יש אנשים שהופכים לחברים הכי טובים של הבוס שלהם. שלא לדבר על כל אלה שקונים את עניין מקום העבודה כתחליף משפחה. רבאק, אמא שלכם מקסימום תבריז מבייביסיטר לילדים, אבל אין מצב שהיא תפטר אתכם כי התוצאות של הרבעון לא היו משהו. כלל אצבע – חתמת על מסמך שנוגע לאבטחה ומחשבים? אל תצפה לארוחות משפחתיות ותמיכה ללא תנאי.

תמיד הייתה לי בעיה עם העניין הזה, משני הצדדים. להיות חבר טוב מדי של האנשים שניהלתי, או להתקרב יותר מדי לבוס. היו ויש חריגים כמובן. איך אפשר בלי חריגה מהכלל. וכמו בדרך כלל, איכשהו דווקא כשסוטים מדרך הישר זה מתפוצץ יפה יפה בפרצוף. אבל באופן עקרוני זה בעייתי לי, להיות חבר טוב של מישהי שמחר יכולה להעיף אותי לשתות ערק על הספה בבית, או של מישהו שמחרתיים אצטרך לקצץ.

כשהייתי בטירונות לא הצלחתי להבין את עניין שבירת הדיסטנס. הבנתי למה צריך משמעת. כשרוצים שמישהו יקפוץ ממטוס, או ירוץ אל מול כדורים שורקים (או סתם יבזבז 3 שנים על עבודה פקידותית והמון אבטלה סמויה) – צריך להעביר אותו רובוטיזציה. הוא צריך לפעול בלי לחשוב יותר מדי. איזו מחיקת אישיות קטנה. המדים האחידים עוזרים, המשמעת גם. אני באמת מבין את זה. אבל זה לא אומר שאני צריך לחבב את זה.

בסוף הטירונות הגיע הרגע שבו האנשים שעד עכשיו מיררו את חיי החליטו פתאום שאנחנו בעצם חברים. זה הוציא אותי מדעתי. אתמול שלחתם אותי לרוץ עד לעמוד התאורה בזמן בלתי סביר לגמרי ובשעות לא ממש נוחות, צעקתם עלי, השפלתם אותי – ועכשיו אנחנו אחוקים? ואל תגידו לי שעושים את זה לכולם. כמו שאמר יוסריאן ב"מלכוד 22" למפקד שלו, מה זה משנה אם הגרמנים יורים נ"מ על כולם. מבחינתו הם מנסים להרוג אותו.

ישבתי בצד. זה ילדותי, אני יודע. קצת מפגר. אבל לא הייתי מוכן לשחק את המשחק הספציפי הזה. לא אהבתי את האנשים האלה. ולא היה אכפת לי שהם טרטרו אותי רק כי זה התפקיד שלהם. מילאו פקודות, בקיצור, מצלצל קצת מוכר. אני לא התכוונתי להפוך להיות פתאום "חבר" של מישהו שעשה לי רע. חברים שלא מרגישים צורך להעמיד אותי בשלשות יש לי מספיק.

עכשיו אני מוצא את עצמי שותה עם מישהי שנאלצתי לפטר. זה שהיא מקבלת את זה חצי בהבנה, ולא מנסה לגרום לי נזקים, מקל מצד אחד, אבל מעצים רגשות אשמה מיותרים מצד שני. מוזר, אבל עובד איכשהו. לא שזה אמור לסמן הקלות בכללים לעתיד. לא צריך להתחבר עם עובדים או בוסים, לא צריך לשבור מרחק עם אנשים שמרעים לך. גם אם הם רק שיחקו את המשחק לפי הכללים שלהם.

הבחורה עם הנמשים תהתה אם אנשים עוד בכלל מתייחסים לרשימות כאלה. ובכן כן. אני לפחות לקוח מעולה: תנו לי כותרת של 10/50/799 הדברים ש.. ואני מייד מקליק.

