רימייקים הפכו לסוג של מילת גנאי, סמל להידלדלות המחשבה המקורית של תעשיית הסרטים. במקום לכתוב תסריט מקורי, קחו סרט ישן וארגנו לו עיבוד חדש.

אני מחבב רימייקים. אני מעדיף לראות בהם סוג של תרגום מחדש, לדור שהסרט המקורי כבר לא ידבר אליו. ותודו שכשלוקחים את זה לשדה הזה – הספרות – ההתנגדות פוחתת. תרגומים חדשים הם עניין נחוץ וברור. גירסה מחודשת לסרט פחות.

אני יודע שההשוואה בעייתית. אחרי הכל, רימייק הוא יצירת משהו חדש לגמרי, על בסיס הישן. לא תרגום של אותו טקסט. ויש סרטים – לרוב כאלה שמתבססים על יותר טקסט ופחות אקשן – ששורדים את מבחן הזמן. ועדיין, אני חושב שההשוואה לא חוטאת לאמת. קחו למשל את הידיעה על הסרט הבא של האחים כהן – true grit.

מדובר בגירסה חדשה למערבון מ-1969, הסרט היחיד עליו זכה ג'ון וויין באוסקר. הסרט ההוא היה עיבוד לרומן, ואם הבנתי נכון האחים איתן וג'ואל טוענים שהסרט שלהם נשען על הרומן יותר מאשר על גירסת הפילם שלו. ועדיין, סביר להניח שהדוכס, בגן עדן, מחייך בשביעות רצון.

למגפי הבוקרים והרטייה של וויין אמור להיכנס ג'ף ברידג'ס. האיש הרע יהיה ג'וש ברולין, וגם מאט דיימין במשחק. לא רע בכלל. וכשצופים בסרט המקורי, קשה שלא להבחין בסימני הגיל. הקצב, סצינות הפעולה, המשחק המוגזם – כל אלה הופכים אותו למשהו שהדור הנכחי יתקשה לצלוח. סביר שהאחים כהן ייצרו משהו אחר לגמרי.

מקוריות היא עניין שסובל מהערכת יתר. רעיון מקורי לא הופך סרט או ספר למהנה או מרגש. והעתקה מוצלחת יכולה ליצור אמנות מרשימה. אני מעדיף רימייק משובח על סרט חדש, מקורי ומשמים. עכשיו נותר לי לחכות עד סוף השנה כדי לבדוק אם האחים כהן מצדיקים את התאוריה שלי.

לסרטים צריך להיות היגיון פנימי. גם אם הם סרטי מדע בדיוני או פנטזיה. למבט מגן עדן, החדש של פיטר ג'קסון, אין כזה. בכלל. ואני לא מדבר על העובדה שהגיבורה הראשית והמספרת היא סוג של רוח רפאים.

הפוסט הזה עמוס בספוילרים. אם אתם מתכננים ללכת לסרט, אל תקראו. רק שלא כדאי לכם ללכת. התחושה היא שג'קסון היה כל כך עסוק בליצור אימאג'ים מרהיבים, שלא נשאר לו כוח להתעסק עם עלילה, או הדרכת שחקנים. גרוע מזה – יש בסרט האדרה ורומנטיזציה של המוות, באופן מטריד עד זוועתי.

זה הולך ככה. סוזי סלמון, ילדה בת 14, נרצחת על ידי השכן שלה, פסיכופט מפחיד בגילומו של סטנלי טוצ'י – שחקן מצוין ואחד משני השחקנים היחידים כאן שעושים עבודה סבירה. במקום להפוך למזון לתולעים סוזי נשארת במין עולם ביניים שנראה כמו סדרה של מצגות מחשב קיטשיות במיוחד שאיזה מכר מעצבן שלח לכם. המון נופים מרהיבים, תלבושות מתחלפות ובכלל.

בינתיים, בעולם הפחות צבעוני, המשפחה מתפרקת כי אבא נכנס לאובססיית מי רצח את הבת שלי, ואמא דווקא רוצה להמשיך הלאה. הבת הגדולה בעד אבא, הבן הקטן בכלל לא רלוונטי ולא ברור מה בדיוק תפקידו בסרט, וזהו בערך.

