שתהיה נחמדה. ויפה. אה, ושתהיה לה חיית מחמד, עדיף כלב.

הנה ההגדרות לבת זוג אידיאלית, כפי שסיפרה לי בתי בת ה-9. לא רף כניסה גבוה, חייבים להודות. השיחה על הנושא התנהלה לפני כמה חודשים, בדרך לאכול יוגורט בחוץ. תומר הוסיף משהו בנוסח "היא תהיה יפה וחכמה, ואתה תהיה נחמד". מצאתי את זה מעליב, אבל התעלמתי.

בהתחלה מידרתי אותם מבחורות. שני לילות בשבוע, לא מסובך: אף אחת לא נשארת לישון, וגם אם נפגשים עם מישהי ברחוב או בגינה, זו ידידה של אבא. בלי ידיים. באיזשהו שלב זה כמובן גלש. או שהקשר חוצה את גבול החודש והופך רציני יותר, ואז הם קולטים ממילא ואין טעם להסתיר. וזה עוד כשהעניין מתוכנן. היו גם מקרה של הירדמות לא צפויה ובוקר טוב, חברה של אבא נשארה לישון. או ביקור לא מתוכנן בעיתוי בעייתי בחדר השינה.

התגובות היו מגוונות (אני מדבר על הקונספט הכללי של בת זוג, לא על אינסידנט חדר השינה). תומר תהה למה לעזאזל הן צריכות לישון אצלי, יש להן מיטה משלהן בבית. כמובן שהוא דיבר מהפוזיציה, זועם על המקום שלו שנתפס. לא שהיו כל כך הרבה – אני מדבר על 3 בחורות ב-3 שנים. אבל בכל זאת.

נגה לא אהבה את הרעיון בהתחלה, אבל אחר כך התלהבה ממנו. היא התחילה לדרג את החברות, לפי מראה, לפי נחמדות, לפי יתרונות. היא מתעצבנת עלי כשזה נגמר, ודורשת תחליף. יותר מעניין, היא טוענת, כשבאים אנשים חדשים לארוחת ערב. אני שוב חושד שאני כבר משעמם אותם, אבל נגה מכחישה ברוב טקט. בכל מקרה הסטנדרטים שלה ברורים, כולל איסור על חתונה או מעבר לגור ביחד. נגה בעד נוהל וודי אלן ומיה פארו, כנראה, אלא אם הבחורה תגיע עם דירה גדולה ומרווחת במיוחד.

אני תוהה איך זה משפיע עלי. אני רוצה להאמין שלא יותר מדי. שדעתה של ילדה בת 9, לא משנה כמה סרקסטית וחדה, לא באמת משנה לי. אני לא בטוח שזה לגמרי נכון. מה שאני כן יודע בוודאות זה שאני חושש לספר לה על הפרידות אחרי, ולחטוף נזיפה. סגירת מעגל. במקום להחביא בחורות מאמאבא, אתה מוצא את עצמך מסתיר אותן מהילדים.

כל מי שהכניס את הממיר המקליט של יס הביתה יודע שמדובר באקט משנה חיים. תשאלו את אמא שלי. לא בטוח שזה בהכרח טוב לרשת-קשת-ערוץ 10, אבל זה טוב לצופה: האפשרות להקליט סדרות שלמות באמצעות ממשק ידידותי יותר מאיש מכירות אמריקאי, להקפיא את התמונה בכל רגע נתון ולהריץ קדימה ואחורה את הצפייה, מחסלת את סדרי הצפייה הישנים.

יחד איתם הולכים לעזאזל כלי הנשק של הזכייניות. לא צריך לחכות בכל פעם לשעה שהוכתבה מלמעלה, מקפצות הרייטינג מאבדות מכוחן, ובאופן כללי השליטה בצופה באמצעות שיבוץ תוכניות, נגוזה. אבל זו רק ההתחלה. המהפכה האמיתית תגיע כשממירי היס מקס יהפכו מגירסה מתוחכמת של מכשיר וידאו, לסוג של רשת חברתית משוכללת.

בשישי נסענו לארוחה משפחתית אצל ההורים. נגה החליטה שהיא רוצה להראות להם משהו, קטע מתוכנית של ג'טיקס – עוד פנינת נונסנס של הערוץ שמשתחלת לקטגוריית "הטלוויזיה הכי טובה שאתם לא רואים". זה נראה לה הגיוני – לנו יש מקס בבית, וגם לסבא וסבתא. מה הבעיה להראות להם במכשיר שלהם תוכנית שהוקלטה בשלנו?

