אני ותומר יושבים ורואים סרט בטלוויזיה. יש שם בחור, יש שם בחורה. תומר מבין עניין. הוא בן 5, אבל יש לו אחות גדולה וטלוויזיה. "הוא מאוהב בה", הוא קובע בבטחה.

אני: "במי אתה מאוהב"?

תומר: "לא מגלה".

כאן מתחיל משא ומתן. אני מבטיח לו שאם יגלה לי, אני אספר לו במי אני מאוהב. הילד חשדן. נראה לי שהוא לא בטוח עד כמה המידע הזה שווה משהו. וחוץ מזה תוהה אם אני לא מרמה. הילד מכיר אותי כבר.

בסוף הוא מתרצה ומספר. ילדה בגן, ששמה לא ייחשף כאן. בכל זאת, הבטחתי.

תומר: "אז במי אתה מאוהב"?

אני: "בך". אבא רמאי, מה לעשות.

תומר: "מה, אתה הומואים"?

אחרי שסיימתי לצחוק שאלתי אותו מה זה הומואים. "בן שאוהב בן", הוא פסק, "זה הומו".

הגדרה לא רעה. ידידה שסיפרתי לה את הסיפור העירה שבדרך כלל זה פחות בן שאוהב בן, ויותר בן שעושה בן. אבל אלו סתם פלפולים, והיא בכל זאת עורכת דין.

אני לא חושב שבגיל 5 ידעתי מה זה הומו. אני יודע שמה שאחותו יודעת בגיל 9, אני לא ידעתי שנים אחרי. אני תוהה מתי זה יתחיל להדאיג אותי באמת.

לא מזמן מישהי אמרה לי בדיוק מה היא חושבת עלי.

זה לא היה נעים. זה הוציא ממני כעס בעוצמות שאני לא מורגל בהן. ואז ניסיתי לחשוב למה. האם זה בגלל שהאמת כואבת? שהבחורה עלתה כאן על משהו? הייתה אמת בחלק מהדברים שלה, אבל אחרים היו מופרכים לחלוטין. בטח בהקשר שלה. וחוץ מזה: זו לא הפעם הראשונה. כבר אמרו לי דברים קשים שחשבתי שהם נכונים. והתגובה הייתה לא פשוטה. דכדוך, הלקאה עצמית, ניסיון להצדיק את עצמי. אבל לא כעס.

ניסיתי לחשוב על המניעים. כשמישהו אומר לך את "כל מה שהוא חושב עליך", זה לא נובע לרוב ממניעים ידידותיים. כשהיחסים שפירים נשמרת איזו תקינות פוליטית, גם ביקורת תרוכך, תיעטף באריזה סופגת. אז כן, היו כאן עלבון ופגיעה שיצאו החוצה. אני יכול להבין את זה. היו גם רוע ילדותי וקטנוניות, שאולי נבעו מאותם גורמים, אבל אותם יכולתי לקבל פחות. מה גם שהיו להם סימנים מקדימים עוד לפני כן. ויכול להיות שמכאן נבעו הכעס והעלבון שלי. רוע ורצון לפגוע מקוממים למדי.

בוואלה תרבות היה פעם מדור שנקרא סלב על הסכין. הוא היה מדור מצוין, רוב הזמן. השם אומר הכל: לוקחים סלב, ומנתחים אותו. בלי הרדמה, או אפילו אלחוש מקומי. מפרקים אותו. כותבים את כל מה שחושבים עליו. מכאן זה כבר תלוי בכישרון וביכולת של הכותב.

זה היה מצוין כי זה נדיר למדי בעיתונות המקומית. החלוקה היא כזו. הסכין החד נשלף במדור הביקורת – על התקליט, הסרט, הסדרה. בראיונות זה סיפור אחר. בדרך כלל הסכין נשאר בנדן, וכפפות המשי על הידיים. מדברים על הדיכאון (מאוד נפוץ, דיכאון), אמאבא, סקס רך. שואלים שאלות לא קשות מדי. משעמם. פה ושם יש איזה תחקיר מחופף נוסח סיפור רביב דרוקר. וזהו.

