לפני יומיים תומר עמד ובעט בכדור, מהז'אנר שמחובר לחוט ומאפשר לך לשחק איתו בלי לרדוף אחריו. כשאמא שלו שאלה אותו מה הוא עושה, הוא אמר לה "אני מוציא את הזעם שלי". הילד בן 5, לעזאזל.

אלימות זה רע. ומי שמרביץ, ישמח תומר לעדכן אתכם בחכמת הגננות, הוא בעצם חלש. יופי. בשנה שעברה ילד אחד תפס לתומר את המקום הקבוע במפגש הבוקר בגן, וסירב, מעשה נוער גבעות, להתפנות. תומר, ברגע קלינט איסטוודי, לא חשב פעמיים ודפק לו אגרוף. מה שגרם לגננת לכעוס עליו. מה שגרם לו לבכות. מה שגרם לילד אחר לצחוק עליו, כי הוא בוכה. טעות. תומר הכניס אגרוף גם לו.

זה באמת לא בסדר, אבל אני מודה, שהתגובה הראשונית שלי הייתה גאווה גדולה. יש כאן דילמה, רבותי. כי מאחורי כל שמאלני נאור וחובב שלום, מסתתר ניאנדרתל עם נבוט. או אלת בייסבול. ברור לי שתומר היה צריך לגשת לגננת ולהתלונן על הילד שתפס לו את המקום. כמו איזה חנון. זה גם מה שהייתי אומר לו. אבל התגובה היצרית, הראשונית, הייתה משהו בנוסח "איזה גבר". מה לעשות, הקיום האנושי מורכב מדילמות שאינן תמיד פתירות. ניסיון לדו קיום בין הרגש לרציו, שכמו במזרח התיכון, לא ממש עולה יפה.

מה שמתחבר יפה למלחמותינו הצודקות והצודקות פחות באזור. אני לא מצליח לייצר התרגשות פטריוטית מהמבצע בעזה. אני חושב שמדובר באמת במבצע אין-ברירה, אבל רק כי השקענו שנים בלייצר את חוסר הברירה הזה באמצעות אימפוטנטיות פוליטית, זדון, טיפשות ומה לא. מצד שני, אחרי ששנים ישובי הדרום חטפו טילים, למה שאנשי חמאס לא יחטפו גם? צריך לעצור את המבצע מייד לפני שעוד ילדים ונשים ימותו, וצריך גם להיכנס באם-אמא שלהם. להראות להם מה זה, וכו'. אתם מכירים את הפזמון.

אני קצת מקנא בימנים פשיסטיים אמיתיים, וקצת לא מאמין לשמאלנים פציפיסטיים טהרנים. אצל רובנו הקלגס וההומניטר מתגוררים ביחד, מתחת לאותו עור. גם אצל תומר, שבועט בכדור במקום בחבר שעצבן אותו. אני שמח שהוא מוציא את הכעס ככה. אבל אני אשקר אם אומר שכשבריון חצר בית ספר כלשהו יחטוף ממנו סנוקרת, אני אצטער על זה.  

אין לי בעיה עם הפגנות נגד המבצע/מלחמה/ברדק בעזה. אני חושב שמי שמגדיר הפגנות שמאל כבגידה או פגיעה במדינה הוא דביל, או הבריז משיעורי אזרחות. דמוקרטיה בסיסית. וכן, גם לערבים ישראלים מותר להביע את עמדתם. שוב. המילה הזו, דמוקרטיה.

כל ההקדמה הזו שאומרת "תשמעו, גם אני שמאלנו (סמולני) נאור", באה כדי לתת רקע להסבר עד כמה עצבנה אותי הידיעה הזו: http://www.mynet.co.il/articles/0,7340,L-3655235,00.html. חבר מועצת העיר תל אביב גויס למילואים, ולכן הגיע לישיבה במדים. וחטף צעקות מפעילי שמאל. זה איום ונורא.

אפשר להתווכח על פעולות שצה"ל מבצע. אבל לקבוע שהצבא לא לגיטימי, או שמדים הם אות קלון, זה מגוחך. גם שמאלני נאור עד קיצוני יכול להבין שיש צורך בצבא, באזור הספציפי הזה. להגדיר לובש מדים כפסול באופן בסיסי, זה מסוכן ומטופש.