נתחיל עם ההיגיון. לאבא יש אולי אובססיה, והשוטר החביב לן (כריסטופר מהסופרנוס, בתפקיד שלא נותן לו כלום) רוצה לעזור, והם אכן חוקרים כל קצה אפשרי, אחרי שאבא מבין שזה חייב להיות מישהו שהיא הכירה. כל שכן, כל מכר – מלבד השכן שגר לבד מעבר לרחוב, נראה כמו פדופיל רצחני, בונה באובססיביות בתי בובות לילדים, ורק חסר שיסתובב עם שלט ניאון שמכריז "אני אוהב לבתר ילדים". הוא נראה להם דווקא בסדר.

הלאה. סוזי נלכדת ונרצחת בתוך מין מרתף שנבנה מתחת לאדמה, באמצע שדה תירס בין בית הספר לבית שלה. המרתף מלא בובות, משחקים ושאר אביזרים. מדובר בחתיכת פרויקט הנדסי, ובהמון מוצרים לילדים שקנה השכן הבודד. ואז נרצחת ילדה – אבל אף אחד לא שם לב לשום דבר מוזר. המממ.

וגם: סוזי היא צלמת חובבת, שמצלמת כל מה שזז. היא משאירה אחריה המון סרטי צילום לא מפותחים, אבל למרות כל מה שנכתב עד כה, לא אבא ולא המשטרה חושבים לפתח את הסרטים מיד. אבא מארק וולברג מפתח אחד בחודש, כפי שהבטיח לה בחייה, ורק בפילם האחרון מסתתר הרמז לפתרון התעלומה.

ויש עוד, כמו הסצינה המופלאה שבה השכן צועד ברחוב ריק מאדם ומכונית, ואבא מארק וולברג צועד אחריו עם מחבט בייסבול, אבל הוא כנראה שקט כמו נינג'ה כי הפסיכו לא שומע אותו, אפילו כשהוא רץ. שלא לדבר עם הסיום האווילי והלא מספק. על המשחק הנורא של כולם חוץ מטוצ'י וסוזן סרנדון המלכה. התסריט עמוס קלישאות בשקל, והדמויות נטולות עובי ומהות. וכל הפורנו-מוות בסרט: יש משהו מטריד עד מגונה בהצגת כל מה שקשור למוות בסצינות מסוגננות, מעוצבות ונטולות דם או אלימות של ממש. המוות אצל ג'קסון יפה מדי, כמעט מושך. לא בדיוק משהו שמתחבר לרצח ברוטאלי של ילדה קטנה, עם רמיזות לאונס.

שר הטבעות היה מעולה. קינג קונג הרבה פחות. מאוד קיוויתי שג'קסון יהפוך למין סטיבן שפילברג חדש. נראה שהוא יותר בכיוון של ג'ורג' לוקאס. זה מה שמכעיס בסרט הזה כל כך – מג'קסון ציפיתי לכל כך הרבה יותר.

באחת הסצינות בעג'מי, המועמד המוצדק לאוסקר, מגיע בינז', ערבי מיפו, למועדון בתל אביב. יש לו חברה יהודיה, הוא נראה היפ ומגניב, ומדבר עברית שוטפת. אלא שפתאום הטלפון מצלצל. אביו על הקו. יש צרות בבית. ועם אבא, בינז' מדבר ערבית.

הסצינה קצרה, והמצלמה לא מתעכבת לקלוז אפים על פני הסובבים יותר מדי, אבל התגובה ברורה. ברגע שהם שומעים ערבית, הם נדרכים. הם לא מבינים את תוכן השיחה, רק שומעים את הצלילים שגורמים להם לחשוב על פיגועים, על נשק, על בריחה. לו היו מבינים ערבית, יכול להיות שהתגובה היתה אמפתיה. צרות עם ההורים תמיד מעוררות הזדהות. אבל למה בעצם שיבינו?

