בשעה מסוימת זרם ההודעות הופך לטפטוף. עוד הודעה אחת, ואז משתרר שקט כחול גדול בווטסאפ, ואני מרגיש קצת לבד. 

יש משהו סוריאליסטי בהפרשי השעות בין מדינות. אני מסתובב באור יום ברחוב זר וכל מי שאני מכיר ואוהב ישן תחת שמים אפלים. זה החומר שממנו עשויים סיוטים. זה הניגוד המוחלט לכל מה שהטכנולוגיה עושה – שיחות וידאו, צ׳אט ומיילים שמחברים אותי לכל אחד בכל מקום כאן ועכשיו, והנה השמש שוקעת בחלק אחד של העולם והופ, נתק. בסופו של יום אתה אדם קדמון שמפחד מהחושך.

כל עניין אזורי הזמן חדש יחסית. הוא נכנס לז׳רגון רק במאה ה-19, כרגיל בזכות/בגלל מסחר וכלכלה. סחורות נעו ממקום למקום באוניות ורכבות, ואנשים היו צריכים להבין מה השעה לעזאזל ביעד. וכמו בכל תחום גם לנושא אזורי הזמן נכנסו ברגל גסה ענייני פוליטיקה ולאומנות: סין היא מדינת ענק עם אזור זמן רשמי אחד כי ככה החליטו. ולאיזו מדינה יש הכי הרבה אזורי זמן? תגידו רוסיה (עם 11) ותטעו. למה? כי קולוניאליזם: צרפת מובילה עם 13 אזורי זמן בגלל כל מיני שרידים מעברה המפוקפק, כולל שטח באנטרקטיקה. ולא נדבר על שעון קיץ ושאר ענייני קואליציה. 

כי בני האדם ממציאים המצאות ואז משתעבדים להן. וכך אני צועד בבוסטון במזג אוויר מופלא בארבע אחר הצהריים, ומתגעגע לילדים שלי שכבר הלכו לישון, או מתארגנים לתנומת לילה. אני נכנס לחנות למדוד עוד בגד יקר ואין למי לשלוח תמונה (״יש לך כבר כזה, אל תקנה״), אני רוצה לשמוע קול מוכר, להרגיש פחות זר, אבל בגלל קביעה שרירותית שנועדה להקל על יורדי ים פעם מזמן אין עם מי לדבר. 

במטוס בדרך חזרה, הגוף שלי מרגיש לילה אבל בחלון יש אור, ולמטה רואים ארץ טרשית ומוכרת. ותכף אנחת, ואכבה את מצב הטיסה, והווטסאפ יוצף בהודעות מאנשים שיושבים עכשיו בדיוק על משבצת הזמן שלי. איזה כיף לחזור הביתה, לגמרי GMT פלוס.

התקשורת שלי עם כוחותינו בחזית מתבצעת בעיקר באמצעות ווטסאפ. וי כחול, דיווח על שמירות, עדכון על שעות שינה, צפי להגעה הביתה. לרוב הכול בסדר, חוץ מהרגעים שלא, אלה שבהם נבעים סדקים. ודווקא אלה הרגעים שמעניקים לי שלווה.

תומר מעולם לא היה דרמטי. יש לא מעט דברים טובים לומר על פרופורציות ותפיסת מציאות בריאה. אבל פה ושם צריך להגביר ווליום. לפעמים הילד באמת רואה זאב, וכדאי שאנשי הכפר יבינו שלא מדובר באזעקת שווא, אלא בשיניים חדות בתוך פה גדול. וזה הפחד שלי. מה יקרה אם אחמיץ  את המצוקה, את רגע הקריאה לעזרה.

ולכן אני רגוע כשהוא מספר שבסך הכול האנשים אחלה, והתנאים, ובכן אחלה, ושהתפקיד בסדר ובכלל. אבל משהו מציק לי. וגם כשהוא מקטר בעדינות על עייפות ועל שמירות, או על שעות ביציאה בגלל איזו שטות, זה לא משקיט את הקול הקטן ששואל: אבל מה אם? מה אני לא יודע?