אני יכול להבין ולהצדיק סרבני מצפון. אני יכול להבין אנשים שמסרבים לבצע פקודה בלתי חוקית בעליל, אני מעריך אותם ומוקיר אותם. אני יכול להבין הרבה דברים אנטי צבאיים ומלחמתיים. אבל פסילת אדם רק כי הוא משרת במילואים ו/או לובש מדים היא מחוץ לגבולות הסביר בעיני. לא קשור לכלום.

המונח החם של אתמול הוא אש ידידותית. עוד ביטוי חצי אורווליאני שמנפיקה המציאות המופלאה שלנו. מכבסת מילים על מטבעות שייצרה כבר סיכול ממוקד, צריבה תודעתית ועוד באז וורדס מעולות. כאן אני מניח שמדובר בסך הכל בעיברות של friendly fire, גיור של המכבסה האנגלית. וכבר יש הומור שחור, על צה"ל הכל כך יעיל עד שהוא מוריד בעזה כל דבר שזז – מחבלים, ילדים, חיילים.

כשהקשבתי בטעות לרדיו, בין דיסק לדיסק אסקפיסטי אחר, נפלתי על דיון בין רזי ברקאי לאורי אור על העסק ביש הזה, חיילים שחוטפים אותה מקולגות שלהם במקום מהאויב. הסוגיה הייתה האם למשפחות קשה יותר, כי הבן נהרג לא מאש האויב, אלא בגלל תקלה שכזו. זיהוי לא נכון. זו שאלה לא פשוטה. לכאורה מת הוא מת הוא מת. אבל העניין הוא במי שנשאר מאחור, וצריך לחיות. לבנות איזשהו סיפור, תובנות, הצדקות, שיאפשרו המשך חיים שפויים.

אבא שלי נהרג במלחמת יום כיפור. אמא של אחותי נפטרה בגלל סיבוך אחרי הלידה. אבא של ידידה טובה שלי נהרג בתאונת דרכים, כשהייתה בת שנה וחצי בערך – בגיל בו אני הייתי כשהתייתמתי. ועכשיו נשאלת השאלה האם יש באמת הבדל. זו שאלה שהטרידה ומטרידה אותי לא מעט. אני סבור שכן. גם למתים יש סטטוס, אבל חשוב מזה – יש כאן עניין של סיבה. הנה אחד הדברים הבודדים שאני זוכר מהתואר הראשון בתקשורת: אנשים לא מסוגלים להתמודד עם כאוס. הם צריכים סיבה. הם צריכים להאמין שיש סדר, שהדברים בנויים כנראטיב כלשהו, ולא כרצף אירועים נטולי הקשר והיגיון.

מלחמה היא חתיכת סיבה. אבא מת כי הוא היה פטריוט בימים שלא התלווה למילה הזו ניחוח פשיסטי. כי הייתה מלחמת אין ברירה והוא הגן על הארץ. או אולי בגלל פשלה קולוסאלית של הדרג המדיני והצבאי. אבל הייתה סיבה. יש מדליה. יש טקסים. משהו להיצמד אליו. לפעמים גם לכעוס עליו – על הבחירה שעשה, על סולם הערכים שלו. אבא של אורלי מת בגלל עיתוי אומלל, אולי בגלל נהיגה גרועה של מישהו. למה אפשר להיצמד כאן? על מה אפשר לכעוס? איך אפשר למצוא סיבה שתמנע מרירות, תחושת חוסר צדק קוסמי ושרירותי? אין לי מושג.

אני לא יודע מה עובר על המשפחות של החיילים שמתו מאש כוחותינו. אם זה כואב יותר או פחות. אני לא יודע אם אפשר בכלל למדוד את עומק תהומות הייאוש והכאב שמוות בטרם עת גורם. סיבה או לא, זה מצלק לכל החיים. לא נרפא אף פעם באמת. אבל אולי, רק אולי, מוות בקרב מספק איזו נחמה קטנה, זעירה. נחמה שמוות מאותה אש ידידותית ארורה, מונע.

אני מניח שזה קשור גם לאופי ולנסיבות החיים של הנותרים מאחור. אבל איכשהו, בשורה התחתונה, אני מוצא את עצמי כואב יותר על ההורים של הנופלים מסיבות כאלה. אש כוחותינו, תאונה מטופשת בדרך חזרה מהחזית, המשך מיותר של עוד יום יומיים במלחמה כושלת. אני מניח שזה קשור למטען האישי שלי. לצורך שלי לעשות סדר בתוהו ובוהו של החיים. אבל ככה זה. עצוב לי עליהם יותר.