עג'מי נראה לפחות בחלק הראשון שלו כמו סרט זר, בגלל השפה. ערבית היא אולי שפה רשמית בישראל, ואנחנו חיים באזור שבו כולם דוברים אותה – אבל היא אינה מקצוע חובה בבתי הספר. בתי, בכיתה ה', לומדת כבר 3 שנים אנגלית. ערבית? לא. כשאני הייתי בבית הספר הציעו לי לבחור בגיל 12 בין ערבית לצרפתית. אולי חשבו אז קדימה, וחזו את הפריחה הנדל"נית שתגיע עם יהודי צרפת. אבל אף אחד לא חשב שילדים לא צריכים לבחור – הם חייבים ללמוד את השפה שבה מדברים כמעט כולם בשכונה שלנו.

בחרתי בצרפתית, וגיליתי את מה שכל מי שלמד שפה חדשה יודע – אין מנוס מללמוד גם קצת על התרבות ועל דרך החשיבה של דוברי השפה שאתה רוכש. כשישבתי מול עג'מי, לא יכולתי שלא לתהות אם זה העניין. האם לימודי הערבית כאן נדחקים לשוליים בגלל חשש של גורם כלשהו מהפיכת האחר לקצת יותר אנושי. אולי אם נבין את השפה, את הניואנסים, היא תהפוך מבליל צלילים גרוני של מי שבא להשמידנו, למשהו יום-יומי יותר. מפחיד פחות.

ומה יקרה אז? מה יהיה אם פתאום נבין יותר ללבו של הצד השני? קשה יותר לעשות דמוניזציה למישהו שאתה מבין. קשה יותר לקבוע קווי גבול ברורים, לעשות חלוקה לשחור ולבן. המצב הופך מורכב יותר. יכול להיות שזה לא נוח למישהו בקרב מקבלי ההחלטות?

תיאוריות קונספירציה בצד: לימודי ערבית חובה, מגיל צעיר, הם לא עניין של ימין או שמאל. זה פרגמטיזם פשוט. זו סביבת המחייה שלנו, ככל שנבין אותה יותר, נחיה בה טוב יותר. שר החינוך, גדעון סער, מצליח בינתיים לייצר לפחות מראית עין של עשייה ואכפתיות. אפשר להתווכח על הפעולות, אבל נראה שהאיש נחוש לבצע, לא מעט בעת הנוכחית.

הנה מהלך שהוא יכול להוביל, דווקא בגלל השיוך המפלגתי שלו. אם שר חינוך מהשמאל היה מנסה להכניס את לימודי הערבית אל לב המערכת, אפשר לנחש בקלות לאילו תגובות היה זוכה. לשר חינוך מהימין לעומת זאת יש סיכוי לעבור את זה בלי זפת ונוצות בכיכר העיר. נראה את סער נענה לאתגר.

זה פשוט עצוב. הסרט הכי מקסים שראיתי השנה, אולי העשור, לא יגיע להקרנות בארץ. מה שבאמת עצוב, הוא שכנראה בצדק.

מדובר במר שועל המהולל, the fantastic mr fox. עיבוד לספר ילדים מקסים בפני עצמו של רואלד דאל, שעשה ווס אנדרסון. ובעיני הסרט הכי טוב של האיש. בערך 10 דקות אחרי תחילת הסרט היה לי ברור שאני חייב לראות אותו שוב, עדיף על מסך גדול. האנימציה – אנימציית בובות מקסימה (stop motion) – מתוקה ומקורית. הדיבוב – ג'ורג' קלוני, מריל סטריפ, ביל מארי ושאר קבועי אנדרסון – מעולה. והתסריט: מדובר בסרט למבוגרים שגם ילדים ייהנו ממנו, לא להפך.

בקיצור: מדובר בסרט חכם, עשיר, מקסים ומקורי ויזואלית ובכלל. שלא יוקרן בארץ. ובצדק. בדקתי קצת נתונים: התקציב של הסרט היה 40 מיליון דולר, כולל הפקה, יחסי ציבור וכיבוד. ההכנסות – בארה"ב והעולם ביחד – עומדות נכון להיום על קצת פחות מזה. למה בעצם שהמפיצים יביאו אותו לארץ? איך בדיוק הם ימכרו אותו? האנימציה מיושנת. הוא לא ממש לילדים, בטח לא לקטנים. כמה אנשים כבר יילכו לראות אותו? ומי קובע מהי יצירה איכותית, ולפי איזה טעם נשפט סרט, וכו' וכו'.