כי שקט הוא רפש. כל מנהל קהילות יודע שקהילה שקטה מבשרת רעות. אם ההמון מתלונן הכול בשליטה. אולם אם הוא שקט מדי כנראה שהוא משחיז סכינים לקראת מהפכה אלימה. אם הכל בסדר, משהו לא בסדר. אולי זו הסוואה, ניסיון להרגיע, להרדים. ואני לא רוצה להירגע, אני חרד לגלות שהייתי שאנן בדיעבד.

ולכן ברגעים הבודדים שהוא נסדק מעט, משהו בי משתחרר. כשהוא מספר על שביזות יום א׳, על תחושת מיאוס כללית מהדבר המגוחך הזה שנקרא צבא, כשזו לא עוד תלונה על אי נוחות לוגיסטית אלא קושי אמיתי, ייאוש קל מהסוג שכל מי שצלח את השירות בצה״ל מכיר. רק אז אני מצליח להאמין לכל מה שבא קודם. לגישה הבריאה והמדודה, ליכולת להכיל ולראות את הדברים כמו שהם. הסדקים הקטנים הם מה שהופכים את התמונה הגדולה לשלמה ואמינה.

ואני נרגע. עד הפעם הבאה.

אחד השותפים לחדר שלי בצבא היה בחור בשם אבנר, מהאנשים המקסימים שנתקלתי בהם מעודי. טיפוס שנוצק בתבנית חד פעמית, שילוב של הומור ותמימות וגישה שונה ומשונה למציאות. ומכיוון שאהבתי אותו ממש הסכמתי לבוא איתו באחד מסופי השבוע להופעה של חבר שלו באולם קטן בתל אביב.

ההופעה דכדכה אותי. אבנר ישב לידי, עיניים בורקות בהתלהבות, ואני חשבתי לעצמי שהחבר שלו לא יודע לשיר – קול צפרדעי, אפס כריזמה, מילים ילדותיות. כמה עצוב שלחבר של אבנר – ובעיקר לאבנר – נכונה אכזבה מרה. עדיף לחבר זמר שיתחיל לבדוק כיווני קריירה חלופיים.

החבר היה מן הסתם אביב גפן, והערב ההוא הפך לרגע מכונן לגבי ההערכה העצמית שלי כחוזה עתידות. הבנתי שאני לא מבין. שלאנשים אחרים יש אולי את הכישרון לזהות יהלום מסתתר בגוש פחם, אבל אני אראה רק שחורות. שכשאני מנסה להביט קדימה אל העתיד כדאי שאעשה זאת בזהירות וחשדנות. 

הגישה הזו קיבלה חיזוקים פה ושם לאורך השנים. מקום העבודה שלי למשל – אני לא חושב שהייתי משקיע בסטארט אפ שמציע להשתמש בחכמת ההמונים כדי למפות דרכים. אין בזה שום היגיון, זה יתרומם כמו צפלין מעופרת. 

אביב גפן עסוק עכשיו בלהתחנף למתנחלים, אחרי תוכנית עם אייל גולן, אחרי סדרת טלוויזיה פאתטית ועוד ועוד ועוד. מבט לאחור על הפיאסקו המתגלגל שנקרא הקריירה שלו גרם לי לחשוב מחדש על יכולות חיזוי העתיד שלי. מה אם הטעות לא היתה בשיפוט שלי באותו רגע? מה אם ראיתי את האמת כפי שהיא באולם התל אביבי הדחוס ההוא, אבל החמצתי את הצייטגייסט, לא זיהיתי את היכולת של גפן הצעיר לרכוב על מגמות ואופנות, ובטח שלא צפיתי את רצח רבין וילדי הירח משדרגי הקריירה של האיש. 

