ארכיון לפי מחבר | noamres

ללמוד לעוף עם זה

כמעט שנתיים הצלחתי להרחיק את הקורונה מהבועה הקטנה שלי, מתגמש ומתפתל, אוכל על ארגזי תנובה ירוקים על מדרכות תל אביב, מסתגל לסגר, עובד מהבית, לא מתעצבן, לא מתפרק. עד שבשבוע שעבר התברר שכדי להיכנס למסעדה בה רצינו לחגוג לתומר 18 צריך לארגן בדיקה מהירה לאחותו הקטנה. תפסתי מונית למתחם הבדיקות, עוד מונח מאוס, כדי לגלות תור ארוך ואיטי שכבר לא מקבל מצטרפים חדשים. עצבים!

זה מה שישבור אותי, אמרתי לעצמי. הצורך לרוץ ולעמוד בתור בשביל מסעדה, הצגה, מלון. זה בלתי נסבל, כמעט כמו הרעיון של לטוס עכשיו לחו"ל עם מסיכה וכל פסטיבל הבדיקות והטפסים לפני. לא טס עד שזה לא נגמר, אולי גם אוכל רק בבית? 

אבל בלתי נסבל הוא עניין יחסי.

חשבתי על הטיסות שלי לניו יורק בימים היפים של לפני הנגיף. ואז חפרתי קצת בגוגל. מתברר שאי אז בשנות ה-60 מי שטס לניו יורק או כל מקום אחר לא הזדקק למסיכה, אבל בהחלט היה עלול למצוא את עצמו סוטה ממסלולו לכיוון חדש ומפתיע, באיומי נשק של חוטף או חוטפים. 

קובה היתה יעד פופולרי. אחת החטיפות הראשונות התרחשה במאי 1961. טיסה ממיאמי לקי ווסט נחטפה על ידי אדם חמוש באקדח וסכין, ונחתה בקובה. חודשיים אחרי הוציאה מינהלת התעופה הפדראלית הנחיות חדשות שאסרו על נוסעים לעלות למטוס עם נשק מוסתר. מתברר שלפני כן אף אחד לא חשב שנוסע עם אקדח זה רעיון רע. רק ב-1973 נוספו לשדות תעופה בארה"ב גלאי מתכת ואמצעים לגילוי חומרי נפץ. במשך השנים שוכללו אמצעי ונוהלי האבטחה, עד שהגיע הפיגוע בתאומים והוכיח שכל זה לא מספיק.

ועכשיו מסיכות ובדיקת קורונה. וזה מעצבן רק כי זה חדש. התרגלנו כבר לכל השאר. אני עוד זוכר את הפעם הראשונה שבה התבקשתי לחלוץ נעליים בנמל תעופה הומה, איזה טרטור, כמה לא נוח, כמה מהר זה הפך לטריוויאלי. הבלתי נסבל של פעם הוא משיכת הכתף המשועממת של היום. 

וזו המסקנה העצובה והלא מפתיעה של כל אירוע הקורונה הבלתי נגמר: הקלות שבה אני מסתגל. מוותר על חירות קטנה שם, פרטיות פה. וזה מוצדק לגמרי, עד שבאיזשהו שלב זה לא יהיה. האם אדע לזהות אותו? ספק רב. אני מניח שבכל העולם ארגוני ביטחון ומוסדות שלטון זוקפים גבה ועוקבים בעניין. מסתגלים להכול, מתרגלים להכול. רק צריך את האיום הנכון מחד, והמוטיבציה המתאימה מאידך. בין מגיפה לחגיגת יום הולדת במסעדה מוצלחת הבחירה שלי ברורה. 

כמעט מאוחר מדי

היא נכנסה למסעדה יפה וזוהרת, מטופפת באלגנטיות על עקבים גבוהים ומאחרת בקצת יותר מעשרים דקות. רציתי להרוג אותה. 

אנחנו מכירים כבר יותר מעשור, והיא מאחרת. תמיד. מסעדות, הופעות, קפה של שישי בצהריים, בראנץ' בשבת. מאחרת. ובכל פעם אני מתעצבן, ובכל פעם היא מתנצלת ומתחנפת במיומנות. מה שמעורר האשמת קרבן לא בלתי מוצדקת. אם היא תמיד מאחרת, למה אני מגיע בזמן ומופתע? 

ישבנו על הבר, המזגן מצנן את העצבים, ושאלתי אותה אם זה לא קשה לה, אם היא לא מבינה כמה זה מעליב את הצד השני, אותי. אתה לא מבין, היא אמרה. בכל פעם שאני מאחרת אני נלחצת. הדופק שלי עולה, אני מזיעה, צועקת על נהג המונית. 