כמובן שהביטחון המוחלט שלי שהסרט משובח לא רלוונטי לכלום. מה שקובע בסופו של דבר הוא שיקול כלכלי קר. המפיצים בארץ עובדים לפי שיקולי השורה התחתונה בקופות, ואפשר להבין אותם. אם יש סיבה לכעוס על מישהו, זה על סינמטק תל אביב. הסרט יוקרן פעם אחת בחולון, ופעמיים בסינמטק ירושלים. סינמטק תל אביב? כרגע כלום. הייתי מצפה מסינמטק לעשות בדיוק את זה: להביא סרטים מסקרנים ומוצלחים שלא מגיעים לארץ. אבל בינתיים נסתפק באוזן השלישית, ובפיראטיות מפוקפקת. תראו את הסרט הזה – הוא מקסים מדי מכדי שתרשו לעצמכם להחמיץ אותו.

איכשהו בפולמוס סביב הסרט של יונתן סגל (מאוד בקיצור – פורסם שהסרט, "אודם", ממומן על ידי קרן הקולנוע הישראלי ומשווה בין הכיבוש לשואה) נתקבעה אקסיומה אחת ברורה: אם הסרט שסגל מנסה ליצור משווה בין השואה לפלשתינים, אסור לממן אותו מכספי משלם המיסים. הוויכוח הוא האם הסרט עושה את זה או לא. לא לגבי עצם הלגיטימציה של ההשוואה.

על ענייני התקשורת כאן – התנהלות עיתונאית ראויה וכו' – כבר כתבו במקומות אחרים, למשל פה. אותי מעניין משהו אחר. למה בעצם אסור להשוות לשואה?

כשהייתי חייל קראתי את "הזהו אדם" של פרימו לוי. ספר לא קל. לוי מתאר את חייו והישרדותו במחנה עבודה באושוויץ, בשנה האחרונה למלחמה. בין היתר הוא מספר על טקטיקת הישרדות פשוטה במחנה: היצמד לאסירים ותיקים, כאלה שהצליחו להישאר בחיים ולכן מן הסתם ישפרו את סיכוייך. איך תזהה אסירים ותיקים? לפי המספר על הזרוע. אחרי שקראתי את החלק הזה, הרגשתי צמרמורת קלה בכל פעם שנושא המספר האישי וה"צעירות" ביחידה עלה. המנגנון נראה לי פתאום דומה מדי.

הנקודה היא שהשואה, בניגוד למונח שטבע ק.צטניק בעדותו במשפט אייכמן, לא התרחשה בפלנטה אחרת. היא היתה מעשה ידי אדם, היא היתה אנושית. וככזו, אפשר להשוות בינה לבין אירועים אחרים. לא לקדש אותה ולהפוך אותה לאירוע לא מציאותי, חד פעמי, שלא יכול לחזור על עצמו. כי תנו לבני אדם את התנאים הנכונים, ואת הדיקטטור הנכון, ותראו איך הם משחזרים ומשדרגים את כל העניין יפה יפה. בכל זאת, המדע התפתח והכל, ורצח עם, גזענות וסתם שנאת האחר, אף פעם לא יצאו מהאופנה.

אם מוציאים את השואה מהמשוואה, מאבדים כלי שיכול להיות תמרור אזהרה במדרון חלקלק. אולי ההשוואה בין כביש שליהודים מותר לנהוג בו ולערבים לא לאפרטהייד מקוממת, אולי היא גם לא מדויקת לגמרי, אבל היא לא מופרכת. ונכון – אין השמדת עם בשטחים, ואין שום דבר דומה לקלגסי האס.אס. אבל יש גזענות, ויש אפליה, ויש אלימות מיותרת וקטלנית, ויש את כל הדברים האיומים שיוצאים מבני אדם כשהם מקבלים עמדת כוח מול מישהו אחר. שימו בצד את השאלה אם הכיבוש מוצדק או לא – הוא משחית, קשה לי להאמין שמישהו יכול לטעון שלא.

