חבר טוב אמר לי פעם שילדים זה כמו סמים קשים: יקר, לא בריא וההיי הכי מוצלח שאי פעם תגיע אליו. ולאיש יש תאומים, הוא יודע על מה הוא מדבר. 

כל מחקר תורן יודע לספר שאנשים נטולי ילדים מאושרים יותר. קל. מספיק לחשוב על שעות השינה שנוספות והחרדות שפוחתות כדי לדמיין את החיוך הזחוח על פני אלה שידם מעולם לא נשלחה אל מוצץ. שלא לדבר על הרווחה הכלכלית, או כמו שנגה אמרה לי פעם – ״אבא, אם לא היינו היית טחון״. מצד שני, כשעוברים לדבר על תחושת משמעות הורים תופסים את ההובלה ולא מביטים לאחור. 

אני מניח על המשקל מצד אחד את הלילות הלבנים, הביקורים בקופות חולים עם הבלחות לחדר מיון, החרדות מכל מה שעלול להשתבש (בגן, בבית הספר, בכביש, בצבא) ורגשות האשם, המון רגשות אשם. בצד השני אני מניח את ההצדקה לקיום. התשובה לשאלה הבסיסית של למה בעצם לקום בבוקר ולהמשיך עם כל זה. והמאזניים נוטים באופן שאינו משתמע לשני פנים לצד השני. כשזה מגיע למשמעות, הורים מנצחים בנוקאאוט.

לפעמים האמונה הזו מתערערת. לפעמים המשמעות מגיעה עם סאונד אפקט צווחני על זה שאתה חרא של אבא, טענות ומענות, האשמות מוצדקות יותר או פחות ותחושת כישלון מפואר. הקלישאה מדברת על הביטחון של גבר לבן פריבילגי ממוצע שמשוכנע שהוא יודע לעשות הכול, אבל זה כאין וכאפס לעומת הביטחון של טינאייג׳ר שמקסימום עשה בייביסיטר, אבל בטוח שהוא יודע הכול על הורות נכונה עד מושלמת, וישמח להסביר לך איפה טעית עם דוגמאות ומראי מקום. זו משיכת חבל ההיבריס – מי אחראי לתוצר הזה שנקרא אדם? עד כמה ההורים אשמים בכל מה שרע, עד כמה הם יכולים לקחת קרדיט על הטוב? בגיל מסוים הילדים שלך זוקפים לזכותם את כל מה שמוצלח ומשליכים את השאר על אמא-אבא.

הם גם לא לגמרי טועים. הורות היא כמו משחק מחשב שתוכנת להיות חסר סיכוי, אתה תמיד תפסיד בסוף. הא לך בני אנוש קטנים שאתה אחראי לגדל ולעצב בזהירות ובקפידה, בשעה שאתה עייף וחרד וסוחב את המטענים שלך מהילדות ובכלל, וצריך גם לחיות ולעבוד וכל הג׳אז הזה. והופ הנה טעות קריטית, והנה צלקת שהשארת בלי לשים לב אפילו, איזה כיף. במובן מסוים זה לא לגמרי רע. בסופו של דבר צריך לייצר נפרדות, הטעויות עוזרות לצאצאים לצאת לחופשי.

איך מנצחים את כל זה? לא מנצחים. מחכים וסופגים ומכילים ומנסים לתקן מה שאפשר. אם היתה לי מכונת זמן והייתי חוזר לעבר ומתקן את השגיאות הגדולות והקטנות, הייתי שב כנראה להווה חדש ונוצץ ובו הילדים שלי היו מסבירים לי למה אני הורה כושל מסיבות אחרות לגמרי. זה מה יש.

בחמש בבוקר הלכתי לחפש מכונת קפה, העייפות כבר סחררה אותי, ולהירדם על כיסא בחדר מיון התברר כאתגר גדול מדי. התחלתי את היום בשש בבוקר ולא ציפיתי לסיים אותו עם תומר הדואב במיון. מצד שני, מי כן מצפה לסיים איזשהו יום במיון?