היא סיפרה לי שהאזינה לפודקאסט על מאחרים כרוניים. אנשים שאיחרו לחתונה של עצמם, לטיסה לארץ שהיו חייבים לתפוס כדי להתגייס, ועוד ועוד. היא מצאה שם את עצמה, ואת הסיבה לאיחורים: אני פשוט אף פעם לא מוכנה. תמיד יש עוד זוג נעליים למדוד כי אולי הוא יתאים לאאוטפיט, אודם לשים, תכשיט אחר לנסות.

וזה מכניס אותי לעמדת נחיתות בכל פגישה. אנשים כועסים עלי, האווירה לא נינוחה, זה פוגע בי. אבל אני לא יכולה אחרת. כבר חשבתי ללכת, אני אומר לה. כן, היא עונה, אנשים תמיד אומרים שהם כבר חשבו ללכת. אני מנסה זווית אחרת: את לא יודעת כמה זמן לוקח לך להתארגן? יודעת, על הדקה. אז? זה לא משנה. 

אני תמיד חרד מאיחורים. אם הדילמה שלי היתה בין למדוד עוד נעליים או חולצה לבין לאחר ברור לי מה היה מנצח. אני נוטה להקדים, ואז לחכות, מקלל את החיפזון ומבכה את מה שיכולתי להספיק. פעם דיברתי עם עמית לעבודה על שעות החיים המצטברות שבזבזנו בהמתנה שנולדה מהקדמה. אני מסתכל על האישה שיושבת איתי על הבר ובאמת לא יודע מה עדיף. 

היא מספרת לי שחברים שלה משקרים לה לגבי שעת הארוחה. מכיוון שהשקר שונה כל פעם – חצי שעה, שעה – זה עובד. אנחנו עוברים לנושא אחר, ואוכלים, וטעים ומוצלח.

פעם איחרתי לה. איחור מכובד, דו ספרתי. בעודי ממהר אל בית הקפה קיבלתי הודעה. "נעם", היא כתבה, "זה שאני תמיד מאחרת לא אומר שאני יודעת לחכות". 

לטייל עם תינוק לא שלי

זה נראה שביר, תינוקות. איך לעזאזל המין האנושי הפך לטורף העל שיושב לו בנחת בראש הפירמידה, אם בגיל שלושה חודשים נציג הדור הבא כל כך חסר ישע. אני מחזיק אותו ושומר שלא יעיף את הראש הצידה מדי או ינגח בי. 

הוא מפזר לעברי חיוכים נטולי שיניים כאילו הוא מזהה אותי. אולי הוא מזהה אותי? אין לדעת. היכולות הוורבליות שלו מוגבלות לעת עתה. העובדה שהוא לא שלי ממלאה אותי מידה שווה של הקלה וחרדה. כשחזרנו לפני עידן ועידנים עם נגה מאיכילוב לא הבנו איך משאירים אותנו לבד עם היצור הזה. איפה לעזאזל המבוגר האחראי? רחצנו אותה בארבע ידיים בכיור, כי האמבטיה היתה עצומה ומפחידה. אחרי שבוע באה לבקר חברה טובה ומנוסה ואמרה לנו בעדינות שאנחנו מחתלים את הילדה הפוך.

היום אני המבוגר האחראי. אני בא לעזרה. לוקח תינוק בן שלושה חודשים לטיול כדי שחברה אהובה תוכל לצלוח פגישה בזום. את הילד זה לא מעניין, הוא רוצה על הידיים. אני לוקח אותו, סט מוצצים ועגלה ויוצא לרחובות.

הוא מניע את הגפיים בלי שיטה והיגיון, ונראה נרגש ומרוצה למדי, מפציץ אותי בחיוכיו הקרחים. זוג קשיש עובר לידנו ומציץ לעגלה, האישה שואלת איפה מצאתי מתוק כזה. לרגע אני מרגיש אשם בחטיפת עולל שמנמן. אני ממשיך ללכת, חם ולח ודוחה בחוץ אבל המבטים מסביב הם בריזה צוננת. אני נזכר איך התהלכתי ברחובות תל אביב בחזה מתוח ומנשא מהודק, נהנה מהחיוכים הלא רצוניים שתינוקות מושכים בכוח שאין להתנגד לו. 

אנחנו מתיישבים לשתות בירה ליד כיכר רבין, הכי קרוב לבונדינג גברי שנגיע אליו בעתיד הנראה לעין. הפעוט נראה שמח ומרוצה, כאילו גם הוא נהנה קצת מהבירה הקרה. השיחה חד צדדית, החרדות לא קיימות. אין את המטען הנלווה של איך אגדל אותו, אילו פצעים וטראומות אותיר בו עד שיתבגר, האם אאכזב, האם אצליח לתת לו כל מה שיזדקק לו. כל זה לא מטריד את מנוחתי, כל שעלי לעשות הוא ליהנות מהמתיקות והחיוכים והשמנמנות. אני לא חושב שהבנתי עד לטיול הזה עד כמה כל יציאה לעולם עם ילד משלך משולה לטרק אינסופי עם תרמיל גב כבד ובלתי נראה. 