אני אוהב את עיתון הארץ. יש בו כותבים מוצלחים, מדורים מוצלחים, ואווירת מכובדות אליטיסטית שעושה נעים בשכמות עם הקפה של הבוקר. אני פחות אוהב את מה שקרה לו באחרונה.

נעזוב את מגמת הידיעות אחרונותיזציה שעוברת על העיתון, ומתבטאת בתפיסה העריכתית ובשינויי כוח אדם. אני יכול להבין, וזכותם. אבל על מה לעזאזל חשבו שם במהלך השינוי שעבר על העיתון בשבוע האחרון? הלוואי ויכולתי להיות זבוב על הקיר במשרד של דב אלפון.

מילא הפיכת הספורט לטבלואיד. כבר קברתם את חלק ב' – עכשיו מחזירים אותו לחיים, ודוחפים לתוכו קמצוץ מגלריה? ועוד עמוד בידור נדחף לחדשות? איך הוא קשור לחדשות, ומי ימצא אותו בכלל? ועכשיו, אם אני רוצה לקרוא את מה שקראתי קודם בגלריה, אני צריך לפתוח שלושה מוספים שונים?

אולי יש כאן תאוריית סופרמרקט – אם נכריח את הקוראים להסתובב בכל המעברים, הם יקנו סניקרס ליד הקופה בסוף. זו גישה דומה לזו שנוקטים באתרי אינטרנט לא חכמים – בואו נכריח את הגולש להגיע לכל מיני מקומות בדרך הכי לא נוחה, ובדרך נדחוף לו עוד כמה עמודים, עם פרסומות פרחוניות. הידד.

אבל לגולש/קורא אין סבלנות. ויש לו חלופות, והרבה. כולל, למשל, האתר של הארץ, או וואלה, או בכלל חומר טוב אחר. הוא לא יישאר וישוטט במדפים בין שימורי גדעון לוי לקורנפלקס ארי שביט. הוא יילך. ורבאק – תחזירו את הנדלזלץ, אתם שם בשוקן.

 יש מוזיקה שחוזרים אליה ברגעים מסוימים. זמרים-זמרות-להקות שהתקבעו כפתרון קבוע למצב נפשי כזה או אחר. בעיתות משבר לאומי, ספק קיומי, הרהור יומיומי או דיכאון תהומי – או סתם ככה – יש דיסקים שהם מפלט בטוח, המקום הנכון להצטנף בו קצת.

בשבוע האחרון חזרתי בפעם השד יודע כמה לברוס ספרינגסטין. כבר כתבו עליו ניתוחים מעמיקים יותר ממה שיהיה כאן – אני עצלן וכותב קצר, דאמיט – אבל מה שמעניין לגלות בהאזנה ה-7,213 היא שהאיש באמת לא מובן ולא מוערך נכון. ואני לא מדבר על הנשיא רייגן שחשב ש-born in the usa הוא שיר פטריוטי בגלל השאגה בפזמון, או על אמא שלי ששאלה אותי למה הוא חייב לצעוק, כשהייתי בתיכון.

הנה למשל השיר הזה, אחד השירים שפחות אהבתי בנולד בארצות הברית בהתחלה, והפך לאחד החביבים עלי. למה? בגלל תאוריית הפער, ותסלח לי המנומשת על הפלגיאט.

תסתכלו על הבוס מאושר. תקשיבו לעליצות ולעזוז שבהם הוא שר. זה נראה כמו האמא של השירים הכל אמריקאיים השמחים והסכריניים האלה לא? עכשיו תקשיבו למילים. הן מסתדרות יפה יפה עם התמה השלטת בחלק גדול מהשירים של ספרינגסטין. חלומות מוחמצים, שגרה אפורה ומייאשת, האשליה האמריקנית. כל הדמויות שמופיעות בשיר – כוכב הבייסבול של התיכון, היפהפייה של השכבה – תקועים בחיים קטנים ועלובים ומביטים אחורה בערגה אל העבר, אל השיא שאליו הגיעו מוקדם מדי ומהר מדי, ואחריו נשארים רק החיים בעליבותם. או כמו שהוא כתב ב-badlands: you spend your life waiting for a moment that just won’t come.

אז למה הבוס נראה ונשמע כל כך שמח? אולי כי הוא מביט באנשים האלה בחמלה. לא באכזריות חנוך-לוינית. אולי כי הוא חושב שאפשר למצוא בחיים האלה גם צדדים מוארים, וקצת שמחה. אולי.

