Archive by Author | noamres

מישהי לשחק איתה

"למי שעייף ממשחקים" אני קורא, ומשליך שמאלה.

אני לא מיתמם. הכוונה ברורה לי – לא מחפשת סטוץ אלא מערכת יחסים. לרוב זה מנוסח בעוד אי אילו משפטים בפרופיל. "לקשר רציני", "מתה לעוף מכאן לתמיד", "מישהו לרוץ איתו" (מרתונים, פחות בעניין של 100 מטר משוכות), "קשר אמיתי". ובכל זאת, עניין המשחקים צורם לי במיוחד.

יש ז'אנר שלם של ירידות על הניסוחים הסטנדרטיים באפליקציות להכרויות. אני, מטבע הדברים, שוחה בקלישאות נשיות, אבל מידידות וטוויטר אני מבין שהגברים לא שונים בהרבה. זו מטרה קלה מדי. הפורמט מלחיץ, חשוף, מגוחך, מכוון לקלישאות. ניסוחים מפותלים ומתוחכמים לא מניבים תוצאות, בעיקר כי אף אחד לא קורא אותם. הבנתי את זה סופית כשמישהי כתבה לי שהיא מחפשת להקים בית יהודי חם. נו.

אבל עניין המשחקים מציק לי. מישהו כתב על זה בטוויטר, "כן, סיימתי עם שלב המשחקים, אני מוכן להשתעמם איתך עד שנמות". כי זה העניין עם משחקים: הם מייצגים את כל מה שכיף, לא רציני, כבד, משמים, שגרתי. הם ההפך מאנשי הייטק שמדברים על תיק המניות והמשכנתא שלהם, ההפך מללכת לישון מוקדם כי מחר 12 שעות במשרד, ההפך מסידורים בבנק, משרד הפנים, העירייה, ההפך מלומר את הקלישאה הנכונה במקום הנכון, ההפך מלפסוע בנתיב הישר אל הסוף הבלתי נמנע.

כשהייתי ילד חששתי מהשלב שבו אהפוך למבוגר אחראי ומשחקים יהפכו למשהו שכבר לא ראוי, לא מתאים לגילי. כיום אני מוצא את עצמי סוגר על תורות וזמנים בפלייסטיישן עם הילד. פעם, כשהם היו קטנים, הם גם הסכימו לשחק איתי במשחקי קופסה. אני לא מוכן לוותר על החלק הזה, במובן הרחב. וזה נכון גם לאפליקציות, להיכרויות, לדייטים, לסקס.

ואני לא מבין את הניגוד, את הצורך בקביעת מטרה סופית וסופנית. גם מרומנים ומערכות יחסים קצרות למדתי על עצמי, על העולם, על אחרים. אם לקחת את קלישאת ה"מישהו לרוץ איתו", "בלי משחקים" נשמע לי לפעמים כמו מישהו שהחליט לרוץ מרתון ולא מוכן להתחיל בריצות קצרות או סתם לשוטט בשדרה בלי קו גמר באופק.

מישהי אמרה לי פעם שהיא מחפשת את הגבר המושלם, רק שלפעמים יש גבר שמושלם ללילה אחד, ולפעמים לשבועות או חודשים או שנים. איך אפשר לדעת? לא תמיד אפשר. לרוב, אני גם לא רוצה. אני גם חושד באנשים שמצהירים הצהרות, שמגדרים את עצמם, ממסגרים ומסדרים כי אחרת זה מפחיד, כאוטי, לא נשלט. אני חושד שהם החליטו מה הם רוצים, החלטה רציונלית, שלאו דווקא מסתדרת עם התחושות והרגשות. גם אני עושה את זה לפעמים. זה נוח וקל.

קשה לי עד בלתי אפשרי לדמיין את עצמי היום במערכת יחסים ארוכה ומחייבת. אם האלים ירצו וזה יקרה, אני מקווה שזה יהיה עם חובבת משחקים.

האיש שלא היה שם

כמו בקלישאת תאגידים אמריקאית, הדברים החשובים באמת נאמרים בין השיחות, ליד ההתרחשויות המרכזיות. לא כשכולם סביב השולחן, לא בסיטואציות הביחד המתוכננות מראש. במקרה, בטעות, כשההגנות לא פעילות.

מפגש משפחתי הוא עניין טעון ודרמטי בסרטים לפנסיונרים בקולנוע "לב". במציאות אף אחד לא מתפרץ, מטיח או מאבד את זה סביב שולחן הארוחה. ולא שהיתה סיבה בסופשבוע בצפון, מזמן לא נפגשנו כל המשפחה, ואנחנו אוהבים זה את זה, ולא סוחבים טינות ישנות. אני מקווה. רק את הדברים הרגילים, בזהירות המתבקשת.

צדים את ארוחת הערב או מענישים ילד סורר?

