בחדר הישיבות היו כ-20 אנשים מחמש מדינות ושלוש יבשות, חצי מהם ישראלים. הסתכלתי מסביב וחשבתי שלמעט שניים שלושה משתתפים קשה לנחש מי הגיע מאיפה. כולנו לבושים באותו סגנון, כולנו מדברים אנגלית במבטא סביר ומעלה, אשליה של אחידות ודמיון. 

ואז נשאלה שאלה. הדובר באותו רגע היה ישראלי שחי אי אילו שנים בארה״ב, עם אנגלית קולחת ומבטא מושלם. הפרטים לא משנים: הוא הסביר איך מתבצע תהליך עבודה מסוים, ועמיתה בריטית שאלה אם אפשר אולי לנהל את הדברים אחרת. ״זה״, הוא ענה לה באנגלית צחה, ״יהיה קצת ככה״, והרים את יד ימין מעל הראש, מכופף אותה כך שכף היד תיגע באוזן שמאל. רוצה לומר – וואלה, עקום. 

החדר נחלק לשניים. בפינה הכחולה, ואני בתוכה, הישראלים, אלה שהתנועה הבוטחת מצד אחד של הראש למשנהו היתה ברורה להם, סימן מוסכם ואינטואיטיבי. בפינה האדומה כל השאר, פעורי פה, בוהים באיש המתורבת לכאורה שמולם שהפסיק פתאום לדבר תאגידית אמריקאית ועבר לשפת הסימנים של ילידי האיזור המוזר, מחוץ לגבולות הקרופורייט, שהם מבקרים בו. 

יש משהו מתעתע ומרתק במפגש בין תרבויות שאני חווה על בסיס יומיומי. מצד אחד אנגלית היא השפה השלטת, וכולם משתמשים באותם מונחים, אמונים כולנו על המילון הבלתי רשמי של אומת ההייטק. יש סדנאות להתנהלות מול תרבויות אחרות, קודים ברורים, ניסיון שנרכש. ואז ברגע אחד היד קופצת מעצמה, באינסטינקט מקומי בסיסי קדום, שאין דבר בינו ובין סקיילביליות ואקו-סיסטם, פיילוטיים ואיי-בי טסטינג. העולם הגדול מצטמצם לחצר מאובקת של תיכון, או בסיס צבאי קטן. אשליה קטנה נסדקת, וילון מוסט. 

אחרי הסברים קצרים על כוונת המשורר חזרנו לנהל את הישיבה, והגענו למסקנות יפות באנגלית. מהחלון יכולנו להשקיף על שמי חורף אפורים, כמעט אירופאיים, גם כאן יורד גשם וקר, בדיוק כמו בשאר העולם, ולרגע אפשר היה לפנטז שאנחנו באמת חלק מכפר גלובלי קטן, מערבי ומתקדם, בלי תנועות ידיים מיותרות. 

זכרונות הם עניין מפוקפק ומתעתע. אחת הסיבות שבגללן התחלתי לקרוא שוב את ״עשיו״ של מאיר שלו היתה הזיכרון, או יותר נכון היעדרו. זכרתי שקראתי את הספר, זכרתי שאהבתי אותו, וזהו. עם אקדח לרקה לא הייתי יכול לתאר את העלילה, לנקוב בשמות הדמויות, כלום ושום דבר. 

התחלתי, ודי מהר הבנתי את מקור האמנזיה. ״עשיו״ הוא ספר על משפחה מורכבת ומסוכסכת, רדופת זכרונות וטראומות של עשורים. הוא גדוש בתיאורים מעברם של הגיבורים, שלפעמים משלימים ולפעמים סותרים זה את זה. הספר משחק עם פרספקטיבה וזיכרון, ומוגש על ידי מספר נכלולי שכבר בתחילת המעשייה מודיע לקורא: ״יש לומר את האמת: לפעמים אני משקר״. את הספר קראתי בשנות העשרים המוקדמות. היום אני מבין שלא הבנתי כלום. 

