הסיפור התחיל בכאב בטן. לא משתק או נורא, אבל מציק, ולא עובר. האיש החליט ללכת לרופא, מתוך הנחה שמדובר במשהו כמו אבנים בכליות. עבר בדיקה וצילום, וכשהתגלה ממצא חשוד נשלח לעוד בדיקות, ולבסוף קיבל את האבחנה: סרטן. אלים, מתקדם, מפושט ומתפשט. התחזית: עוד חצי שנה לחיות. בפועל זה לקח חודשיים. סוף.

זה סיפור מטלטל מכל הבחינות הצפויות. העובדה שמדובר באיש צעיר יחסית, מאותו שנתון כמוני. הפתאומיות והיעדר הסימנים המקדימים, המהירות שבה הכל נגמר. התחושה הזו שהכל שברירי, נזיל, שהמוצקות לכאורה של הקיום היומיומי היא שקר. מה ששונה ממקרים אחרים היה היעדר הרמזים המקדימים. המעבר מיומיום רגיל ותקין לגזר דין מוות. ופתאום כל מיחוש קטן מעורר חשש. ועד כאן הכל רגיל וידוע, ואחרי הכל אנחנו במדינה רווית אסונות ומיתות משונות.

תהיתי איך זה מרגיש. מה הייתי עושה אם היו מודיעים לי שהזמן שלי קצוב. עם מי לדבר, את מי לפגוש, מה להשלים קודם. ואז זה היכה בי. הבנתי למה דווקא המקרה הזה מטלטל אותי כל כך: כי ההבדל הוא רק בקנה המידה. יש לך בערך שלושים שנה, אומרים לי, אולי ארבעים. תיאורטית ואם לא יהיו הפתעות. יאללה שיהיה בהצלחה. מה עכשיו? מה עושים? עם מי מדברים קודם? זה נשמע כל כך הרבה זמן, אבל הנה הגעתי לגיל 53 כל כך מהר. אני חי באשליה של שליטה – עושה ספורט, נבדק תקופתית – אבל אף אחד לא מבטיח לי כלום, והזמן טס.

אנשים מתים בסופו של דבר, צעירים או זקנים. והקלישאות כולן נכונות: המוות הוא חלק מהחיים, סוף המסע וכל זה. בסדר. בסופו של דבר בלי קשר לשנתון ולנסיבות הוא נותר מסתורי ונורא ועצוב. יד שלופתת את הצוואר שלי ומכריחה אותי להביט על דברים שאני לא רוצה לראות. ואז מרפה לאיטה בתוך ניחומי השבעה ושיחות האבל, עד הפעם הבאה. 

מודעת האבל השנייה השבוע לא הפתיעה אף אחד. אמא של חברה אהובה מהעבודה. בת תשעים, חולה כבר תקופה, אנטיתיזה לסיפור הקודם. מוות שהוא יותר גאולה מטרגדיה. ועדיין בסופו של יום הכל כואב ונורא ועצוב.