חדר ההמתנה הוא חלל לא גדול שמחולק באמצעות וילונות לעמדות המתנה קטנטנות. לידינו תייר גרמני שיכור שעף מקורקינט מבקש מדי פעם באנגלית קלוקלת Someving for ze pain. ממול שוכבת הומלסית שהגיעה למיון כדי להתארגן על מיטה. כשהמאבטח גדל הקומה מודיע לה שפה זה לא מלון, היא שולחת אותו להזדיין. הוא לא מתרגש. קור רוח הוא דרישה בסיסית לעבודה במקום הזה.

אולי אפשר היה להוריד מעלה או שתיים מקור הרוח הנ״ל. את רוב הזמן במיון מעבירים בהמתנה, בלי לדעת עד מתי ולפעמים גם למה. אני שואל בנימוס, והאח תולה בי עיניים תמהות. מבחינתו זו שגרה: מה, אתה לא יודע שעכשיו צריך לחכות לרופא/ה שיתפנו? ושלאף אחד אין מושג מתי זה יקרה? 

אחרי הרופאה עוברים לשלב המתנה חדש – לאורטופד. איפה הוא? אף אחד לא יודע. אנחנו שומעים שיחות טלפון נזעמות מדלפק האחיות, שמנסות להבין מה קורה. בסוף מתברר שהיתה תאונה קשה וכולם, כולל האורטופד, בחדר הניתוח.

מחכים. 

כשהוא מגיע כבר אור בחוץ. תומר מסביר לו שמדובר בפציעת ספורט. כדורגל? לא, איגרוף תאילנדי. הוא ממשש ובודק ומזיז ומתחיל לסכם. אין שבר, חשש לקרע, אמרנו פציעה במשחק כדורגל, נכון? לא, תומר מתקן אותו שוב, איגרוף תאילנדי. הוא מהנהן ורושם לנו מכתב שחרור והפניה שבה כתוב ״פציעה בזמן משחק כדורגל״. אני מניח שהוא לא ישן מעל 24 שעות. לברך הנפוחה והכואבת לא אכפת איזה ענף ספורט נרשם לגנותה.

יש פער עצום בין הסבל הפרטי של הבן שלי, שגם אם הוא מסתובב בגוף של גבר הוא עדיין לגמרי הילד שלי, לבין הגישה של המערכת. הצוות עמוס ומותש, מנוסה ומורגל, ומה שעבורי יכולה להיות חוויה ראשונית ומצלקת, הוא עבורם עוד יום שגרתי. זה פער שמעורר זעם, שקשה לגשר עליו. קל לכעוס על ״המערכת״.

כשחיפשתי בחמש בבוקר קצת קפאין נתקלתי באח שצעד במסדרון ושאלתי אותו איפה יש מכונת קפה. אין, הוא אמר, בוא איתי. ולקח אותי לחדר הצוות ושאל כמה סוכר והכין קפה שחור לאיש שהוא לא מכיר, וכנראה ברור לו שאם הוא נמצא במקום הזה בשעה הזאת לא מדובר בנסיבות מוצלחות. גם זו המערכת, אנשים עייפים ועסוקים שפה ושם עושים חסד קטן.

כשתומר מתחיל להתעצבן עלי אני נרגע. זה הביקור השני שלנו במוקד חירום – אני, הוא והברך שלו שנפוחה מבעיטה לא מכוונת היטב באימון. יום לפני הוא התפתל מכאבים, והרשה לי אפילו לחבק אותו, היום נראה שהאופן שבו אני נושם לא בא לו טוב.

זו נקודת מפנה חמקמקה שנוצרת באזור גיל ההתבגרות, ומשם זה מדרון תלול, המעבר הזה בין אבא רוקסטאר לקרציה. אני מסתכל אחורה בגעגוע אל הזמן הפשוט שבו מצוקות של ילדים היה משהו שנפתר בחיבוק, אולי איזו פחמימה ריקה כשהילד כועס או עצוב מרגיעים אותו, כשהוא מרוצה הכול נחמד.