העניין הוא שסלבס חיים על התדמית שלהם. הם מוכרים משהו, ומקבלים עליו המון כסף. וברגע שהם עושים את זה, מעמידים את דימוי הקרטון בחלון הראווה, לגיטימי לגמרי להיכנס בהם. ולקוראים מותר לאוורר את חדוות הצפייה בגלדיאטורים, את ההנאה מהדם השפוך. זה עלול להיות צהוב, זה יכול להיות לא חשוב. אבל זה גם עשוי להיות מרתק, מהותי לא פחות מתחקיר על כן-או-לא לקח תגובה. הכל עניין של בחירה והחלטות כתיבה ועריכה.

אם הכתיבה היא לא סתם רשעות, אלא טיפול בפרסונה הציבורית של הסלב, יכול להיות לזה ערך משמעותי לקורא. השאלה היא אם הכותב בחר מטרה קלה ואז הקיז את דמה כדי ליהנות מהרייטינג, או שמא הוא מנסה באמת לכוון זרקור לפן פחות ידוע או ברור באישיותו של מוביל דעה כלשהו. זה כל ההבדל.

בחיים שמחוץ לדפי פנאי פלוס העיקרון דומה. אתה יכול לומר למישהו את כל מה שאתה חושב עליו כי אתה חושב שהוא מתנהל בצורה שפוגעת בסופו של דבר בו. כי אתה חושב שתוכל לגרום לשינוי. אין כאן קהל קוראים, יש רק את האדם שמולך. ואתה יכול גם פשוט לרצות לפגוע בו, להטיח בו את העוולות שנעשו לך. שאלה של החלטה, של ניסוח, של בחירה ואופי.

התגובה שלי לדברים היתה לא מוצלחת. כעסתי והטחתי דברים בחזרה. נעלבתי ורציתי לעלוב. בעצם אני לא בטוח שלא מוצלח זו ההגדרה – אם הייתי אדיש, אם לא הייתי מגיב, זה היה פוגע באמת. כשמגיבים בכעס על כעס, הצד השני בדרך כלל חווה סיפוק. הוא רצה להכאיב, וקיבל אישור לפגיעה מדויקת במטרה. אולי אני יכול להתנחם בזה דווקא. היי, תמיד נחמד לעשות מעשה טוב בשביל מישהו. זה משהו לרשום בפנקס שיהיה במה לעלעל בעתיד.

קראתי לא מזמן פוסט מצוין שהמליץ על אלבומי קונספט. אני מאוד אוהב אלבומי קונספט מבחינה, ובכן, קונספטואלית. פחות מתלהב מהם מעשית. לא קל לצלוח אותם. מנגד, דווקא שירים בודדים מצליחים לקלוע יותר למצב רוח ספציפי. הנה 4 שאני שומע בימים האחרונים מאוד. בלי יותר מדי הסברים, זה סתם יהפוך את זה למשעמם. תמיד אפשר לנחש לבד.

מארק רונסון, בדרך כלל מפיק, בקאבר מעולה לרדיוהד. הקליפ לא ממש קשור, אבל חמוד בפני עצמו.

הווייט סטרייפס. לא ממש קליפ, כנהוג בעדות יוטיוב. ג'ק ווייט במפגן משובח של מוסיקה וסרקזם תוקפני:

I've not been really looking forward to the performance
But there's my cue and there's a question on your face
Fortunately I have come across an answer
Which is go away
And do not leave a trace

אופספרינג. אוויליים לגמרי, אבל משמחים למדי.

גאנס אנד רוזס, כשעוד היו צעירים, בועטים ומסוממים. רוק קדמוני, מיזוגני ועצבני.

כן, האזכור של התחת של הדודה מהשיר המעצבן מאוד ההוא נועד לגרור קוראים פנימה. אבל אם כבר באתם, לא תישארו?

אפלוסה, המערבון החדש והמענג של אד האריס, מתהדר בסצינה שבה נראה מרחוק התחת של הגברת זלווגר. לא ברור למה. כלומר לא ברור המרחק, ולא ברורה נכחותו של הישבן הספציפי הזה. בישיבה על תה וקפה עם רוני, שנגררה איתי לסרט, העלינו כל כך הרבה שמות של שחקניות מתאימות יותר. ג'וליאן מור. הלנה בונהם קרטר אהובתי. סוזן סרנדון או ג'סיקה לאנג הצעירות יותר. מישל פייפר.