הפער קיים גם במהופך. למשל באחד השירים היפים מ-darkness on the edge of town. הנה כמה שורות מ-racing in the streets, נהג מרוצי רחוב לא חוקיים שמדבר על המכונית שלו:

Me and my partner Sonny built her straight out of scratch
And he rides with me from town to town
We only run for the money got no strings attached
We shut 'em up and then we shut 'em down

זה נשמע מצ'ואיסטי, זה נשמע מתאים לגיטרות עצבניות והרבה רעש. אבל מדובר באחד השירים היותר מלנכוליים של הבוס. הוא שר את המילים בכזו תוגה מכמירת לב, שבא לבכות. כי הגיבורים שלו לא מלאים אדרנלין ואנרגיה, אלא יאוש.

וזה מה שמקסים בספרינגסטין. מתחת לכסות הכל אמריקאית, ולמוזיקת הרוק הדי מיינסטרימית, יש יסודות חתרניים, פוליטיים ומאוד מאוד אנושיים. הוא לא שר על החלום האמריקאי, הוא שר את שברו. הוא הבוס.

• הכל צפוי, הכל פחות או יותר ידוע מראש. תחושה של התקבעות, ריקוד, צעד קדימה, אחד אחורה, סיבוב במקום ושוב. ההרג הזה לא ישנה באמת שום דבר. זה די ברור לא?
   באחד מפרקי "מסע בין כוכבים" מגיעים אנשי הצוות לעולם ששרוי במלחמה תמידית. כדי להפוך אותה לתרבותית יותר, הצדדים כבר לא משתמשים בנשק אמיתי, אלא בהדמיה. צד אחד מדווח לשני על המקום בו התכוון להפיל טילים, המחשב בודק כמה אנשים היו נפגעים, ותושבי אותו אזור מוצאים להורג. בלי לכלוך, בלי נזק לתשתיות. כמה נוח.
  
• עדיין צריך לקחת ילדים לגן, לכתוב סמינריונים, לסגור את תקציב 2009, כל זה. וכשיש אייטמים טובים (ומפחידים) שקשורים אי אפשר שלא להתלהב, חלק מהמקצוע. ואחר כך לחטוף דיכאון מקריאת הטוקבקים המתלהמים, הגזעניים, החצי נאציים.
  
• פייסבוק בעסק. קיבלתי שתי הזמנות: אחת לקבוצת שתומכת בהפסקת הלחימה עכשיו. השנייה שתומכת במבצע בחום. התעלמתי משתיהן.
  
• יש לא מעט בלוגרים דעתנים ומודעים יותר ממני, שלא מתלהבים מרוחות המלחמה. שוקי גלילי מרכז את השמות.
  
• המאמר הזה של עמירה הס. מצוין.
  
• והשיר הזה:

  
  

• ובכל זאת: יש משהו נאיבי ומיותר בביקורת על ברק ומפלגת העבודה, ושילוב האינטרסים הפוליטיים בהחלטה לצאת למבצע. משני טעמים: המבצע הזה לא נולד לו לפתע. תושבי הדרום חיים תחת איום בלתי נסבל, הרגיעה נגמרה, אפשר למצוא סיבות בשטח. לגבי המידתיות של התגובה, והאם היתה דרך אחרת? זה כבר ויכוח שונה לגמרי.
  אבל עזבו. העניין המרכזי הוא שתמיד, בכל תקופה ובכל ממשלה, הפוליטיקה והאגו חברו לשיקולים נעלים יותר. מעטים המקרים בהיסטוריה שבהם מלחמה היתה נקייה משיקולים כאלה, אם בכלל. הם מרימים את ראשם הקטנוני בכל מערכה. בגלל זה לא סבלתי את "להציל את טוראי ראיין" של שפילברג, שמתעלם מזה לחלוטין. בגלל זה "שבילי התהילה" של קובריק הוא סרט כל כך מבריק וכואב.

מישהו שאני מכיר גילה לא מזמן שביצעו עליו חיפוש בגוגל. ברמה חדשותית זה קצת כמו לספר שבינואר די קר. כולם מחפשים על כולם. אתה בודק מידע על הבחורה שאתה עומד לצאת איתה, אתה מגגל לפני ראיון עבודה – לא משנה באיזה צד של השולחן תשב – אתה מגגל על בן הזוג החדש של הידידה הטובה שלך. על הבוס. הפסיכולוג. המורה. אחיך. על כולם.