היום נחמד הוא האויב. אמרת למתבגר שאתה אוהב אותו והוא הגיב ב״אוקי״ סתמי ומעליב? המצב נפלא. קיבלת בחזרה ״גם אני״? פקח עיניים, פרוס אנטנות, משהו לא לגמרי תקין. ואם הוא השתמש בשורש א.ה.ב בעצמו זו אזעקת אמת. משהו אצלו לא בסדר ואתה צריך להיות מוכן לכול.

זה לא עבד ככה כשאני הייתי בגיל הזה. אז היתה דרך מאוד צרה ומסוימת לדבר להורים, אי אפשר היה לריב איתם, את העצבים היה צריך להוציא במקום אחר. כיוון שכך באנו ושינינו, נתנו לילדים שלנו לגיטימציה לבטא מנעד רגשות רחב, איזה יופי, והנה אנחנו חוטפים את זה לפרצוף.

את התפקיד המתגמל של הורה מנחם ומפנק מחליף הג׳וב כפוי הטובה של שק איגרוף. כל דבר שתגיד מוכתם אינהרנטית מתוקף היותך הורה. אותו משפט, אותה אינטונציה, זה לא משנה. זה אד הומינם הורי, אין לי דךר לנצח.

פעם אמרתי לנגה שאין בעיה, אני מחבק את התפקיד שלי. אם צריך אני מוכן להיות שק החבטות שלה, הסלע האיתן שסופג את התסכול והזעם. היא הסתכלה עלי וחשבה רגע. אתה, היא חרצה, אתה יותר הצעצוע זה שלוחצים עליו כשעצבניים. בהצלחה לכולנו.

כשהבוס התחיל להודות לקהל והיה ברור שהנה מגיע ההדרן פניתי לשותפה המעולה שלי להרפתקה, מבולבל קצת, ואמרתי לה שאני לא מבין, ושהוא מפורסם בהופעות הארוכות שלו. התחושה היתה שעברה פחות משעה מאז שהאיש עלה לבמה. אלא שאז הצצתי בשעון, שטען שעברו כבר שעתיים. היו שני הדרנים, שנמשכו כשעה. הגשם ששטף את העיר הפסיק. אפילו אלוהים לא מתעסק עם הבוס. 

ברוס ספרינגסטין בן 73. אחת הסיבות לנסיעה לרומא היתה התחושה שאולי זו הפעם האחרונה, כמה סיבובי הופעות עוד נשארו בגוף המזדקן? הגיל ניכר והוא לא מתכחש לו. משהו בתנועות הואט ואף עלמה לא נקראה לבמה לפזז איתו ב״דנסינג אין דה דארק״. בקטעי הקישור המעטים יחסית בין השירים הוא דיבר על חברים שמתו, על עבר רחוק שיש ממנו יותר מאשר העתיד שנותר. כשראיתי אותו לפני קצת יותר מעשור היה בהופעה קטע בסגנון ג׳יימס בראון: ספרינגסטין קרס על ברכיו, לכאורה מותש, לא מסוגל להופיע יותר. הנגנים מתחננים, מנסים לסייע, משפריצים עליו מים. ואז הוא מזנק לפתע וחוזר למיקרופון. סביר להניח שניסיון לשחזר את כל זה בסיבוב הנוכחי היה נגמר בסיוע רפואי. אבל השאגה נשארה, יחד עם המקצוענות והפרפקציוניזם שהקנו לו את הכינוי שלו.