כי חוץ מהפשטידה המעצבנת הסרט מעולה. אד האריס וויגו מורטנסן – לא בעירום בנות – ישדרגו גם הקראה של רשימת בוחרי דב חנין. הכימיה ביניהם מעולה. כל צופה גבר ירצה להיות אחד מהם, ורוני טוענת שכל צופה אישה תרצה לעשות את ויגו. והסרט עצמו הוא סוג של נסיעה קצרה במכונת זמן. דיאלוגים משובחים ושנונים, ואקשן מינורי. כאילו נכנסת לאולם קולנוע בשנות ה-70. רק עם שיפור קל באיכות הצילום והצבע. ויש גם את ג'רמי איירונס בתור בנזונה משובח במיוחד. שווה לראות. גם אם אתם לא מתים על מערבונים.

עוד כמה עמודים זה נגמר. הלילה, אחרי שאשגר את הפוסט הזה לאוויר, אני מסיים את "על העיוורון". ויש לי בעיה קשה איתו. אני חושב שאני יכול לסכם אותה במשפט אחד – אם השם על הכריכה לא היה סאראמאגו, הספר הזה לא היה זוכה למוניטין שלו.

כשהסתכלתי על הכריכה, תהיתי לגבי כל הא' בשם המשפחה. סרמגו לא היה מספיק? אולי סרמאגו, ליתר ביטחון. אני לא יודע אם זה התעתיק הנכון, ברשת אפשר למצוא את השם בכל מיני צורות. אבל זה מסתדר עם הרושם הנפוח משהו שהספר הזה הותיר בי.

תקציר למי שלא קרא, שמע או ראה את הסרט. בארץ נטולת שם וזהות ברורה, פורצת מגפת עיוורון. בזה אחר זה הופכים האזרחים, ללא סיבה נראית (חה-חה) לעין לעיוורים, מלבד אישה אחת, זוגתו של רופא עיניים. למה היא לא? ככה. אין שם לעיר מגוריהם, אין גם שם לדמויות. ובוא נדרבן קצת את העלילה – הכל כאן מאוד סימבולי ואלגורי, באופן פשטני וברור להפליא. למה לטרוח עם שמות או סיבות ברורות. יש עיוורון וזהו, ומכאן אפשר לתאר מה קורה לבני האדם במצבים של התמוטטות הסדר החברתי, הסגר, קריסת המשטר.

ובכן תופתעו: לא דברים טובים. מתברר שבמצב כזה החזקים מתעמרים בחלשים. מתברר שבמקום שלום ואחווה וסיוע הדדי פלאס חלוקת מטליות לחות, בני האדם הופכים ברובם לחיות. שמים את הישרדותם האישית לפני הכל, גונבים זה מזה, אונסים, בוזזים, הורגים.

על הזקפה

זה פשטני, זה לא חדש, זה לא מפתיע. סאראמאגו כותב נפלא, אין ספק. הוא משחק בשפה, שוזר בה אירוניה ואבחנות חכמות ודקות, ומספר את הסיפור באופן קולח ומושך. אז מה. מעל הכל מרחפת תחושה של שביעות רצון עצמית. כאילו שבמשך כל הכתיבה ישב לו סאראמאגו עם זקפה מרוב אהבה עצמית.

תוך כדי קריאה חשבתי על שני ספרים אחרים. "העמדה" של סטיבן קינג, ו-the road של קורמאק מקארתי. את "העמדה" אני מניח שחובבי סאראמאגו רבים לא קראו ולא יקראו. אולי בצדק – זה לא ספר של קינג שהתלהבתי ממנו, והסוף שלו משיחי ובעייתי. וזה בלי להתייחס לדימוי הלא-איכותי (והלא מוצדק) של קינג. אבל ההתחלה שלו מרתקת. אצל קינג המגפה היא סוג של שפעת עם טוויסט קטן – היא הורגת. אלא שקינג טרח להצמיד לה מקור (ניסויים למטרות צבאיות), מיקם אותה בארה"ב (משם היא מתפשטת לעולם) ובאופן כללי עבד קצת על פרטים קטנים כמו סיבות, דמויות והיגיון עלילתי.

זה לא ש"העמדה" טוב יותר מ"על העיוורון". אבל חוויית הקריאה בו, לפני שהוא פונה לגמרי למחוזות האימה/פנטזיה, היתה מטרידה הרבה יותר מאשר "על העיוורון". משהו בספר של קינג הרבה פחות מנוכר. אצל סאראמאגו התחושה היא של ריחוק בורגני, מין מבט-על פטרוני על דמויות ללא שם, ללא רקע, ללא קרבה אלינו. קינג גורם לך להרגיש שהקריסה המבהילה במהירותה של הציוויליזציה קרובה למפתן דלתך. הוא גורם לך, בקצה התודעה, לתהות לגבי התגובה המוסרית שלך למצב כזה.

יחס חם

מקארתי עולה על סאראמאגו בתחום אחר לגמרי. העולם שהוא מציג הוא פוסט-אפוקליפטי, אחרי מלחמה גרעינית כנראה. גם אצלו לגיבורים – אב ובן – אין שמות. אבל, וזה אבל משמעותי, בניגוד לסאראמאגו, הוא מצליח בכתיבה חסכנית להפליא לגרום לך להזדהות ולאהוב אותם. אצל סאראמאגו משהו בדמויות נותר שטוח. האלגוריה הבנויה היטב מונעת מהן מלהיות אנושיות באמת. אפשר להביט בהן בעניין. קשה לבכות איתן, להזדהות איתן.

כאן זו אולי הפרעה קטנה שלי: הספרים שאני אוהב במיוחד הם אלה שגורמים לי לנהל מערכת יחסים עם הדמויות. לאהוב אותן, להצטער על הפרידה מהן כשמספר העמודים בדרך לכריכה האחורית מידלדל. אני צריך את אפקט ההזדהות כדי להתחבר לרעיונות האחרים בספר. אני מניח שזו הסיבה שספרי עיון קשים לי. כשסאראמאגו נותן לי רק דמויות קרטון מכובדות, מין פני שטח אינטלקטואלים וקרים שכאלה, אין לי במה להיאחז.

בספרים שאהבתי באמת – "אלה תולדות" ו"ההרפתקאות המופלאות של קוואליר וקליי" למשל – החוויה הייתה של התאהבות קשה בדמויות. ב-blood meridian של מקארתי, אחד הספרים הטובים שקראתי אי פעם, נצמדתי בפעם הראשונה לספר בגלל דמות שגרמה לאימה ותיעוב. גם זה רגש. וזה מה שאני מחפש בשורה התחתונה בספר, בסרט, בשיר. תרגש אותי.

אני שונא טוקבקים.

עכשיו צריך לסייג. תמיד זה ככה כשמכלילים (אולי חוץ מהכלל שכרגע כתבתי?). גם בית המשפט סייג, בדיון על התביעה נגד אתר "הארץ". הוא קבע שטוקבקים אינם כלי תקשורת. נו יופי.

יש טוקבקים מוצלחים. היו טוקבקים לפוסטים שכתבתי שהאירו את עיני, שתיקנו טעות, שהוסיפו מידע והובילו אותי לאתרים מעניינים או מוזיקה חדשה או משהו. אבל רשימות הוא לא אתר מייצג במובן הזה, וגם כאן לא קשה לגרור טוקבקים מרגיזים. רק תתעסקו כאן ביהודים-ערבים, חילונים-דתיים או לעשות ילדים – כן או לא, ותראו מה יקרה.

וכן, יש גם אחרים. יש גם טוקבקים שמייצרים דיון. לעתים נדירות אפשר לראות את זה, שיח שלם שמתעורר ומתנהל במסגרת ההערות הממוספרות מתחת לכתבה. מהחלק המרכזי הכתבה הופכת לקטליזטור של דיון חדש ומרתק.

רק שזה כמעט לא קורה. כמעט תמיד הטוקבקים יהיו אלימים, עילגים, בוטים – ומרושעים. הם יתקפו באלימות את הכותב, או טוקבקיסטים אחרים. הם יגלו בורות, אי הבנת הנקרא או סתם עצלות: לא פעם ברור לחלוטין שהתגובבן (או תגובבון, כמו שהציע לכנות אותם ב. מיכאל) לא באמת קרא את הכתבה. הספיקה לו פסקה כדי להתחיל להשתולל.

ולנושא האחריות. כבר יצא לי לספוג טוקבקים ארסיים, חלקם לפחות ראויים לתביעת דיבה. מישהו אישר אותם. אין אתר תוכן ראוי לשמו בארץ שמעלה טוקבקים בלי סינון. פעם היה מאשרי תגובות, היום העורך של הערוץ/אתר עושה את זה. יושב ומחליט, איזה טוקבק יראה אוויר עולם, ואיזו פסולת כתובה תימחק. כשאתם מגלים טוקבק מכוער או משמיץ במיוחד, דעו שמישהו חשב שהוא ראוי לפרסום. מישהו חשב לשנייה – כי אין לו יותר מזה, הוא צריך גם לערוך – ומצא שהדבר הזה מתאים לעלות על המסך.

אני לא משפטן, אבל הפסיקה בנושא הארץ נראית משונה. אולי רמז למחוקק. אני גם לא נגד חופש הדיבור. תיאורטית אני מבין לחלוטין את חשיבותם של הטוקבקים והיותם אחד מפלאי עידן האינטרנט. זה בסדר, אני גם מבין למה תוכניות כמו האח הגדול ראויות ומצליחות. זה לא אומר שאני צריך לאהוב את זה.

הפוסט הזה לא באמת עוסק בסקס או בחורות. תיאום ציפיות שיהיה כאן.

יש לי פלייליסט בקפה דה מרקר ובפייסבוק. העליתי אותו לשם דרך playlist.com, אחלה אתר, בעקבות חברה בקפה. גיליתי שאני גולש לכרטיס שלה ומשאיר אותו פתוח בשביל הפסקול המשובח שהתקבל, והתחשק לי גם.

העניין הוא בבחירת השירים. חיפשתי כאלה שיתאימו אחד לשני – סוג של עריכה מוסיקלית – ויספקו פסקול לא מעצבן או תובעני מדי. אחר כך, כשעברתי עליהם, גיליתי שבחרתי רק שירים שיוציאו אותי טוב. כלומר שהגולש (ובעיקר הגולשת) שיגיעו לאחת הכתובות האלו, שמהוות מין חלון ראווה, יתרשם (תתרשם, נו) מטעמי המוסיקלי המשובח. ותחשוב עלי דברים טובים. למשל שיכול להיות מגניב לצאת לשתות איתי בירה.

זה נכון גם לשאלונים, וזה נכון לרשימת הספרים האהובים עליך, וכו' וכו'. אתה לא תכניס לרשימה טראש. מה שמכונה באמריקאית guilty pleasure. אני לפחות. לא הכנסתי לפלייליסט את acdc, מטאליקה, גאנס אנד רוזס וואן הלן. לא הכנסתי שני שירים של מיסטר ביג, להקה מזעזעת שהנפיקה שניים משירי הקיטש האהובים עלי. או את בילי ג'ואל. ויש עוד, מזעזעים הרבה יותר, אבל היי – יש לי תדמית לשמור עליה. מוניטין.

אין לי פתרון לעניין הזה. קצת מבאס אותי שגם לי את הצורך הזה ליישר קו ולעשות רושם טוב. אבל זה יהיה אידיוטי לא לעשות את זה. קצת כמו להתלבש רע בכוונה. אני כן רוצה להיראות טוב, למצוא חן, להרשים. השאלה אם אי אפשר קצת להרגיע, קצת לאזן. והנה הצעד הראשון: אחרי שאעלה את הפוסט הזה אני הולך להוסיף לפלייליסט את highway to hell. הל יס.

את הסלולרי הראשון הסכמנו לקחת בגלל נגה. זה היה התירוץ. במסגרת הסנוביזם הרגיל שלי, נמנעתי בהתחלה מלהצטרף למהפכה. הרעיון של להיות זמין כל הזמן נראה לי גרוע למדי, וכל העסק נראה כמו משהו המוני.

ואז קנינו מכונית. זה היה חלק מתהליך ההתברגנות: האופנוע שלי נגנב, דמי הביטוח הגיעו, ובת זוגי דאז כבר היתה בהריון. אז עשינו את הדבר הנכון. קנינו מכונית. כחלק מהמבצע על הקופסא על גלגלים שרכשנו, קיבלנו גם מכשיר סלולרי. די סביר לזמנו, אפילו.

בהתחלה הוא נשאר בבית. בשביל מה אנחנו צריכים את הלבנה הזו בכיס. אבל אז נגה נולדה. וגילינו שאנחנו צריכים אותו. אם הילדים יוצאת לסיבוב, ונגה רוצה לינוק? צריך להזעיק אותה באמצעות חיוג לסלולרי. ואחר כך, כשלקחנו בייביסיטר והלכנו לסרט: איך נדע אם הילדה בוכה ללא הפסקה, נפצעה, או נחטפה על ידי כוח החלוץ של פלישת חייזרים? ההורים שלנו אולי הסתדרו בלי סלולרי, אבל היי: הם גם הסתדרו בלי אפידורל, חיתולים חד פעמיים וג'טיקס. הם דור שחי בלי מזגן, בלי אינטרנט. דור שהביא טובלרון מחו"ל וחשב שזה שוס. מה הם מבינים.

ההידרדרות היתה מהירה. מלקיחה מכוונת של המכשיר השחור למטרות מסוימות, עברנו לשימוש קבוע, יומיומי. אחר כך הגיע מכשיר נוסף. אחד לי, אחד לה. אחר כך ויתרנו על טלפון קווי. הטלפונים גם הפכו לחטובים, סקסיים, רבי יכולות. פתאום בא לך עליהם. אחת המתנות הכי משובחות שקיבלתי ליום הולדת אי פעם הייתה האייפון. מדהים. היום זה כבר מובן מאליו, האיבר הסלולרי שמחובר אלינו באופן קבוע. כמעט.

כמעט הגעתי למשרד היום כשגיליתי שהנייד נשאר בבית. התגובה הראשונה הייתה מזיגה של פליאה וחרדה. לא האמנתי שאני מסוגל לשכוח אותו. וחשבתי מייד על כל האנשים שינסו להשיג אותי וייתקלו במשיבון עוין. ואז נרגעתי. שיגרתי מייל, והוספתי גם שינוי סטטוס בפייסבוק כדי ליידע את מי שצריך. ואז התחלתי ליהנות מהשקט.

שלא יובן לא נכון. אני לא איזה מחבק עצים ירקרק, ברגע שאחזור הביתה הסלולרי ישוב לשכון לבטח בכיס הג'ינס שלי. אני מחבב את הקידמה. אני מת על הזמינות, אני מחבב את אפשרויות הפלירטוט והדילוג על סמול טוק מעצבן שהאס-אם-אסים מספקים. אבל לנוח ממנו כמה שעות היה נחמד. קראתי את הפוסט של הדודה מלכה על הארכת פרקי הזמן של כיבוי הסלולרי לפני ואחרי הסשנים אצל הפסיכולוגית. אני יכול להבין אותה. אני לא רוצה לברוח מהעולם החדש והדיגיטלי. אני אוהב אותו. אבל פה ושם, נחמד לקחת ממנו איזו הפסקת קפה.

תומר כבר בן 5. קצת כבד להרים אותו, לקחת על הכתפיים. והוא כבר כמעט לא מגיע לישון איתי במיטה.

פעם לא היה לילה שבו הילדים ישנו אצלי שבו תומר לא הגיע. לפעמים הייתי מתעורר באמצע הלילה ומגלה אותו שוכב באלכסון לידי ובועט מתוך שינה בצלעותי. לפעמים הייתי שומע טפיפות רגליים על הפרקט הסינתטי, ורואה את הצללית הקטנה שלו בדלת, בדרך למיטה. לפעמים הייתי מגלה אותו רק בבוקר.

זה הפסיק באופן יזום, בגלל החברה הרצינית הראשונה אחרי הגירושים. בהתחלה הייתי מחזיר אותו למיטה שלו על הידיים. אחר כך הוא פשוט התרגל ולא הגיע.

וזה העציב אותי למדי. זה סוף תקופה. הוא תכף מסיים את השלב המתוק הנכחי, ומתחיל את השלב שבו נמצאת אחותו, סוג של גיל התבגרות מוקדם. ברור לי שעוד מעט יביך אותו שאני מרים אותו על הידיים או מנשק בפומבי, והוא לא ירצה להגיע למיטה שלי בכל מקרה. פתאום אין לי שום חשק לחנך אותו להאיץ את ההתבגרות. בא לי למשוך עוד קצת זמן.

בשבוע האחרון הוא פתאום הגיע שוב. המיטה, שהיתה תפוסה בחודשים האחרונים, שוב התפנתה, ותומר קלט את זה כנראה. לילה אחד זו שוב היתה הטפיפה, לילה אחר ישנתי חזק מדי, ומצאתי אותו שם בבוקר. נינג'ה. זה בטח זמני לגמרי. אבל כיף.

אני מניח שנגה חשבה על זה לא מעט לפני שהודיעה לי. לא משנה כמה פעמים אמרתי לה שזה בסדר, היא קלטה כנראה מה זה אומר מבחינתי. "אני חושבת", היא אמרה, "שאקרא את שר הטבעות בשנה אחרת. כשאהיה יותר טובה בלשון".

קודם כל נפריך את הטיעון הקלוש הזה. היא אולי בכיתה ד', אבל אני קראתי את שר הטבעות אי שם בה' או ו', והילדה היום הרבה יותר חכמה ממה שאני הייתי אז. היא קראה את כל ספרי הארי פוטר (יותר מפעם אחת), קראה גם את ההוביט. שולטת, בקיצור.

האמת היא שהספר משעמם אותה, אלוהים אדירים. ואם אני מרחיק את עצמי מהכאב והתוגה, אני מבין למה. כשאני קראתי אותו זו היתה תגלית, בהמשך ישיר להוביט: עולם חדש ומופלא שלא הכרתי. ככה זה כשחשופים לערוץ טלוויזיה בודד, והקונספט של סרטים בבית בכבלים או לוויין נשמע כמו משהו מסדרת מדע בדיוני שלא תראה ממילא, כי מי בדיוק יקנה אותה לשידור. אפילו וידאו לא היה בשלב ההוא.

נגה מגיעה לספר מנוסה ובקיאה. היא כבר שכחה דברים שאני בגילה עוד לא ידעתי. ועם כל המטען הזה, של שלל ערוצים, סרטי די.וי.די וספרים, שנספג בנפשה הלא כל כך רכה, היא מגיבה אחרת. הקצב של טולקין איטי. אין דמות נשית משמעותית לפחות בתחילת הספר. הקסם לא עובד בשבילה.

אני בלעתי את שלושת הכרכים בפחות משבוע. חזרתי הביתה מבית הספר ומייד התחלתי לקרוא. הפסקתי רק פעם אחת, אחרי שגנדלף נפל לתהום במכרות. הייתי בטוח שהוא מת, ולא יכולתי לשאת את זה. אמא שלי לא הבינה למה אני מסתובב פתאום למטה, ולא ספון בחדר, קורא.

נגה לא היתה קונה את זה. ראיתי איתה את "בחזרה לעתיד". היא דווקא מאוד אהבה את הסרט, ומייד התחילה לנג'ס על מה עם ההמשך. אבל היא לא באמת היתה במתח. "זה סרט אמריקאי" היא אמרה לי בביטול כשניסיתי להלחיץ אותה כשאני רומז שמייקל ג'יי פוקס עלול להישאר תקוע בשנות ה-50. היא יודעת איך זה עובד. סרט אמריקאי, חייב להיות סוף טוב.

כשהייתי קטן לא הכרתי את החוקים. או שלפחות לקח זמן עד שהפנמתי אותם. שר הטבעות זכור לי כחוויה מעצבת, ספר שהפחיד אותי, השפיע על הדמיון והטעם הספרותי שלי וגרם לי הנאה עצומה. בשביל נגה זה עוד ספר פנטזיה, קצת מיושן, לא הכי מעניין. מבאס.

מזל שאחיה הקטן מגלה עניין בריא במלחמת הכוכבים. ובכן תומר – אני פונה אליך במסר נרגש ודרמטי. אתה תקוותי היחידה.