ההשוואה לשואה לא באה לומר שמה שקרה אז זהה למה שקורה עכשיו. היא באה להוות תמרור אזהרה: אם לא נראה את הבעייתיות במצב עכשיו, יש סיכוי שנגיע, בעוד לא הרבה שנים, לחברה ומשטר הרבה יותר מדי דומים לדיקטטורות הפשיסטיות של העבר האפל. אולי זה לא רע שהקרן הישראלית תממן סרטים שמציגים גם צדדים לא נעימים בחברה הישראלית. אולי זה אפילו התפקיד שלה, בחברה דמוקרטית, לתת ביטוי לכל הדעות, גם למעצבנות ולפרובוקטיביות, ולא רק להפיק סרטי תעמולה פרו ישראליים – עוד משהו שמשטרים שאנחנו לא אוהבים להשוות את עצמנו אליהם עשו מצוין. ממה שאני זוכר משיעורי אזרחות, זו מהות הדמוקרטיה.

פעם לא סבלתי את רון מיברג.

חשבתי שהוא מתנשא, מתפלש בעצמו, בז לאחרים בלי לבדוק תמיד את העובדות בעצמו. כותב בליריות שיכולה להפוך למגוחכת. שחצן, שוביניסט, גרפומן וחשפן. כנראה שהכל עדיין נכון. ממה ששמעתי מיותר מאדם אחד שעבד איתו, זו חוויה בלתי נסבלת. אבל היום – היום אני אוהב את מיברג, אני קורא כל מילה שהוא מפרסם, כשנותנים לו לפרסם איפשהו. למה? אולי כי הוא נשאר בדיוק אותו דבר, באותו מקום, בזמן ששאר העולם זז.

מישהו כתב פעם על קלינט איסטווד משהו דומה. שהוא עמד במקום, עד שהוליווד נעה לכיוון הנכון, ומצאה אותו שם. לחלופין – בכל זאת זה הבלוג שלי – כשפגשתי את מי שיהיה החבר הכי טוב שלי, אי שם בחופש הגדול בין כיתה י' ל-יא', חשבתי שהוא שחצן, מוחצן ומעצבן. הוא השתנה מאז, קצת, בניואנסים. לא יותר, ועדיין מחזיק בסטטוס.

רוצה לומר, יש דברים שצריכים, אם לתרגם ביטוי אמריקנה שמיברג בטח היה משתמש בו, לגדול עליך. ויש אנשים שבולטים יותר כי הסביבה שלהם הופכת דלה וענייה יותר. אני אסתכן בהידרדרות לנוסטלגיה עלובה שתואמת את גילי – קראתי פעם עיתונים בשקיקה, הייתי מסדר ערימה בימי שישי ובולע כמות לא מבוטלת של כותבים מעולים. אמנון אברמוביץ' במעריב, ארי פולמן בהעיר, הנרי אונגר כשכתב במעריב על קולנוע, השער האחורי של עוזי וייל וכו'. אני לא מוצא מקבילות לכל אלה היום, לכתיבה דעתנית או פרועה, או סתם לא מתנחמדת. בקליפת אגוז – גלי צה"ל של מיכל ניב וארז טל טרום-ערוץ 2, מול גלגל"צ של היום.

מה שמשאיר את מיברג, שהתעקש להמשיך לכתוב. ופתאום אין לו מתחרים. פתאום גם אם לפעמים הכתיבה שלו מרגיזה, היא עדיין מעניינת יותר, נשכנית יותר, לא שמה זין יותר, מאתגרת יותר, מכמעט כל אחד אחר. אולי זה כי מיברג הוא לא דינוזאור כמו שהוא המוהיקני האחרון, שריד לעידן העיתון המודפס שאוטוטו חולף מן העולם. בשלב מסוים פרסמו את מיברג ב-nrg. בתחילת אחד הטורים, באקט משעשע ומודע, היה כתוב משהו נוסח "זהירות !בטור זה יש מעל 3,000 מילה". אין יותר גרפומנים מהזן הזה, וחשפנים חסרי בושה מסוגו. ואני לא מדבר על הקאת הנפש על כפולה בעיתון כדי לקדם סרט. אלא על התאבדות על הנייר כדי להיות מעניין ועמוק, כדי להגיד משהו.