הרולינג סטון פרסם את רשימת 50 האלבומים של 2008, ואני מיהרתי לבדוק אם אני מעודכן, בסדר, בעניינים. אני יכול להצהיר על אינדיוידואליזם עד מחר, אבל כן, נחמד לי לראות שהמקומות הראשונים ברשימה יושבים בנגן הדיגיטלי שלי.

ההפתעה היתה במקום החמישי. אלבום חדש לג'ון מלנקמפ, מסוג האנשים שאתה מופתע לגלות שהם עוד בחיים. מלנקמפ התחיל את הקריירה עם שם הבמה ג'ון קוגר – צעד שלטענתו נכפה עליו על ידי המנהל הראשון שלו. בהמשך הוא הוסיף את השם המקורי, הסתובב תקופה מסוימת עם צמד שמות משפחה כאילו היה אשתו של גנרל ישראלי ידוע, ולבסוף חזר לשורשים ולמלנקמפ.

כל קרטועי השמות האלה היו סמליים למדי לאור מצבה של הקריירה של מלנקמפ. הוא הוציא אלבום ראשון שכשל ונזרק מחברת התקליטים. אחר כך הוציא אלבומים שהצליחו באופן סביר, אבל תיעב אותם. ב-1982 הוא הוציא סוף סוף אלבום שגם הוא חיבב. בערך. בראיון שנתיים אחרי הוא הודה שבתקליט היו רק 3 שירים ממש טובים. אבל מכאן והלאה הצליל שלו כבר התקבע על משהו שנשמע כמו האחיין הלא מוערך של ברוס ספרינגסטין.

לא שזה רע. היו לאיש כמה שירים לא רעים בכלל, ומודעות חברתית מעוררת הערכה. אבל די מזמן שכחתי ממנו, עד לרשימה של הרולינג סטון. לאלבום קוראים love, death, love and freedom, והוא מלנכולי, נעים ומצוין. ומאוד מתאים לחורף, בדקות הספורות שיש פה כזה. שווה בדיקה.

הקלקתי על הלינק בחשש, והפעם זה עבד. במקום ההודעה מהקולקטיב (בולשביקים?) הופיע שוב ממשק הניהול של הבלוג. עוד קצת התעסקויות והפוסט שהעליתי שנייה לפני שהכל קרס כמו בנק משכנתאות אמריקני גם הוא הופיע. הבלוג חזר.

חסרונו הפתיע אותי. אני בלוגר עצלן, אם בכלל אפשר לכנות אותי בלוגר. בטח יש תדירות מינימום לכתיבה. כל יום? פעמיים בשבוע?. אני כותב פוסט בתדירות משתנה, יכולים לעבור שבוע-שבועיים בלי שאכתוב דבר. אני לא באמת נחשף כאן, גם אם נדמה שבפוסטים מסוימים כן, זו אשליה. אני מודע מדי, בשליטה מדי. לכאורה הבלוג הזה לא ממלא שום פונקציה חשובה בחיי.

הוא נפתח ביוזמת יחצ"ן של אחד ממקומות העבודה הקודמים שלי. האיש החליט שברשימות מסתובבת הברנז'ה, וכדאי שגם אני איראה שם. כמובן שמדובר בשטות גמורה. אבל משהו בפאסון היוקרתי קרץ לי, ובכלל, למה לא. מאז הוא שם. על תדירות הכתיבה כבר דיברנו. אבל בדיקת האתר זה משהו אחר. אני נכנס כל יום לבדוק: כמה אנשים קראו את הפוסטים האחרונים? האם יש תגובות חדשות? אולי זה העניין. הצורך האובססיבי לדעת מי מקשיב לי, מי מתייחס.