במשך שלוש שעות הוא שר את כל הלהיטים (כמעט), אבל הקפיד גם על שירים ידועים פחות, ונתן לכל שיר את הכבוד שמגיע לו על הבמה. לא היה אף ביצוע חפוז או מכני. ספרינגסטין רוצה לשמח ולרצות את הקהל, אבל ניכר שחשוב לו להיות בעל מלאכה מיומן, כזה שלא מעגל פינות, מקצוען עם יושרה. הבוס לא עושה חלטורות. 

אחד המבחנים שלי להופעה מוצלחת הוא רגע המחנק בגרון. לפחות שיר אחד שלוחץ על בלוטות הרגש בגלל שילוב של זכרונות מסוימים שקשורים בו, או שיגור של הנפש אל תקופה אחרת בחיים. חמי רודנר אמר בראיון של״איפה הילד?״ יש הסכם לא כתוב עם הקהל לפיו היא שולחת אותו חזרה בזמן לגיל 17 בהופעות. זה מחייב את המופיעים כמובן – ביצוע חיוור ודל ללהיט נעורים דומה למכונת זמן מקולקלת, ועלול להכתים זכרונות עבר לנצח.

את רוב ההופעה הזו ביליתי עם דמעות בעיניים. ובדרך החוצה, מוקף ב-60 אלף איש, הרגשתי שעברתי חוויה דתית. בעולם בלי אלוהים, בלי רוחות ונשמות מתגלגלות, כוכבים ומזלות, זה היה הכי קרוב שאני יכול להגיע להתעלות רוחנית. אז מותק, אם נולדנו לרוץ ולברוח, אין מקום מפלט טוב יותר מאיצטדיון רוק, ועדיף בהופעה של הבוס.

והנה הציוץ שהגדיר יפה את השילוב העייפות-מיאוס-ייאוש שאני חש מאז שהחל המבצע (מגן וחץ, איזה שם מעפן), שהעלה הצייצן שמכנה את עצמו ג׳ון בראון. זה לא שצריך להתאמץ יותר מדי: יש ערך וויקפדיה שמפרט את כל מבצעי צה״ל עד כה. חוץ מתקופה לא ארוכה בין 2014 ל-2018 אנחנו מקבלים מבצע כל שנה-שנתיים. מסורת ישראלית.

אני מרגיש קהה. הטלפון וההודעות לילדים אחרי אזעקה, התהיות לגבי לאן ללכת או לדווש כי אולי נצטרך למצוא מחסה בדרך, לשלוח לבית ספר – כן או לא? כמה זמן זה יימשך, כמה הרוגים. ומה התכלית? הכל על אוטומט, שידור חוזר.

השבוע התארח אצלנו בכיר אמריקאי, שקיבל את מלוא החוויה הישראלית. תוהה מה לעשות במלון אם תהיה אזעקה, הולך לישון במכנסיים ליתר ביטחון, מקבל הודעות מחו״ל שדורשות בשלומו, מנסה להבין את כל הטירוף הזה. ראיתי את זה לרגע מבעד לעיניים שלו. זה היה מגוחך. ארצות הברית מתמחה באירועי ירי המוני, ומתעקשת לא להבחין בפתרון. בישראל מנגד מתמחים בסבבי טילים והפצצות. כל אחד והתחביב שלו.

אין לכל זה תכלית. יש ססמאות על הרתעה ומכה אנושה וכל ג׳אז הטסטוסטרון הזה. ופרשנויות בטחוניות על למה החמאס כן או לא, ופוליטיות על להרגיע את בן גביר, כן או לא. ןאולי על הדרך לדאוג לשבת נטולת הפגנה בקפלן. אין חזון, רק התנהלות דלוחה מהרגע להרגע. וכולנו משתתפים בריקוד הזה, בכל פעם כאילו זו הפעם הראשונה, כמו גירסת אימה ל״לקום אתמול בבוקר״, תקועים בלולאה בזמן. 

והסוף ידוע מראש. הפסקת אש, רגיעה, תמונת ניצחון, ילדים מתים, ושכחה. קל נורא לשכוח ולחזור לשגרה, ואז להתפלא כשהפעם הבאה מגיעה. 