המטענים והתנודות התת קרקעיות עדינים יותר. בילוי סופשבוע שלם מדגיש את הבסיס המשותף אבל גם את המרחק שכל אחד עשה ממנו לכיוון אחר. יש שפה משותפת מלמעלה וניואנסים מלמטה. חצאי מבטים ביקורתיים, תפיסות שונות על איך לחיות, איך לגדל ילדים, איך לריב איתם כשהם גדולים. וכל זה ארוז יפה ושביר, אסור לטלטל.

בחוץ גשום וקר, אמצע ישראל אבל מרגיש כמו אירופה, לא ברור אם פרובאנס או רומניה, אבל אירופה. זה מייצר פחות טיולים ופעילויות, ויותר ביחד בחדר מחומם. ופה ושם יש ניצוצות. שיחת אחד על אחד בחצר בחוץ, משחק עם ילדה קטנה שעוד לא קולטת בכלל את כל המשפחתולוגיה הזאת, חיבוק. הלכנו לירות בחץ וקשת, והמשחק והתחרות טובים לצמצום פערים וזמנים, סוג של מכונת זמן קטנה ותחרותיות ילדותית שמקרבת פתאום.

ויש את ההיעדר כמובן, שכמעט ולא מדברים עליו. שבועות לפני לא הבנתי למה אני לא מצליח לזכור את האירוע הזה שתוכנן ודובר כל כך הרבה. קונה כרטיסים להצגה לבת השבע ונאלץ לבטל, לא מודיע על שינוי מועד החוג, לא מעדכן את מי שצריך. כאילו המפגש הזה נמצא מחוץ לטווח הראייה שלי, בזווית העין כמעט, אבל לא. ולבסוף נאלצתי להודות ביני לביני שכנראה זה בגלל מי שלא יהיה. אירוע משפחתי גדול וחגיגי כולל האח מניו יורק ובלי אבא שלי.

והיה נחמד ונעים, המון אוכל, המון שיחות ומעט דברים שנאמרו, ונגיעות זיכרון קטנות פה ושם. ובדרך חזרה לציוויליזציה בת ה-19 ארגנה פסקול מדויק, רובו שלה ופה ושם בקשות שלי, כולל השיר שלמטה שגרם לי לדמוע בלי שהיא תשים לב, כי היא לא בגיל שבו המילים שלו יגעו בה כמו שהן נוגעות בי. וחזרנו כל אחד לביתו ולחייו השונים מאוד, עם חוטים מקשרים דקים מן הדק אבל שלא ייפרמו לעולם.

פלייליסט מצבות

בת השבע קראה ב"הארי פוטר" על הצוואה של דמבלדור, וכעת היא מתלבטת איך כדאי לחלק את הבובות בין ילדיה לעתיד. היא סבורה שראוי שאף היא תכתוב צוואה. היא מוטרדת בעיקר מההיבטים הפרקטיים. היא לא יודעת כמה ילדים יהיו לה, ואם בנות או בנים. זה הופך את הצוואה לאתגר מורכב במיוחד.

אני חושב על המוות לא מעט, בעיקר מאז הפטירה הפתאומית של אבא שלי. יש פחד מקריסה פתאומית, ויש תהיות קוסמיות אודות לאן כל זה מוביל. ההתלבטות של בת השבע גרמה גם לי לחשוב על ההיבטים המעשיים של העניין, והמסקנה שאליה הגעתי כמעט מייד היא שהכי חשובה לי המוזיקה.

אני אתאיסט. אין לי כוונה לשבת על כיסא ארגונומי בגן עדן ולעקוב בעניין אחרי צאצאי, או סתם לרחף במצב לא גשמי באוויר, ואני לא מייחס חשיבות גדולה למה שיקרה לגוף שלי אחרי שהכול  ייגמר. נכון שקבורה יהודית זה באסה, וארון באיזה קיבוץ עדיף. ואולי שריפה? אבל זה לא באמת ישנה.

גם עניין הרכוש לא משמעותי במיוחד. עשיר ממש כבר לא אהיה, אין לי אוסף בולים, עטים או שעונים יקרי ערך, המעט שיישאר יתחלק שווה בשווה ושיסתדרו. מה הדבר היחיד שמטריד אותי? הפלייליסט בלוויה.

אחד הלבטים בהלוויה של אבא שלי היה איזה שיר להשמיע. נתקלתי בז'אנר כבר קודם לכן, באזכרות, ואני תוהה מתי בדיוק זה הפך לפופולרי לנגן משהו מהאייפון לסיום הטקס. אולי טכנולוגיית הבלוטות' יחד עם הרמקולים הניידים קידמה את כל העניין. זה גם מהווה מקור מצוין לרגעים קומיים, כשהכול מתעכב בשיא השכול והיגון בגלל חיבור כושל.