בשורה התחתונה: גיליתי שכשהוא לא זמין הוא חסר מהצפוי. גיליתי שהמחשבה על 168 (169 עכשיו) הפוסטים שיאבדו מעציבה אותי. התעצבנתי על פוסט הערפדים שפספס את המומנטום – הייתי מרוצה ממנו, למרות שבדרך כלל דווקא הדברים שאני פחות מרוצה מהם זוכים ליותר קוראים. שמחתי מאוד שהוא חזר.

 ערפדים, קובע הרולינג סטון, הם אאוט. יש לו נימוק יפה: הם דקדנטים מוצצי דם שניזונים מאחרים. כלומר ברוקרים. ובעידן המשבר הכלכלי אה-לה 1929 שאנחנו חיים בו, הם כבר לא מתאימים. מי יחליף אותם? אנשי הזאב כמובן. הם מתבודדים, אנטי ממסדיים, שעירים ועצבניים – כלומר מעין אנשי צווארון כחול מרירים.

יש לא מעט ערפדים בשכונה שלי בזמן האחרון. ביום ראשון ראיתי את הפרק האחרון ב-true blood המענגת של HBO. בשלישי ראיתי את דמדומים, סרט הערפדים לנערות הורמונאליות בנות 13. טראש מטופש שמצחיק בלי ממש להתכוון לזה, אבל לפחות לא משעמם. הם מגניבים, ערפדים. שילוב של כוחות על עם רמיזות מיניות סליזיות למדי. וכל העניין הזה עם הדם, פותח פתח לכל כך הרבה אלגוריות ודימויים. יאמי. איידס? אובססיה והתמכרות? אלגוריה ליחסים הרסניים? רק תחליטו איזו פרשנות בא לכם להלביש.

ב-true blood אלן בול, שיצר את עמוק באדמה, בא ליהנות. יש שם כל כך הרבה פורנו רך שזה לא ייאמן. אבל אי אפשר להימלט מהרמיזות למאבק של הקהילה ההומוסקסואלית בדרך לשוויון והכרה. אולי כי מדובר בניואנסים דקיקים כמו רוזאן בר. אבל כשהסדרה מתייחסת לערפדים שגילו לבני האדם הפשוטים את זהותם כמי ש"יצאו מארון המתים" (out of the coffin), זה די היסטרי.

עוד המלצות מוצצי דם ליליים אישיות לגמרי:

 the lost boys היה סרט מגניב לזמנו. קיפר סאתרלנד היה מפחיד לגמרי בתור ערפד פאנקיסט ברוח האייטיז. היו שם גם שני ילדים בשם אדגר ואלן פרוג, שזה אידיוטי אבל משעשע. ואת דיאן וויסט המתוקה. וסיסמה לא רעה בכלל לסרט: sleep all day, party all night. It's fun to be a vampire. אהבתי יותר מאשר את יומנו של ערפד עם טום קרוז המעצבן, ואפילו דרקולה של קופולה, עם כל הכבוד והחיבה  לגארי אולדמן ולוינונה ריידר.

Fevre dream – ג'ורג' מרטין ידוע בעיקר בזכות ספרי הפנטזיה שלו. האיש לקח את טולקין, והכניס למתכון המון סקס ופוליטיקה. אבל לפני הוא הוציא את ספר הערפדים הזה, שמתרחש בדרום ארה"ב וכולל ערפדים על ספינות נהר במיסיסיפי, אי שם במאה ה-18. בפנים תמצאו עבדים, רובי ציד, סקס ויאוש. כמו ב-true blood, השילוב עובד יפה. מוצלח יותר לדעתי מ-salem's lot של סטיבן קינג.

הרעב – לא סרט כזה מוצלח, אבל שווה בזכות הסצינה הלסבית המופלאה בין קתרין דנב וסוזן סרנדון. כל כך סקסי שזה כואב. לפי imdb הבמאי הציע לסרנדון לשתות משהו לפני, כדי לארגן קצת אומץ. התשובה: אני לא צריכה לשתות כלום כדי להתנשק עם קתרין דנב. מלכה.

