בדרך לארוחת שישי אצל ההורים אני עובר דרך שדרות רוטשילד. עוד מוקדם יחסית. זוגות מטיילים. יד ביד, או מחובקים, זוגות תל אביביים מעוצבים, נראים טוב. מחייכים, זוגות פוסטר. קצת כמו לעבור ליד חלון ראווה. בא לך אחד כזה לעצמך.

אני מוקף באנשים שמחפשים ורוצים זוגיות ואהבה. שמסתכלים על זוגות הפוסטר האלה ומתים להיות שם, מחבקים או מחובקים או מחזיקים יד. גם אני רוצה, אבל פוחד. לפחד יש מערכת יחסים מאוד משמעותית עם התמונה האידילית הזו.

באופן גס אפשר לחלק את האנשים שמנהלים מערכות יחסים עם זוגיות הפוסטר לשני קטבים. אלה שחוששים לטעות, להתפשר, ואולי הכי גרוע – לחזור על טעות או פשרה מהעבר. הם חותכים מהר, נשארים בחוץ, מתלבטים. בצד השני של הסקאלה: אלה שמתים מפחד להיות לבד. לא מסוגלים לחשוב על יצירת איזשהו קיום עצמאי, נפרד. הם מתפשרים, אפילו לא מודים בינם לבין עצמם בפשרה, העיקר שיש יד להחזיק.

לא הרבה אחרי הגירושים נפגשנו בוקר שישי אחד. הילדים עברו אלי, לסופשבוע איתי. נגה הלכה לבית הספר, לתומר לא היה גן. צעדתי איתו לגינה, דוחף את העגלה שלו. אמא שלו הלכה לאותו כיוון, אז צעדנו ביחד, משוחחים. ופתאום זה היכה בי, איך אנחנו נראים מבחוץ. זוג עם ילד מתוק במיוחד, מנהל שיחה ערנית וידידותית. מחייכים. אידיליה. כך היינו כלפי חוץ: סוג של זוג פוסטר.

זה כל כך הגיוני עד שזה בלתי ישים. משפט שאמר לי פעם מישהו בכיר למדי. לא בכיר נוסח ארי שביט, סתם בכיר. אני מאוד מחבב את המשפט הזה.

עוד משפט: היתה לי מרצה שטענה שהבעיה של המערב היא שהוא לא משתמש ברגש ככלי לקבלת החלטות. היא לא התכוונה במובן הניו אייג'י רוחני. בכל זאת, מדובר באישה נבונה במיוחד. אם הבנתי אותה נכון, המשפט שלה מתחבר למאמר המעצבן שקראתי ב-nrg.

אני אסביר. נתחיל במאמר: אבי רצון מציע פתרון מעולה למניעת גלעד שליט גירסה 2.0 ומעלה: לדאוג שלא יהיו בידינו מחבלים. איך? פשוט, לא לקחת שבויים. הוא מביא את דוגמת הניסיון לפיגוע דריסה בירושלים – שם המחבל נורה ונהרג, וכבר לא יהיה כלול בעיסקה עתידית. אז בואו נדאג שגם שאר המחבלים יסיימו את דרכם במצב צבירה דומה. זה הגיוני: אין יותר סיבה לחטוף חיילים, ולא צריך להשקיע כסף בנדל"ן כלא, מזון, עזרי עינוי וחקירה וכו' וכו'. הכי הגיוני שיש.

העניין הוא שמאחורי "לא לקחת שבויים" או "או וידוא הריגה", יושב לו בנחת הקונספט המפוקפק של הריגה בדם קר. מילא מחבל שמסתער עם טרקטור על מכונית משטרה, ברור שצריך לירות בו. אבל מה קורה עם מחבלים שנכנעים? מה קורה עם מחבל ששוכב פצוע, ולא יכול לגרום עוד נזק? ניקח את זה הלאה: חיילים בעזה שנתקלים בנער בן 15 עם בקבוק תבערה ופוצעים אותו: האם הם צריכים לתקוע לו כדור בראש עכשיו, בהתאם להנחיות החדשות?