״אני לא מספיק צעיר כדי לדעת הכל״ אמר אוסקר ויילד. סביר שבגיל עשרים וקצת הייתי בטוח שאני מבין את הספר היטב. הוא כתוב נפלא, שלו מספר בו סיפורים שיש בהם ארוטיקה, אלימות ואוכל בשפה עשירה ועם המון ציטוטים, כולל זה שבתחילת הפסקה, חלקם בדויים. היה לי קל ליהנות ממנו ולדמיין שאני מבין את משא הזכרונות והעלבונות שסוחבים הגיבורים. אבל הפער בין להבין תיאורטית ולהבין באמת הוא עצום. אני מניח שקראתי והנהנתי ושכחתי. היום אני קורא והדברים נוגעים בפצעים ונקודות רגישות שלא היו קיימים אז. 

הפעם הראשונה שבה הבנתי את עניין התנודתיות של נקודת המבט ועומק ההבנה היתה בצבא. כמה שנים קודם לכן הייתי עם אמי במפגש עם חיילי השריון שפינו את אבי הפצוע מהמוצב בתעלה. אחד מהם סיפר איך אמר לו ״יהיה בסדר בחורצ׳יק״, ואבא שלי ענה משהו בנוסח ״אתה בחורצ׳יק״. בגיל 16 זה נשמע לי סתמי. בבסיס על מדים, מוקף בתרבות הפז״ם והצעירות של צה״ל, זה היכה בי – השמירה על איזושהי מראית עין של נורמליות באמצע הכאוס של מלחמה. זו היתה בעיטה של פרספקטיבה בבטן. 

החיים שלי לא לינארים. לכאורה הזמן נע מנקודה א׳ לב׳, מחלקת יולדות אל בית העלמין, אבל זו אשליה. למעשה הם מתקדמים במעגלים, בזינוקי תודעה קדימה ואחורה. מה שהבנתי לפני עשור מקבל פתאום צורה ותבנית חדשות, הסיפור משתנה כל הזמן. זה מוצא חן בעיני, האלסטיות הזו של הזיכרון. לכל הפחות זה הופך את הקריאה ב״עשיו״ למענגת במיוחד. 

״אז מה אמרנו, רחוב אנג׳ל?״ אני עייף מהטיסה ואין לי כוח לתקן את נהג המונית, אז בטח, שיהיה אנג׳ל. כמו מלאך, כמו המאפייה. יואל אנגל היה מלחין רב זכויות שעלה לארץ מרוסיה ב-1924. אני מניח שבזמן שהלחין את ״היורה״ (גשם גשם משמיים) לא חשב על רחוב קטן שיוצא משדרות רוטשילד, או על כנפי מלאכים. 

פה ושם, בין עבודה, שטיפת כלים, אימון, הופעה, אני חושב על המוות ועל מה שנשאר אחרי. מכיוון שאני חילוני לגמרי התשובה היא פחות או יותר כלום. אני לא רוצה לקבל את זה. יש משהו קשה בסופיות, ברעיון של נקודה שאין אחריה דבר. אבל אם אלוהים מת ואין את חיי העולם הבא, גלגול נשמות ושאר קשקושי פרדס חנה, מה נשאר? 

זיכרון. המשך הקיום דרך אחרים. למשל רחוב על שמך. אם תעשה דברים גדולים מספיק, תמציא, תכבוש, תגן, תיצור, אולי תונצח לעד על שלט קטן. רחוב צדדי, רחוב ראשי, אולי אפילו כיכר! ואז מה? מרי אן אוונס השתמשה בשם העט ג׳ורג׳ אליוט כדי לכתוב שבעה רומנים שזיכו אותה ברחוב קטן וחמוד בתל אביב. גרתי פעם בפינת הרחוב, ומאז ששתי נערות שאלו אותי ״איפה זה רחוב שוש אליוט?״ אני מכנה אותו כך. כמה מדיירי הרחוב יודעים את מקור השם? לכמה מהם אכפת?