תומר אומר שהוא לא מאמין שזה ייגמר אי פעם, והוא כבר חמוש בדרכון זר ומי יודע אם יהסס להשתמש בו. אני מנסה לדבוק בדוגמאות היסטוריות של משברים שנפתרו בלי שאף אחד ראה את זה מגיע: אירלנד, חומת ברלין. אבל יש משהו כל כך עלוב בהתנהלות משני הצדדים, שלא מותיר לתקווה מקום. כמו שתי כנופיות שנהנות מהקונפליקט, שצריכות קצת מכות בשביל האדרנלין, בשביל הצדקה קיומית, ולא באמת רוצות להגיע להסכמה. 

בסך הכל עוד סיבוב. נגמר, עוד מעט הבא בתור

פנדולום, מטוטלת, הוא מכשיר שנועד לסייע לקצוב זמן, ושהשימוש הידוע הראשון שלו נרשם כבר במאה הראשונה לספירה בסין. פנדולום הוא גם צעד באיגרוף שנועד לסייע בארגון מחדש של פרצוף היריב. לא הולך לי איתו.

זה עובד ככה: אתה מקפץ בקלילות מרגל אל רגל, קדימה ואחורה. דילוג קדימה, מכה קלילה שרק נועדה למשוך תגובה, דילוג אחורה לפני שהאגרוף של היריב פוגע, ושוב דילוג קדימה כדי לתפוס אותו עדיין באמצע, לא מוכן, והופה ניצחון ותהילה. כמו לא מעט דברים באיגרוף מדובר בללכת כנגד האינסטינקטים שלך במה שנראה כמו מטאפורה לחיים. פלא שאין יותר מתאגרפים-פילוסופים, ולהפך.

כל זה יפה בתאוריה. 

אחרי שהמאמן סיים להסביר ולהדגים התחלנו לקפץ. כל הנערים ובני העשרים דילגו כאיילות שלוחות ונטולות דאגה, בזמן שפלוגת המתאמנים הזקנים התחילה להתנשף. ומילא הכושר, אבל המהירות: היה לי ברור שאם אנסה ליישם את זה בקרב זה ייגמר במפגש עצוב של אגרוף זר עם הסנטר שלי. 

רוב הזמן המצב הפוך. אני מתאמן כבר שנתיים ונראה שככל שהזמן עובר כך הפער בין מה שאני חושב שאני יכול לבצע למציאות רק גדל. מנטלית אני עדיין התיכוניסט שמסיים בקושי ריצת אלפיים בשיעור התעמלות, מתנשף, מחכה לרגע שבו הסיוט ייגמר ואוכל לחזור לקרוא ספר בחדר שלי, בבית. פיזית אני כנראה בכושר טוב יותר היום משהייתי אז. ובניגוד לדמות שעוד יושבת לי בראש, היום כנראה שהייתי מסיים את הריצה באופן מכובד. 

וכך אני מגיע לאימון, מבין על איזה תרגיל הולכים לעבוד, מכיר בכך שאין סיכוי שאצליח לעשות את כל זה, ואז מגלה שהגוף שלי דווקא לגמרי סבבה עם העניין. לפעמים הניתוק כל כך קיצוני שנדמה לי שאני מסתכל מהצד בזמן שהרגליים שלי קופצות על המדרגה, או כשהידיים פוגשות בשק בקצב מסוים. שומו שמים, זה קורה. 

זה מעסיק אותי לא מעט, הפער בין הגירסה שלי עצמי שהתקבעה לי בראש, למציאות. כאילו שמישהו לא שלח עדיין ניוזלטר עם כל העדכונים החדשים, או שפספסתי את המייל. אני משתמש במוצר חדש בלי לדעת, מופתע לגלות את השדרוגים שנוספו. ויש משהו מופלא בתחושה החדשה הזו, בהפתעה שהגוף שלך, אתה עצמך, מספק. בעיקר כשבגילי זה אמור להיות הפוך – ציפיות נכזבות למהירות וגמישות של פעם.