ואז הוא מתחיל להתעצבן קצת. אני לוקח אותו על הידיים, מתחיל את תנועת הנדנוד האוטומטית שמוטמעת בכל מי שאי פעם תפקד כהורה. אני מרגיש אותו מרפה לאט לאט, וכשאני מניח אותו בעגלה הוא כבר ישן, ידיים פשוטות לצדדים בתנוחת כניעה, נושם בשקט. אני מתחיל את המסלול חזרה, שבסופו אסיר מעלי אחריות והדים של מטעני עבר. אני לגמרי מוכן להיות סבא. צאצאים חוקיים – לכו על זה.

הנוסחה הסודית לאהבה והכחשת קורונה

עד לאותו רגע הכול הלך נפלא. נכחתי בארוחת ערב רבת משתתפים, אי אז לפני הקורונה, פצחתי בשיחה עם אחת האורחות, פלירטטנו בחן, וכבר תהיתי לאן כדאי להזמין אותה לשתות כשהיא התחילה לדבר על גלגול נשמות. ובזאת תמו שידורינו – היא דיברה על נשמות עתיקות, ואני אפסנתי בשקט את תוכניותיי הרומנטיות ותכננתי נסיגה.

כשדיברתי עם המארחת למחרת היא ניסתה לזרוע ספקות. כן, זה מטורלל כל עניין הגלגול, אבל זו חברה ותיקה ומקסימה. אולי אני טועה? אולי זה רק באג קטן במערכת? לכל אחד יש את הקטע הקטן והמוזר שלו, משהו על הסקאלה שבין טיק אקסצנטרי לסוד אפל. איפה נמתח הקו האדום? כמי שהיה נשוי למעריצת שלמה ארצי, האם יש לי מנדט מוסרי לשפוט בכלל? והאם יש הבדל בין דעות למעשים? אפשר בכלל לעצור את הזליגה של אלה לתוך אלה?

ומילא זרים מוחלטים, מקסימום החמצתי דייט מוצלח. מה עושים עם אנשים אהובים וקרובים כשמגלים עליהם לפתע אמת מרה במיוחד? הקורונה חידדה את הבעיה. מההתחלה תפסתי את מתנגדי החיסונים כאנשים לא אינטליגנטים, ההפך מכל מה שנאור ומתקדם. וזה היה קל – הם היו האחר, קבוצה חסרת פנים וצורה שקל להתנשא עליה ולהרגיש טוב עם עצמי, איזה כיף. ופתאום אני נתקל באנשים שאני אוהב שלא מוכנים להתחסן, שמאמצים תיאוריות קונספירציה ועובדות אלטרנטיביות, וזה שובר לי את הלב. 

וכמו כן מייצר דילמה אמיתית. אלבר קאמי אמר שבין הצדק לאמא שלו הוא בוחר באמא, ואני לגמרי בטים קאמי. כשאני רואה ברשתות החברתיות זעם קדוש על הורים שמגנים על בניהם האנסים אני נרתע. למה ציפיתם? נטישה ועקידה? הילדים שלי יכולים לבצע רצח עם בקנה מידה של שיא גינס ואני עדיין אהיה בעדם. זה יתמתן ככל שמעגלי הקירבה יתרחבו, ועדיין – אנשים במעגל הקרוב שלי יצטרכו לבצע זוועת איומות ממש כדי שאתנער מהם, וגם זה רק אחרי בירור מעמיק ושיחות נפש לרוב. 

אז דם ואהבה קודמים לכול. זה לא אומר שאני לא כועס או מאוכזב, אבל אעדיף להדחיק ולהתעלם, לשכוח ולצנזר, אולי קצת לריב. זה צבוע ונטול עקביות. מה שיגרום לניתוק קשר עם חבר אחד לא יהרוס את יחסי עם חבר אחר. יש עוצמה מסוימת של אהבה שמעבר לה הכול הולך: תהיה ביביסט, תתעבי את לד זפלין, זה לא ישנה דבר. 

איני מחזיק בקו אדום ברור וחד. יש נוסחה פתלתלה שמשקללת קירבה ואהבה ודעות ומעשים ומספקת תשובה שונה בכל פעם. וזה בסדר גמור מבחינתי. מוסר וצדק וטובת הכלל זה חשוב, אבל האנשים שאני אוהב חשובים לי יותר. 