מכיוןן שאני עצלן ונהנתן מדי, וכנראה לא אמציא שום דבר ולא אכבוש אף מקום, התקווה היחידה שלי למורשת היא הילדים שלי, שאולי יספרו עלי קצת לילדים שלהם והם בתורם אולי יספרו קצת על סבא שלהם, ואחר כך… זהו, כנראה. אחרי שניים-שלושה דורות הדמות שלך נעלמת מהסיפור.  

מכל סיפורי שמות הרחובות אני הכי אוהב את סמטה פלונית וסמטה אלמונית: לפי אחת הגירסאות, מאיר גצל שפירא, נדבן יהודי עשיר, רצה לקרוא לסמטאות על שמו ועל שם אשתו, אבל ראש העיר מאיר דיזנגוף (אחלה רחוב) התנגד, והחליט על שמות שהם אנטי-הנצחה. שפירא קיבל שכונה על שמו, שמה לה ולעושר, והסמטאות קיבלו פטור מהשתתפות בקרב האבוד של בני האדם נגד השכחה. 

המסקנה המתבקשת היא להניח לכל זה. מדובר במלחמה חסרת תוחלת, בהיבריס אנושי בסיסי. אנחנו פה לכמה דקות, אחר כך לא נהיה ואין פעלול או מזימה שימנעו את זה. אנגל או אנג׳ל, העיקר להגיע הביתה ולדאוג שיהיה בו נעים, כאן ועכשיו.

אחד מזכרונות הילדות המוקדמים שלי הוא של רובה צעצוע שאהבתי, עד שיום אחד בזמן ששיחקתי בו נצבטה אחת מאצבעות ידי. נעלב וזועם ביקשתי להשליך אותו לפח. אחר כך התחרטתי, אבל היה מאוחר מדי. הפחים כבר רוקנו, הצעצוע אבד לבלי שוב. 

נזכרתי בו כשהתחלנו את פרויקט סידור חדר הילדים, שכלל בעיקר נבירה במגירות צעצועים שלא חוו מגע יד ילד עוד מתקופת הקורונה, והשלכה חסרת רסן של רוב מה שנמצא בהן. מיעוט נמצא ראוי למסירה או תרומה, הרוב – לזבל. הספרים בחדר עברו תהליך סלקציה דומה, מי למסירה לחברים, מי למכירה בכיכר הבימה, ומי לספסל הקרוב, כדי שייאספו וימצאו בית אצל זרים חובבי קריאה.

פרויקט הסידור/השלכה היה צעד נכון ומתבקש, ואני לא אוהב אותו. צריך לעשות סדר בבלגן, בעיקר בדירות תל אביביות צנועות מימדים, ואני מכיר את הטענות על תחושת הזיכוך שבאה עם השלכת חפצים ישנים וכל זה. מארי קונדו עשתה מזה קריירה. 

אבל אני אוהב חפצים. אני אוהב את החיבור שלהם לזמנים שלא יחזרו, את הזכרונות שהם מעלים. זה נכון לחפצים שימושיים – כוס קפה שנרכשה בנסיעה הראשונה שלי אי פעם לבד עם תומר, ולכן תהיה תמיד הכוס המועדפת לקפה בוקר – אבל גם לכאלה שלא נגעתי בהם שנים. עצמים דוממים שיכולים לשכב במגירה נידחת אבל כשאגיע לזרוק אותם יתקפו אותי חרטה ותוגה ונוסטלגיה. להשליך אותם יהיה צעד הצהרתי של פרידה, שריפת גשרים, הודאה שהזמן מתקדם ויש דברים שלא ישובו לעולם.

אם היתה לי אחוזה רחבת ידיים הייתי שומר הכול, אוגר במרתפים ועליות גג, מתכנן לבקר בהם את הרכוש הישן ולא עושה זאת לעולם, אבל משהו בידיעה שהוא שם, שכבות גיאולוגיות של זכרונות בהישג ידי, היה משמח אותי. בינתיים בעולם התל אביבי האמיתי חדר הילדים נראה קצת יותר טוב. ועדיין, מארי קונדו יכולה לקפוץ לי.

״אז עכשיו תהיה מהאנשים המתלהבים האלה שלא מפסיקים לדבר על יפן?״ שאלה נגה, והתשובה היא כן, בהחלט כן. 