אני לא חושב שיש ספק שהעובדה שאנחנו מדינה במלחמה מתמדת משפיעה על החברה. הופכת אותה לאלימה וכוחנית יותר. אני לא רוצה לחשוב איך הדברים ייראו אם חיילים ישתחררו מהצבא אחרי שאומנו להרוג אנשים בדם קר, כשכבר אינם איום. ההוראה לא לקחת שבויים לא חלה רק על מחבל פצוע שאולי מחזיק עדיין חגורת נפץ או רימון ומהווה סכנה. היא גורפת. איך תיראה חברה שבה הוצאה להורג הופכת לנורמה? כמה זמן ייקח עד שההתנהלות הזו תחלחל גם לאזרחות, גם לכאן? איזה מין אנשים יסתובבו ברחובות? לא נראה לי שזה מוביל למקום טוב במיוחד.

יש לי חבר שהיה מעורב פעם במילואים בהיתקלות עם מחבלים. ראיתי את ההשפעה של זה עליו, זו צלקת שלא נרפאת כנראה אף פעם, להרוג בני אדם. גם אם מדובר באויב. אני לא חושב שהוא היה מסוגל להרוג מישהו שכבר נכנע, אבל כאמור – הוא היה מילואימניק, איש בוגר, לא ילד בן 19 עם רובה. אם הגענו למצב שעיתון יומי מיינסטרימי מתייחס באופן לגיטימי לנתינת רשיון חופשי להרוג לילד כזה, מצבנו רע ומר.

"אין להם עבודה? מה הם ביטניקים"?

אני לא מוכן להישבע שסבתא שלי אמרה את הדברים באופן המדויק הזה. הייתי בן פחות מ-13, צעדנו במדרחוב בן יהודה בירושלים, והיא הסתכלה בחוסר שביעות רצון על יושבי בתי הקפה. ככה, באמצע היום.

אני מאוד אוהב לרבוץ בבתי קפה, לבד, עם ספר. סבתא שלי כבר לא בסביבה לתהות אם הנכד שלה ביטניק, וכשעבדתי בעיתון יומי, והתחלתי את עמלי בסביבות 13.00-14.00 נהגתי לצאת מהבית מוקדם יותר, ולשבת שעה בבית קפה בדרך, בין הבית לעבודה, לקרוא. רצוי עם מוזיקה באוזניות, אלא אם בית הקפה מריץ פלייליסט מצטיין. סוג של בטלן, בעיני דורות קודמים, אני מניח.

היום סיימתי בבית קפה לא רחוק מהבית את gentlemen of the road  של מייקל שייבון. ספר מקסים, מזמן לא היה לי עצוב כל כך לסיים ספר. בניגוד לשני הרומנים השמנים והשאפתניים שלו שקראתי – איגוד השוטרים היידיים הקצת מאכזב וקוואליר וקליי המופלא – מדובר בספר קצרצר (204 עמודים כולל אפילוג ואיורים), שמתאר את הרפתקאותיהם של שני שכירי חרב במאה העשירית. הטוויסט: שני שכירי החרב, סרקסטיים וקטלניים, הם יהודים. כך גם רוב הדמויות האחרות בספר: העלילה מתרחשת בממלכת הכוזרים, שהמירו את דתם ליהדות, כנראה כמהלך פוליטי שנועד לשמור על ניטראליות מול השכנים המוסלמים והנוצרים.

החיבור בין הכתיבה של סופר בקליבר של שייבון לחומר של ספרי הרפתקאות לבני נוער, בתוספת התבלין היהודי, מענג. הוא מצטרף לאיזו מגמה לא ברורה של יהודים בועטים בתרבות הפופולארית. יש גם את "התנגדות" שיצא לא מזמן, עם יהודים שיורים בנאצים, את זוהאן של אדם סנדלר שמציג את הסופר חייל הישראלי, וסרט מלחמת העולם השנייה שטרנטינו יוציא השנה.