ומה לגבי ווייז? האם בלי האייפון – שהושק שנה אחרי הקמת החברה – והמהפכה שהוא בישר היא היתה חווה את אותה הצלחה? ומה לגבי הכישלון של אפליקציית המפות של אפל, שהובילה את המנכ״ל טים קוק להמליץ למשתמשים לעבור לווייז, ולזינוק מטורף בהורדות? ומן הסתם היו עוד צמתים ותחנות בדרך, עם או בלי קשר לחזון של המייסדים. ההיסטוריה היא כאוס ומקריות, שרק בדיעבד נראים פתאום סדורים והגיוניים.

אני בטוח שיש אנשים שקוראים את המפה טוב ממני, שמודעים לגורמים וזרמים תת קרקעיים שאני מחמיץ. אבל בסופו של דבר גם הם מוגבלים על ידי הבלתי נודע והבלתי צפוי. תראו לי את האיש שתכנן את 2020 מתוך מחשבה על מגיפת פתע שתצוץ מסין ואציע לו לעבוד בחברה שלו בכל תפקיד, גם לחלק תה יהיה אחלה. 

הבעיה באולם הדחוס ההוא לא היתה כישורי החיזוי המסוימים שלי, אלא המציאות עצמה, על כל החלקים הנעים והבלתי נראים שלה. חיזוי הוא להטוט קוסמים נכלולי, חכמת הבדיעבד, חותם כשרות שההצלחה מטביעה על המצח של הזוכה המאושר בהגרלה. לא נותר לי אלא לאחל בהצלחה לאביב גפן במסע אל לב הקונצנזוס הנכחי, ודש לאבנר, היכן שלא תהיה.

״אז יש סרט סטאר טרק חדש״, אמרה האמא עם הנעליים היפות בשולחן ליד, ״משהו עם אובי וואן קנובי״, ואני נחרתי בבוז בלב, וחשבתי למי מחברי אשלח ווטסאפ עם הציטוט, כי לא כולם יבינו את חילול הקודש שבערבוב בין שתי סדרות מדע בדיוני כה דומות וכה שונות.

החברה שישבה איתי לקפה שישי דווקא הבינה. היא שייכת לקבוצה מצומצמת, למעגל קרוב של חברים שיודעים עלי כמעט הכול. רק כמעט. אני מוצא את עצמי אוצר תכנים, מתאים אותם לקהל יעד קטן של אדם או שניים. המון ערוצי תקשורת מצומצמים. לפעמים אותו סיפור רץ בכולם, לפעמים רק אדם אחד יקבל את הכותרת המרעישה. 

יש את החבר שיקבל את תוצאת הוורדל היומית, ציוצים שהצחיקו אותי יישלחו לחבר אחד אם הם קשורים לענייני גיקים, ולחברה אחרת אם הם קשורים לעולם המופרע של שכירות דירות בתל אביב. שיר חדש ומעולה ששמעתי יישלח לשניים-שלושה חברים טובים, קיטורי עבודה לחברה אחרת. יש אנשים שכיף איתם בבר או מועדון, יש התאמות מושלמות לבתי קפה, פרטנרים אידיאלים לסרט (תלוי בז׳אנר), שותפים אידיאלים לנסיעות רחוקות. אם זה על סקס, פוליטיקה, ספרים, סמים – יש מעגל קטן של אנשי שלומי ואהובי ובו עוברים שתי וערב קווי גבול דקים עד בלתי נראים שמפלחים אותם לקהלי יעד זעירים, עם שלל חפיפות וחיבורים. 

