הפולשים

זה בר קטן ונחבא, ההפך מאלה שמקשטים את דיזנגוף, שמתפשטים אל המדרכה, מצריכים עיקוף קל, כמעט מושכים אותך ביד שתבוא ותשב. צריך לדעת איפה הוא, לעשות מאמץ קל כדי למצוא, לרדת אי אילו מדרגות לפסאז׳ חשוך. לא מזדמנים אליו במקרה, מגיעים בכוונת מכוון. 

הכוונה של שני הצעירים שנכנסו אליו בשישי מאוחר בלילה היתה רעה. בדיעבד הם בלטו בשטח. לבר הזה מגיעים אנשים מזן מסוים, בגיל מסוים. לרוב לקוחות ותיקים, לרוב מעל גיל ארבעים, תל אביבים למדי, גרושים מאוד, כאלה מין. שני הצעירים נראו בשנות העשרים שלהם, וכאילו נקלעו למקום בטעות. אחרי זמן קצר הם עזבו, וקצת אחר כך הבינה החברה שבאנו לפגוש במקום שהתיק שלה נעלם. 

בתיק היו ארנק, טלפון ומפתחות למכונית. בפיצוציה שליד הבעלים הריץ את ההקלטה ממצלמת האבטחה, ואפשר היה לראות את הצמד נכנס, וזמן קצר אחר כך יוצא בריצה. טלפון לחברת האשראי גילה שהם כבר הספיקו לגהץ את כרטיס האשראי בפיצוציה אחרת, ולהזמין המבורגרים במסעדה לא רחוקה. שיחות לטלפון שלה לא נענו, גם האופציה של מציאת הטלפון מרחוק לא עבדה. כנראה שזו לא היתה הפעם הראשונה של הצמד, הם ידעו מה הם עושים.

אחרי שיחה חסרת טעם עם המשטרה, ומחשבות על מרדף לפי כתובות בתי העסק שבהם צץ הכרטיס, היה ברור שאפשר לסיים את הערב. החברה צעדה עם ליווי למקום שבו חנתה המכונית שלה, וגילתה שם הפתעה. הצמד הצליח למצוא את המכונית, הפך אותה קצת בחיפוש אחר שלל נוסף, אבל השאיר את התיק והמפתחות מאחוריו. אפשר לפחות לנהוג הביתה. 

ברים מהסוג הזה הם בועה. מקום שמרגיש כמו בית שני, בטוח ומוגן, מלא פרצופים מוכרים. יש משהו כואב במיוחד בניפוץ האשליה הזאת. צרות שאפשר לזרוק עליהן קצת כסף ונעלמות הן לא באמת צרות – כרטיס האשראי בוטל, טלפון חדש יירכש, ותוך שבוע שבועיים כל העניין יהפוך לסיפור מעניין, חומר לשיחה עם חברים. אבל משהו בכל זאת יישאר, צלקת קטנה, ואולי חיבור לתחושה השלטת במדינה הזו כבר שנים, של מראית עין של נורמליות יציבה שיכולה להיות מופרת כל רגע. אין מקום לשאננות, אין סיבה להניח שיהיה בסדר. גם בבית.