יש משהו יומרני עד אימה בלכתוב על מדינה שביקרת בפעם הראשונה למשך שבועיים. מדינה ענקית של 140 מיליון איש, ואני כבר גיבשתי דיעה על סמך הצצה לחלק מזערי ממנה. כמו אמריקאי שיכתוב את רשמיו על תל אביב בפרט וישראל בכלל אחרי כמה ימים במלון על הטיילת. 

ובכל זאת, יש כנראה סיבה להתפעמות החד פעמית שלי מיפן. כבר יצא לי להתלהב ולהתאהב במקומות שביקרתי בהם (היי ניו יורק, הולה מדריד), אבל אף פעם לא חשתי צער פרידה כל כך עמוק וחריף בסוף חופשה. ולאו דווקא מהסיבות הנכונות. ראינו שם מקומות יפים עד כאב, אבל לי מתחשק כל הזמן לדבר על התחבורה הציבורית היפנית.

ואולי זה לב העניין. אחרי יום יומיים הבנתי שיפן היא גירסה של העולם אילו הכל היה עובד בו כמו שצריך. הייתי במקומות שבהם התחבורה הציבורית מתקתקת ומגיעה בזמן, אבל לא באופן הסינרגטי היפני המושלם. זו לא רק הדייקנות – אלה גם השילוט וההוראות שלא מאפשרים לטעות, התדירות המטורפת, כמות הסדרנים שיכוונו אותך לרציף ולקרון, נהג האוטובוס שאומר תודה לכל נוסע שיורד, והשירותים הציבוריים הנקיים להפליא גם באמצע תחנה מרכזית סואנת. יפן היא יקום מסודר, נקי ובטוח. כמו שאמר לי חבר שגר שם – אם אתה מתלבט לגבי משהו תהיה בטוח שמישהו כבר חשב על זה ויש פתרון מסודר וקל. 

וכך, אחרי כמה ימים השרירים מתרפים, חרדת העולם המערבי מתפוגגת, הלב נרגע. אתה מבין שלאן שלא תלך יהיה בסדר, וגם יפה ונקי. לא צריך רשת ביטחון כי היא כבר ארוגה אל תוך מרקם הדברים. ברור שהמטרייה ששכחתי בבית הקפה תהיה שם למחרת, והתחושה היא שאם אשאיר את התיק שלי על ספסל ברחוב ראשי בטוקיו הוא יחכה לי שם בסבלנות, או יוחזר על ידי אזרח אדיב למלון.

בשלב מסוים זה כבר מרגיז – יפן מציבה מראה המעמתת עם חיי היום יום הקלוקלים. הכל יפה, זול, יעיל וקל. בשבוע השני, כשחיכינו לאוטובוס והוא איחר בשלוש (!) דקות, היינו נרעשים. אחרי חיים שלמים במדינה שבה אין לדעת מה יילד יום, מתי יגיע האוטובוס ומה הקשר בין שעת פתיחה נקובה למציאות, יש משהו מטלטל במקום שמתפקד בדיוק של שעון יפני.

אני לא יודע מה המחיר של כל זה. יש משהו רובוטי בהתנהלות של נותני שירות יפניים (נסו לבקש שינויים בקפה שלכם, בהצלחה), אבל מצד שני גיגול קצר מגלה שאמנם אחוז ההתאבדויות ביפן לא נמוך, אבל גם לא גבוה במיוחד (בארה״ב מתאבדים יותר למשל) וכך גם אחוז מקרי הדיכאון. בכל מקרה חזרתי הביתה אל מירי-רגב-לנד המקרטעת ופתאום אי אפשר לא לבהות בכל התפרים הגסים עד פרומים, בלכלוך, ביוקר המחיה ותג המחיר. אני מת על תל אביב אבל כבר נקרע מגעגוע לטוקיו.

על פסגת ההר בהאקונה, איזור תיירותי קסום ביפן, אנחנו מבקשים משתי צעירות לצלם אותנו. הן חייכניות ונחמדות, ושואלות מאיפה אנחנו. התשובה "מישראל" גורמת לחיוך להחמיץ. הן לא אומרות דבר, הן לא צריכות להגיד. 