בלוויה של אבא שלי היתה בידורית. ככה קוראים לרמקול שהגיע מהקיבוץ ומצויד באורות שמחים שמנצנצים כשהמוזיקה מתנגנת. השמיעו את "אני גיטרה" שאני לא מסוגל לשמוע מאז בלי מחנק בגרון. מייד חשבתי שלהלוויה שלי אני מעדיף משהו רועש ועצבני יותר. כשחלקתי עם הילדים שלי את ההעדפה זוכיתי במבטים זועמים ובבקשה חצי מנומסת לסתום את הפה. חשבתי על השיר ששמענו שוב ושוב בדרך לשבעה ברעננה, Run של "הפו פייטרס", ועל הדמעות שבלמתי כל פעם שדייב גרוהל שר "תתעורר ותברח איתי". 

זה הדבר שהכי אכפת לי ממנו. אין בזה שום היגיון, אבל אם יש משהו אחד שהייתי רוצה לקבוע זה את הסאונד של אחרי מותי. לא שיר רגוע ועצוב, אני רוצה רוקנ'רול לסיום. צעקה. ולמה רק שיר אחד, פלייליסט שלם. לא לאונרד כהן מקונן, פחות ליין סטיילי מ"אליס אין צ'יינז" שצורח על זה שיירד גשם כשהוא ימות. יותר בכיוון של איי.סי.די.סי עם הכביש המהיר שלהם לגיהינום.

זה לא כדי לעצבן את האבלים או את השכנים בקברים הסמוכים, חלילה. זו סוג של צוואה, לא במובן של חלוקת רכוש אלא במובן של הזיכרון שיישאר ממני. הדרך המשמעותית ביותר מבחינתי לגרום למשפחה וחברים שיישארו על הכוכב לזכור אותי באופן שבו אני רוצה להיזכר. ואולי גם הנפת אצבע משולשת אחרונה נגד הקונספט המרגיז של מוות וחידלון. מחווה נואלת ורועשת אחרונה. ובפול ווליום ועם המון בסים בבקשה.

ספוטיפיי הרג את ארז טל

השבוע קיבלתי אימייל מספוטיפיי. השורה התחתונה היתה: אתה מקובע מוזיקלית, ואולי כדאי שתרענן את הטעם העבש שלך ותתחיל לשמוע דברים חדשים. הם לא כתבו את זה בדיוק ככה. היו כותרות יפות על סיכום 2018, ולינק שפתח תשעה מסכים מתחלפים שבהם סודר יפה המידע על ההעדפות המוזיקליות שלי. בנוסף קיבלתי שני פלייליסטים. אחד של השירים ששמעתי הכי הרבה, לפי מספר האזנות. השני של שירים מז'אנרים ומבצעים שאני לא שומע בכלל. היי קשיש, אולי תנסה משהו חדש?

מתוך עשרת השירים ששמעתי הכי הרבה ב-2018 רק אחד יצא באותה שנה. עוד שניים מ-2017, ומכאן אני צולל אל סוף שנות ה-90 של המאה הקודמת, ותחילת המאה הזו. השיר הכי ישן יצא ב-1981. ז'אנרים? רוק. גיוון מגדרי ואתני? ובכן לא. גברים לבנים. יש שלוש נשים בטופ 10 שלי, שתיים סולניות, אחת חולקת שיר עם גבר. לבן. טום פטי, השם ייקום דמו, שגם היה האמן ששמעתי הכי הרבה.

זה לא נורא, אבל גם לא מאוד משמח. יש דברים שאתה יודע אינטואיטיבית אבל מעדיף לא לקבל להם הוכחה חד משמעית מבוססת דאטה. הטעם המוזיקלי שלי כנראה התגבש והתקבע, ולא משנה כמה אנסה לשמוע דברים חדשים ולהישאר מעודכן, בעיתות של מצוקה נפשית, עייפות או סתם רצון בנעים באוזן אני חוזר למוכר ולידוע. תמיד חששתי מזה, תמיד נרתעתי מהופעות נוסטלגיה, לעצור במקום פירושו מוות, תרבותית לפחות. אבל כנראה שאני לא מתאמץ מספיק, לא רץ בקצב הנכון.

סוכן התרבות המוזיקלי הראשון שלי היה רשת ג'. המוזיקה שהושמעה בבית שלי – בין גבעטרון לדודאים – לא עשתה לי את זה. פה ושם שמעתי ברדיו דברים שנענעו לי את האגן, ומישהו אמר לי שברשת ג' יש מוזיקה כזו. התחלתי לשמוע את שוש עטרי וטוני פיין, ולשלוט בטבלאות המצעד הבריטי וגם האמריקאי. נהנה קצת, סובל קצת מכל היורו טראש שמסביב. ואז אמא שלי חזרה מטיול שנתי וסיפרה שהכיתה שלה דרשה להעביר את הרדיו לגלי צה"ל בצהריים כי יש "מה יש". בדקתי.