זה נכון לא רק לגוף. זה נכון לעבודה, ליחסים עם בני אדם. הדברים משתנים לאיטם על רצפת הייצור של המפעל, משתכללים, ולפעמים לוקח זמן עד שהמידע מטפס למעלה להנהלה שבראש. קטע. שינוי ושיפור זה נחמד.

חוץ מהפנדולום. אולי זה העניין של הזמן שמתחבר אליו, ושלא משנה כמה אתאמן ואתרגל, אותו אי אפשר לעצור. יש מצב שאת הדילוג הקליל קדימה ואחורה אשאיר לגלגול הבא. 

חזרתי מטקס יום הזיכרון המדמיע בכיכר הבימה ובמקום קצת אסקפיזם לנשמה התחלתי לצפות ב"דפיקה בדלת", הדוקו של "כאן" על האנשים שמוסרים את הידיעה למשפחות הנופלים. הצלחתי לסיים אותו רק למחרת. זה סרט מעולה ומומלץ, אבל קל או כיף הוא לא. 

למחרת נסעתי לבית הריק של אמא שלי שבחו"ל כדי לעבור על אלבומים ישנים. דפדפתי בתמונות שחור לבן וקצת בצבע, מנסה להתחבר לפנים הזרות. הנה אני מחייך ומאושר ביחד איתו, הרי פעם הכרנו די טוב, לא? לא זוכר, לא יודע. 

אחד המודיעים בסרט מדבר על חוויית ההליכה אל עבר הדלת שמאחוריה נמצאת המשפחה שעומדת לקבל את ההודעה שתשנה את חייה לעד. הוא מתאר דימוי שחוזר ורודף אותו, של סכין דקה וחדה שחותכת את ציר הזמן, סכין שעוד זמן מה תרד ותפריד בין מה שהיה עד כה, לבין החיים של מעתה והלאה. 

הסתכלתי על התמונות של האב שלא הכרתי והבנתי שאני מקבל הזדמנות להציץ אל העולם של לפני הסכין. והבנתי גם למה התעקש המודיע על סכין דקה – כמעט ולא רואים את החתך, הרי הזמן המשיך לנוע, החיים התקדמו במסלולם, והצלקת כמעט בלתי נראית. ובכל זאת, זה כמעט מדע בדיוני, טכנולוגיה שהמציאו בני אדם ומאפשרת לי להציץ אל מציאות חליפית, ציר זמן שנקטע לפני הרבה שנים ולא התקדם. 

בחרתי כמה תמונות, עמדתי בצפירה, ונסעתי חזרה לתל אביב. יומיים אחר כך רכבתי לחנות צילום כדי להגדיל אותן. עוד התחכמות לגורל, כאילו שאם הן יקבלו מידות ומיקוד ואפילו צבע, המבט אל העבר יהיה צלול יותר. כשהגעתי לחנות התברר שיש הפסקת חשמל בכל הרחוב, משל אלי הגורל מפגינים מורת רוח קלה מול ההיבריס שלי. השארתי את התמונות שיחכו וחזרתי הביתה לחכות לבת שלי, הנכדה של האיש מציר הזמן ההוא, שתבוא לאכול צהריים. 

אנחנו הפסקנו להגיע לטקסים עם שרים עוד לפני שזה היה אופנתי. שנים היינו קמים מוקדם בבוקר יום הזיכרון וממהרים להר הרצל, לקבר של אבא מס׳ 1, כדי שנספיק לעמוד קפואים, כמה דמעות אשכנזיות נקוות בזווית העין, ולברוח לפני שהפוליטיקאים יפציעו ויתחילו לרסס קלישאות לכל עבר. אחר כך היינו ממשיכים לטקס של הגדוד, הפוליטיקאים שם היו מהזן העירוני, הקצת יותר נוח לעיכול. אחרי מותו של אבא מס׳ 2 הפסקנו גם עם זה. אני בוחר לי את הטקס המתאים כל שנה, ולקבר מגיעים בפעם אחרת.