זה לא חדש, הרשת המסועפת הזו, אבל לקח זמן עד שהבחנתי בה והכרתי בקיומה. יש משהו בתפיסה החברתית הבסיסית שמנוגד לה. גדלתי על ״האחד״, ״הנבחר״, מישו ועד ניאו מהמטריקס, מהארי פוטר ועד ג׳יימס בונד, מהיפהפיה הנמה עד סאלי של הארי. כי צריך סדר, הירארכיה, אפילו בדמוקרטיה יש ראשון בין שווים. אני אמור להחליט מי החבר הכי טוב, לבחור בבת זוג אחת, לבנות פירמידה ברורה שאולי בסיסה רחב אבל בשפיץ הסיפור אחר לגמרי. באפלקיציות השידוכים אנשים מחפשים את ״החבר/ה הכי טוב/ה שלי״, אדם אחד שימלא את כל הצרכים והרצונות באשר הם. פעם גם אני חיפשתי כזה, היום זה נראה לי מופרך.

יש משהו נוח וטבעי בביזור הזה. יש דברים שרק חבר מסוים יידע להעריך, יש דברים שכיף לעשות במיוחד עם אחר. אני מכיר אנשים שמצאו את התאום הקוסמי שלהם בעולם, יש מעט כאלה, זו שכיחות ברמה של חד קרן. ורוד. עם נצנצים. אני לא מצאתי, וגם אם הפנטזיה על האחת/אחד עוד יושבת היטב במרכזי החיברות בראש, בפועל היא גורמת לי לחרדה וצמרמורות. אני אוהב את החברים והחברות שלי בדיוק כפי שהם. אדם אחד שמסוגל לענות על כל הצרכים, הפנטזיות והרצונות שלך נשמע לי כמו המסעדות המפוקפקות האלה שמגישות פיצה, המבורגר ונודלס. זה מאוד נוח, אולי גם משביע. טעים ומרומם את הנפש? פחות.

תפסנו את פינת הצל היחידה בשטח והבטנו בחיילים מתרוצצים אנה ואנה, מחפשים חברים, קרובי משפחה ומזון, לאו דווקא בסדר הזה. המשפחות הגיעו בחלקן בחולצות שהודפסו במיוחד לכבוד האירוע: וריאציות על תמונה של הילד/ה וכיתובים בנוסח ״המפקדת שלכם, הגאווה שלנו״. משפחה אחת הגדילה לעשות והביאה פוסטר ענק של הבת, כולל בלונים צמודים מלמעלה.

תומר ניגש אלינו, נרגש, מלווה במ״מ שלו. הוא הציג אותו בשמו בלבד, ואמא של תומר, שלא שמה לב לדרגות, שאלה את המפקד בנימוס ״ואיפה אתה משובץ?״

מעבר לעובדה שמדובר ברגע קומי שכאילו נלקח מסרט ישראלי היה שם זיקוק מדויק של מהות הצבא. תומר ראה מולו את ה-מפקד, דמות סמכותית, בוגרת, כל יודעת. אני זוכר איך נראו לי המפקדים בטירונות והוותיקים ביחידה. ספק בני אדם ספק בני אלים, שאוצרים במוחם ניסיון וידע כבירים שאני יכול רק לייחל להם. אמא של תומר ראתה את מה שאני של היום ראיתי – עוד ילד במדים. גדול מתומר בשנה-שנתיים, נו בסדר.

ועל זה בנוי הקונספט של צבא – קח ילדים בגיל הנכון, הכפף אותם למרות של ילדים אחרים, שווק להם ערכים וקוממיות, סלק ציניות, אינטרסים ופוליטיקה, והופה – צבא. חלק מהילדים האלה יישארו בארגון, ויתבגרו כשהם מוקפים כל הזמן בילדים בני 18, שחייבים לציית להם ונוטים להעריץ אותם, ומזה שום דבר טוב כבר לא יצמח.