"מה יש" היתה תוכנית הומור שהגישו ארז טל ואברי גלעד, לפני שמכרו את נשמתם לצד האפל והפכו לעשירים ובלתי נסבלים. מעבר לזה שצחקתי נורא, שמעתי שם גם מוזיקה אחרת. פחות פופ דבילי, יותר רוק איכותי. החוגה ברדיו עזבה את מחוזות ג' ונשארה על גל"צ, בימים שלפני הפיכתה למיינסטרים מרדים מוחות. אלי ישראלי גילה לי ולשאר הארץ את נירוונה, חברים בצבא השמיעו לי את הפיקסיז ואת הרד הוט צ'ילי פפרז. הרדיו ואנשים בעלי טעם טוב היו הדלת שלי למחוזות חדשים, יחד עם ביקורות מוזיקה בעיתונים, ופה ושם שיר ששמעתי באקראי ב"אוזן השלישית".  

אני ממעט להאזין לרדיו. נהנה פה ושם מהמלצות של חברים וגם משאזאם של שיר מוצלח בבר מדי פעם. הכי כיף – כשהילדים שלי משמיעים לי משהו שלא הכרתי. אבל האור בקצה המנהרה בנתונים של ספוטיפיי נובע מהאפליקציה עצמה. בעשירייה השנייה של השירים ששמעתי השנה יש כבר כאלה שגיליתי באמצעות ספוטיפיי. כי כשהפלייליסט שלי מסתיים, האפליקציה לא עוצרת וממשיכה להשמיע דברים דומים, או קרובים מספיק. בעשירייה הראשונה יש שירים שגיליתי בפלייליסטים של אחרים. היכולת לחלוק ולגלות מוזיקה חדשה השתכללה פלאים. זה לא פותר את קבעונות הז'אנר, אבל זו התחלה.

עכשיו נותר רק לעבור לפלייליסט הנוסף שנשלח אלי – Tastebreakers – ולראות אם אפשר ללמד כלבים זקנים תעלולים חדשים. ולחכות למייל הסיכום של 2019.  

ילדים גדולים, עלבונות גדולים

הילד הסתכל עלי במבט ביקורתי, "יו אתה כזה…"

"כזה מה?"

"אני לא יכול להגיד."

"נו תגיד מה שאתה רוצה…"

"אתה כזה פלוץ."

אחרי יום הורים נטול הפתעות מסמרות שיער הלכתי עם תומר לאכול המבורגר, ובדרך הגענו איכשהו לדבר על לבירינת', סרט הפולחן עם דיוויד בואי. "המבוך", תיקן אותי הילד, ואז הוסיף את האבחנה שלעיל. נקרעתי מצחוק. הלכנו לאכול.

אחותו החיילת הסבירה לי שבתחרות, שרק היא יודעת על קיומה, ביני לבין העורכת הפסדתי, כי העורכת קנתה לה טייטס בלונדון. אני קניתי לה כרטיס טיסה לברצלונה, מתנת יום הולדת, ואת ההודעה על ההפסד בתחרות קיבלתי בזמן שאני מסיע אותה מתחנת הרכבת הביתה. שלא תצטרך לקחת אוטובוס או מונית על חשבון כרטיס האשראי שלי, חלילה.

אני חושב שגם מחוץ לראש שלי אפשר היה לשמוע את ה"גלינג" של האסימון שנפל סופית. אני לא באמת יכול לנצח. יש הנאה שמופקת מלעשות משהו עבור הילדים, וצריך להסתפק בה. פרסים לא יחלקו פה.

15 שנה לפני כן צעדתי עם החיילת לגן. היא ישבה על כתפי ופיטפטנו להנאתנו. כנראה שבגלל זה לא שמתי לב לעץ ולענף שהותיר שריטה מכוערת ומדממת על הלחי שלה. בעודי מחבק אותה, מתנצל ושואל את נפשי למות, אמרה לי הילדה מבעד לדמעות "זו לא אשמתך אבא, זה העץ".

האחות הקטנה של הצמד מתנהגת באופן דומה. היא מחמיאה לי על הבגדים הלגמרי לא אופנתיים שלי, היא מתפעלת מההיכרות שלי עם שירים שאנחנו שומעים ברחוב, היא אוהבת ומעריצה אותי. אני "אבא" ומשמעות המילה היא אי שם בספירות האלוהיות הגבוהות, שמש העמים, מרכז היקום.

הגדולים מביטים בי בעין ביקורתית ונאנחים. אני לא בא להם טוב. אני סנוב תל אביבי, אני מעצבן, אני "אבא", מוסד מיושן, אל שהכזיב, שלטון עבש שיש להתנער ממנו. בטוב טעם בסך הכול – מסיפורי זוועה שאני שומע מסביב אני מבין שמצבי לא רע. אבל ממתי פרופורציות מספקות נחמה של ממש.

לפעמים הם שוכחים את עצמם קצת. בעיתות רצון וחסד אנחנו מדברים ממש, או הולכים מכות, או סתם צוחקים. נדמה לי שזה מייצר אי נוחות אצל הקטנה, שמתרעמת על הפלישה לטריטוריה. זה לא נמשך הרבה זמן. העניינים חוזרים למסלולם די מהר. אני מתרפק על תמונות מפעם ועל האחות הקטנה שלהם שעוד מעריצה אותי, מחכה לשובם בסוף גיל ההתבגרות, או לפחות לשחזור מחד ונקמה קטנה מאידך דרך כמה נכדים.