זה פשוט והגיוני. מקס צריך להפוך לסוג של מחשב, שמאפשר גישה מכל מקום. הוא צריך לאפשר לי ליצור מעין רשת חברתית, שבה אני מחליט למי אני נותן גישה מלאה לתוכניות שאני הקלטתי (כאלה שלא אכפת לי שיידעו שהקלטתי את "שוטרת אינטימית 4", נגיד), ולמי חלקית. הוא צריך לאפשר לי לדרג תוכניות, ולהמליץ עליהן לחברים האלה. הוא צריך לאפשר לי גישה לתוכניות שלי מכל מקס אחר.

ולא רק זה. כשאני קורא המלצה על סדרה חדשה בויינט, הוא צריך לאפשר לי לקבוע הקלטה שלה, מייד. דרך האינטרנט – אולי דרך כפתור בסוף האייטם – או דרך הסלולרי. או כמובן דרך מכשיר מקס אחר. מקס צריך להפוך ממיזנטרופ לנגיש וחברותי.

שנים מדברים על חדירת הטלוויזיה לאינטרנט. אני חושב שזה צריך להיות הפוך. אף אחד לא יישב שעות מול המחשב בעבודה ויצפה בקטעי וידאו, ובבית הצפייה היא לרוב אקט חברתי. הזרימה צריכה להיות הפוכה: ההיגיון האינטרנטי צריך לחדור לטלוויזיה. בזמינות, בנגישות, בהעברת השליטה לידי הצופה. מילא דינוזאור כמוני. אבל הילדים שלי פשוט לא יהיו מוכנים לקבל את זה בשום צורה אחרת.  

אזהרה: הפוסט הזה עלול להיות טרחני ומשעמם במיוחד.

את האייפון קיבלתי ליום ההולדת ממי שהיתה אז בת הזוג. מתנה משובחת לכל הדעות, בעיקר לאור התשוקה המטורפת שפיתחתי אז לגאדג'ט של אפל. מאז עברנו אני והאייפון עליות ומורדות, ומבת הזוג נפרדתי. היום הוא משמש נגן אם.פי.3 משודרג, וזהו.

אחד הדברים המטרידים באייפון היה המיזנטרופיות שלו. באפל נוטים להתעלם מהמציאות שמחוץ לגבולות ממלכת התפוח, ובמסגרת זו גיליתי שהאוזניות הרגילות שלי פשוט לא מתאימות למכשיר. מדובר באוזניות שעלו 300 שקל, ונרכשו אחרי שאחי המוזיקאי נתן לי לנסות את הזוג שלו. הצליל נשמע אחרת לגמרי. אי אפשר לחזור אחורה.

אבל במכשיר של אפל יש שקע קצת אחר. הברירה: להשתמש באוזניות הלבנות שמגיעות בקופסה (איכות פחות מוצלחת), או לקנות מתאם לאוזניות רגילות. 50 שקל, תודה. רכשתי. ואחרי חודש-חודשיים הוא נקרע. משיכה קצת חזקה מדי, והופ. קניתי עוד אחד. אחרי עוד חודש חודשיים עברנו פתאום למונו, שומעים רק באוזן אחת. פח. צריך שוב לקנות חדש.

ואז לקחתי את גופת המתאם ואת האוזניות, ובדקתי. מתברר שאורך הפלאג זהה. מה שמפריע הוא רק עיגול פלסטיק קטן, שמונע הכנסה של התקע עד הסוף. זה הכל.

לקחתי סכין. חד. חתכתי לאט, עד שהסרתי את עיגול הפלסטיק המציק. חיברתי את האוזניות. וזהו.

בזאת זה נגמר. הניסיון של אפל להכריח אותי לקנות עוד אקססוריז או להשתמש רק במוצר שלהם, התכתיב הדרקוני מלמעלה, הרודנות הטכנולוגית. ניתוח קטן, פרץ תושייה מאוד לא אופייני, והנה רשמתי ניצחון קטן על המערכת. מה שגרם לי לתהות, באיזה עוד תחומים אני נוהג כחלק מעדר שמובל דרך מסלול מתוחם היטב, במקום לפרוץ את גדר העץ ולנצח את השיטה.