במקביל הסתיימה השבוע סאגת סרגיי מנדל. מאז 2018 אני מקבל אימיילים שמיועדים לאיש מילואים בשם זה. למה? ככה. נסיונות ליצור קשר עם הצבא הקטן והחכם והמוסרי בעולם כדי לפתור את העניין עלו בתוהו. אחד המיילים עסק בנושא העברת תשלום לסרגיי עבור הימים בהם הגן על המדינה. הוא כלל פרטי חשבון בנק, תעודת זהות ועוד. אחרי ששקלתי הונאה פיננסית קטנה ופסלתי, התקשרתי לטלפון שהופיע בין שאר הפרטים, והמלצתי לסרגיי להסדיר את העניין. הוא הבטיח לי במבטא רוסי קל שיעשה זאת, ושום דבר לא השתנה. המיילים המשיכו להגיע.

השבוע הגיע עוד מייל כזה. הפעם הצלחתי למצוא באתר הלא ידידותי של צה״ל אופציית יצירת קשר. אחרי יום הגיעה תשובה. התבקשתי לספק תעודת זהות, ואחרי כמה שעות הגיעה תשובה נוספת – מתברר שמשום מה האימייל שלי מופיע במסגרת פרטיו של מילואימניק אחר. נו שיט שרלוק. 

הבטיחו לי שהעניין יתוקן, ודמיינתי איך מערכת רעועה של ילדים עובדת על זה. ילדה שהתגייסה לפני חודשיים נושאת עיניים מעריצות אל ילדה שהתגייסה לפני שנה, שמעבירה את המידע לילד שנמצא בצבא כבר שלוש שנים, שמאשר את השינוי עם כבר-לא-כל-כך ילד שחתם קבע, שמעביר בקשה מסודרת למישהי שכבר החליטה על קריירה במדים. בסוף השרשרת הזו ממתין סרגיי מנדל לצו מילואים, הפעם למייל הנכון. אולי בגלל המבצע העונתי בעזה, אולי סתם ככה. תדע כל אם עברייה שהמייל יגיע, בסוף, לכתובת הנכונה.

"יאללה מגניב" – גם אם אלו לא היו המילים המדויקות זה בהחלט היה הלך הרוח שסיכם את השיקולים שלי כשדנו באפשרות לעשות ילד. הייתי צעיר ולא חכם, כל העניין נראה לי טבעי לגמרי, ולך תחשוב מחוץ לקופסה שאתה שקוע בתוכה עד שאתה אפילו לא רואה את הדפנות.

10 חודשים אחרי שהתחלנו לנסות נולדה ילדה מושלמת מכל בחינה אפשרית ועוד קצת, בלידה סטנדרטית לגמרי. כי מה כבר הסיפור, לא? טבע וכל זה. 

כאמור צעיר ולא חכם במיוחד. השנים עברו והחיים הבהירו ששום דבר לא פשוט. האח של הילדה המושלמת לא הגיע בכזאת קלות, ומסביבי ראיתי חברים וחברות שעוברים דברים שהם לגמרי מהטבע, אבל מהצד האכזר והכואב שלו. החל מהריונות קשים, דרך הפלות, לידות חירום, ומגוון סיבוכים שאחרי. כיף במקסימום.

להריון, לידה והורות יש יחסי ציבור מטורפים בישראל. לעשות ילדים זו כמעט חובה, לא במובן החוקי אלא במובן הטוטאלי יותר, התרבותי. לכולם ברור מה המסלול – זוגיות וילדים – ולא מעט מגלים את סלעי המציאות החדים כשהם מנסים לשוט בנתיב הזה. בחודשים האחרונים שני אנשים שאני אוהב הפכו להורים, שניהם לא בדיוק במסלול הנורמטיבי, זה שאני גדלתי עליו כאחד ויחיד ואין בלתו. לא היה להם קל, והצעידה בשביל הצדדי לוותה בהמון התלבטויות וקשיים, וגם סכנות וסיבוכים, כי למה לא אם אפשר.