הספר שיגרום לך לצעוק

הדוקטורית סיפרה שבסוף החלק הראשון של "שלוש" של דרור משעני היא פלטה צעקה. לא התרשמתי. הדוקטורית היא קצת דרמה קווין, ולא מסוגלת לסבול אלימות גם בסרטי דיסני. היא השאילה לי את הספר ביום שני, ובשלישי, כשסיימתי את החלק הראשון, פלטתי ספק קריאה ספק אנקה בלתי רצונית.

סיימתי את הספר בחמישי בבוקר. פעם בכמה זמן צץ ספר שאני מחסל ביומיים-שלושה. זה עניין נדיר, לרוב הספר שוכב ליד המיטה ומחכה לטקס שלפני השינה. זו אובססיה קלה: אני חייב להיות בעיצומה של קריאת ספר, גם אם אני מסתפק בעמוד או שלושה לפני השינה. יש ספרים שנזנחים באמצע, היום יותר מבעבר. פעם זה נראה לי חטא בל יכופר, להפסיק באמצע. היום אני סלחני יותר. אבל חלק מההגדרה העצמית שלי היא להיות אדם קורא.

דרור משעני

כשהייתי ילד בלעתי ספרים ביום-יומיים, כל הזמן. היו נסיבות מקלות. או יותר נכון היה היעדר: בלי מסכים, בלי אינטרנט. הפסקות מתודיות ל"זהו זה" או "בית קטן בערבה", ובשאר הזמן ספר. אני תוהה אם כילד היום הייתי תולעת ספרים, או שהפלייסטיישן והמחשב היו משמשים תחליף. רציתי שיספרו לי סיפור, רציתי את הריגוש והסערה בדמיון. מסכים עושים עבודה לא רעה בסיפוק הצורך הזה, אבל אני חושד שבסוף הייתי מגיע לדף עם מילים – מודפס או בקינדל. יש שכבות בדמיון שרק מילה כתובה עירומה ונטולת כבלים חזותיים או קוליים מצליחה להעמיק עד אליהן. עובדה שבת ה-7, חובבת מסכים להוטה שכמותה, בולעת ספרים בקצב בלתי נתפס.

"שלוש" בנוי משלושה חלקים ואי אפשר לספר עליהם כלום כמעט. בכל חלק מסופר על אישה אחרת, שלושתן קשורות דרך גבר בעייתי ומטעה אחד. זהו. שמעתי ראיון עם דרור משעני שבו הוא סיפר שרצה ליצור שלוש חוויות קריאה שונות זו מזו. הצליח לו. קראתי כל חלק קצת אחרת, עם ציפיות שונות, הבנה שונה. הוא גם דיבר על הספר כ"ספר בינג'". אני לא יודע אם זה נכון או מחמיא. כשאני גומע ספר בשלושה ימים בפאזה הנוכחית זה לא תמיד מעיד עליו טובות. יש ספרי טיסה שנבלעים ונשכחים. ויש את הזן הנדיר יותר ש"שלוש" ו"הטנק" של אסף ענברי שייכים אליו. אלה שנשארים בראש ובגוף ימים אחרי, שמעוררים חשק להתווכח ולדון.

הוויכוח יהיה גם מגדרי. משעני מציג נשים וגברים שעברו גירושים ומשברים אחרים, וקוראים ימצאו את עצמם אמפתים ומזדהים בהתאם לשיוך ולמטען שהם סוחבים. הוויכוח יכול להיות גם על האם מדובר בספר מתח או לא, ואם זה בכלל משנה. אבל יהיה ויכוח. גם הדוקטורית וגם העורכת לא אהבו את הסוף של הספר, ברמת הזעם ממש. אני לגמרי כן, כולל הזלת דמעה גברית. יאללה מכות.

וזה נפלא, אין שום צורת אמנות אחרת שיכולה לרגש אותי ככה. הקולנוע מתובנת ומגביל מדי, מוזיקה מנגנת על הרגש ומוותרת על המוח. בשביל הטריפ האולטימטיבי, השחרור המוחלט של הדמיון למחוזות שחורגים מהקיום היומיומי חסר התכלית, אני עדיין צריך לפתוח ספר ולצלול פנימה.

סוגרים ומפטרים את כולם: חרדות דור שלישי בעולם ראשון

עכשיו זה סופי: מקום העבודה הראשון שלי בשדות ההייטק נסגר. השבוע ראיתי את הידיעה – סוגרים, מפטרים – וצמרמורת קרירה עברה לי בגב. עזבתי לפני חמש שנים, והכתובת היתה על הקיר כבר אז. היה ים בזמן לברוח. ועדיין חשתי כאילו ניצלתי ונמלטתי ברגע האחרון בעור שיני.