אנשי זאב תמיד נחשבו לאויב הגדול של הערפדים. מלחמת מעמדות שכזו. עיין ערך "מלחמת האופל" עם קייט בקינסייל במכנסיים מאוד מאוד צמודים, וההמשכון הממשמש ובא של "דמדומים". בשנה הבאה הם יקבלו תגבורת בדמות בניסיו דל טורו ברימייק לסרט אימה ישן. ויש להם שיר מגניב במיוחד. כמעט כמו שיר הערפדים ההוא של טאטו. כמעט.

ניב הדס, עורך וואלה תרבות, מעדיף לשתות בירה עם כריס מרטין מקולדפליי, ולא עם תום יורק מרדיוהד. מה שלא ברור במשפט הזה הוא למה זה צריך לעניין אותי.

הדס כתב ביקורת על התקליט החדש של קולדפליי, שהתפרסמה גם בוואלה תרבות וגם בגלריה. ליד הביקורת הזו באתר, מופיע סיכום של אלון עוזיאל על האלבומים שזכו לדעתו להערכת יתר השנה. מהרשימה אפשר ללמוד שעוזיאל מת על אלכס טרנר, שהוא לא מקשיב לבוני פרינס בילי וכשהוא כן הוא מגלה כמה צדק בהתחלה, ושבדיחות במוזיקה אף פעם לא עבדו עליו. וואו.

בסדר. אלון עוזיאל כנראה איש מאוד מגניב. אולי הוא גם מוכשר. אולי גם ניב הדס – הביקורת שלו על החדש של גאנס אנד רוזס, למשל, היתה מצוינת. אבל איך המגניבות שלהם רלוונטית לכתיבה שלהם? האם עניין הבירה באמת בא לומר משהו על ההבדל המוזיקלי בין הלהקות? האם כל כתיבת האני-ואני-ואני הזו, שמתאימה, נגיד, לבלוג, באמת אומרת משהו?

אני מצפה ממבקר שיסביר לי. שינמק למה המוזיקה של הלהקה גרועה, או מעולה, או סתם בינונית. אם הוא מתעקש לכתוב על מה הוא אישית אוהב או לא, שיעשה את זה באופן שיספק משהו לקורא. לא ככלי בשירות הזקפה של האגו.

הכתיבה בוואלה תרבות ולא מעט מקומות אחרים בעיתונות המקומית נראית לא פעם כמו זיון מוח של אנשים עם בעיות ביטחון והערכה עצמית, לאחד מהכיוונים בסקאלה. שימוש בנושא כדי לומר משהו מגניב על עצמם, במקום שימוש בעצמם כדי לומר משהו מגניב על הנושא. ב-30 רוק המציאו לזה שם – backdoor brag, הגנבת תשבחות עצמיות לדברים שאתה אומר על מישהו אחר.

זה לא שמישהו בוואלה המציא את העסק המעופש הזה. ניו ג'ורנליזם זה סיפור ישן, שסיפק להמון כותבים תירוץ לכתיבת-אוננות מעצבנת. אבל רבאק, לא נמאס כבר? אני מניח שיש כאן ניסיון לייצר זהות, אולי חיבור מסוג מסוים עם הקורא. להציג לו חבורת כתבים שאמורים להיות קצת כוכבי רוק בעצמם. לא נראה לי שזה עובד.

בוואלה תרבות יש אחלה מדורים ואחלה רעיונות, שסובלים כל הזמן מסוג של ריח נלווה מטריד. תוצר לוואי של שביעות רצון עצמית במצב ריקבון, כנראה. אם רק היו מורידים שם את מינון ה"אני" באייטמים, ומנסים קצת יותר – שוד ושבר – לנמק טיעונים, הוא היה אפילו אתר מצוין. כזה שהיית שמח לשתות בירה עם העורך שלו.

"למה לך ללכת להופעה, אם אתה יכול להישאר בבית ולשמוע את התקליט בחינם?"

לנגה יש יכולת לגרום לי להרגיש קצת מטופש. אני לא יודע באמת איך לענות על השאלה הזו. השמעתי להם את אלבום הקאברים של מארק רונסון, וסיפרתי שאני הולך להופעה. תומר עסוק בלנענע את הגוף. נגה לא מבינה. כשאני ניצב מול ההיגיון הילדותי אך מפוכח שלה, זה באמת נראה לי מוזר. אני מתלהב מהמוזיקה. את המוזיקה יש לי בבית. למה להיגרר להופעה? זה מזכיר לי תמיד את ההליכה הביתה שבה היא סיפרה לי שיש דבר שנקרא נשיקה צרפתית, ושזה מגעיל. "היית רוצה שמישהו יכניס לך את הלשון שלו לפה?" פתאום זה באמת נשמע רע.

יומיים אחרי אני במועדון צפוף, בהופעה, קופץ כמו מטורף עם חיוך אידיוטי מרוח על הפרצוף. על הבמה יש בכל רגע נתון לפחות 11 איש. כל הגברים בחליפות. יש שלישיית כלי נשיפה, יש רביעיית מיתרים נשית, כולן שוות לגמרי, בשמלות תואמות, וכשהן לא מנגנות הן זזות לפי הקצב בכוריאוגרפיה מתוקה. אבל זה לא רק זה. אם אני רוצה להסביר לנגה ולעצמי למה אני באקסטזה כזאת, מספר הנגנים והצהרות האפנה שלהם לא יהיו נימוק מספק.

יש דברים שקשה לנסח במונחים רציונליים. וכשמתחילים לדבר על אנרגיות חיוביות ושאר ירקות רוחניים כאלה, אני מכבה את עצמי למטרות חיסכון. חשיבה מייצרת מציאות מיי אס. יש מושגים אחרים שנראים לנו כל כך בסיסיים, עד שהצורך להגדיר אותם מביא אותנו במבוכה. ב"השוד" של דיוויד מאמט ג'ין הקמן הוא שודד שרוצה לפרוש. דני דה-ויטו הוא גנגסטר שדורש ממנו לבצע מכה אחרונה. הקמן מתנגד. הוא אומר שהוא לא צריך את הכסף. דה-ויטו בהלם. Everybody needs money. That's why they call it – money, הוא אומר במאמטית שוטפת.

אני אנסה בכל זאת. כן, היה סאונד מצוין, והמון אנשים צבעוניים על הבמה. ומוזיקה מעולה, וקפיצות אל תוך הקהל, ודיאלוגים עם הקהל וחנופה לקהל (שעבדה). וכולם – האנשים שעל והאנשים שמול הבמה – היו מאוד שמחים, ובעניין, ונלהבים לעשות טוב אחד לשני. וכולם חייכו. וכנראה שהיו אנרגיות וכל הג'אז (פאנק!) הזה, כי אחרת אני לא יכול להסביר למה לא הפסקתי לזנק באוויר, ולרקוד, ולצעוק ולחייך. אולי עיתוי, אולי באתי במצב הנפשי הנכון. אולי.

מה שברור הוא שזו לא חוויה שהאזנה לתקליט בבית תספק. ההתרגשות והרעש והצפיפות וההשתתפות הפעילה. להיות חלק מהעניין. כנראה שאין ברירה, ואני צריך לקחת את נגה להופעה. כמו במקרה של המטריקס, אי אפשר להסביר הופעה. צריך לחוות אותה.

בבוקר התעלמתי בהצלחה מהכותרת על הפקקים בויינט. מחסומים מחשש לפיגוע זה נחמד, אבל אני צריך להכין סנדוויצ'ים, ועומס תנועה לא מעכב הולכי רגל.