רק שעל המישהו הזה אין מה למצוא. באמת, ניסיתי בעצמי. עצם החיפוש נתגלה בזכות מערכת הסטטיסטיקה של האתר במקום העבודה שלו, שבודקת את מילות החיפוש באמצעותן הגיעו אליו הגולשים. אבל מעבר לשם, אין מה למצוא. לא תמונה, לא בלוג, לא כרטיס בפייסבוק או בקפה דה מרקר, כלום.

שזה העניין האמיתי כאן. מתברר שאנשים כאלה נדירים למדי, בטח אם אתה משכשך בביצת התקשורת. כל מי שעובד בתעשייה הספציפית הזו משאיר טביעת נעל דיגיטלית גדולה למדי באינטרנט. כתבות, פוסטים, דיווחים באתרי הברנז'ה. מאוד קל לאתר מידע, לבדוק איך היא נראית, או מה אמרו עליו. ופתאום – אנשי הדממה, הנינג'ות של הרשת, קומנדו אנלוגי. אנשים שלא תמצאו עליהם כלום.

הנה תובנה לא ממש מדויקת, אבל מה אכפת לי: האנונימיים הופכים למיעוט. אם פעם פרסום היה נחלת מעטים, והרוב השקט היה בדיוק כזה – שקט ובלתי נראה, היום  אנשים שאי אפשר למצוא עליהם מידע בתקשורת ההמונים הם זן נדיר, נכחד, מוזר. ומתסכל. שיפתחו כרטיס איפשהו, רבאק.

תגיד אתה רושם? לא, לא רושם. שונא לצלם באירועים, או לרוץ לרשום ציטוטים מחוכמים של הילדים. זה קצת לצאת מהרגע ולהפוך לצופה מהצד. גם ככה יש לי נטייה להתייחס ככה לחיים, במקרה של הצאצאים אני לא רוצה. הבלוג זה כבר סיפור אחר.

הנה דילמה מוסרית קטנה. נגה מספרת לי על הקראת תקצירי ספרים בכיתה. כל תלמיד הקריא תקציר על ספר שקרא (היא בחרה בהוביט, הו הגאווה). הציון ניתן בעל פה, על המקום. בשלב מסוים אחת הילדות מתחילה להקריא, ונגה קולטת שמדובר בהעתקה, מילה במילה, של כריכת ספר. בלי למצמץ היא מודיעה את זה למורה. על המקום.

אני: "אבל למה אמרת למורה?"

נגה: "כי זה לא צודק. היו ילדים שהשקיעו וזה לא הוגן שהיא תקבל ציון מצוין כי היא העתיקה".

אין לי מה לומר על זה. האינסטינקטים החברתיים שלי, פרי שנים של תכנות, נזעקים. הבת שלי מלשנית? מצד שני, לא היה כאן זדון, אלא חוש צדק מפותח. משהו שמן הסתם יעבור שינויים ועיגולי פינות באופן טבעי עם הזמן. אני מחליט לא לומר כלום. בינתיים.

לתומר, בניגוד לכל יתר בני המשפחה כנראה, יש חוש עיסקי. הילד רוצה לפתוח מסעדה. אמא שלו תבשל, אני אהיה המלצר, או הקופאי. עוד לא ברור. התוכנית העיסקית: יבואו למסעדה המון אנשים, והיא תצליח. ואז יבואו אנשים עשירים. ואז – שימו לב – נעלה להם את המחיר. סטגדאש.

ועוד תומר אחד. הוא הסביר לסבתא שלו מה זו גרוויטציה. כוח המשיכה של כדור הארץ. בעברית, היא אמרה לו, קוראים לזה כבידה. הילד הנהן בחשיבות: "כן, גרוויטציה זה במדעית".

אני מניח שאחרים יכתבו עליו בצורה טיפה יותר מוצלחת או מתוחכמת. בסך הכל עשיתי עליו סמינריון בתואר ראשון בספרות, לפני כ-200 שנה. סמינריון שאני זוכר ממנו מעט.

אבל בכל זאת הרגשתי צמרמורת של צער כשראיתי את הידיעה על מותו. כשקראתי בפעם הראשונה מחזה שלו לא הבנתי כלום. אבל באמת כלום. לקחתי את הקורס הספציפי הזה משיקולי מערכת וסקרנות קלה. אחרי קריאת המחזה – "החדר" – התייאשתי. מה הוא רוצה?