לחברה קוראים סירס ישראל, סטארט אפ מקומי שנקרא במקור "דלבר" ונרכש על ידי סירס, ענקית הקמעונאות או אם תרצו "המשביר לצרכן" גירסת אמריקה. סירס קמה ב-1893 כקטלוג להזמנה בדואר, והפכה לרשת סניפי ענק שמכרו הכל ובזול. כשאני הגעתי לשלוחה הישראלית היתה סירס בבעלותו של מיליארדר אקסצנטרי (יופמיזם למטורף) בשם אדי למפרט. המטרה של החברה היתה לייצר פלטפורמת קניות חברתית. או כמו שתומר אמר כשניסיתי להסביר לו מה אני עושה – "אה, כמו אמזון פוגש את פייסבוק". כן. כזה.

כל עובד חדש שמע סיפורי אלף לילה ולילה על אדי. עמוד הוויקיפדיה שלו מציין ביובש שהוא נחטף ב-2003 מהחניון של בניין המשרדים שלו, אבל הצליח לשכנע את החוטפים לשחרר אותו. המשפט הבודד הזה, והסיפורים ששמעתי סביבו, יכולים לשמש בסיס לסרט לא רע. חלק נכבד משבוע העבודה שלי הוקדש למצגת שמכינים לישיבה השבועית עם אדי. כ-20 איש בחדר בישראל, מספר דומה של אנשים עצבניים בחדרי ההנהלה בשיקגו – מלחכי פינכה מוכי אימה ברובם – ואדי במשרד שלו במיאמי, או על סיפון היאכטה, מאזין, שואל, תוקף. פחד אלוהים. בכל שבוע צצים רעיונות חדשים על חשבון ישנים, בכל שבוע מצגת ענק חדשה. לך תבנה מדינה.

אבל הסיפור כאן הוא לא רק חברה כושלת עם בוס בעייתי ועתיד לוט בערפל. גם היום, כשאני במקום העבודה היציב בעולם, החרדה לא מפסיקה ללוות אותי. בסירס היה ברור בשלב מסוים שמהרכבת הזו כדאי לקפוץ. אבל מה קורה כשהכול טוב, ואין סימן או כיוון ממנו תיפתח הרעה? איך אפשר לדעת מתי לברוח? ואני חייב לדעת. אולי זו תסמונת דור שלישי, אולי היסטוריה משפחתית, אולי אופי דפוק. אבל הפחד הכי גדול שלי הוא לא לזהות את הרגע שבו צריך לקום ולהימלט.

גם חמש שנים אחרי, חלפה בי המחשבה המצמררת שביקום מקביל הייתי נשאר בסירס עד לרגע הפיטורים הבלתי נמנע. מה היה קורה אז? למה זה כל כך נורא? אין לי מושג. אני יודע רציונלית שזה לא סוף פסוק, לא גזר דין של הומלסיות על ספסל ברוטשילד. מה כן? האם מדובר בחשש מאיך שאתפס בעיני ילדי, אמא שלי, חברים? האם הדימוי והתפיסה העצמית שלי תלויים כל כך בתפקיד, תואר, שכר? גם, אבל אני חושד שזה קמאי יותר, משהו שנולד מסיפורי השואה של סבא וסבתא, מה ד.נ.א הבסיסי במדינה הזו, התחושה שהקרקע היציבה לכאורה היא מעטה דק שעלול להישמט כל רגע. ומתחת לפני האדמה מסתתר כאוס שרק מחכה להזדמנות שלו להתפרץ ולהחריב הכול.

אני מנסה כל הזמן לזהות את הרגע החמקמק שאחריו מאוחר מדי. מסירס נמלטתי הרבה לפני שהרגע הגיע. מי מבטיח לי שגם מהקריסה הבאה אצליח להיחלץ? ואולי צריך פעם אחת לצלוח סערה כזו כדי לגלות שהפרנויה לא מוצדקת, שאני מסוגל לשרוד גם את זה. בינתיים אמשיך לרכוב על אופניים למקום העבודה הטוב בעולם ולהגניב מבטים לצדדים.

שיעורים באהבה

בסופו של דבר זה עניין של רצון ואופי, סיכמה בת השבע. מראה חיצוני הכי פחות חשוב. זה היה שיעור מספר אחד באהבה, נושא שעל פי עדותה היא מאוד בקיאה בו.

כשאחותה החיילת היתה בגילה היא הזהירה אותי מדייטים. כששאלתי למה היא הסבירה שבסוף מתנשקים, ושאלה אותי בתוכחה אם הייתי רוצה לשון של מישהו אחר בפה שלי. אמרתי שברור שלא. כשהיא ניסחה את זה ככה זה נשמע די דוחה. לא הגייני אפילו.