בשישי הייתי במסיבת השקת תינוק של אחת מהם. האירוע היה מושקע במיוחד, מה שגרם לי להרים גבה מטאפורית. אבל אז האם נשאה דברים, ולא השאירה עין יבשה על המדשאה. היא דיברה על הבת הבכורה, שנולדה היישר אל סגר הקורונה הראשון, ובמקום להסתובב איתה בגאווה בחוצות היה צריך להסתתר איתה מהנגיף. על אבא שלה שנפטר בלי להספיק לפגוש את הנכדים, ועל נטל האחריות של גידול ילדים בלי בן זוג. ואני חושב שהבנתי את הצורך בהשקה, בסוג של סימן קריאה.

אני זוכר את עצמי צועד עם נגה במנשא ברחובות, סופג את מבטי וחיוכי ה"איזה חמודה" ומחשב להתפקע מאושר, גאווה, משהו. ובמקביל את ניצני המחשבות על הסבא שיש לה מול זה שהיא לא תכיר, ניצנים שילבלבו ויהפכו למשבר לא קטן. עברו כמה שנים טובות עד שהבנתי כמה חרדות ותוגה וגעגוע כרוכים בדבר הקל, הפשוט והטבעי הזה, ילדים.

מזל טוב ליולדים וליולדות, מי ייתן ותשנו הרבה ותפחדו מעט. אני כבר בשלב שבו אני רודף אחרי זמן איכות עם הילדים הגדולים, אתם עוד מחליפים חיתול בשעות לא סבירות, אבל תכל'ס כולנו באותו מועדון משונה עם חברות לכל החיים. תיהנו?

אני אדם בוגר ומכיל, אני מתמודד עם משברים בעבודה, דאגות וחרדות עם הילדים, מנסה להבין את הצד השני בעימותים ולראות את המורכבות והתמונה הגדולה. אבל את האיש ששבר לי את הרגלית של האופניים החדשים אני רוצה לפוצץ במכות עם לום. 

אלה הסדקים הקטנים בסכר, החוליות החלשות בשרשרת. חלק גדול מהזמן שלי כאדם המתחזה לבוגר מוקדש לאיפוק. תחשוב על זה עוד רגע, תספור עד עשר, תשלח את המייל עוד שעה או מחר, תבין את הצד השני, את הזווית האחרת, את הפערים התרבותיים. תקבל, תכיל, כוסעמק. 

ורוב הזמן אני מצליח. אבל כשכל הגייסות מופנים אל חזית אחת, קל יותר למתגנבים יחידים לחדור מבעד לפרצות ולזרוע הרס וחורבן. אלו הקטנות ששוברות אותי. כי היכולת להתמודד היא משאב מתכלה. ואחרי שסיימתי להיות בוגר אחראי אל נוכח כל פיתולי העלילה שהחיים מזמנים, לא נותר בי כוח עוד. קשקשי השריון נשחקו עד דק, והעצבים נותרו חשופים מול זוטות הקיום.

אני זוכר את אמא שלי מחזיקה מעמד ביום הראשון של השבעה על אבא שלי ואז נשברת כשהתגלתה נזילה במדיח. כי די. וכך מצאתי את עצמי אחרי שבועות של פרויקטים מלחיצים בעבודה פלוס ענייני חופש גדול ושונות, מגיע לשחרר את האופניים, מגלה את הרגלית השבורה, ומאבד את הצפון לטובת פנטזיות על עצמות מנופצות ואגרופים מונפים.

אני לא יודע מיהו המפגע הדמיוני-דמוני, אבל נוח לי לדמיין אותו כאבטיפוס של הישראלי המכוער שעלה עם המכונית החדישה שלו על המדרכה, רמס את האופניים שלי, והפליג הלאה תוך צחוק מרושע כדי להתעלל  בקורבן הבא. קיימות עוד שלל אפשרויות כמובן. קשישה שלא שמה לב, טינאייג׳ר שרק עכשיו הוציא רשיון והיה לחוץ, פועל קשה יום שהחנה את המכונית קצת צמוד מדי. סיכוי סביר שאף אחד מהחשודים הסבירים הללו לא הרגיש אפילו את המכה הקטנה בכנף, טרודים בשגרה לחוצה ומהבילה של יולי. 