סלפי עם אריות

בספארי יש המון בעלי חיים יפים ומרשימים ויותר מדי בני אדם. בכניסה כתוב במפורש: "אסור להאכיל את בעלי החיים", "אסור לצאת מכלי הרכב" ובפנים נהג בעל פנים סמוקות מעודף שמש מזנק החוצה מהמכונית כדי להצטלם עם כמה זברות אדישות. בדרך החוצה זרוע נשלפת מג׳יפ שחור וגדול מדי מפזרת במבה לרגלי יען. 

חם נורא וכולם עצבנים. ילדה חגורה בעגלה שנראית קטנה עליה בשבע מידות, דורשת מההורים שלה לראות כבר שועל פנק מעולף מחום, אבל הם עסוקים באחיה ונראה שנוח להם שהיא כבולה. קלנועית עם סבא וסבתא חולפת לידינו, צמד נכדים רודים בהם מאחור ודורשים במבה אדומה, הסבתא מושיטה את החטיף אחורה מבלי להביט.

ליד השימפנזים יושב זוג עם תינוק ופעוט. האבא מנסה להבין איך בדיוק הפעוט הצליח לדרוך על קוץ. הוא אוחז סנדל אחד ונשמע משועשע. האם שואלת אותו אם הוא מבין שהכול קרה בגלל הרעיון האידיוטי שלו. הוא עונה לה שלא, הוא לא מבין, וכבר לא נשמע מבודח כל כך. זו לא דינמיקה של ריב ראשון, הם כבר רקדו את הריקוד הזה לא מעט, קל לדמיין אותם רוקדים אותו עד למדרגות הרבנות. 

חלק מהכלובים ריקים. הדובים שרועים, מתגרדים ומייחלים לקרחון שיתנתק ויגיע לרמת גן שבמזרח התיכון. מי הסאדיסט שגורר חיה פרוותית כזו למדבר. למעט הקופים והג׳ירפות, רוב החיות דוגלות במדיניות מינימום תנועה במקסימום צל. גם אנחנו כבר מתחילים לערוג למזגן במכונית, ומוצאים סעד זמני בארטיקים יקרים להחריד. 

חנינו חצי בצל והרעש של המזגן מעודד. בכניסה למתחם האריות עובדת ספארי נואשת מנסה לסדר את טור המכוניות באמצעות זעקות שבר הבוקעות מהרמקול. הפיאט הלבנה חוסמת את כולם, הסקודה הכחולה על קו השער וצריכה לקחת רוורס, וכל זה כדי לראות שלוש לביאות ואריה מנומנם נחים בצל. אף אחד לא מקשיב לה.

מהספסל האחורי שואלים אותי למה כתוב על השלט בכניסה לאריות ״אנא חכו בסבלנות לפתיחת השער״ אבל באנגלית כתובות רק שתי מילים – Please wait. יש פה איזו אמירה על התרבות המקומית, אני מניח. מבקר קולנוע אחד כתב פעם על מדיניות התרגום של שמות סרטים בעברית ואיך Losing it הפך ל״לאבד את הבתולים בטיחואנה״. צריך להסביר כאן בדיוק מי, מה ולמה, וגם אחרי כל זה רוב הסיכויים שאיש לא יחכה בסבלנות לשום דבר. לצערי, אף אחד לא מנסה להצטלם עם האריות, ואנחנו יוצאים מהספארי וחוזרים הביתה. 

תכף מתחיל שבוע חדש.

פאקינג יולי-אוגוסט

יש שבועות שבורים, כאלה יש נקודה בזמן שבה אני מבין שטוב לא ייצא מזה. השבוע שעבר היה כזה, שבור. זו לא מיסטיקה, זה לא מרקורי נסוג. זה צירוף של נסיבות והצטברות של גורמים והכל נערם זה על גבי זה עד שמשהו נשבר. 

זה הניסוי החברתי הגדול שנקרא יולי-אוגוסט. זה מתחיל בשבירת השגרה, ובאין שגרה נפתחת הדלת לכל תקלה שרק תרצה להיכנס. זה קייטנות עם הסעות וסידורים ושפצורים, ביטולים והברזות. ואם אני כבר מוצא את עצמי רץ לאיסוף לא מתוכנן בהתראה של חצי שעה, שגורם לי לאחר לפגישת עבודה, למה שלא אשכח טלפון במונית בדרך חזרה? וכשאני עסוק בלהתקשר לנהג בעודי על מיוט בפגישה שאיחרתי אליה ותכף צריך לדבר בה קצת דברי חוכמה, למה שלא אפספס משהו אחר?