הקטנה רואה את הדברים אחרת. היא לא נביאת זעם שמזהירה ממעשים מסוכנים ותוצאות קטלניות. היא מנטורית. משתפת בידע פרקטי שנרכש מניסיון. בשיעור הראשון למדנו איך לבחור אהוב – כאמור לפי התנהגות ורצון. אם הוא גם נחמד, גם מתנהג יפה וגם מעוניין  – אחלה. אם הוא לא בעניין, יש להעביר אותו לסטטוס ידיד מייד. אם הוא שתלטן או לא נחמד – מפוטר. בשיעור השני למדנו איך לעדכן את האהוב במעמד החדש: מכתב הוא אמצעי מסוכן, הוא עלול ללכת לאיבוד, או לגרום לילדים אחרים לצחוק עליך. עדיף בעל פה, במקום סגור ובקול ביישני, משום מה.

בגילן לא ידעתי מה זה דייט וגם לא הייתי צריך. ההורים שלי היו נשואים, כמו 99% מהורי הילדים שלמדו איתי. הכרתי שני בנים להורים גרושים במשך כל השהות שלי במערכת החינוך של רעננה. הדבר הכי קרוב לבילוי פרוע של מבוגרים שנחשפתי אליו היה ערבי שירה בציבור, שקופיות והכול, שנערכו אצלנו בבית. אכן  מראות קשים, אבל מסיבות אחרות לגמרי.

נגה כבר הפטירה בריב זה או אחר משפטי מה היה אילו. אם ההורים שלה היו נשואים עדיין והיא לא היתה צריכה לדלג בין בתים, ואם ואם ואם. היא והחברות שלה גדלו באקלים שונה לגמרי מזה של רעננה של ילדותי. הורים מתגרשים, הורים יוצאים לדייטים, הורים יוצאים פה ושם מאיזה ארון. מערכות יחסים חדשות, אנשים חדשים שנכנסים לחיים, ולא פעם גם יוצאים מהם כלעומת שבאו. הם מוקפים בשלל מודלים של משפחות. חד הוריות, אמא ואמא, אבא ואבא, יו ניים איט.

אני מניח שיש בזה מורכבות, אני מניח שזה פותח אופקים ומייצר גמישות מחשבתית, ויכולת קבלה והכלה. אין לי שמץ. אני עולם ישן אני, שיוצא פה ושם לדייטים בגיל שבו חשבתי (טוב, חששתי) שאזייף נעמי שמר משקופיות. מנסה להתמקד ברצון ואופי, וקצת פחות במראה חיצוני. ולקוות לטוב.

אהד פישוף לא חברה

האולם מפוצץ. אין מקום. אנחנו מתיישבים על המדרגות. אני תוהה אם הגב שלי ישרוד, אבל מהר מאוד מתברר שאין סיבה לחשוש. הנוטשים הראשונים מתגנבים החוצה בערך חמש דקות אחרי ההתחלה, והזרם לא פוסק עד סוף המופע. אנחנו מתיישבים על כיסאות שהתפנו והסבל עובר מימד, מהפיזי לנפשי.

גם אחרי 20 שנה השם אהד פישוף מעורר בי התרגשות קלה. להקת "נושאי המגבעת" היתה נקודת ציון בהתפתחות התרבותית שלי. היתה שם גאונות שלא דוללה בשנים של הופעות איחוד ומחזור, התבזות בתוכניות ריאליטי ושאר ירקות. השם של האיש הוא קונוטציה לאיכות בלתי ממוסחרת. מופע יחיד של הפישוף? למה לא.

באולם החשוך, על הכיסא שהתפנה, יש לי זמן לחשוב על למה לא. מסחריות אמנם אין פה, אבל גם לא קומוניקטיביות. פישוף יושב על הבמה מאחורי שולחן שעליו לפטופ ושלל אביזרים. בצד ניצב מסך. מרבית הזמן הוא יושב ללא ניע, כשברקע קריינית  פולטת דימויים שנעים בין הסתום לבנאלי. "הילדים המשחקים לא מבחינים בנחש בדשא". וואלה? מדי פעם הוא נעמד ושר באנגלית. או משמיע קולות. או מפיק צלילים באמצעות כלי הקשה לא ברורים. אין לי שמץ למה התכוון המשורר.

לא שתמיד צריך להבין. ל"נושאי המגבעת", למשל, היו שירים שלא הבנתי, אבל משהו בשילוב של המוזיקה והמילים הזיז אותי, גרם לי להרגיש. אני אוהב אמנות שאני לא לגמרי מבין, זה משאיר איזה שובל מחשבה חופשי לחשיבה וניתוח, לא סוגר פינות אלא פותח. דיוויד לינץ' או הרולד פינטר גורמים לי לגרד בפדחת בניסיון להבין מה לעזאזל ראיתי, אבל בה בעת לחוש עצב, אימה, פליאה. הרגש היחיד שהמופע של פישוף גרם לי הוא כעס. ולא מהסוג הנכון.