כשהגעתי לגן של הגמד עמדו בחוץ שני שוטרים. כשנכנסנו ראינו את דוד, השומר המיתולוגי, בדרך אליהם עם שלושה ספלי קפה. חיפשתי הערה הולמת במאגר: "אני רואה שיש לך תגבורת. אתה בכלל צריך כזו"? הוא חייך. ותומר הביט בי בהערכה. להריץ דאחקות עם דוד זה אקט הורי רצוי וראוי.

אבל כשיצאתי החוצה לא יכולתי להתעלם יותר מהצינה בבית החזה. מה זה אומר שיש שוטרים מחוץ לגן של הבן שלי. שזו מטרה מצוינת לאנשים עם נשק ואמונה דתית עזה עם טוויסט? ושני הליצנים עם הכרס והמדים – הם מה שאמור להגן עליו? דוד, מאצ'ו מחבר העמים שכמותו, עוד מילא. אבל האנץ וגאנץ לא יצליחו לשלוף את האקדח מהנרתיק לפני שאיזה חמאסניק יפוצץ את עצמו.

יכולתי לקחת אותו ולהסתגר בבית. אולי זה הפתרון באופן כללי. גם ככה כל יום מלא בשלל חרדות. אבל יש הבדל בין ידיעה תאורטית – על פדופילים, פסיכופטים, נהגים מטורפים ושאר צורות חיים מסוכנות עם פ' – ובין ההיתקלות הזו בשני שוטרים לא מרשימים. ידיעה תאורטית קל להדחיק. אבל כשהמציאות מזמנת לך דוגמה בשר ודם ומדים מול הפרצוף, אין לאן לברוח. אז ככה היא נראית, החרדה. שני שוטרים עם כרס.

השיר הזה של איאן בראון היה יכול להיות גימיק מטופש – כלומר באמת, כל שורה מייצרת את ראשי התיבות f.e.a.r? אתה רציני בנאדם? אבל זה עובד. שיר מעולה.

אחד הדברים שאני אוהב בו זה הניסוח – "יש לך את הפחד". קצת דומה לאבחנה של רופא. יש לך שפעת, אלרגיה, סרטן. ההתייחסות לפחד כמחלה שצריך להתמודד איתה, לחיות איתה. אני מכיר יותר מדי אנשים שנותנים לפחד להשתלט. להכתיב פעולות, למנוע אחרות.

ב"חיי פאי" של יאן מרטל יש קטע מצוין על פחד. מצאתי אותו באנגלית בלבד ברשת. תתאמצו קצת. זה שווה את זה.

I must say a word about fear. It is life's only true opponent. Only fear can defeat life. It is a clever, treacherous adversary, how well I know. It has no decency, respects no law or convention, shows no mercy. It goes for your weakest spot, which it finds with unerring ease. It begins in your mind, always. One moment you are feeling calm, self-possessed, happy. Then fear, disguised in the garb of mild-mannered doubt, slips into your mind like a spy. Doubt meets disbelief and disbelief tries to push it out. But disbelief is a poorly armed foot soldier. Doubt does away with it with little trouble. You become anxious. Reason comes to do battle for you. You are reassured. Reason is fully equipped with the latest weapons technology. But, to your amazement, despite superior tactics and a number of undeniable victories, reason is laid low. You feel yourself weakening, wavering. Your anxiety becomes dread.

The matter is difficult to put into words. For fear, real fear, such as shakes you to your foundation, such as you feel when you are brought face to face with your mortal end, nestles in your memory like a gangrene: it seeks to rot everything, even the words with which to speak of it. So you must fight hard to express it. You must fight hard to shine the light of words upon it. Because if you don't, if your fear becomes a wordless darkness that you avoid, perhaps even manage to forget, you open yourself to further attacks of fear because you never truly fought the opponent who defeated you.

כשאתה נפרד ממישהי, צריכה להיות לה ההגינות הבסיסית לעשות אחת משתיים – להיעלם מעל פני האדמה, או סתם להיראות כבויה ודכאונית למשך כחצי שנה. כולל התנזרות והימנעות מחברת אדם. או לפחות בחורים אחרים.

זה לא חל עליך. כמו שאמרה פעם ידידה טובה על בן הזוג שלה: לי מותר שיהיו ספקות. לו אסור. כנ"ל לגבי אקסיות. היא אמורה לבכות אותי למשך הזמן הנתון למעט סייג אחד, והוא יצירת קשר חדש מצדי, מה שיקצר את תקופת האבלות שלה. אולי. כפוף להחלטת ועדה.

היא בטח לא אמורה לשבת עם בחור חדש בבית קפה ולמזמז לו את העורף. רבאק, מילא להזדיין, אבל לדגמן זוגיות בבית קפה? ללטף עורף של בחור בקפה שכונתי זה כבר לא סתם חיפוש נואש אחר נחמה, סיפוק איזו תשוקה, או כל דבר רגעי וייצרי אחר. זה לקוח מהמדריך לזוג שיוצא כבר שבועיים לפחות, באופן רציני למדי.

אולי נושא תקופת הצינון צריך להיכנס לקוד החברתי גם בתחום הזה. סוג של הסכם לא כתוב בין אנשים שיוצאים ביחד תקופה מסוימת, ומגיעים לרמת אינטימיות כלשהי. המפתח יכול להיות יום צינון על כל 3 לילות שישנתם ביחד. קדימה, שמישהו ירים את הכפפה ויכתוב קוד אתיקה לפרידה. זה יהיה להיט.

אני שומע המון קאברים בזמן האחרון. בעיקר את הדיסק של מארק רונסון, לקראת הנחיתה שלו בארץ. זה לא מפסיק להפתיע אותי, איך משהו יכול להפוך בכוח מין אלכימיה (עם קצת כלי נשיפה) למשהו אחר. במקרה של שיר, לכאורה המילים, אפילו המנגינה, זהים או לפחות דומים להפליא. אבל המשמעות משתנה.

את השיר הבא גיליתי בפלייליסט של עלמה עם טעם מוזיקלי משובח. קוראים לו too drunk to fuck. במקור מדובר בשיר רוק-פאנק עצבני של להקה שנושאת השם הגאוני dead Kennedys. נובל ווג הפכו אותו לשיר סקסי ומתוק. בגירסה הראשונה אפשר לדמיין צעיר עצבני, וולגרי ובוטה, עם תספורת גרועה שנקלע לקטטה. בגירסה השנייה זו פאם פטאל מתוקה וחושנית. אפילו שם השיר הופך לאחר השמיעה ממתריס למגרה. הא לכם שתי הגירסאות, לבדיקה.

בין מעט הדברים שזכורים לי מהתואר הראשון יש גם את "הבט אחורה בזעם", המחזה של ג'ון אוסברון. הזעם של מעמד הפועלים קיבל ביטוי גם בגירסה קולנועית עם ריצ'רד ברטון מ-1958, ואחר כך בגירסה טלוויזיונית של קנת בראנה ב-1989. ההבדלים מדהימים. הטקסט, כמובן זהה. אבל בגירסת 1958 ריצ'רד ברטון עומד מול אישה קטנה, שברירית ומפוחדת, בזמן שב-89' בראנה מתמודד עם אמה תומפסון – כולה כוח שקט ועצור. שום דמיון לדגם היבבני שקדם לה.

וזה נכון גם לגבי בני אדם כמובן. אותו אדם, עם אותן מניירות, יכול להיות האיש הכי אהוב ומקסים, ושבוע אחר כך סוג של אנטי כרייסט, מישהו שהייתם שמחים לראות עוטה זפת ונוצות. מכרה ותיקה יכולה להפוך פתאום לנחשקת וסוערת ומפתיעה. החומר לא משתנה – קש לא הופך לזהב. זו רק הפרספקטיבה.