אלנבי, צהריים

זה מתבקש. מה גם שההתנהלות בדרכים בין שם לכאן לא מלווה בבריזה נעימה אלא בגהינום עלי אדמות המכונה קיץ תל אביבי, וכל אלה יחד, השגרה שנעלמה, פתרונות אד-הוק למצבים משתנים, חופש גדול וכבשן לוהט בחוצות, ישברו אותי מתישהו. תמיד. בשלב מסוים תקרה תקלה אחת, שתוביל לבאה בתור, ומכאן זה מדרון חלקלק. תקופה קסומה, יולי-אוגוסט, לעור הפנים, לנפש, לחשבון הבנק.

אחד האירועים המשמחים שקרו השבוע היה איסוף תומר וחברים משדה התעופה, אחרי טיול מוצלח בחו"ל. במהלך הנסיעה שאלתי קצת שאלות על איך היה, משתדל לא להיות בומר מביך מדי. היה להם טיול מעולה, הכל הלך חלק. בעצם, אמר אחד מהם, לא הכל הלך חלק. אבל גם עם מה שהסתבך הסתדרנו. 

הם נזכרו איך במסע ברכבת בין שתי מדינות ירדו תחנה אחת מוקדם מדי, והצליחו לשכנע נהג אוטובוס תלמידים לתת להם טרמפ לתחנה הנכונה. הם צופיפניקים, הם מסתדרים. תומר סיפר לא מזמן איך במחנה הקיץ לא היתה מקלחת, אז הם בנו אחת, העבירו גב או משהו, אין לי מושג, מעולם לא הסתובבתי במחנות, קיץ או אחרים, אני מקסימום יודע להתקשר לקבלה של המלון. אם הייתי תקוע בשטח בלי מקלחת הייתי סופק ידיים ונושא מבטי לשמיים וזהו בערך. 

משמע אני שורד את יולי-אוגוסט על מינימום כישורים. בסוף זה עובר, והחיים שלי לא באמת כאלה קשים, אני יודע, אבל יש נקודות שבירה שמורידות אותי על הברכיים. אנחנו באמצע, תכף יולי נגמר, ונדמה שכבר הסתגלתי, ואז יגיע אוגוסט ויעלה ווליום עם עוד איזו מעלה או שתיים ואפס מסגרות בשבועיים האחרונים. מתי כבר אוקטובר יבוא, פאקינג יולי-אוגוסט.

טווסים שאני לא רוצה להכיר

את "טווס בחדר מדרגות" קראתי קצת אחרי שיצא לאור, וזמן רב לפני שהמחברת שלו, גלית דיסטל אטבריאן, פרצה לחיינו כביביסיטית פעילה במיוחד. זה ספר מצוין, קשה וכואב על משפחה דפוקה במיוחד, כולל פגיעה מינית קשה בילדה שאף אחד לא רואה או מבין אותה.

השבוע היתה דיסטל אטבריאן שותפה לעוד שערוריית מדיה חברתית קטנה. אחרי שהצביעה עם כל האופוזיציה נגד החוק לשמירת דגימות מנפגעי עבירות מין ללא הגבלת זמן, תקף אותה איש אקדמיה בטוויטר והציע לה לפקוד אנסים לליכוד. דיסטל ענתה לו שהסתכלה בתמונה שלו והוא מכוער מבחוץ ולא רק מבפנים, העניין זלג לפייסבוק שחסמה את חברת הכנסת, מה שסיפק הצדקה לעוד רעש וצלצולים. 

בסמסטר א' בחוג לספרות לומדים שאין קשר בין היוצר ליצירה. מרגע שהגיח הספר או השיר אל אוויר העולם הוא נתון לפרשנות הקוראים, וליוצר, על דעותיו, סטיותיו וטעמו, אין קשר לעניין. בהצלחה לכולנו עם זה. תמיד נרתעתי מראיונות עם יוצרים שאהבתי, מכל תחום, רתיעה אינסטינקטיבית נטולת הסבר. עם השנים הבנתי למה. 

עידן המידע הפך את הבורות המבורכת לבלתי אפשרית. בעידן האולפנים של הוליווד, אי אז בשנות החמישים, נהנו הצופים מאשליה מתוקה בכל הנוגע לחיי הכוכבים שהעריצו. היום הכול דולף וזולג, ואין מפלט. אין דרך לחזור לסרטים שאהבתי עם קווין ספייסי, קייסי אפלק שחקן נפלא אבל השמועות, הו השמועות, ליאונרדו דיקפריו יוצא עם בנות 25 ומטה. את "משימה בלתי אפשרית 3" ראיתי כשעל קרנית העין צרובה דמותו של טום קרוז מקפץ על הספה של אופרה ווינפרי, מאושר מנישואיו לקייטי הולמס שצעירה ממנו ב-17 שנה, מאיר אריאל היה הומופוב, אריאל זילבר התפלפ, אין לזה סוף.