תמיד נחמד למצוא צידוק אידיאולוגי למגרעותיך. הגדרה מדעית לאיזה הרגל מגונה, משהו שגרום לך לחוש חלק מקבוצה של בעלי לקות כלשהי, ולא סתם טמבל.

המאמר הזה, שתורגם מהניו יורק טיימס, הוא בדיוק גלולה כחולה שכזו. מתברר שיש תופעה חדשה: בלוגרים איטיים. זה לא שהם עצלנים, או שאין להם על מה לכתוב. הם פשוט בודקים את סבלנותם של קוראיהם. הם מאמינים שדברים שראויים לקריאה דורשים זמן, ולא יכולים להיכתב מהר, הרגע, עכשיו.

ועוד בולשיט שכזה.

יש דברים שלוקח הרבה זמן לכתוב אותם, יש דברים שמעט. ליאונרד כהן סיפר שלקח לו שנים לכתוב את הללויה. קלינט איסטווד הוציא שני סרטים תוך פחות משנה, לא מזמן, כשהוא כבר בגיל דיור מוגן. מה זה אומר? כלום.

אני לא בלוגר איטי עם אג'נדה. אני עצלן. או שאין לי מה לומר, או שיש לי אבל לא מתחשק לי לומר אותו בדיוק עכשיו. בלוגינג איטי my ass.

אתם לא רוצים לעשות משהו? אין בעיה. אבל בחייאת, תעמדו מאחורי זה, אל תמציאו אידיאולוגיה מטופשת, נוסח I choose not to run מסיינפלד. זה יהיה עדיף, גם אם זה יהיה לאט.

הדי.וי.די שכב אצלי כמה וכמה שבועות עד שבניסיון להפיג שעמום ילדים קראתי את הניילון והכנסתי אותו למערכת. התערבתי עם עצמי כמה זמן הילדים ישרדו מול השריד הארכיאולוגי בשחור לבן. כמו ברוב המכריע של ההתערבויות שלי (זוכר את שתי הבירות, מעין) הפסדתי.

נגה פרשה אחרי חצי פרק, אבל תומר נשאר לאורך 6 פרקים רצופים, מרותק. כל התאוריות שלי על הקצב שהשתנה, על עניין הצבע, התבררו כלא נכונות. הקסם עובד. משהו בשפה אולי, משהו בדמויות, בתמימות. אין לי מושג.

מה שכן, הוא לא הצליח להבין את נושא ה"אפור-לבן" כמו שהוא כינה את זה. אז מה, הוא שאל, לא היו עיניים בצבע תכלת? ומה היה הצבע של הכיסאות? הטלוויזיה מבחינתו מייצגת את המציאות. כנראה שכאבא היה ילד העניינים היו הרבה פחות צבעוניים.

את נגה הטרידה הצרכנות הגרועה שלנו. הנכונות העדרית שלנו לקבל את רוע הגזירה. "לא הפריע לכם שאין צבע? לא אמרתם כלום?" חקרה צ'ה גווארה של תקשורת ההמונים.

האמת שלא. זה נראה טבעי לגמרי, אז, בתקופה אחרת לגמרי. תקופה שבחורה שמתלבשת כמו בן וגרה עם איש מבוגר, בודד ומשופם, איכשהו שרדה אותה. רגע ודודלי, מתברר רלוונטיים לגמרי גם היום. בלי צבע.

אחרי הגירושים הלכתי ועשיתי קעקוע. עשיתי את זה מהר, לפני שיהיה לי זמן לחשוב יותר מדי. כלומר, החלטתי והלכתי למקום הספציפי שהמליצו לי עליו די מהר. אחר כך עמדתי חצי שעה בלי חולצה, כשמקעקע הרוסי והבחורה שבאה איתי מחכים בסבלנות עד שאחליט אם אני משתפן, או הולך על המחט.

אחר כך שלחתי תמונה של היצירה החדשה על זרוע ימין לאחי הקטן, דרך המסנג'ר. הילד גר בניו יורק, ואני מת עליו, על הנקניק הציני הקטן. אחרי כמה שניות הוא כתב לי: "תזכיר לי בן כמה אתה"? התשובה היתה משהו בנוסח "בגיל שבו אני כבר לא חושב שאני יודע הכל".