אני קטן אמונה לגבי הפרויקט האינטרנטי שלו, אבל מקווה לטעות. בסוף השבוע ישבתי וקראתי את זה – רשימת ה-שירים של הרוק – מין זיקוק של הטעם המוזיקלי המשובח של מיברג. אחרי התפייטות ארוכה, ברור שארוכה, על המוזיקה, ושנות ה-70, וישראל התרבותית של אז ובכלל, באה רשימה של 100 השירים הגדולים של הרוק אליבא דמיברג. כולל מילים וקליפ יוטיוב, לכל שיר, כולל הסיפור הקטן שמאחורי האמן או הביצוע או אלוהים יודע מה. אין גם הרבה כותבים עם ידע כזה. אתם מבינים את ההשקעה שנדרשה ממנו. אתם מבינים את ההשקעה שנדרשת מהגולש. לא רפרוף מהיר, לא גלריית תמונות נוחה לעיכול, לא 40 שניות ביוטיוב. צריך לשבת ולקרוא.

ובחירת השירים? מעולה, כולל המון שלא היכרתי. והנה עוד אחת מהסיבות שאהבתי לקרוא עיתונים בשישי, על הספה בבית ההורים, כשהמוספים מסודרים לידי בערימה. הם גילו לי דברים חדשים. כתבה על טולקין שבעקבותיה חיפשתי את ההוביט בספריה העירונית, או אלבומי ויניל שנרכשו אחרי קריאת ביקורת מסקרנת במיוחד. כשקראתי את הרשימה האפית הזו של מיברג, היתה לי תחושה דומה. כתיבה שיש מאחוריה התלהבות בוערת ואמיתית ומדבקת, וגילוי של משהו חדש, שלא היכרתי. כמה פעמים זה קרה לכם בזמן האחרון, כשקראתם עיתון?

זה הלך ככה:

אני חושב שזה היה לינק שמישהו העלה לפייסבוק. 10 סיפרי/סיפורי מדע בדיוני שאולי השפיעו על הלהיט/תופעה אווטאר. הקלקתי, קראתי, וסיפור אחד נראה לי מעניין במיוחד.

אז הרצתי אותו בגוגל.

הלינק הראשון מצא אותו, מוכן להורדה בחינם מהאתר הזה, פרויקט גוטנברג.

הורדתי. אבל לא באמת נוח לקרוא סיפור על מסך המחשב.

חזרתי לגוגל. המטרה הפעם – תוכנת שתהפוך את האייפון שלי לקורא ספרים אלקטרונים. מתברר שיש כאלה, לא מעט, חלקן בחינם. מתברר גם שמישהו כבר טרח לבדוק אותן ולכתוב עליהן ביקורת די מקיפה.

הורדתי את סטנזה.

נכנסתי למיטה לקרוא. לא צריך אפילו מנורת קריאה, המסך של האייפון עושה את העבודה, הדפדוף באמצעות מחוות אצבע קלילה עדיין מגניב.

בבוקר כבר הורדתי עוד ספרים מהיצע החינם – האקלברי פין וטום סוייר, יוליסס של ג'ויס ועוד.

כל זרם התודעה הזה לקח דקות ספורות. מעולה לסקרנים עצלנים ששונאים דחיית סיפוקים. והסיפור לא רע בכלל, אגב.

הקול שלה היה נעים וידידותי, גם אם התקשיתי מדי פעם להבין את דבריה בגלל המבטא. "אז איך קראו לחברה הראשונה שלך"?

את כרטיס האשראי הספציפי הזה ארגנתי לעצמי לפני 4 שנים. זכרתי במעומעם שהיו שאלות זיהוי, כדי לדעת שמי שמתקשר הוא באמת אני. אבל לא זכרתי את טיב הקושיות. עכשיו, כשהגישה לאינטרנט נחסמה ואני רוצה לחדש אותה, הקול בצד השני של הטלפון מזכיר לי.