אבל מה לי ולכל התרחישים שוחרי השלום האלה. אני מעדיף ללהק לתפקיד הפוגע נבל חד מימדי. יש לי מספיק מורכבות מתישה ביום יום, והחיים הם לגמרי לא מה שהבטיחו לי בסרטי האייטיז שראיתי בקולנוע ברעננה. אז פעם בכמה זמן, דווקא בקטנות ומעצבנות, אני מאפשר לסופר אגו שלי אפטר קצר ומוציא את האיד למרפסת. וקצת להתפרץ, קצת לקלל, קצת לחשוב על ניפוץ פיקות ברך ופצפוץ מרפקים. קצת.

השבוע יגיע אל קו הגמר פרויקט חמוד להפליא שעבדתי עליו, ואני בפניקה, סינדרום הקיץ של אביה קלאסי, בלי סיבה טובה באמת. וכל העצבים האלה על שום מה ולמה? בגלל ההתעקשות המטופשת שלי לחשוב במונחי ניצחון. לא הצלחה – זה כבר עניין חמקמק ומורכב יותר. אני רוצה שהפרויקט יוכתר בסימן קריאה מהדהד, אני רוצה מחמאות וליטופים לאגו. ילדותי, אבל זה חזק ממני.

הפרויקט המדובר הוא שיתוף פעולה ראשוני של ווייז קארפול עם הופעה של הראפר ג׳ימבו ג׳יי ביום רביעי השבוע. הרעיון פשוט: במקום לחפש חנייה או לנסות להגיע לאמפי שוני בתחבורה ציבורית (בהצלחה עם זה) סעו יחד. השאלה שמטרידה אותי היא כמובן מה יקרה אם זה לא יצליח? 

התשובה היא כלום. מהסיבה הפשוטה שמדובר בניסוי, משהו חדש שצריך ללמוד ממנו ולהשתפר. אם מסתכלים על התמונה הגדולה, לערב המסוים הזה לא תהיה השפעה מכרעת על כלום ושום דבר. זה בדיוק ההבדל בין הצלחה, שנובעת מתהליך לטווח ארוך, לניצחון, שקשור יותר לטסטוסטרון ולצורך האנושי-ילדותי לאישור וחיזוק כאן ועכשיו.

לכאורה גם ניצחון זה עניין מורכב ורב מימדי, בנוסח הסטיקר שהופיע בסוף מלחמת לבנון השנייה, ״העיקר ההשתתפות״. זה קשקוש. רוקי אולי מפסיד בסוף הסרט הראשון, אבל ממהר לנצח ברוקי 2 וכל המשכוניו. יש ציטוט ספורט ידוע שאומר שהניצחון זה לא הדבר הכי חשוב, זה הדבר היחיד. התוצאה בסוף, השורה התחתונה, היא חזות הכול. מי נשאר עומד בזירה, מה מראה לוח התוצאות. זה מפתה, זה מסוכן.

כי ניצחון הוא הסיפוק המיידי של כאן ועכשיו, גם אם זה על חשבון המחר. זו האורגזמה של נצחון ששת הימים, ועשורים של כיבוש וטרור אחר כך. זה מנכ״ל מייקרוסופט שקורא לאייפון צעצוע שלא יציל את אפל, ומסתכל רק על שורת המכירות של מחשבים מבוססי חלונות. זו קבוצת אן.בי.איי שמחתימה כוכב ענק מזדקן כדי לזכות באליפות השנה ומוותרת על בחירות דראפט עתידיות שיבנו אותה לשנים קדימה. אלה בנות הברית שמוחצות ומשפילות את גרמניה בסוף מלחמת העולם הראשונה, רק כדי לראות אותה חוזרת, הפעם עם צלב קרס, פחות משני עשורים אחר כך.