זה לא שייך רק לגיל. אבל זה בהחלט פקטור. אנשים שמדברים עם סימני קריאה. אנשים שיודעים לומר איך יתנהגו בכל סיטואציה, שיש להם מערכת חוקים וכללים שאיתה הם מסדרים את העולם מסביבם, או שהולכים לקיצוניות השנייה – אין שום מאפיין משותף, הכל כאוטי, אמורפי. אנשים שחיים בסרט שלא היה אכפת לי לצפות בו. מהצד.

מהתקופה הרחוקה ולא ארוכה שלי כאופנוען אני זוכר את הלקח הזה: הדברים הופכים למסוכנים באמת בשלב שבו אתה חושב שאתה כבר שולט בדו גלגלי הזה בין הרגליים שלך. כשהפחד והזהירות הראשוניים עוברים. הם יחזרו במידה מתונה יותר אחרי שתלמד בדרך הקשה שאתה עוד לא באמת יודע הכל, שטרם פיענחת את כל רזי הרכיבה. אני זוכר את הלקח גם מתקופת הגירושים. את הגילוי שאתה מגיב אחרת לגמרי ממה שחשבת, כשמגיע רגע האמת. שאולי אתה לא באמת מכיר את עצמך. הביטחון המופרז הזה נגמר במפגש לא נעים עם קרקע קשה. כנראה שרק ככה לומדים.

הפתק לבוחר חיכה לי בתיבת הדואר הבוקר. ועורר תהיות.

היו שתי מערכות בחירות שבהן זה היה עסק קל. הבחירה ברבין היתה ברורה. אני זוכר את התחושה הזו בבית החזה, של התרגשות, של משהו חדש ומבטיח. שהנה האפשרות לסיים משהו רע וישן ולהתחיל משהו חדש. גם הבחירה בברק היתה פשוטה –גם אם ארטישוק ירושלמי היה מתמודד מול נתניהו, הוא היה מקבל את הפתק שלי.

זה היה קל גם כי הייתי צעיר יותר וציני פחות. ואולי גם כי באמת היתה תחושה של אלטרנטיבה אמיתית. אבל מה עכשיו? כשנראה שהמתמודדים הם לא יותר מוריאציות של אותו מנהיג דהוי ושמרן? האם לבחור משיקולים פרקטיים – כלומר במפלגה שיש סיכוי טוב שתמנה שרים ותשפיע על סדר היום. האם ללכת על אידיאולוגיה, כלומר מפלגה שהמצע והאישים שלה לרוחי. אז מה אם הם יישבו באופוזיציה ולא יעשו כלום.

ואולי להעדיף את שיטת נגה. בבחירות הקודמות היא כעסה עלי שלא בחרתי בקדימה. כי הם ניצחו. בשביל נגה, לפחות בגיל 7, הבחירות לא היו שונות באופן מאוד מהותי מעוד איזה כוכב נולד. העניין כאן הוא לבחור בסוס המנצח. אם אני חושב שזה ליברמן, למשל – ולפי הטוקבקים על כל ידיעה שמוזכרים בה ערבים באתר שלי, יש מצב – אני צריך לבחור בו. מה עם לא להצביע? לא אופציה. לפחות בעיקרון הדמוקרטי אני כן מאמין.

אחרי שצפיתי בנאום ההשבעה של אובמה לא נותר לי אלא לקנא ולהיאנח. ולקוות שהאפקט המתגלגל הזה, של מנהיג שבא מתקווה ולא מפחד, יגיע גם לפה בעיכוב סביר של שנה שנתיים. בינתיים כנראה שאין ברירה אלא ללכת על הגישה האידיאולוגית, ולספק לאופוזיציית השמאל העתידית עוד קול.

לפחות ממה שעולה מהפואטיקה של הבלוגייה.