וזה קוסם לי, ליברל שמאלני או לא. גם אם בפועל אנחנו אלימים ועמוסי טסטוסטרון כבר 60 שנה, הייצוג שלנו בתרבות הפופולארית הוא לרוב וודי אלן, קרבנות שואה ושאר חוטפי מכות. צמד יהודים שמסתובבים עם חרבות וגרזני קרב, ולא כדאי להתעסק איתם? הנה צמד דמויות ששמחתי להיקשר אליהן.

מקווה שטרול הנישואים לא מסתובב כאן במקרה. ניחא.

כשהייתי אי שם בחטיבת הביניים, הלכתי עם חבר להצגה יומית. "בית ספר לשוטרים מתחילים". הייתי צעיר, נו. אמא שלי, בצעד מעצבן לא אופייני, התעקשה שאקח את אחי הקטן, שהיה אז בחישוב גס בן 7. למי שלא ראה את סרט המופת הזה: מדובר בקומדיה וולגרית ואידיוטית למדי. הנה כמה וולגרית: בשלב מסוים חומדים חניכי בית הספר לצון, ושולחים נערת ליווי שתתחבא מתחת לדוכן הנואמים, וכשמפקד בית הספר יעלה לנאום, היא תבצע בו מעשים.

כלומר תמצוץ לו. רק שלאחי הקטן, לא היה כמובן מושג מה קורה שם, ולמה מפקד בית הספר לשוטרים כה מבולבל ולא מרוכז. מכיוון שעסקינן בבחור סקרן ואינטליגנטי גם היום, הוא דרש לדעת מה מתרחש. כשסירבתי, הוא נקט בצעד ההגיוני המתבקש, והתחיל לבכות. כאן גילה חברי תושייה: היא מדגדגת אותו, הוא הסביר. אחי התרצה, ושאר הצפייה עברה בשקט.

למה נזכרתי בכל זה: לפני שבוע ראיתי עם נגה "את סיפורו של אביר", אחד הסרטים היותר חביבים עלי. הכל הלך בסדר עד שעוזרו של הית' לדג'ר, השם ייקום דמו, העיר לו משהו על הדברים שאנו עושים כדי שנשים יפשקו את רגליהן. נגה לא הבינה. היא רצתה לדעת, מה העניין הזה עם הפישוק. הודעתי לה בנחרצות שאין מצב שאני מסביר לה, ושתתמודד, או שתשאל את רוני השכנה, שישבה איתנו והיתה עסוקה בלהתפוצץ מצחוק.

נגה התעצבנה. המצב נראה נפיץ, כשלפתע באה הישועה ממנה עצמה: אבל מה, היא שאלה, היא עושה שפגט? בדיוק, אמרתי לה. בואי נלך עם זה. היא עושה שפגט.

אם אני לא טועה זו הפעם הראשונה שזה קורה, המחיקה. בדרך כלל אני הרבה יותר מדי בשליטה מכדי להעלות משהו שאתחרט עליו מספיק כדי למחוק אותו. הסיבה היתה בקשה מבחוץ, מחברה ששמה הוזכר, והעדיפה להישאר מחוץ לעסק. נראה לי הוגן בלבד למחוק.

הפוסט ההוא עסק במקרה פרטי של טיפול רשלני של אתר ברנז'ה בידיעה. יש לנו את אייס, את ערוץ הברנז'ה של וואלה, ואת זה של nrg. אני לא מתכוון להתעסק במי הכי טוב, ומי הכי גרוע (nrg, נו). מה שמרגיז אותי הוא החובבנות. התחושה שמדובר בערוצי רכילות, למעשה, אלא שכאן עסקינן ברכילות מסוכנת פחות. לפחות מהניסיון שלי, התוצרת של כתבי רכילות נבדקת היטב, כדי להימנע מטעויות ותביעות. כאן הסיפור שונה.