אני מנסה להבין איזו תשובה אני של לפני 4 שנים היה נותן. מצד אחד היתה מישהי בכיתה ו', אבל אני לא בטוח שאפילו החזקנו ידיים. לא הגיוני שבחרתי בה. אולי נשיקה ומזמוז ראשון? אני מהמר: "גליה?"

הידד, תשובה נכונה. הלאה. "מי הזמר או הלהקה האהובים עליך". ושוב, ניסיון לניחוש ובדיקת היכרות עם עצמי. "אה.. ברוס ספרינגסטין?" הקול בצד השני מרוצה חלקית: "כתוב כאן ברוס". השאלה השלישית כבר פשוטה – שם המשפחה של האם לפני הנישואים.

הגישה נפתחת בפני מחדש. טוב שאין עוד שאלות: מיקום הפגיעה המדויקת ברכב של אמא-אבא בפעם הראשנה שדפקת אותו? שם היצרן של הקונדום הראשון שרכשת? הבחורה הראשונה ששברה לך את הלב? תודה, אתה יכול לבדוק את מצב הכוכבים שלך. ישראכרט, ידידך הנודניק.

הגעתי עם חבר לתערוכת צילומי העיתונות במוזיאון ארץ ישראל. שישי בבוקר, אחרי הקפה והעיתונים וחומוס בכרם, יום לפני הסגירה, החלטנו ללכת.

כשהגענו הקפה נתן את אותותיו, ופנינו לשירותים, דקה או שתיים מאוחר מדי: בדיוק נגמרה הרצאה באחד האולמות בבניין, ומצאנו את עצמנו עומדים בתור ארוך, שהשתרך מחוץ לשירותי הגברים. טור ארוך של גברים מעל גיל 60, ואנחנו. טור ארוך של פרוסטטה רגישה ושלפוחית מבוגרת. ניסינו להתאפק לא לצחוק.

ואז יצאה מישהי משירותי הנשים, שעמדו כמעט ריקים ומיותמים. נהרה נשפכה על פניה, אושר שרק שמחה לאיד יכולה לייצר. היא הפטירה משהו בנוסח "עולם הפוך" והלכה, והשאירה אותנו בתור עם דמויותינו בעתיד לבוא.

בדרך כלל לינק מהז'אנר הזה שווה שורת סטטוס בפייסבוק, אבל במקרה המסוים הזה מגיע לו יותר. ג'ון סטיוארט הוא גאון, זה ידוע ובדוק, אבל בקליפ הספציפי המצורף, הוא מתעלה על עצמו, ויותר מזה – נדמה לי שיש כאן סוג חדש של עיתונות. כלומר זו לא רק סאטירה, נוסח עוד מערכון סמי-מוצלח בארץ נהדרת. וזה לא טור ביקורת עיתונות, נוסח העין השביעית. זה שילוב. עיתונות סאטירית?

עדיף שתפסיקו לקרוא ופשוט תקליקו על פליי, אבל בכל זאת: סטיוארט נכנס כאן באמ-אמא של הרשת הכלכלית cnbc, ומראה איך אנשיה כשלו בענק בכל מה שקשור למשבר הכלכלי הגדול, טעו בתחזיות, נהו אחר דברי המנכ"לים של החברות שקרסו, פינקו נוכלים בשאלות אווריריות וקלילות, ובגדול הונו את הצופים שלהם. הוא עושה את זה בסיוע תחקיר פשוט שמעמת בין הצהרות הפרשנים למציאות. התוצאה אכזרית ואפקטיבית.

יש כאן ביקורת נוקבת ומצחיקה עד דמעות על העיתונות הכלכלית, שממנה ניתן להקיש על העיתונות בכלל, וכל זה לא במאמר טרחני ונוקב, אלא במעין חצי סטנד אפ משובח. אפשר ורצוי לקחת את האג'נדה של סטיוארט ולהחיל אותה גם על דה מרקר, הארי שביטים הנפוחים למיניהם, ובכלל. תהנו.