הקסם הגיע אחר כך. כשלמדתי לפענח את הקוד, את השפה הפינטרית. המעבר הזה, מטקסט סתום וחסר משמעות למחזה מבריק, היה מרהיב. ההבנה של משחקי הכוח והשליטה באמצעות השפה הייתה מרתקת. זה היה אחד הקורסים הבודדים באוניברסיטה שהותירו בי חותם. וזה גרם לי להיות אסיר תודה. וקצת עצוב היום.

אחרי שהפוסט הקודם גרם לאמא שלי להתקשר ולתהות אם פיטרו אותי, חשבתי על העניין הזה של שליטה במילים. היא צדקה, אמא. פספסתי י' במילה די משמעותית, ואפשר היה להסיק שאכן אני נטול עבודה. למה היא חשבה שדבר כזה ייוודע לה באמצעות פוסט? זו כבר שאלה אחרת לגמרי.

יש פער גדול ביחס שלי לכתיבה בבלוג, לכתיבה עיתונאית, ולעריכה. כעורך אני קנאי לטקסט כמה שיותר בהיר ומובן. מעצבנת אותי כתיבה אליטיסטית במדיום שאמור לפנות לכמה שיותר אנשים. כשבמגזין שבועי גדול בעיתון של המדינה כותבים שם שרק כמה מאות תל אביבים מכירים, זה רע. ככותב זה כבר משהו אחר, לפעמים אני כותב משהו שכעורך הייתי מעיף. זווית הראייה מצטמצמת, הקשר לטקסט אחר – רגשי, קרוב – והידיעה שיש עורך שיעבור על הטקסט אחר כך מסירה ממני אחריות.

ובבלוג? כאן כבר יש קונפליקט. מצד אחד, זה הבלוג שלי, אני אמור להיות מסוגל לכתוב כאן מה ואיך שבא לי. רק שזו כמובן שטות גמורה. אני יודע מי קורא את הבלוג, ואני סופג ריקושטים. אמא שחושדת שתכף משליכים אותי לרחוב, או דואגת לנכד שלה פתאום, ידידות שתוהות עם הפוסטים מכילים מסרים סמויים לאקסיות, אקסיות שמתלוננות על פוסטים שבכלל לא קשורים אליהן, עובדים שתוהים אם העלבון בפוסט האחרון מכוון אליהם, וכו'. מעייף.

מצד שני הנסיונות לכתוב בלוג בשם בדוי כמעט אף פעם לא צלחו. בעיית זהות שכזו.

יש בעיה עם העניין הזה, של טקסט כתוב. תמיד חשבתי שאני כותב טוב. העדפתי לפלרטט בסמסים, לריב במיילים, לנהל שיחות ארוכות ורבות משמעות במסנג'ר. יש לזה לא מעט יתרונות, לכאורה. זה נשלט. אתה יכול לערוך את עצמך, לעצב את המסר, להדק אותו בקצוות, לארוז אותו בדיוק איך שאתה רוצה. וככה לדאוג שהצד השני יקלוט בדיוק מה שאתה רוצה שהוא יקלוט.

שזו כמובן שטות גמורה. באחד ממקומות העבודה הקודמים שלי הצמידו לי מאמן אישי, קואוץ' לניהול וכל זה. בניגוד לציפיות הוא היה מצוין. אחרי שסיפרתי לו על מריבת מיילים עם קולגה כלבתית במיוחד הוא התפוצץ. מה פתאום לריב במיילים? תרים אליה טלפון ישר, או תיכנס למשרד שלה ותצעק. וזה עבד, כמובן. ולא למדתי את הלקח, כמובן. או לפחות לא עד הסוף.

כל האריזה והעריכה של המסר מאוד נחמדות. רק שאין שפת גוף, טון ואינטונציה, ואין שום שליטה על מה הצד השני קולט. זו אשליה של שליטה. זה פשוט יותר נוח, לי, להתחבא מאחורי הטקסט. אבל זה פתח לצרות. לעלבונות צורבים, סתם אי הבנות בגלל ניסוח או בגלל בעיות טכנולוגיות. בשלב מסוים צריך לעבור לדבר, עדיף פנים אל פנים. אין ברירה. ולכן: אם יפטרו אותי, אמא, אני ארים טלפון לפני שאשב לכתוב את הפוסט. מבטיח.