מינואר שנה שעברה עסקתי בהקמת מיינט, האתר של מקומוני ידיעות אחרונות. מאז ועד עכשיו, אני רואה שלל ידיעות באתרי הברנז'ה שלא מצליחות לדייק בעובדות הבסיסיות ביותר לגבי האתר. הם כותבים שמדובר במיזם של ויינט, למרות שמדובר באתר ששייך לידיעות תקשורת – כלומר אתר עצמאי, כמו זה של הכלכליסט למשל. הם כותבים על שלל אנשים שהיו "מיוזמי" או "מקימי" האתר, למרות שהיוזמה להקמתו שייכת לשלושה אנשים – יעל אדמוני, עורכת ידיעות תקשורת, אילן יצחייק, אז עורך המשנה של ויינט, ואני. משם זה כבר היה תהליך: בכל פרויקט כזה יש לא מעט שותפים, אין זכות מיוחדת לאף אחד, לדעתי. אבל באתרי הברנז'ה מיינט זוכה למקימים שחלקם בעיקר עברו במסדרון ליד חדר הישיבות, וזהו.

כל הפרטים האלה ידועים. כשמיינט עלה הוצאנו ידיעה לאתרים השונים, הכל היה גלוי וברור. זה לא מזיז לכתבי הברנז'ה. גם אתיקה כנראה לא נורא חשובה להם. כשאותה חברה הגיבה על אייטם בעניינה ב"אין תגובה", הם כתבו שהיא אישרה את הפרטים, מה שגרם לה עוגמת נפש לא קטנה. ואני לא רוצה לדבר על הטוקבקים המרושעים, חלקם על גבול הוצאת הדיבה ומעבר לו, שמאושרים באתרים.

אני לא חושב שיש בעיה עם מדורי תקשורת. פעם היה בהעיר אחד כזה, שהיה הדבר הראשון שקראתי בעיתוני שישי. תמיד היתה גם רכילות מהביצה, ותמיד קראתי אותה בשקיקה. אבל היה גם ערך מוסף, עיסוק בסוגיות עקרוניות, משהו. זה כנראה ההבדל בין מדור תקשורת למדור ברנז'ה. העיסוק הוא לא במקצוע, אלא באנשים. ובלי לדקדק בדברים אזוטריים כמו העובדות. מדכא.

 היא בדרך כלל היסטרית, וחשבתי שזה המקרה גם הפעם. בסביבות 21.00 היא התקשרה, מספרת שפרצו לה לדירה. או ככה לפחות היא חושבת. היא ניסתה לפתוח את הדלת וגילתה שהיא חסומה מבפנים על ידי טלוויזיה ישנה שעמדה במסדרון הכניסה. מכיוון שהיא לא זכרה את עצמה חוסמת את הדלת מבפנים אחרי צאתה לעבודה, היא הניחה שמדובר בפורץ. ונמלטה למטה לרחוב.

אנחנו חברים עוד מהתיכון, מכירים שנים. תפסתי מונית והגעתי. היא אפילו לא הסכימה להתקרב לדלת הכניסה לבניין. עליתי למעלה. הדירה היתה הפוכה לגמרי, אבל המחשב והטלוויזיה נשארו במקום. כנראה חיפשו מזומן, סכום מספיק בשביל מנה. המשטרה הגיעה מהר, השוטרים היו אדיבים. הם לא הופתעו. הבניין מוקף פיגומים. משפצים. יותר טוב מסולם, מדרגות לגן עדן, כמו שהיא אמרה. היא ארזה תיק קטן ובאה לישון אצלי, במיטה של תומר. לא מסוגלת לחשוב אפילו על לישון שוב בדירה שלה.

האופנוע האחרון שלי נגנב. ירדתי בוקר אחד למטה, ובמקום שהוא עמד, מחובר בשרשרת לעמוד חשמל, היה קטנוע. לרגע תהיתי אם מדובר במטמורפוזה או כישוף. אחרי כך התחילה פרוצדורת המשטרה וחברת הביטוח. אני זוכר את התחושה הכואבת של העלבון, של חילול הפרטיות. אני מניח שככה היא הרגישה אתמול, אבל בעצמה גדולה פי 7. מישהו שנכנס לדירה שלך, מחטט לך בחפצים, איש זר עם כוונות רעות. עושה חשק למקלחת.

לפני כמה שנים הייתי עם נגה בגינת מאיר. הבאנו תיק וארזנו בתוכו מצרכים חיוניים, למשל קורנפלקס בשקית. בשלב מסוים היא רצתה לאכול. ניגשתי לספסל וגילית שהתיק פתוח, והקורנפלקס איננו.

נגה זעמה. היא דרשה שאחקור את כל האבות בגינה. היא תהתה אם הציפורים עשו את זה. ואז נחתה עליה ההארה: אותו איש שגנב לאבא פעם את האופנוע, הוא האשם. הסטוקר של משפחת רשף, הנמסיס, פרופסור מוריארטי חובב דו גלגליים וממתקים. אופנוע, דירה או תיק עם לוגו של מותג ילדים כלשהו, זה לא משנה. קשה להתמודד עם דריכה ברגל גסה של זר בטריטוריה הפרטית שלנו.

עשיתי מנוי לספרייה. בפעם האחרונה שזה קרה הייתי לדעתי בחטיבת הביניים. איכשהו נראה שהן פסו מן העולם, אבל לא. הספריות עדיין כאן. מה שגרם לי לגלות את זה לפני שנתיים היא חיבתה של בתי לספרים. לא הייתה שום אפשרות כלכלית לעמוד בקצב הקריאה שלה, אז ויתרנו על רכש ועברנו להשאלה. נרשמנו לספריה. במגדל שלום, שתי דקות מהבית.

כבר כמה פעמים נתקלתי שם בספר שצד את עיני. פעם או פעמיים לקחתי ספר מהמדפים שמיועדים לנגה, כדי להיזכר בחוויית קריאה מהילדות. היום מצאתי שם ספר של מייקל שייבון שטרם קראתי. אני מעריץ את קוואליר וקליי, וחיבבתי את ארגון השוטרים היידים. התחשק לי לקרוא. נרשמתי. המנוי הוא בחינם (בניגוד למחיר מלפני שנתיים – 59 שקלים לשנה. יאפ, לשנה). הספר מושאל לחודש. אם תשכח להחזיר או להאריך, אתה צפוי לקנס של חצי שקל ביום. מקסים. הספר נקרא gentlemen of the road, ועוקב אחרי צמד שכירי חרב יהודים בהרי הקווקז בשנת 950 לספירה. הוא יצטרך להשתחל בין צמד הספרים הבאים.

אהבתי את מיליון דולר בייבי. אני מאוד אוהב את קלינט איסטווד, ובאתי משוחד מראש, ועדיין אני טוען שמדובר בסרט מצוין. קראתי כשהוא יצא שהוא מבוסס על סיפור קצר מתוך אוסף סיפורים של אף.אקס טול, שם העט של מאמן איגרוף בשם ג'רי בויד. חלק נכבד מהקריינות ומהדיאלוגים התבסס על הסיפור במדויק. התחשק לי לקרוא.

השגתי את הספר לא מזמן. הוא מענג. מיליון דולר בייבי הוא השלישי באוסף, והוא מוצלח יותר מהסרט. מזמן לא נתקלתי בספר שגרם לי למחנק כזה בגרון. כל סיפור כתוב בסגנון קצת אחר, בהתאם לדמות שמספרת אותו. אחד מהם כתוב כולו באבוניקס, עגת השחורים שמוותרת על חלק מהדקדוק לגמרי. לוקח דקה או שתיים להתרגל.  ותשכחו מתקינות פוליטית, כמובן. התחושה היא כאילו מישהו מוביל אותך לתוך עולם אחר, קשוח, מחוספס, עם שפה וחוקים משלו. עולם שלא היית מוצא את דרכך אליו לבדך. זה הזכיר לי קצת את החוויה של קריאת סיפורי דיימון ראניון. הצצה מרגשת לצד השני של המתרס.

התחלתי לקרוא את מיליון דולר בייבי אחרי הסיפור הראשון ב"בעולם נהדר ואכזר" של אנדריי פלטונוב. הסיפור נקרא סמיון, והוא מתאר את חייו של ילד בן 7 שמגדל את אחיו הקטנים במשפחה ענייה להפחיד. משם זה רק מידרדר – מדובר באחד הסיפורים המדכאים ביותר שקראתי. הוא הבריח אותי מייד לנשום אוויר קליל יותר בספר אחר. פלטונוב מונח ליד המיטה, ואני עוד אחזור אליו. עדיף באור יום.