אחרי המופע השותפה שלי לחוויה טענה שפישוף לקח קשה את זרזיף האנשים שלא הפסיק לחמוק החוצה. אני סבור אחרת. אומרים שפרפורמרים חיים על תשואות ומחיאות כפיים. אני חשתי שהמופע היה תמונת מראה לצורך הזה באהבה. שפישוף רצה לעצבן, לגרש. שכל צופה שחמק החוצה היה עוד איקס על החגורה שלו. אישור לכך שהוא חתרן, אמנותי, קיצוני. שהוא אדיש לצורך ששולט בעמיתיו האמנים, צורך בזוי ונחות. הצורך באהבת הקהל.

השאלה מה קורה מחוץ לטריטוריה שבאזור החגורה של פישוף. אם הקהל חוזר הביתה בלי לזכור דבר מהחוויה התמוהה שעבר, מה הועילו אוונגרדים חתרנים בתקנתם? אם יצירת אמנות נופלת ביער ואין שם אף אחד וכו'. אני מתקשה להאמין שיוצר לא רוצה לגרום לתגובה כלשהי בקרב הקהל שלו, להשפיע, לגרות לחשיבה. כדי לייצר תגובה אצל הזולת צריך לתקשר. אבל פישוף ניהל דיאלוג פנימי נטול פשר. געגועי לאשת יחסי הציבור של נושאי המגבעת מעולם לא היו עזים יותר.

פצצה מתקתקת בשקט בעיר הגדולה

מחוץ למשרד ולחדר הישיבות המרווח שצופה להדסון מתגודדים המון שוטרים. סירות ומעבורות שטות בנחת וברקע צופרים שמבשרים רעות. בין השוטרים אני מזהה רביעייה בחצאיות סקוטיות, כל אחד מהם חמוש בחמת חלילים. אחרי בירור קצר מתברר שאחד השוטרים פורש ומקבל מעט יותר מהרמת כוסית במשרד ושעון זהב.

נגה שואלת בווטסאפ אם הכול בסדר. גם היא ראתה את הידיעות על מטעני צינור שנשלחו לפוליטיקאים, סלבס ו-CNN באמריקה. יש גם מדי פעם התראות על עומסי תנועה באזורים מסוימים בעיר בגלל חשד למטען. אל תתקרבו לקולומבוס סירקל. למה לכם צרות.

אני לא נתקל בפקקים. בדרך לברוקלין וגם בדרך לטיימס סקוור הרכבות עמוסות. בשכונה היותר ויותר היפסטרית של אחי בברוקלין רגוע, אנשים יוצאים לג'וגינג בבגדי ספורט תואמים שעלו הון. בטיימס סקוור הכניסות לתיאטראות מפוצצות מטאפורית בלבד. הכול חי, תזזיתי. צריך לנווט בזהירות בין נחילי אדם, שקיות של קניות וטלפונים שלופים. כשאני רוצה לפנות לרחוב אחר אני צריך לתכנן היטב כיצד לחצות את ההמון.

רק כרטיסים ספורים נותרו ל"בוק אוף מורמון". צוות שחקנים מעולה לועג לדת מטופשת מול קהל מרוצה. אולי פעם זו היתה סאטירה נושכת, היום לא נראה שאיזשהו ימני קיצוני חובב ישו יבזבז על המקום תחמושת, או בול למשלוח מטען חבלה. זה מצחיק, מאוד, אבל לא מעבר.

האטרקציה המרכזית, מבחינתנו, היא הברמן בהפסקה. התור הארוך לא מרתיע אותו – הוא מנהל סמול טוק ידידותי עם כל לקוח תוך מפגן וירטואוזי של מזיגה והגשה. הזוג שלפנינו מאוסטרליה, אבל הברמן מברר מאיזו עיר בדיוק. בטח שהוא מכיר. מעניין כמה אנשים באולם לא הגיעו מארץ או עיר אחרת.

תורנו. אנחנו מזמינים שתי בירות. הברמן מציב על הדלפק בזריזות ידיים של קלפן שתי כוסות, שולף שתי פחיות, פותח אותן במקביל אחת בכל יד, הופך ונועץ כל פחית אל תוך הכוס שלה. בזמן שהבירה זורמת פנימה הוא כבר עסוק בשליפת החטיף המבוקש ועריכת חשבון. מאיפה אתם? ישראל? הו, אני חייב לנסוע לבקר. אנחנו אומרים שכדאי לו.

יום לפני הטיסה הביתה דרך איסטנבול קופצת התראה על סכנות בטורקיה שאני לא טורח לקרוא. יש לי ספר וסדרה שהורדתי מבעוד מועד להעביר איתם את הזמן באוויר, מה לי ולכל זה. כמה שעות אחרי שאנחת ידווחו על הטבח בבית כנסת יהודי בארה"ב. הנשיא האמריקאי יסביר שזה כי לא היה למתפללים נשק, וספק צייצנית ימין ספק בוטית זריזה תגלה שזה בעצם בגלל שהם שמאלנים. אני אקח את הג'ט לג שלי ואלך לישון.  

%d בלוגרים אהבו את זה: