אי אפשר לברוח מזה – שיחות מה היה אילו. אם זה היה משט שמנסה לשבור הסגר של הצבא האמריקאי, זה היה נגמר במספר דו ספרתי של הרוגים. אם זה היה משט לטורקיה, עם ציוד סיוע לארמנים, זה היה נגמר בכמה טורפדואים ומאות הרוגים. ואם זה היה המצרים, אז בכלל – פצצת מימן לפחות. פובליציסטים כותבים על זה, חברים וקרובי משפחה מדברים על זה בארוחת שישי.

העניין הוא שאנחנו לא זה ולא זה ולא זה. אנחנו לא מעצמה ערבית לא דמוקרטית, וגם לא רוצים להיות. אנחנו גם לא רוצים להיות טורקיה, שלא ממש מצליחה להתקבל למערב, מקצינה ומדכאת מיעוטים. ואנחנו לא המעצמה הכי גדולה בעולם שיכולה לעשות מה שמתחשק לה. כך שכל זה לא רלוונטי. וכשמקבלים החלטות על מה ואיך לפעול, אולי כדאי לקחת את זה בחשבון, במקום להתבכיין אחר כך.

וזה גם לא משנה שהטיפוסים על הסיפון היו שכירי חרב/פעילי אל קעדה/עבריינים. המטרה שלהם היתה פרובוקציה, והם הצליחו להשיג בדיוק מה ששולחיהם רצו. כך שגם אם אנחנו נורא צודקים, זה לא ממש רלוונטי. והספינות האלה הן לא הדרך היחידה שבה החמאס מקבל ציוד. לא היה כאן איום קיומי. סתם איוולת. וכן, יש בעזה מחסור וסבל. אבל אסור לקטר על זה יותר מדי, כי זה לא פטריוטי.

מה שמביא אותנו לאלי ישי. מילא זה שהוא דורש מערוץ טלוויזיה לפטר מגיש/בדרן רק כי הוא העליב אותו בטוויטר – הוא עוד טוען שזה שיתוף פעולה "עם בגידתה של ח"כ זועבי". זה מטורף. אסור להיות שמאלני, הבנו. עכשיו גם אסור סתם להעליב שרים ושאר נכבדים. אמירה, ביקורת, היא בגידה.

אני חושב שאפשר להיות שמאלני, להעביר ביקורת על הממשלה ועל צה"ל, ועדיין להיות פטריוט, או לפחות מישהו שדי אוהב את המדינה, ואכפת לו ממנה – לא כי הוא מקדש אותה, אלא כי זה המקום בו הוא גדל וחי. ולפי מה שאני יודע, אחד מהיסודות של דמוקרטיה הוא חופש הביטוי, הזכות לומר דברים גם אם הם מעצבנים מישהו, כולל אלי ישי, גם אם הם לא דעת הרוב, או לא דעת השלטון. אני מניח שמדי פעם צריך לעצור ולבדוק אם אנחנו עוד דמוקרטיה, ובאיזה כיוון אנחנו הולכים.  בינתיים לפחות זו השיטה כאן.

אין קשר בין כמה שאנשי השייטת מצוינים, לבין שרשרת ההחלטות האידיוטיות שהציבה אותם במצב שבו מצאו את עצמם. אין קשר בין מה היה אילו זו היתה מדינה אחרת, למה שקורה כאן. ואין כנראה גם קשר בין אלי ישי לדמוקרטיה.

לקח לי זמן להגיע לכתוב על הספר הזה, שלא ממש יוצא לי מהראש. לקח לי זמן גם להתחיל לקרוא אותו: 20-30 העמודים הראשונים לא תפסו אותי, היה בהם משהו לא ברור, שנע מהריאליסטי למעין פנטזיה לא ברורה. רק בזכות ההמלצה החמה שקיבלתי על הספר לקחתי אותו לידיים שוב. ואז התחיל הקסם.

הביתה. מקסים

חצי ספר אחרי הבנתי שמדובר ברומן שמבוסס על מציאות. קצת איטי, נו. זהו סיפור לידתו, חייו ומותו של קיבוץ – קיבוץ אפיקים, ליתר דיוק. אבל זה פשטני מדי: זה סיפור על המדינה, וזה סיפור על הטבע האנושי. כמו מסלול החיים של אדם, מלידה עד מוות, גם תנועות אידיאולוגיות מתחילות לדדות בחוסר ביטחון, צוברות תאוצה, ובסופו של דבר נכנעות לזקנה. מה שמתחיל בסוציאליזם חסר פשרות, נגמר בקיבוץ מופרט וטלוויזיה לכל חבר. החלום ושברו ושאר קלישאות.

אבל זה לא עוד ספר על קיבוץ, עם חיטוט בפצעי הלינה המשותפת ושאר ירקות. אסף ענברי מסתכל על הדברים בביקורתיות ובאירוניה דקה ומצחיקה, אבל גם באהבה וחמלה גדולה. גם כשהוא כותב ביקורת נוקבת, נראה שברור לו שהדברים לא יכולים היו להיות אחרת. לא באמת. ככה זה בני אדם, ככה זה אידאולוגיה. זה ספר שהוא לגמרי הסיפור הפרטי של אפיקים, ובו בזמן מדבר על הקיבוץ, ואולי על הסוציאליזם, בכלל.

והוא כתוב מעולה, באופן מעורר קנאה. לענברי יש קול ושפה משלו, היתה לי תחושה שאם אקרא שוב טקסט שלו, בלי לדעת מי הכותב, אזהה אותו מייד. והוא סוחב אותך פנימה אל תוך העולם ואל בין הדמויות, משלב בין ההיסטורי לאישי, ובסופו של הספר שובר לך את הלב. לא משהו שהרבה ספרים מצליחים לעשות.

זה עניין צרכני, אבל בעיקר עניין מטופש.

אני מנוי של יס, ויש לי את המכשיר הפלאי, היס מקס. גם למנומשת יש מנוי ליס, ואת מקס. עכשיו אנחנו עוברים לגור ביחד. הצעד ההגיוני המתבקש, הוא לאחד מנויים, ושכל אחד יביא את המקס שלו, על שלל הסדרות, הסרטים ותוכניות הילדים שעליו.

אלא שאי אפשר. יס לא מסכימה. הפתרון היחיד הוא שאחד מאיתנו יבטל את המנוי, ויאבד את המקס שלו. וזהו.

בעידן הטכנולוגי הנכחי, על שירותי הגיבוי בענן שלו, יס לא מסוגלת או לא רוצה לאפשר לנו לקחת ממיר ישן בן 3 שנים עם הארד דיסק, ולהעביר אותו דירה. או לחלופין לגבות אותו ולהעביר את התכנים לממיר החדש. אידיוטי, מעצבן, וגורם למחשבות על הוט.

היתה הופעה מתוקה, באמת.

ג'פרי לואיס עושה אנטי פולק. אני לא בטוח שאני סגור על מה זה בדיוק, למרות ההגדרה. בכל מקרה, הוא ואחיו מנגנים שירים לא ממש מתוחכמים או מורכבים מוזיקלית. חלקם די דומים זה לזה. הפואנטה היא המילים: לואיס בחור שנון, אין ספק.

הוא גם מצייר קומיקס. לא רע אפילו. בשניים מהשירים הוקרן במקביל ספק סרטון ספק מצגת של קומיקס בהתאם למילים. זה עבד לא רע בכלל.

בסופו של ערב, ג'פרי לואיס הוא בהחלט לא רע. לא מדהים, לא יוצא דופן, קצת גימיקי. הופעה שנחמד לראות, אבל לא מישהו שאני אחרוש את האלבומים שלו בבית או בהליכה עם הנגן.

מה שלא תואם בכלל את כמות התקשורת שהאיש קיבל. נגיד כאן. או כאן. וכאן. אה, וכמובן כאן.

ואחרי כל זה, היו בלבונטין אולי 100 איש. המנומשת טוענת שאולי אפילו 200, אני בספק. אבל בשורה התחתונה: זה היה משונה. חוסר הפרופורציה בין הכתיבה על האיש באתר גדול כמו וואלה, והגדרה מפוצצת כמו קהילת האינדי, לבין השניים וחצי איש שהגיעו למרתף הקטן של לבונטין – היה קצת מביך.

עברה חצי דקה עד שהבנתי מה נגה ותומר רואים. כלומר הם צפו בפיג'מות – או שיש לכם ילדים בגיל הנכון ואתם יודעים מה זה, או שעזבו. סיטקום ישראלי לילדים, בגדול.

בפרק הספציפי הזה, סופר על המבורגריה עם בעלים קמצן, עובד חנון ועובדת נאה עם חבר אלים. מסז'יסט. החנון מאוהב בה כמובן. חייו משתנים כשהוא מוצא נקניקיה מזן בלתי מוכר, שהופכת לאטרקציה ומביאה לו פרסום ועושר – עד שמתברר שהיא זוללת אדם.

מדובר כמובן בהומאז'/חיקוי של חנות קטנה ומטריפה, הסרט של פרנק אוז, שהיה רימייק לסרט של רוג'ר קורמן. בשבת שאחרי ישבתי עם נגה לראות את הסרט. יחסית למוצר צלולואיד קשיש מ-1986 – ובעצם גם לא יחסית – הסרט השתמר מצוין. הוא מצחיק, המוזיקה מעולה, אחלה סרט. גם נגה אהבה. מאוד.

אחרי הצפייה הלכתי ל-imdb. זכרתי – וקראתי שוב – שהסוף של הסרט אינו המקורי. אוז סיים את הסרט שלו בחיסול כללי של הדמויות, והשתלטות עולמית של הצמחים הטורפים על העולם. אלא שהקהל בהקרנות המבחן לא אהב, והסוף צולם מחדש. פופוליזם בצד – הקהל צדק. הסוף המשופצר עדיף. אבל אנחנו בעידן יוטיוב: קבלו, בשלושה חלקים ובשחור לבן אלגנטי, את הסוף המקורי:

הרושם הראשוני הוא של מכונת כתיבה ישנה ועצומה. תקתוקים ונקישות של עשרות כדורים שפוגעים בהמון מחבטים.

זה מעצבן. עשרות אנשים שמייצרים 3-4 שורות של חובטי כדורי פלסטיק, וחוסמים את הגישה למים. אם אתה רוצה לטבול רגל במים המלוחים והקרים, אתה צריך לחצות כביש סואן של כדורים מטורפים.

ויש גם צלחות מעופפות. שלפחות לא עושות רעש.

המנומשת הציעה קמפיין תקשורתי נגד התופעה. הבעיה: כשאתה מתחיל לשחק בעצמך – עם תומר למשל – זה כיף.

היו המון בחורות ששיחקו. אולי זה שוביניסטי, אבל זה הפתיע אותי. ביקיני לא נראה מתאים למטקות, משום מה.

ויש אקססוריז. כפפות משונות כאלה, שכנראה משפרות את האחיזה.

לא ברור למה: זה מטקות. לא ספורט תחרותי, אין טקטיקה. רק כדור גומי שחור שצריך לעקוב אחריו. או כחול, במקרה שלנו.

לקראת הערב רוב המטקאים נעלמים. רק אנחנו המשכנו עוד קצת לשחק.

קראנו על המקום שנמצא במתחם התחנה החדש בנווה צדק, החלטנו ללכת על זה. טעות.

חיכינו רבע שעה למלצר. מילא. הוא הגיע. ביקשנו שני חצי בקס מחבית. החבית מקולקלת, כלומר אין. טוב, הזמנו בקבוקים, כמה מנות קטנות, ומנה עיקרית אחת. בא לי כדורי בשר, חשקה נפשי.

חיכינו עד שהמנומשת התייאשה והלכה לבר לצוד את השתייה שלנו. בתזמון קומי נאה הגיע המלצר לשולחן ותהה איפה היא, כי אין את הבירה שהיא ביקשה. בינתיים, בבר, המנומשת נתקלה בכ-4 עובדים עם המון רצון טוב ואפס יכולת. הבטיחו לה בסוף שיגידו לה כשהחבית תחזור לעבוד. היא חזרה לשולחן. הגיעה מלצרית ושאלה אם הזמנו. אמרנו שכן. ביקשה לדעת מה הזמנו. חזרנו על הבקשות שלנו מהזיכרון. וחיכינו.

והמשכנו לחכות. המלצר הראשון עבר בסביבה, קראנו לו, והתברר שהחבית תוקנה. אפשר חצי בקס? לא, בקס לא יהיה בכל מקרה. ויתרנו. המלצרית הגיעה עם הטאפאסים. מה עם כדורי הבשר, תהינו? אה, אין כדורי בשר. התייאשנו. אכלנו את הטאפאסים, שהיו טעימים, אבל קטנים ויקרים. ו-15 שקל על חתיכת חלה פשוטה? עצבים.

החלטנו לעוף משם ולחפש חוויה מתקנת, אבל קשה היה לאתר מישהו שיביא לנו חשבון, עד שמי שהיה כנראה המנהל עבר במקרה לידנו. המנומשת ביקשה חשבון. "דיברת אלי דרלינג", הוא תהה. "את כועסת עלי"?

פירטנו את השתלשלות הערב. הוא הסביר לנו שהמקום בהרצה, והפציר בנו לבוא שוב. כמובן שחיכינו המון זמן לחשבון, וכמובן שאיש לא טרח להציע איזשהו פיצוי על עגמת הנפש, אולי מכיוון שהם הגיעו למסקנה שאנחנו לשם לא נחזור.

אני כבר בחלק השלישי של טרילוגיית מילניום של סטיג לרסון. לא היתה לי סבלנות לחכות לתרגום, הלכתי על הגירסה באנגלית מחנות בריטית ששולחת ספרים לכל העולם בלי לגבות דמי משלוח. טירוף.

על לרסון, הטרילוגיה המצליחה שלו ומותו בטרם עת, כתבו לא מעט. אבל מה שמעניין אותי במיוחד היא דמותו הטיפוסית של איש השמאל שעולה מהעלילות שלרסון טווה. לאו דווקא ממה שהוא כותב באופן מודע, כמו ממה שניתן לשאוב ולהבין מהעלילה ומהבחירות שהוא עושה כסופר ומספר כל יכול.

אם לתמצת, השמאל אליבא דלרסון חי כל הזמן במעין דיסוננס. הרבה יותר קל להיות ימני: בצד ההוא של המפה הפוליטית יש שחור-לבן, בלי לבטים, והליכה בעקבות רגשות בסיסיים ואנושיים מאוד: לאומנות, פטריוטיות, אנחנו והם, וכו'. ספקות זה ליפי נפש.

שזה השמאל, כמובן. כאן זה כבר מסובך יותר. לרסון מייצר עלילות שנועדו להעמיד בקדמת הבמה את הערכים החשובים לו: דמוקרטיה, זכויות הפרט, סבלנות כלפי מיעוטים, חופש העיתונות, מאבק באפליית נשים ועוד ועוד. אלא שכדי לשמר את כל הדברים היפים האלה צריך, כמו שאמר ניאו ב"מטריקס":

כי הגיבורים של לרסון משתמשים לא מעט באלימות, וחוצים לא פעם את הקווים בין החוקי ללא חוקי בלי למצמץ. ללרסון יש שני גיבורים מרכזיים, אבל זה רק לכאורה. את מיכאל בלומקוויסט, העיתונאי, אנחנו מחבבים ומעריכים. אבל את ליסבת סלאנדר, האקרית ונערת שוליים, אנחנו אוהבים. מאוד. וליסבת לא לוקחת שבויים. היא לא אוהבת שוטרים או כל סוג של אנשי ממסד אחרים. היא מסתובבת עם שוקר חשמלי ולא מהססת להשתמש בו, ואם אין ברירה גם מפתחות מכונית בתפקיד אגרופן יהיו בסדר, תודה. וגם אקדחים. הרבה אקדחים. כי זו הפנטזיה שלנו: שימוש בכלים של ימין קיצוני – אלימות, התעלמות מהחוק – למטרות ה"נכונות".

לרסון מקפיד לציין באופן כמעט פטישיסטי כל דגם מחשב, מכונית ונשק שהגיבורים שלו משתמשים בהם. ספרי מילניום כוללים לא מעט דגמי אקדח, והדמויות שלו, טובות ורעות, לא מהססות ללחוץ על ההדק. כולל סלאנד. וברור לחלוטין שאין לה בעיה להרוג, במידת הצורך. בלומקוויסט קצת מהוגן יותר, אבל לרסון טורח להזכיר שיש לו עבר צבאי, ומספק גם לו את דקת הארי המזוהם שלו.

מה זה אומר? שבכל שמאלן מתחבא פשיסט קטן, שהיה רוצה להגן על מיעוטים ועל חופש הדיבור בסיוע צמד אקדחי סיג סאוור בקוטר מכובד. שצריך להתמודד עם הדעות הקדומות ועם האלימות והיצריות הקמאיות שלו, ולנסות לתעל אותן למקומות הנכונים.

אני מתקשה להאמין לפציפיסטים מוחלטים, שממקמים את עצמם בקצה הכי שמאלי של הסקאלה. אלימות היא חלק בסיסי מהאנושיות של כולנו. להיות שמאלן, ליברל, נאור, זה לדעת לדכא את היצרים האלה, או להשתמש בהם באופן מבוקר מאוד – לפעמים בכל זאת כוח הוא מוצא אחרון ויחיד. בינתיים, בפנטזיה של כל שמאלן, מחכה מין ליסבת סלאנדר כזו – עם שוקר חשמלי ביד אחת, אקדח אוטומטי ביד השנייה, ורצח בעיניים.

1. סרט מגניב מאוד, אבל ארוך מדי. כמו שאמרה המנומשת: שעתיים זה השעה וחצי החדש. רבאק, עורך, תחתוך.
2. בכניסה לאולם עמדו שני שומרים שחיטטו בתיקים וביקשו לכבות טלפונים "כיבוי מלא". השכן שלי לשורה עוד סימס משהו באייפון, מכשיר שלא ממש יודע לצלם וידאו כמו שצריך, וזכה לאלומת אור פולשנית מצד הסדרן הגברתן. כאילו שהסרט לא יגיע לאימיול, לטורנטים ולרפידשייר תוך שתי דקות מהקרנת הבכורה.
3. יש משהו מאוד מגניב במה שמרבל עושה עם סרטי הקומיקס שלה. רוברט דאוני ג'וניור הופיע כטוני סטארק בענק הירוק, סמואל ג'קסון חתם על חוזה להופעה ב-9 סרטים שונים של מרבל כניק פיורי. יש כאן ניסיון להעתיק את המודל של סדרות הקומיקס, וליצור עולם שלם, כשכל סרט הוא חלק ממנו, עם המשכיות של דמויות ועלילות. מה שמוביל לסעיף 4.
4. בסוף הסרט נשארנו באולם, הגיקים שבגיקים, מחכים לסצנת הממתק שאחרי הכותרות. היא לא הגיעה. אבל הרשת מלאה בתאורים שלה, ואפילו בקליפ שצולם – כן כן, גברתנים בשחור – במצלמה ביתית או סלולרי באולם. היא מאוד מגניבה, בעיקר אם גדלת על קומיקס.

5. סקרלט ג'והנסון התאמנה 6 שבועות בשביל הסרט, כך כתוב באינטרנט. היא גם צבעה את השיער עוד לפני שהיתה בטוחה שהיא מקבלת התפקיד, כי כה חשקה בו. איך זה מסתדר עם ההופעה האנמית שלה, שהדבר הכי בולט בה הוא ישבן מאוד מאוד סקסי?
6. טריוויה לגיקים: הקול של ג'רוויס, המחשב של טוני סטארק? זה פול בטאני.
7. וטריוויה לילדים שגדלו על קומיקס: טוב זה יותר ספוילר, בעצם, אז דלגו אם בא לכם: יש כאן את המגן של קפטן אמריקה, ויש כאן דיבורים על האבנג'רס. מנוד ראש חביב למעריצים, וחשיבה שיווקית בו-זמנית.
8. ויש הופעות אורח קטנות של לארי אליסון וביל אוריילי, משמח לדעת שגם לימנים קיצוניים יכול להיות הומור.
9. ac/dc. גם בתחום המוזיקלי ההמשכיות זה קטע נחמד. כמו בסרט הקודם, גם כאן האוסטרלים הקשישים נותנים בראש בפסקול, ויהיה גם אלבום להיטים שלהם שמקושר לסרט. נחמד. אי אפשר לא להזיז את הראש בקצב אחיד כששומעים את highway to hell. וגם את זה:

10. גם אני רוצה חליפה כזו.