תמיד אהבתי את מרץ. תחילת החודש בישרה את יום ההולדת הקרב ובא. יום אחד – עם קצת מזל יותר – של נרקיסיזם לגיטימי. תשומת לב ומתנות. בשני ימי ההולדת האחרונים הייתה גם בת זוג שהייתה מעולה הן בארגון חגיגות לציון העניין, והן בבחירת מתנות. היה כיף.

השנה אני פחות שמח לקראת התאריך. לא אוהב את המספר הזה, 37. קרוב מדי ל-40. למה? לא ברור. לא מזמן סיימתי את החלקיקים האלמנטאריים של וולבק. הוא טוען שהחברה המערבית לוקה באובססיה חסרת תקדים לנושא הזה, של הגיל. התשוקה להישאר צעיר, שמתבטאת בניתוחים פלסטיים וביקור בחדר כושר. שלטון הנעורים. תוסיפו לזה את היעדר האמונה: אנחנו חיים בחברה חומרנית ואנוכית. החיים לפי וולבק הם השוואה בלתי פוסקת בין העונג שאתה יכול להשיג לבין הסבל והייסורים. כשהמאזן הופך שלילי, המוצא האחרון הוא התאבדות. אין חיי נצח שאחרי, רק גוף מזדקן והנאות חומריות, סקס וכסף. בחור שמח ועליז, וולבק.

יש משהו בקירבה לגיל 40 שמדכא אותי. האפשרות של זיקנה נראית קצת ממשית יותר, ואתה בודק מה בדיוק הספקת עד עכשיו. זה כמובן עניין של כוונון הטלסקופ: אפשר לבחון בביקורתיות את הקריירה, אפשר להסתכל על האבהות, על מספר המקומות שביקרת בהם, על מספר הספרים שקראת, על מה למדת. אתה בוחר איך ולהיכן לכוון, ונכנס לדיכאון או שמח בהתאם. אפשר גם להתמרד נגד דיקטטורת המספרים המטופשת. האם הייתי נחרד מגיל 40 אם הייתי גר בצמוד קרקע בהוד השרון + מערכת השקיה ממוחשבת? נחרד יותר, או פחות? לא יודע. אפשר גם לאמץ את הטענה של נגה, שפסקה שעד גיל 40 אני "נער", ורק אז הופך למבוגר.

אין לי תשובה. אני מניח שבגיל 41 המשוכה החדשה תהיה 50, ויהיה לי עוד עשור של ימי הולדת מוצלחים יותר. בינתיים, לחלק הארי של קוראי הבלוג הזה (כלומר אמא ושניים-שלושה חברים), הנה אופציות למתנות: הספר החדש של חוויאר מריאס, הדי.וי.די האחרון שיצא לבלייד ראנר, צעצועי watchmen מגניבים (עדיפות לקומיקאי ורורשאך). אם מתעקשים להיות מקוריים, אפשר כמובן ללכת על סוס פוני. רק שלא יכרסם את מערכת ההשקיה.

מישהי העירה לי לא מזמן על הנטייה שלי לכתוב ולמחוק במסנג'ר. כל מי שמתכתב באמצעות אחת מתוכנות המסרים המיידיים אמור להבין: בתחתית החלון כתוב לך שהדוד איתו אתה משוחח כותב כרגע משהו. אתה לא יודע מה, עדיין. אתה לא יודע אם הוא בדיוק עוצר כדי ללגום מהקפה, או לענות לטלפון, או לענג את עצמו. לך תדע. אתה יושב ומחכה.

הבחורה הספציפית הזו חסרת סבלנות במיוחד, שלא לומר נודניקית, וסקרנית. מעצבן אותה לדעת שאני כותב, מוחק, מנסח. אבל זה היתרון בשיחות כתובות. היתרון של דיאלוגים בעת החדשה. אפשר לנסח ולערוך הכל תוך כדי תנועה. רק שזה לא תמיד היה ככה.