בארוחת הערב אנחנו יושבים ליד זוג בריטי מבוגר. הוא טיפוס, מסוג האנשים שברור שיש להם חתיכת סיפור. ישראל? כן הוא קורא את החדשות, לא פשוט. הוא נראה כמי שמשתתף בצערנו. היה פעם בתל אביב, וגם בקטאר וערב הסעודית. יש מצב שמבחינתו כולנו אותם ברברים. אולי הוא לא לגמרי טועה.

ביום שני, יום העיסקה. אנחנו בתור לרכבל, ואז בתצפית, ובשיט על אגם פסטורלי, ובכל מקום יש זמזום בעברית, יפן מלאה ישראלים, וכולם מדברים על מתי ישחררו ואת מי, וקטעי וידאו מתנגנים מטלפונים מעל הר געש יפני, שחרור חטופים ותום הטירוף שהחל בשבעה באוקטובר יחד עם ארוחת בופה מפנקת במלון. 

המוכר בחנות תחריטי העץ שגילינו במקרה בקיוטו נפעם לשמוע שאנחנו מישראל. קוראים לו ישוע, הוא יודע שזה בעברית במקור. הוא מזמין אותנו להופעה של חבר שלו ומצייד אותנו בשקית ממתקים מקומיים, צידה לדרך, ומוסיף "שלום". 

אנחנו צועדים ב"שביל הפילוסופים" כשגבר יפני שעובר לידינו נעצר ומתחיל שיחה. ישראל? הוא נראה כאילו ציפה שנביא את הגמלים שלנו איתנו. יש לו חולצה של בוב דילן, והוא מספר שזה הזמר האהוב עליו. הוא אוהב גם את ניל יאנג ומופתע לשמוע שבמזרח התיכון שמעו עליו. 

ביום האחרון בקיוטו, מטר מהמלון, רעש והמולה. הפגנה של יפנים בעד פלסטין, דגלים ופליירים וססמאות באנגלית רצוצה. אני מתכווץ קצת, מסרב לקחת פלייר מיפנית קטנה ונסערת. רוצה לשאול אותם מה להם ולנו, אם לא שמעו שיש עיסקה, תכף פורץ שלום, או לפחות נרגע קצת הקטל. ולמה אתם מפריעים לי כשכבר הצלחתי להתנתק כל כך יפה?

"פלסטין תהיה חופשייה" הם צועקים, וגם מוסיפים את הנהר והים, ואני מסתובב והולך, כי החופש שלי תכף נגמר. אני בגן עדן חייזרי שמרגיש הכי רחוק שאפשר מהבית, אבל יש דברים שאי אפשר לברוח מהם.

כשנסעתי לטיול הגדול אחרי הצבא ידעתי בעיקר שאני רוצה לנסוע למקום אחר – במובן של שונה לחלוטין מזה שאני נמצא בו. אני מניח שזו היתה תגובת נגד למדים, לתחושת המכבש שמשטח אותך לחלק מעיסה כללית אחת, לשגרה על סטרואידים. 

נזכרתי בתחושה הזו כשצעדנו בערב בטוקיו, ומולנו עבר איש בבגדי ריצה עם מסיכת אריה על הפנים, כאילו זה הדבר הכי טבעי בעולם. זו תחושה שמלווה אותי כל רגע בטוקיו, מפגש עם ציוויליזציה זרה, חייזרית. דומה מאוד אבל שונה לגמרי. 

יש משהו מתעתע בנסיעות לחו'ל אני רוצה להתרחק מהמוכר, לנשום אוויר אחר, ואז נוחת בבירות אירופאיות ומרגיש בבית העירוני שלי, כי הכל קצת דומה. יש איזשהו מתח בין הרצון לגלות ולחוות הרפתקאות לבין הצורך בביטחון, המוכר והידוע. 