המפגש בין הממלכתי לאישי בבית הקברות טעון תמיד. זו התנגשות בין הטרגדיה שלי לבין הניסיון לנכס אותה, להפוך אותה בכוח לחלק מסיפור גדול יותר, שמעוצב בהתאם לאינטרס של האנשים בשלטון. אבא שלי נהרג במלחמת יום כיפור, בגלל מחדל, בגלל היבריס, בגלל אוסף של טעויות וצירופי מקרים. מה לזה ולנראטיב של מלחמות שכולן אין ברירה, הצדק המוחלט שתמיד לצידנו, ותדע כל אם עברייה וכל הג׳אז הזה. 

כשאדם מת נפער חור שחור ובולע-כול בחייהם של האנשים שנשארו מאחור. הוא בלתי נראה ובלתי מורגש לאחרים, אלא אם חוו משהו דומה. האדם מרגיש את כל עולמו רועד ומיטלטל, ומסביב החיים ממשיכים כרגיל. בספרי הארי פוטר יש חיה קסומה, בלתי נראית, שרק אנשים שחוו מוות ואובדן יכולים לראות. זו מטאפורה מעולה. כשאדם מגיע לקבר של יקירו הוא עושה זאת כדי להתייחד עם הזיכרון בחברת קרובים, אהובים. התייחדות היא ההפך מטקס המוני, שהופך את היחיד לעוד פיסה בפאזל גדול ואחיד.

כל זה היה נכון גם לפני הממשלה הזו, לפני התקופה האיומה הזו. ונכון עכשיו שבעתיים. בשבוע האחרון אנשים נכנסו ברגל גסה לאירוע, מסבירים למה שירה גפן לא היתה צריכה ללבוש חולצה עם כיתוב פוליטי בלוויה של אבא שלה, מודיעים שיגיעו לקברים שמשפחות שכולות בחרו לא לעלות אליהם במחאה על המצב. אומרים שאפשר להבין את המשפחות, ״אבל״, כאילו שבארץ השכול יש מקום ל״אבל״. גם כי הגבולות בין אבל פרטי ללאומי על חייל מטושטשים, וגם כי אנשים הם לפעמים חרא של אנשים.  ומה לעשות, אם אנשים מרגישים שהמדינה ששלחה את יקיריהם למות משנה, שלא לומר מאבדת, צורה וצלם, יש להם זכות להביע את זה גם כשהם מתאבלים.

הפתרון? התנתקות. קחו את הטקס למקום אחר, השאירו את הקברים למשפחות. מי שלא רוצה להגיע לטקס עצמו לא יגיע, ולא יתעצבן כשיראה שר נכבד שלא שירת בצבא, או ייאלץ להאזין לנאום של אדם שמה לו ולאיש שקבור ממש כאן. מילא היו רק מגיעים ועומדים בסבר פנים רציני. הם תמיד מתעקשים לדבר.

אלוהים יודע כמה נאומי יום זיכרון שמעתי. רובם נשכחו רגע אחרי, כאילו נוצרו במחולל קלישאות גרוע במיוחד. מיעוט קטן זכור לי בגלל טעויות מביכות שלפחות הפכו את כל העסק למשעשע, כמו הקצין שלא טרח לעשות גוגל ודיבר על הנופלים שהיו ״המוץ מן התבן״. אני זוכר לטובה רק נאום אחד, של רפי אדרי – פוליטיקאי לא חשוב במיוחד ממפלגת העבודה, שלשיא הקריירה הגיע כשכיהן במשך שבוע כשר לאיכות הסביבה. 