פלאשבק, שנים אחורה. היה לי חבר באוניברסיטה שעבד כתומך טכני בספקית אינטרנט שפשטה מאז את הרגל והתאיידה, מותירה חובות, לקוחות לא מרוצים וציוד משרדי שנבזז על ידי העובדים. האיש היה חובב טכנולוגיה מושבע. יום אחד הוא מתקשר, ואומר לי שאני חייב להתקין את התוכנה החדשה הזו שהוא מצא. התחברתי, מקשיב למודם 14,400 מצרצר. לתוכנה קראו icq, היא היתה בשלב די ראשוני. הוא הסביר לי שאפשר להתכתב איתה, אונליין.

לא הבנתי למה. תמיד היה לי חוש נבואי גרוע להפליא, ובאותו רגע הרעיון של התכתבות כזו נראה לי אדיוטי. יש טלפון, יש מייל. בשביל מה. אבל הקטע שכן מצא חן בעיני היה העובדה שיכולתי לראות מה הוא מקליד בזמן אמת. החלון על המסך חולק לשניים, ובחלק שלו ראיתי את המילים מופיעות, נמחקות, שגיאות כתיב מתוקנות, הכל. שידור חי של תהליך החשיבה המילולית של האיש. ואמרתי לו שזה שווה מחקר אקדמי, דיאלוג כזה. משהו שנותן הצצה לתהליך הייצור של שיחה, מחשבה, רעיון.

זה יכול להיות פיצ'ר מעניין באחת מהתוכנות גם היום. הדודה חסרת הסבלנות בטח תשמח. זה יכול להיות סוג של צ'אט-אקסטרים: לוותר על שליטה, לחיות על הקצה, לתת לבן השיח שלך לראות על מה אתה מתחרט, מה אתה מוחק. זה יכול לקחת את התקשורת האינטרנטית עוד צעד קדימה לכיוון אנושי יותר. לשיחה שיש בה גמגום, טעויות, פליטות פה. זה יכול לתת לפלרטוטים ושאר ירקות זריקת אדרנלין מטורפת. לא בטוח שזה משהו שהייתי רוצה לנהל עם כל אחד, אבל יכול להיות מעניין.

הניסיון לשחזר סיטואציות משמחות נדון בדרך כלל לכישלון. קצת כמו הניסיון של ד"ר פרנקנשטיין לברוא אדם. כנראה שחסר מרכיב כלשהו, בלתי ניתן לכימות, מדידה או חיזוי כדי לייצר את הקסם.

לפני שנה בערך הלכתי להופעה של מופע הארנבות של ד"ר קספר, להקה חביבה עלי מאוד. הלכתי כי קיבלתי כרטיסים חינם. הייתי בטוח שהקספרים הם להקת עבר, שאין למה לצפות, ובטח שאין טעם לשלם. טעיתי לגמרי. הגענו להופעה שנייה לפני שהיא התחילה. האולם היה מפוצץ, הקספרים היו כבר על הבמה, ובשעתיים הבאות קפצתי וצעקתי ורקדתי. היה ברור שהם נהנים להופיע, הם היו חדים ומדויקים, היה כיף.

בשישי האחרון הלכתי להופעה של מופע הארנבות של ד"ר קספר. התירוץ היה סינגל חדש. היה דרעק. הם עלו באיחור של שעתיים, והיו אולי מלאי אנרגיה, אבל אני חושד שגם עמוסי קצת יותר מדי אלכוהול. לא מדויקים, לא מאופסים. היה מבאס. ויקר – על ההופעה הזו דווקא שילמתי.

יש לי נטייה לנוסטלגיה, ולרצון לחזור למקומות שהיה לי בהם טוב. אני מניח שאני לא לבד בעניין הזה. ויש גם צורך לא לוותר על דברים, להשאיר את העוגה שלמה בעודי נוגס מהפרוסה השנייה. אני מגלה שזה לא עובד שוב ושוב, ולא רק בענייני הופעות חיות. המציאות מאשרת את העניין כל פעם מחדש על חשבון המצח הדואב ממפגש בעוד קיר. אולי צריך להפיק מזה סוף סוף לקחים.