בטיול ההוא במזרח ברחתי למקומות אחרים ורחוקים ומצאתי את עצמי רוב הזמן עם ישראלים, מתבונן מבחוץ על עולם מוזר. ההבדל המרכזי בין יפן למזרח של אחרי הצבא – תאילנד, נפאל, הודו – הוא ששם הרגשתי זר, אבל מביט על אנשי מדינת עולם שלישי מהצד וקצת מלמעלה. 

ביפן הזווית שונה. טוקיו מרגישה כמו עיר מהעתיד, חכמה ויעילה יותר. החל מהתחבורה הציבורית המדויקת ועד לאסלות חכמות עם לוח מחוונים שלא היה מבייש חללית של נאס"א. הפעם אני זה שמגיע ממדינה מתקדמת פחות, מבורדקת יותר. 

אני מסתובב בטוקיו ומרגיש בה זר באמת, אולי בפעם הראשונה. וזה נפלא. 

ובוקר אחד האלבום שהקשבתי לו שוב ושוב לא היה שם יותר. תמונת העטיפה ושם הלהקה עוד הופיעו בספוטיפיי, אבל במקום רשימת שירים הופיע כיתוב על אי זמינות השירים באיזור שלי. שזו דרך מנומסת להגיד פרי פלסטיין, ציוני עלוב. 

ווט לג, להקה בריטית חמודה, היא לא היחידה שהפכה את המוזיקה שלה ללא זמינה בישראל. אתמול הודיעה גם לורד שאת ״רויאל״ אי אפשר יהיה לשמוע באייטונס ישראל. זה אופנתי, וזה מעצבן. לקח לי רגע להבין למה זה כל כך מרגיז אותי, מעבר לחסרונם של השירים שהפכו לפסקול היום-יום שלי בזמן האחרון. הבה נסלק את החשודים המיידיים: כן, זה מפונק ועצלני, צעד מחאה סימבולי שבעיקר מרשים מעריצים אמריקאים ואירופאים שניזונים על חדשות מטיקטוק ואינסטגרם. קל ונוח יותר מלהפגין, לתרום את כל ההכנסות מהמוזיקה שלכם באיזור למטרה ראויה, או ללבוש חגורת הצלה ולעלות על משט לעזה.

אפשר גם לטעון שמדובר בצביעות – אין לאותם אמנים בעיה להיות מושמעים במדינות לא דמוקרטיות ומדכאות מיעוטים כמו ערב הסעודית. אפשר לומר שזו מחאה שפוגעת בקהל היעד הלא נכון – אני מניח שווט לג, לורד ופריימל סקרים לא מככבות בפלייליסט של סמוטריץ׳, בן גביר והחרדים. זה לא מאוד חשוב, אבל כבר מתחיל להתקרב לנקודה. 

הבעיה המרכזית במחאת הספוטיפיי היא שבסופו של דבר היא משתמשת בכלי של משטרים אפלים ודכאניים, מהסוג שאותם אמנים מתיימרים להתנגד לו – צנזורה. מוזיקה אמורה לעורר רגש, ליצור ערוץ תקשורת בין האמן למאזין, אולי אפילו לעורר מחשבה. אפשר היה להתייחס אליה כאל תחמושת עבור מתנגדי המשטר, להודיע על תמיכה בצד ועמדה מסוימים, להפוך שיר כלשהו להמנון מחאה. אבל קל יותר לחסום ולצנזר. להחשיך מסך, למנוע תקשורת באופן גורף – נשמע דומה למדי למה שעושים ברוסיה של פוטין, הונגריה של אורבן ותכף גם אמריקה של טראמפ. 

מחאת הספוטיפיי היא חלק מעידן שטחי שנמנע ממורכבות כמו מהמגיפה השחורה, ומעדיף סיסמאות גסות ופתרונות בומבסטיים (מהנהר עד הים, איזשהו ים) על ניסיון אמיתי להבין דברים לעומקם. זה עצוב גם כחלק מתוגת התקופה, וגם כי בסופו של יום ווט לג הם אחלה להקה. בתקווה שיפרוץ שלום ואפשר יהיה לשמוע שוב את האלבום האחרון שלהם בנחת.