לפניו דיבר באותו טקס יושב ראש הכנסת דאז, דן תיכון. בנופלם ציוו לנו, בלה בלה בלה. ואז עלה אדרי, ובמקום להוסיף עוד משפט מפוצץ על הגנת המולדת ויפי הבלורית, סיפר איך בכל פעם שהוא מזדמן לטקס סיום כלשהו – תיכון, צבא, אוניברסיטה – הוא חושב על האם שעומדת שם ומתגעגעת לבן הזוג, שלא נמצא לידה, שלא רואה את בנו או בתו על הבמה. לא נותרה עין יבשה באולם, גם לא שלי. כי בסופו של יום אחרי כל מלחמות ישראל, נשאר האדם האבל לבדו עם הזיכרון והכאב. תניחו לו.

השבוע נפגשתי עם חבר שעובר תהליך ארוך של עזיבת מקום העבודה שלא מרצונו, או במילים אחרות – מפטרים אותו יפה בסגנון עדות ההייטק. קח את הזמן, קח גם כסף, ושלום. האיש עבד בחברה לא מעט שנים, ומאוד לא שמח על הפיטורים – כשנפרדים ממך זה תמיד מעליב – ועל הצורך למצוא עבודה חדשה. 

אבל הוא גם לא מריר. הוא לא האשים את הבוסים שלו, הוא לא תקף את מדיניות החברה, או לגלג על היעדר חזון. הוא לא רמז לאחריות של הממשלה הקודמת. היה לו ברור שהחברה השתנתה, גדלה, ושמה שהתאים לסטארט אפ לא בהכרח נכון לתאגיד, שהוא פחות מתאים לאקלים החדש. נזכרתי שוב למה אני אוהב ומעריך את האיש.

אחד הדברים שאני פחות מחבב בעבודה שלי באומת ההייטק הוא המיילים שמסכמים פרויקטים. הם ארוכים ובעיקר מאוד חיוביים. הנה מה שעשינו, ותראו איזה יופי זה יצא! ואז מתחיל שרשור של כן, איזה מעולה זה בחיי, וכולם מאוד שמחים. ולמה כל חגיגת הליטופים ההדדיים הזו מציקה לי? כי אני רוצה לדעת מה לא עבד. מה עשינו לא נכון, מה אפשר לשפר, ובעיקר ללמוד.

אני לא (רק) אדם שלילי. אפשר לשלב. כשעבדתי ב"ידיעות אחרונות" פתחנו כל יום במעבר על העיתון והעברת ביקורת על כותרות וניסוחים לא מוצלחים, טעויות עובדתיות ושיקולי עריכה קלוקלים. נדיר שהישיבה לא עברה לצעקות בווליום כזה או אחר, ונדיר עוד יותר שהושמעו שבחים. אין לי חשק לחזור לתקופה ההיא. אבל לא יכול להיות שהכל טוב, כולם נפלאים, ואין מה לשנות. זה צריך להיות סעיף קבוע – מה פספסתי, היכן יכולתי להשתפר.

במהלך השנים יצא לי לדבר עם חברים שפוטרו מכל מיני מקומות. ברור שלפעמים מדובר בהנהלה רעילה, חברה שלא יודעת להתנהל מול בני אנוש, ועוד ועוד. אבל בסופו של יום אדם יכול לשלוט רק במעשים ובתגובות שלו. פיטורים, בת זוג שמשליכה אותך, חברים שמנתקים קשר – להאשים ולקטר זה נחמד ונעים, אבל לא עוזר. 

גם אם אני צודק, עדיף לבדוק מה אני יכול לעשות אחרת, כולל החלטה שלא להיכנס לקשר או ארגון כזה שוב. זה מה שאולי יוביל אותי למקום טוב יותר בחיים. הדבר הכי גרוע זה להתלונן שוב ושוב על אחרים. כמו שאמרה דמות ראשית בסדרה אמריקאית שחיבבתי: אם אתה נתקל באידיוט בבוקר, אז פגשת אידיוט. אם אתה נתקל באידיוטים כל היום – אתה האידיוט.