אתה פתטי, לא מבין כלום

ולא יודע לכתוב

החנקתי פיהוק ועוד אחד כשקראתי את הפוסט

הלסת כבר התחילה לכאוב

לא חידשת, לא ריגשת, סתם העלבת

לא היית כותב ככה על מתנחל

רואים שאתה מהבועה של תל אביב

בגלל זה, אתה מבין, אני מרשה לעצמי גם לקלל

אתה שוב טועה, אתה שטחי

אתה סתם כותב כדי להשתחצן

חושב שאתה הכי הכי

אבל בעצם משעמם ומעצבן

אתה חסר רגישות, ממך ציפיתי ליותר

והטיעון שלך בעצם נכון לגביך

כל מה שכתבת, כל מה שאתה אומר

אמרו אחרים טוב יותר לפניך

אז

תסגור את הבלוג, תתחיל לארוז

אתה כל כך גרוע, אני כבר ממש מיואש

אתה הרי אפילו לא יודע לחרוז

אבל מחר אגלוש לראות אם יש פוסט חדש

אם יש משהו שמקפיץ לי את הפיוז, זה סיסמאות חלולות, דמגוגיה בשנקל. כבר החלטתי לא לכתוב עוד פוסט מהז'אנר הזה – הטוקבקים האידיוטיים באמת עושים לי חלושעס בברכיים – אבל בדרך לעבודה ראיתי שוב את השלט של ליברמן, והתעצבנתי.

בלי נאמנות אין אזרחות זו אחלה סיסמה. כולנו יכולים להסכים איתה. כמו שכולנו בעד חיסול הטרור, למי שזוכר את ריקוד המקרופונים החינני של אריאל (אני ישן) שרון. רק שאז, כמה מעייף, צריך לבדוק מה הפרשנות לנאמנות. איכשהו נראה לי שליברמן מפרש את המילה קצת אחרת מאחרים. הפגנה דמוקרטית נגד פגיעה באזרחים בעזה, למשל, בטח מכשירה אדם לבילוי של כמה שבועות בלי משפט ועורך דין באיזה תא מצחין פלאס מכות יבשות.

נורא קל להתחבא מאחורי ססמאות. קחו למשל את הפייבוריט של הטוקבקיסטים בזמן המלחמה. יש רופא עזתי ששלוש מהבנות שלו נהרגו? הוא אשם, כי הוא בחר בחמאס. וגם אם לא בחר, אז מה. שיישא בתוצאות של הבחירות הדמוקרטיות שם. כאילו שמישהו כאן היה מוכן לשאת בתוצאות של בחירת איזה ביבי לשלטון. אנחנו נורא רוצים לנקות את המצפון, וזה מובן, אבל קצת בעייתי, מה לעשות.  

יש בריחה מכל מורכבות, מכל דבר שיש בו יותר מרובד אחד. הכל שחור לבן. כל הערבים – כולל מאות הילדים שהורדנו בעזה יפה יפה – אותו דבר. למה להבדיל. למה לא לעשות דמוניזציה ולגמור עם זה. גם כל השמאלנים אותו דבר. והימנים גם. למה להתעסק עם כל הספקטרום, אם אפשר ללכת על שני צבעים ברורים בלבד.

אולי אני צריך לנקוט מדיניות ליברמן גם בבלוג. רק אזרחים נאמנים יורשו להגיב, וכל טוקבק שמתנגד לשלטון היחיד הנאור שלי כאן יזכה למחיקה, שלילת תעודה כחולה ואולי אטימת עמוד הבית. שווה בדיקה.

לא יקרה כלום.

השמאלנים (סמולנים) לא יבינו "איך זה", יארזו ערכת קרקוף וסכין בין השיניים וייצאו לעזה. הממשלה לא תחליט על פלישה לעזה, מצרים ואיחוד האמירויות במקביל. חוץ משני אנשי תקשורת וחצי אף אחד לא באמת ישנה את דעתו על המצב. יהיו כותרות, וזעזוע, ואז כולם יתרגלו. ייקח כמה ימים, אבל יתרגלו. כי ה"לא יעלה על הדעת" של היום הוא השיגרה של מחר.

יהיה חומר מצוין לעיתונים, לטלוויזיה, לסאטיריקנים. פעם בכמה זמן צוות שיגור של גראד/קטיושה/קסאם יצליח במשימה ויהיו נפגעים, הרוגים, כותרות. "ככה זה לא יכול להימשך". ואז שוב, שיגרה. אחד מהמנגנונים ההישרדותיים המוצלחים של המין האנושי (חוץ מתת-הענף של הזוגיות, אבל זה נושא אחר).

זה מה שיקרה אחרי שהאספרסו הראשון יישפך. כלום. מה יהיה שובר שיגרה אמיתי? לא פחות מטיל גרעיני איראני, אני אומר. לא פחות.