יש כמובן יוצאים מהכלל – אני רוצה להיות נער השעשועים שלך, מרגרט אטווד –  אבל ברוב המקרים, כשאמנים שאני אוהב פותחים את הפה, זה נגמר בבכי חרישי. שלי. אני רוצה לראות את החיים על מורכבותם, לקבל שיוצר ענק יכול להיות חרא של בן אדם. אבל אני לא מצליח, זו נקודה עיוורת. אני יכול לראות את המורכבות הזו אצל חברים ואנשים שאני אוהב, להבין שיש בהם רבדים, טוב ורע. כשזה מגיע לאמנים אני מאבד את זה, אולי כי בניגוד לאנשים בחיי הפרטיים, אמנים הם מראש מין אלים באולימפוס, ולא בשר ודם, ולאלים קשה יותר לסלוח, ומאלים מצפים לשלמות. 

חשוב לחשוף אמנים שהם אולי מוכשרים אבל גם אנסים, מטרידנים, גזענים. צריך למצות איתם את הדין אם זה בבית המשפט ואם זה במרחב הציבורי. אחלה. אבל אחרי כל זה אני רוצה לקחת את הגלולה הכחולה ולשקוע בבורות נעימה. אני לא רוצה לשמוע דעות פוליטיות חלולות ממוזיקאים, אני לא רוצה לגלות אמיתות מכוערות על סופרות שאהבתי. המילה הכתובה, לא משנה בכמה כישרון, לא תצליח לטשטש את האמת המרה.

אני מניח שקריירה פוליטית מתגמלת יותר מכתיבה, גם במובן החומרי וגם במובן התקשורתי. אם חשקה נפשך בתשומת לב ורעש זה המקום להיות בו. אני מקווה שדיסטל אטביראן תשקע בשלב מסוים לתהום השכחה הציבורית, ואולי יום אחד אוכל ליהנות מלקרוא ספר שלה שוב. בינתיים אני מתבייש להודות בקרב בין המציאות לבדיה, המציאות, בניגוד לרצוני, מנצחת.  

מה היה אילו

כשהייתי ילד שאלתי את אמא שלי מה היתה עושה אילו אבא היה חוזר לפתע מהמתים. איך היתה מתמודדת עם שני בעלים, החדש והישן, במי לבחור. היא לא ידעה. אני לא בטוח שיש תשובה נכונה לשאלות "שובו של מרטין גר". 

שאלות "מה היה אילו" הטרידו אותי מאז ומעולם. נזכרתי שוב בשאלה ההיא אחרי ששמעתי ראיון עם קוונטין טרנטינו. הוא סיפר איך אחרי עשור של עוני ורצף כשלונות הוא מכר סוף סוף תסריט – ״רומן על אמת״ – ובכסף שקיבל תכנן לעשות את ״כלבי אשמורת״, לבדו. המפיק לורנס בנדר, שקרא את התסריט, ניסה לשכנע אותו למצוא חברה שתממן ותפיק, ולעשות ״סרט אמיתי״. טרנטינו, שבע כשלונות ודחיות, סירב. בנדר הציע לו עיסקה – תן לי שלושה חודשים למצוא מישהו, ואם זה לא יילך תעשה מה שאתה רוצה. השאר היסטוריה, בנדר מצא, קוונטין הפך להיות טרנטינו.

ומה אם לא? מה אם טרנטינו היה מתמיד בסירוב? האם הכישרון שלו היה מבקיע בסופו של דבר את החומה, או שאולי זו היתה ההזדמנות היחידה והוא היה נותר דלפון אלמוני? ולהבדיל – איך היו נראים החיים שלי אם הכדור המצרי היה נוטה כמה סנטימטרים הצידה, ואבי הראשון היה נשאר בחיים? 

שאלות "מה היה אילו" לא רלוונטיות לתהליכים גדולים. בדרך כלל המגמה, הכוחות שמתחת לפני השטח, חזקים יותר מכל אירוע או אדם. אבל בחיים האישיים, המאוד ספציפיים של כל אחד מאיתנו, אלו שאלות כואבות וקריטיות. מה היה קורה אילו הטיפול מציל החיים היה יוצא לשוק חודשיים קודם ומציל את האהוב שמת, מה היה קורה אילו הייתי יוצא מהבית חמש דקות קודם ונקלע לפיגוע, מה היה קורה אילו לא הייתי חולה באותו יום ומגיע לעבודה במשרד שבמגדלי התאומים? אין לזה סוף.