בראיון שאחרי אחד מקרבות ה-UFC שראיתי עם תומר נשאל הלוחם המובס מה בדיוק קרה בזירה? לאורך הסיבובים הראשונים היה ברור שהוא מוביל בנקודות, ואז לפתע הוא חטף אגרוף ללסת ואיבד את ההכרה. I was winning until I wasn't, הוא ענה, וחשבתי שזה מקסים, שזה מוטו לחיים. שאת הצורך האובססיבי הזה לתמונת ניצחון צריך לשים בצד, ולהתארגן במקום על אורך רוח ומבט נחוש קדימה. אני על זה. מתכוון להתחיל עם זה תכף. כלומר בשבוע הבא.

שוב ושוב עולה השאלה מה עושים כשהילד לא מרוצה מהקייטנה הנוכחית, מהחוג, מבית הספר. שעת ערב, הילד מקטר בווטסאפ שלא כיף לו בצבא, אבל ממש, ואני בבית חי את החיים הטובים על הספה, ומה עכשיו? לארגן רכב, תחמושת וצבעי הסוואה ולצאת לחלץ אותו? 

כי כיף זה קדוש, ולילד קשה, וקשה יש רק בלחם ופורסים אותו בעדינות כדי שיישאר רק הרך ומורחים שכבה עבה של שוקולד. ומסיעים ומשלמים, ולוקחים על הידיים מעל חול טורדני, טובעני, תובעני. כדי לא לצלק, לא להכאיב, וכי באנו להרים.

כשנגה היתה בגנון היא סירבה לצעוד על חול. אלה היו זמנים אחרים, גינות תל אביב לא היו מרופדות בחומר מרכך הזעזועים של היום, ותחושת הגרגרים הקטנים בין האצבעות לא באה לילדה טוב. וכך נשאתי אותה ממתקן למתקן, מנדנדה למגלשה, עד שנהיה כבד ונמאס. ניסיתי לשכנע, ניסיתי לאיים, אבל כלום לא עבד. בסוף תמיד נשברתי וסחבתי. 

עד שנגמרה השנה, והגננת שלחה תמונות כמקובל בימי טרום הסמארטפון, תמונות שבהן נגה משחקת בחדווה בארגז החול, כי מי בדיוק הפראייר שיסחוב אותה במשפחתון. ובזאת תם עידן ייסורי המצפון והרכבת האווירית למגלשה האדומה.

לכאורה המסקנה פשוטה – בעד הורות קשוחה, אולד סקול, נגד פינוק יתר. במקום להרים על הידיים הייתי צריך להרים את הקול ולסגור עניין. אבל אולי בדיוק להפך. אולי ההפרדה בין המקום בו היא יכולה להתמסר לקשיים ולחששות שלה לבין המקום שבו יש חול ואין ברירה עשתה לילדה רק טוב. אולי התפקיד שלי בשבתי כבית הוא לתת מקום לבכי, קיטורים ונהי, לחולשה ולוויתור, כדי שהם יהיו חזקים יותר בחוץ?

אין לי מושג איפה עובר הקו, אני מאלתר על בסיס יומי ומקווה לטוב. רב עם הקטנה על ללמוד להסתדר עם האופניים שלה בעצמה ברחבי העיר, ואין לי שמץ אם זה הזמן הנכון, ואולי מוקדם מדי, או מאוחר. כמו ממשלת ישראל אין לי אסטרטגיה, רק טקטיקה, אלתורים ותקווה להתערבות של אלוהים או מדינה זרה, מה שיבוא קודם. 

כרגע, אחרי כינוס הקבינט הפנימי, החלטתי על הפשרה הבאה – כן להסיע את הילד אל ומהצבא, אבל להימנע מלפרוץ לבסיס כדי לקחת אותו מהקייטנה הלא כיפית בעליל הזו הביתה. ונסיים בסטיקר שהילד שלח בווטסאפ כדי לחתום את השיחה: לא קצונה ולא קבע, רק סמים ומסיבות טבע. אמן.