יש לכאורה משהו חסר תוחלת בלהתעקש ולנסות לחשוב ולנחש מה היה קורה אם זרם המציאות היה שוצף פתאום קצת הצידה. את הנעשה אין להשיב. אבל העיסוק בשאלות ״מה היה אילו" גורם לי להתבונן בחיים שלי ולבחון אותם מחדש. מה היה קורה אילו אבא מס' 1 לא היה נהרג במלחמה פירושו מה אני חושב על החיים עם אבא מס' 2. על מה שלמדתי ממנו, על האדם שהפכתי להיות. זה לא רק מה היה אם הייתי גדל עם אב שהוא פרופסור במכון ויצמן, אלא בחינה של איך הושפעתי מאב שמחבק-מועך ומוכן להסיע אותך בכל שעה לכל נקודה בארץ אם רק תצטרך.

"מה היה אילו" היא שאלה תיאורטית רק לכאורה. בפועל מדובר בכלי לבחינת הנפש והחיים כאן ועכשיו. לא תמיד צריך תשובה. לפעמים גם פרספקטיבה תספיק, יחד עם קורט עצב ותהייה על אודות אילו, רק אם ואילו לא.

עונת המוהוקים האדומים: פרידה משבט קהילה

זו התקופה בשנה שבה אם תצעדו בתל אביב בין כיכר רבין בצפון לפלורנטין בדרום תיתקלו פה ושם בנערים עם פרצוף של ילד טוב ומוהוק אדום. ראשם במחנה הקיץ הקרב, ותספורתם במועדון פאנק ניו יורקי בסבנטיז. זה המוהוק האחרון של תומר, מחנה הקיץ האחרון, הפעולה האחרונה. הצופים היו אחת מאבני הפינה של קיומו הצעיר, חשובים לטעמי יותר מבית הספר, ועכשיו הוא נפרד. 

אף פעם לא הבנתי עד הסוף את התנועה ואת ההתנהלות שלו בתוכה. המפגש שלי עם תנועות נוער בילדות הסתכם בפגישה או שתיים של "המחנות העולים" סניף רעננה, היה ברור שלא נועדנו זה לזו. אבל תומר שונה ממני, פתוח וחברותי וצופיפניק נלהב, ולכן הפכתי להיות תומך אדוק בשבט קהילה, אוהד את הקבוצה גם אם לא מבין את חוקי המשחק.

את תחומי העניין האחרים שלו אני חושב שאני מכיר מקרוב. חלקם חפף לשלי, עם או בלי עידוד הורי נלהב. הלכנו יחד לסרטי קומיקס, אני לוקח קרדיט על השלב המוקדם בטעם המוזיקלי שלו ואוהב גם דברים שהוא שומע עכשיו, התחלתי לראות איתו אנשים מכים זה את זה כשצלל אל אמנויות הלחימה וקל לי לעקוב אחרי תוצאות משחקי האן.בי.איי מהרגע שגיליתי שהילד בעניין. אבל הצופים נותרו נקודה עיוורת. משהו לא התחבר.

מתארגנים למכירת עוגיות לקראת מחנה קיץ

בטקס הסיום של השבט – שהיה מרגש ומדמיע פי כמה מזה של התיכון – לבשנו כל ההורים את החולצה האדומה של קהילה, ושרנו שיר פרידה היתולי, מילים שכתב הורה מוכשר ומלא אמביצה למנגינת "אמרו לו" של אריק איינשטיין. לא הבנתי חצי מהמושגים. ישב"צ בסדר, אבל מה זה טיפ"ש ואתגר? לא הייתי במחנות קיץ, ברוב הטקסים, בטח לא בפעולות. גם כי הנער לא רצה שנסתובב לו בין הרגליים, גם כי הרגשתי זר לדבר. פעם נתקלתי בצופיפניקיות שמכרו עוגיות בשדרות חן ומייד קניתי. כשסיפרתי לתומר, גאה שתרמתי לשבט "דיזנגוף" השכן, חטפתי על הראש. קהילה מעל כולם, שבטים אחרים הם יריב ומתחרה, לא הבנתי מהחיים שלי.

אבל לגמרי הבנתי את ההשפעה המבורכת של התנועה על תומר. אנטיתיזה לציניות היתר בבית, אחווה וחברות בקנה מידה גדול ומחבק, לא חבר או שניים שעומדים ומסתכלים בהמון מהצד, אלא אלה שחוגגים ביחד במרכז. ושיתוף וקבלה, בלי מודעות יתר ועכבות. וההדרכה, ותכנון ובניית מבני ענק למחנה, שנתנו לו ביטחון וידע וכלים להנהיג וליזום ולדעת שהוא יכול, שלא חלמתי עליהם בגילו. הצופים עזרו לתומר לעמוד במרכז הבמה, חי בעולם.

ולכן אני עצוב על ההתנתקות הקרבה ובאה מהשבט שנתן לו כל כך הרבה, גם אם המטען שהוא נושא ילווה אותו לחיים עצמם ויעזור לו בכל פנייה, כמו קמע ממכשף השבט שלא מאבד מכוחו גם בארץ זרה. אני לא מבין את התנועה במובן העמוק, יש משהו בחברותא הגדולה והפתוחה הזו שזר לאישיות שלי, לטוב ולרע. אבל אני אוהב את הבן שלי ומודה על מה שקיבל ממנה. 

הצופים היא מין שותפה שקטה לדרך, להפיכת תומר למי שהוא. כל התנועה. פגשתי אנשים כאלה בעבר – אין לי ולהם יותר מדי נושאי שיחה משותפים וברור שלא נשמור על קשר, אבל יש בהם משהו שמעורר בי אהבה והכרת תודה, ותמיד אשמח להיתקל בהם במקרה. אני מדבר על הצופים בכלל, אבל ברור שמעל כולם זוהר השבט הכי מוצלח בארץ ובכלל, שלמזלו קיבל את תומר ותומר קיבל אותו. קהילה שולט לנצח!

עד שכפות הרגליים יכאבו

ללכת או לא ללכת? ומה אם יהיה משעמם (שזה ההפך מפומו)?, החרדה מהחמצה מובילה אותי לקבוע וליזום ולתכנן, אבל אז, כשאני כבר על קו הזינוק, אני נתקף בעייפות עמוקה ורצון לשקוע אל כריות הספה. כמו בכל פעם לפני טיסה לחו"ל, דקה לפני הטרמינל, כשהתאווה לאוויר אחר והרפתקאות מתחלפת ברצון עז לחזור הביתה. לא כל שכן אם הפעם מדובר באירוע שחוץ מהמזמינה אני לא מכיר בו כמעט אף אחד.

אלה לא דילמות שאני נאלץ להתמודד איתן יותר מדי. אני האדם המתכנן, האיש שקובע דברים ימים ושבועות מראש, ויודע לרוב עם מי נפגשים ואיפה. כמו קלישאה של סוכן חשאי קולנועי, אני מגיע לשטח כשאני יודע איפה היציאות והיכן אפשר להחביא נשק מטאפורי, הכול ידוע והגבולות משורטטים.

Space Shuttle Launch In The Clouds. 3D Scene.

התכנון המקדים הוא השריון והמגן, ההימנעות מהבלתי נודע ומהעצמי. אם לא אתכנן אני עלול למצוא את עצמי עם זמן פנוי למחשבות מתרוצצות, או עם אנשים לא מוכרים בלי אינטראקציה מתגמלת ומנחמת, או גרוע מזה – עם מראה שמספקת בבואה אפורה ודלה, בבואה שהרקע שלה הוא הפחדים הגדולים נוסח איך הגעתי למקום ולנקודה הזו בחיים, איך.

אבל הלכתי, אחרי משא ומתן עם עצמי ובחינת העובדות. זה מרחק דקות ספורות על אופניים מהבית, אם לא ימצא חן בעיני אפשר לחתוך ולברוח, מה הדבר הכי גרוע שיכול להיות. באתי ומייד ארגנתי כוס של משהו כדי שיהיה מה להחזיק ביד, ופה ושם התגלגלה שיחה, וכבר התחלתי לחשב מתי איפרד בנימוס ואדווש הביתה.

אבל הדברים זזו, והתגלגלו קדימה, מסלקים ספקות ועכבות והשתבללות, ואנשים דיברו ונפתחו, ואיזשהו קסם חמקמק התרחש ושעתיים אחרי מצאתי את עצמי מפזז בכוונה גדולה על רחבת הריקודים, במצב רוח מרומם, בחברת אנשים שאת רובם לא הכרתי עד הערב, בלי להסתכל יותר מדי לצדדים, לבדוק מי רוקד ואיך ואיפה אני בהירארכיה. המוזיקה היתה מצוינת והחיים יפים.

ברור לי שלסוף הקורונה – או לפחות הפוגה – היה חלק בעליצות, אבל ברור לי שלאלמנט ההפתעה היה חלק גדול אפילו יותר. משהו בשחרור הסופי, בהתמסרות ללא משורטט ומוכר, איפשר חופש גדול יותר והנאה שלמה יותר. 

אל תצפו למוסר השכל רוחני על לשחרר ולזרום. יש לא מעט אירועים חצי צפויים או ספונטניים לגמרי שמשעממים ומבאסים, יש לא מעט תוכניות מדוקדקות שעושות רק טוב. אפשר לדלג בין ספונטניות לשליטה בלי להצהיר אמונים רק לאחת מהן. אין פה שורה תחתונה דרמטית, רק הפתעה קטנה משום מקום שעשתה לי טוב בנשמה ושאת המקצב שלה הרגשתי עוד ביום שאחרי. ואולי תשפיע על ההיסוסים וההחלטות של הימים שיבואו.

%d בלוגרים אהבו את זה: