סיימתי בשבוע שעבר את ״עורך צללים״ וניסיתי להבין מה גרם לו לחדור אל מתחת לעור שלי. מדובר בספר טוב אבל לא כזה שייכנס לרשימות הקריאה החוזרת, ספרים לאי בודד, או ספרים להרשמת אלמונים ברשתות חברתיות או נשים. אבל בניגוד לספרים-שאינם-יצירות-מופת אחרים אני בטוח שאזכור אותו. אזהרה: יש בפוסט ספוילרים מינוריים, לא משהו שיפגע לדעתי בחוויית הקריאה, אבל בכל זאת.

הספר מורכב משלושה חלקים, שלוש דמויות שמספרות על המפגש שלהן עם חגי נאור, מטאור אקדמי שמנצל כל אחת מהן כדי להשיג את מטרותיו ולטפס לצמרת. האיש חכם, רהוט, כריזמטי ונרקיסיסט. הוא לא מהסס לדרוך על גופות, משתמש וזורק, והלאה. הוא דמות מרתקת אבל הספר לא מתמקד בו, וגם לא באמת מנסה לפענח אותו עד הסוף. הוא נצמד לדמויות שחוו את המפגש איתו ולמה שהן חוו: למשיכה, לזעם, להשפלה. נאור נותר מין כוח טבע לא לגמרי מובן.

פגשתי אנשים כאלה במהלך השנים. תוך כדי קריאה הם עלו בזיכרון, כאילו משפט או פסקה מסוימים לחצו על כפתור ושלפו אותם מהמאגר. עורך חכם וחד, מהצעירים שאי פעם מונו לעורך ראשי של מוסף, שריתק אותנו בהגיגים על מהות תפקיד העיתונות, תובנות על פוליטיקה ומה לא, ואז היה הופך את עורו וצורח עד צרידות על טעות זניחה. הוא נטש את העיתון לטובת עולמות אחרים, ומאז מזנק מתפקיד בכיר למשנהו. עורך אחר שהרים טלפון והציע להיפגש כדי לדון בהצעת עבודה מפתה, ואחרי שכמעט סגרנו הכל התאדה ונעלם, ועוד ועוד.

יש לי תחושה שגם הסופר, אריאל הורוביץ, נתקל בכאלה. ואולי זה מה שנותן לספר כוח, ניכרין דברי אמת – מבעד לדפים אפשר להרגיש את מרקם הצלקת שהותיר המפגש עם האנשים המתעתעתים האלה. מלאי קסם אישי שמופנה אליך כמו זרקור כשהם צריכים משהו, וכבה מייד כשהצורך נעלם. אנשים שקשה לא להימשך אליהם, גם כשהאינטואיציה מתחילה לשגר אותות אזהרה, ושהמפגש איתם מותיר אותך המום ומופתע, כועס על עצמך – איך לא ראית, איך לא שמת לב.

אני זוכר את הדמויות האלה בחיי בשילוב מוזר של כעס, בוז וגעגוע. אני חושב שהייתי שמח לפגוש אותם, לדבר איתם שוב, ועד כמה שהייתי רוצה להתעמת איתם, סביר להניח שהשיחה היתה נגמרת בלא כלום. יש משהו מפליא ומרתק באנשים האלה, קסם זר. ואולי בגללם/בזכותם למדתי תמיד להעדיף טיפוסים קצת מחוספסים, עם קצת פחות ברק וניצוצות, וקצת יותר יכולת לאמפתיה וראיית האחר. אחרי כמה סטירות לחי של כריזמת יתר האור מסנוור קצת פחות.

בראשון בבוקר קיבלתי את ההודעה: סבתא נפטרה. זה היה אחרי שבוע שבו היתה מורדמת ומונשמת. היא היתה בת מאה, כבר עשור היא לא לגמרי איתנו, וההידרדרות היתה איטית אך ברורה. ולמרות כל זה התגובה הראשונית שלי היתה הפתעה. סבתא מתה? בהלוויה אמרתי לאחי שאתה מתחיל עם שני סטים של סבא-סבתא וצמד הורים, ומשם זה מידרדר. נשארנו עם הורה אחד. 

אז למה הפתעה: אולי כי אני חי ונושם תרבות שלא מקבלת את הסוף, מדחיקה אותו. אני עושה בדיוק אותו דבר, ואז המוות מגיע, נוקש בדלת, איזה הלם. 

אולי זה בגלל שאצלי במשפחה המוות נוטה להיות מפתיע וטראגי. התקף לב משום מקום, כוחות צבא מצריים, כמעט אף פעם לא גלישה טבעית במדרון מתון אל סוף ידוע מראש. אני לא מנוסה מספיק בז׳אנר הזה. 

אולי ההפתעה נובעת מכמות הפעמים שבהן כבר כמעט הספדנו אותה. החמרה במצב ועניין של ימים פה, נפילה ולא בטוח שתשרוד את הלילה שם, ותוך כמה ימים התאוששות פלאית. באיזשהו שלב השתכנעתי שהאישה בת אלמוות. תקבור את כולנו. 

אולי זו הביוגרפיה שלה. בריחה מהצעדה לגטו, אוניית מעפילים שטבעה, גירוש לקפריסין, מלחמת העצמאות בקיבוץ יד מרדכי, ולבסוף בורגנות וניהול גן ילדים. מי ששרדה את הנאצים, הבריטים, צבאות ערב וילדים בטנטרום, לא התרשמה כנראה יותר מדי ממלאך המוות. אבל יש לו סבלנות, הוא תמיד מנצח בסוף, גם אשכנזיות קשוחות במיוחד.

ורק אחרי שהיא נפטרה הבנתי שכבר שנים אני באיזו ציפייה מתוחה, שהפכה לרעש רקע שלא שמים אליו לב עד שהוא נפסק, המתנה מכווצת כתפיים לבלתי נמנע. נוחי בשלום סבתא.

יש משהו מוזר באבל שאין בו כאב, רק עצב שקט. אני מנסה להיזכר בסבתא שהיתה לי והזכרונות של העשור האחרון נערמים ומסתירים את הזמן שקדם להם, את האישה החיונית והסבתא שמקריאה סיפור ומספקת ממתקים ביד נדיבה. זו הקלה גדולה לנשארים מאחור, אבל אני אדם אנוכי. לא צריך לגרור את כל זה עד גיל מאה, אני לא רוצה להחליק לאט במדרון. אני רוצה שיבכו עלי קצת, מה יש. קצת תוגה לא תזיק. 

ממבול הידיעות האיומות שהגיעו מישראל ללונדון נשאר לי בראש סיפור שדה תימן. הפריצה לבסיס צבאי, החשד להתעללות סוהרים באסיר. עברו שבועיים מאז, הכותרות ממשיכות להתחלף בקצב מסחרר, אבל הסיפור היחיד שהצליח להתחרות בפרשייה ההיא הוא הנשים הפלשתיניות שנכנסו בטעות להתנחלות והותקפו. תמונת מראה לסיפורי ה״ווייז הכניס אותי לשטחים״, אבל עם פורעים-מחבלים משלנו. אני חושב שבין שני הסיפורים האלה עובר קו שמבהיר את החרדה האמיתית שלי מהמצב. הפחד מופנה פנימה, לא החוצה.

אני מכין בגדים לפני השינה למקרה שאתעורר לצלילי אזעקה ואעדיף להגיע למקלט במצב מהוגן. אבל מתחת לחשש הטבעי מטילים איראניים אין פחד מוות אמיתי. אני קורא מדי פעם על כמויות ואיכות כלי המשחית משני הצדדים, זה לא כוחות. כנראה שהשמדה מהז׳אנר הזה לא מאיימת עלי. מה שכן מאיים על החיים שלי פה הוא ההתבהמות, אובדן מוסר וערכים, קריסה פנימית, הפיכת השכונה שלי מבית לשטח אויב.

המורה הנערץ שלי להיסטוריה דיבר על דינמיקה, על דברים שלא עומדים במקום. יש תנועה, כל הזמן. אם מתחילים להתבהם, זה לא נעצר. אם אונסים עציר ערבי סתם ככה כדי להתעלל בו, אם תוקפים נשים כי הן ערביות שנכנסו ליישוב הלא נכון, זה יסלים ויגיע גם אלי. קני הרובה שמכוונים לפלשתינים בשטחים יופנו גם אל שמאלנים, תל אביבים, יפי נפש שכמותי. האלימות תגבר ותגלוש. זה לא גורל, זה לא כתוב בדברי הימים, זה עוד יכול להשתנות. אבל זה הפחד הגדול.

סרטי זומבים נותרו פופולריים במשך עשורים מסיבה טובה. הם מציגים את תמצית הפחד הזה: השכנים שלך, לפעמים אפילו בני משפחה, מאבדים צלם אנוש. האויב שבפנים, האנשים שאמורים להוות את הקהילה שלך, הבסיס, הם הטורף שרודף אותך, שמוביל להרס וחורבן. 

ערוצי החדשות, אתרי האינטרנט, פוליטיקאים, כולם מנסים להפחיד אותי מאויב דמיוני, דמון פסאודו נאצי שמגלם את התפקיד שלו היטב, אבל רחוק שנות אור מהמקור. אני מפחד מהשכן ממול, מהפשיסט הקטן בצד האפל של היהדות, מאיראניזציה. זה גם חלק מהמאבק על סדר עדיפויות – מה בא קודם, החטופים והחיים, או הנקמה והמוות? אני יודע באיזה צד אני מעדיף להיות.

מתחילים

טסנו לחופשה בלונדון. בביקורת הגבולות התפצלנו, נגה ותומר עם דרכון גרמני יוקרתי למסלול האוטומטי הקצר, סורקים במכונה ונכנסים לממלכה. אני עם הדרכון הישראלי המושמץ לתור הארוך, עם פקיד אנושי בסופו. תהיתי מה מחכה לי – יחס צונן עד משפיל, מבט מצמית, מהנהר עד הים! אולי אפילו איזה תשאול קטן בחדרון צדדי, סתם כדי להציק.  

הפקיד היה חביב להפליא. הוא שאל אם אני לבד, וכשהסברתי לו שהילדים שלי כבר גדולים ועומדים בתור נפרד הוא אמר בפסקנות שהם תמיד יהיו הילדים שלי. הוא שאל מה המצב בישראל, ומה האנשים חושבים על ביבי, ואם לדעתי הוא ישרוד בשלטון אחרי כל מה שקרה. החתים, החזיר את הדרכון ואיחל לי חופשה נהדרת. התאחדתי עם הילדים ליד איסוף המזוודות וסיפרתי להם על המפגש. ״אולי״, הציעה נגה בסרקזם, ״תכתוב על זה פוסט?״

מטיילים

מזג האוויר היה נעים והחלטנו לצעוד ברגל לטייט. בעודנו מנווטים התחלנו לשמוע את הרעש. חשבנו שמדובר במופע רחוב קולני במיוחד, אבל קשה לטעות בזמזום של המון עצבני. פנינו שמאלה ומצאנו את עצמנו בפאתיה של הפגנת ענק בלב לונדון. תיירים, כמונו, חצו את הכיכר מצד לצד בתוך המון סואן שהניף דגלי בריטניה. סרקנו את השטח בחיפוש אחר דגלי פלשתין. לא מצאנו. 

המשכנו לצעוד דרך הכיכר והמפגינים לכיוון המוזיאון, בדרך זיהינו גם דגל ישראל בודד. על מסך גדול נראה הנואם המרכזי, חובש מה שנראה כמו כומתה צבאית, מדבר בזעם, נראה כמו סצינה מ״החומה״, הסרט. עצרנו ליד דוכן קטן ושאלנו על מה בעצם ההפגנה. אישה חביבה למראה הורידה את משקפי השמש שלה כדי להתרכז בהסבר: ״אנחנו מדינה נוצרית, והחוקים שלנו נוצריים, אבל אנשים מבחוץ מנסים לשנות אותם״. נגה שאלה אילו אנשים ואיזה שינוי. ״מוסלמים, השריעה, את יודעת בתור אישה שלפי החוקים שלהם הדעה שלך שווה חצי מזו של גבר. אנחנו בסך הכל רוצים לשמור על דרך החיים שלנו, אבל התקשורת קוראת לנו פשיסטים ונאצים. זה נראה לכם הגיוני?״

הנהנו בנימוס, ״בטח נראה הגיוני, את כנראה קצת פשיסטית ונאצית, גברת״, אמרתי. לעצמי. היא שאלה מאיפה אנחנו. ״ישראל״. עיניה אורו והיא נפרדה מאיתנו בלבביות. חצינו את הכיכר, עברנו חבורת שוטרים, וראינו את הדוכן שבו קנו הבריטים חובבי המסורת את הדגלים שלהם. המוכר היה שחום, וחבש טורבן. בטח הינדי, אמרנו, לאו דווקא חובב מוסלמים. יש מספיק שנאה בין דתות לכולם. המשכנו לטייט. אחלה מוזיאון.

חוזרים הביתה

בבוקר יום הטיסה חזרה כתבו לנו מהארץ שאיזה מזל שהיום, כי בטח תכף מבטלים טיסות. חמישה ימים נמשכה החופשה שלנו, והכותרות שהצצנו בהן בין ארוחה לפארק גרמו לי להרגיש כאילו הכל מתפרק, ומהר. המרחק לא סיפק הקלה, להפך. כל מה שרציתי היה להגיע הביתה ולראות שהפינה שלי של תל אביב עוד עומדת על תילה, ותחושת האנרכיה-תחילת-הסוף שמשדר לי מסך הטלפון מוגזמת ומטעה. 

נחתנו בלי מחיאות כפיים, הגעתי הביתה והכל נראה כרגיל. החנויות היו פתוחות, המשלוח של וולט הגיע בזמן. כיף, אפשר לחזור לשגרה ולהתחיל לחכות לנקמה האיראנית חלק 2. עד החופשה הבאה.

האיש מהמכולת אמר ששמעו את הפיצוץ בחולון, אבל אני ישנתי מעולה ורק בבוקר קראתי את הכותרת על כטב״מ תימני שהתפוצץ באמצע תל אביב, וזה נראה לי כל כך מופרך ולא קשור לכלום עד שכיביתי את מסך הטלפון והלכתי לשתות קפה של שישי.

אני לא יודע למה דווקא הכותרת הזו שברה אותי, יכול מאוד להיות שזה היה הקש האחרון בערימת החציר המפלצתית שאנחנו נקברים תחתיה בשנים האחרונות. הבלתי נתפס של אתמול הוא המובן מאליו של מחר, ולא נראה שאנחנו קרובים לסוף. לפני כמה שנים לתומר היתה פאזת התלהבות רגעית מרחפנים, סבא שלו קנה לו אחד באיביי. עכשיו הם מתפוצצים בבן יהודה. מה לעזאזל. 

פעם מזמן ישבתי בבית בערב ליד האמבטיה שבה שכשכה נגה בת השלוש כשלפתע נשמע פיצוץ אדיר מבחוץ. אחרי דיון קצר הסכמנו הילדה ואני שמדובר ברעם חזק במיוחד. זה היה באוגוסט, והמאפיין העונתי דאז לא היה סערות קיץ, אלא אוטובוסים מתפוצצים. הרעם ששמענו הגיע מאלנבי. זו היתה תקופה איומה. חישבנו מסלולי צעידה שירחיקו אותנו ממקומות הומי אדם ומזמיני מחבלים מתאבדים, וסבתא שלי היתה פתאום מרוצה שיש לי אופנוע, כי לפחות אם אוטובוס יתפוצץ לידי אהיה ממוגן בקסדה ומעיל עור. 

כבר שנים שהתחבורה הציבורית לא מתפקדת על תקן רולטה רוסית, והשקט המדומה והחלקי של השנים האחרונות השכיח את אותה תקופה מסויטת. הכטב״מ החות׳י החזיר אותי לתחושה ההיא, לפחד תל אביבי יומיומי. אוטובוס אפשר לפחות לשמוע ולראות מרחוק, ויש לו מסלולים קבועים וידועים. אבל רחפן? הצעצוע החמוד ההוא מאיביי? האם אני אמור לצעוד ברחוב עם הראש למעלה, מנסה לקלוט בו זמנית ובכמה מימדים שליחי וולט, תיירים שיכורים על קורקינט חשמלי, רוכבי אופניים שמרוכזים בטלפון ורחפנים אובדניים מתימן?

יש בתקופה הזו יותר מדי מהכול, ואני מניח שלכל אחד יש את נקודת השבירה שלו. שלי היתה בשישי בבוקר, והצריכה ניתוק מצד אחד והתמודדות עם חרדות מצד שני. וזה בסדר. רציתי להימנע מאיגרוף אחרי שלושת הפוסטים האחרונים, אבל בכל זאת – אתה לא מפסיד כשאתה נופל, אתה מפסיד כשאתה לא קם. אני בהחלט מתכוון לקום ולהתמודד עם המציאות, ממש תכף, אולי בלוויית מבט אל השמיים מדי פעם, ליתר ביטחון. 

החלק הכי קשה בקרב התרחש קצת יותר משבועיים לפניו. זה היה אמור להיות עוד אימון קשה, עם תשעה סיבובי קרב בסופו. בשלב הזה כבר הייתי אמור להיות רגיל ומוכן, אבל בסיבוב הרביעי הרגשתי שנגמר לי האוויר. אני לא מצליח לנשום, והפניקה מציפה אותי. איך אני ממשיך עכשיו? אי אפשר לעצור כי מתכוננים לקרב, ומה יחשבו עלי אם אשבר פתאום? המשכתי לסיבוב הבא, ולזה שאחריו, בטוח שבכל רגע אני קורס ומוותר, מנסה לנשום ולבלום את החרדה בו זמנית, ואיכשהו צלחתי את הסיבוב האחרון. 

והלכתי הביתה בתחושת כישלון קשה, ורק בבוקר הבנתי שלהפך, הגעתי לנקודת משבר ועברתי דרכה. את המחסור הזה בחמצן הרגשתי עוד פעם פעמיים בהמשך, כולל בקרב עצמו. את הפניקה לא.

למקום השני ברשימת הרגעים הכי קשים הגיעה בלי מאמץ ההמתנה. ששת השבועות שלפני, אבל בעיקר יום האירוע עצמו. קמתי בשבע בבוקר, עליתי לזירה בתשע בערב, וביניהם השתוללה רכבת הרים רגשית. רגע אחד אני רגוע ומוכן, ובמשנהו אני היסטרי ושוקל הגירה מהארץ, למעלה למטה, נו כבר בוא נגמור עם זה, הו לא זה מתקרב. והזמן נמתח ומתכווץ.

מה שמוביל למספר שלוש במצעד הרגעים הכי קשים בקרב: העלייה לזירה. ארגנתי את הציוד שלי, צעדתי לכיוון זירת האירוע כשאני מזהה פרצופים מוכרים בקהל ונחרד ממה שהם הולכים לראות, לא מבין מה אני עושה שם ואיך אני אמור לתפקד. עליתי לזירה, מבועת, הסתכלתי על היריב שלי עומד בצד השני, והיה לי ברור שזה ייגמר בבכי.

ואז נשמע הגונג, וכאילו מישהו לחץ על מתג הידיים עלו לשמור פנים, הרגליים התייצבו בתנוחה הנכונה, והגוף התחיל לעבוד – מכה, מגן, מתחמק. אין לי מושג לגבי הפרטים, ראיתי סרטון שבו בן דמותי עושה דברים שאני לא זוכר. אבל לכל אורך הקרב הרגשתי לגמרי בשליטה. הפחד והפניקה לא נעלמו, אלא הפכו למעין רעש חלש ומרוחק, ולכלי שימושי: בכל פעם שהרעש גבר, כשהרגשתי מכה שחודרת את ההגנות שלי, זה היה סימן לצופף שורות, לזוז, ולהתחיל מחדש. אין לי מושג אם הייתי טוב יותר או פחות מהאיש בצד השני, אבל אני יודע בוודאות שהייתי הכי טוב שיכולתי להיות. זה לגמרי מספיק. 

הגונג נשמע בפעם האחרונה, חיבקתי את האיש שניסה לשבור לי את האף עד לפני שנייה, ותם ונשלם. ירדתי מהזירה מאושר אל הילדים שלי שבאו לראות את אבא חוטף מכות, ותומר אמר שראו שאנחנו זקנים אבל הייתי מעולה, ונגה אמרה שהייתי יותר טוב מהיריב, ואלו היו המחמאות הכי מוצלחות שיכולתי לקבל. זה היה רק קרב אחד מבין יותר מעשרים באותו ערב, ולא בין החשובים שבהם. אבל זה היה הקרב שלי.

אני אסיר תודה: לאנשים המעולים שהתאמנו איתי, נתנו לי טיפים ועצות, ואז היכו אותי עוד קצת. לגור ורום, אגרופים מפלדה ולב מזהב, שאימנו וכיוונו ודייקו אותי, ואז עמדו בפינה שלי בכל מובן אפשרי, ולאמיר, היריב שלי, שהיה נחמד לפני ואחרי, והכריח אותי לעבוד קשה והחטיף לא מעט בזמן אמת.

ומעל כולם תודה להגר המופלאה, גם על הקרב עצמו, אבל בעיקר על המועדון שבנתה בדמותה – מקסימום מקצוענות, עבודה קשה וכבוד, ואפס טסטוסטרון רעיל ומאצ׳ואיזם, מה שהופך אותו למקום שמתאים גם לאנשים כמוני, ומושך אליו אנשים שתענוג להתאמן איתם. לא הייתי מאמין שאעשה אי פעם משהו כזה, וכיף לגלות שאפשר ללמוד דברים חדשים על עצמך גם אחרי גיל 50: על קושי והתמודדות וגבולות, וכמובן, לפני ואחרי הכל, על כמה חשוב – הכרחי! – לשמור פנים.

יש משהו בלתי נתפס ברעיון שהערב אכנס לתא שטח מוגבל יחד עם עוד אדם שאינני מכיר – נראה איש חביב למדי – נשיק כפפות, ונתחיל להכות אחד את השני במרץ. 

בחמישי התקיים אירוע שקילה. הגענו כדי לראות את המקום שבו יוחלפו מהלומות, גג מרווח בדרום תל אביב, להישקל ולהצטלם. עמדתי שם בין חבורה של נערים וגברים והרגשתי כמו דג על אספלט. מה לי ולזה. כולם מסביב נראו רגועים ושריריים ומוכנים לקרב, ואני רציתי הביתה. אני מניח שמאחורי הפרצופים הקשוחים מסביבי היו עוד כמה מחשבות על בריחה ומסתור. אם אתה לא מפחד, מה זה שווה?

אומרים שצריך לצאת מאיזור הנוחות שלך, אומרים שצריך לחפש אתגרים. אני חושב שאפשר לסמן וי במשבצת הזו בתעודת ההערכה שלי ל-2024. אם ארצה להרחיק יותר מאיזור הנוחות אצטרך להתגייס ללגיון הזרים. אין לי מושג מה יהיה בקרב – אם אקפא, אם אשכח את כל מה שאני יודע, אם אחטוף מכות מיריב שקול ורגוע יותר. אבל במשך חודש וחצי התאמנתי כל יום, והתחייבתי לדבר שמפחיד אותי וזר לי לחלוטין. לא תהיה כאן צניעות מזויפת, אני עף על עצמי על התהליך, בלי קשר לתוצאה הסופית. 

איגרוף הוא יופי של מטאפורה לחיים. השקעה ועבודה קשה והתנהלות מנוגדת לאינסטינקטים הבסיסיים ומה לא, אבל בעיקר ניסיון – שנועד לכישלון – להיות בשליטה. אחת מהקלישאות הידועות היא שהמכה שמפילה אותך היא זו שאתה לא רואה אותה מגיעה. למשפחה שלי יש היסטוריה של מכות כאלה, חדות ולא צפויות, החל מהנאצים, דרך הצבא המצרי ועד בכלל. מתבקש שאחפש דרכים להגן ולצפות ולהתחמק ממהלומות כאלה. זה חסר תוחלת. אי אפשר לצפות הכול, ובטח לא להתגונן מהכול.

אבל אפשר לנסות. יש משהו מרגיע בידיעה שאני כבר לא יכול להשתפר, שהגעתי למקסימום לקראת הקרב הזה, ומעכשיו כל שנותר הוא לעשות את הכי טוב שאני יכול בנסיבות. זו אשליית שליטה מצוינת. והערב אצמיד ידיים לסנטר ואנסה לזכור לשמור אותן שם, ולהכות כמו שצריך, ולהגיע במצב סביר לצלצול הסיום. זה לגמרי יספיק. 

היה רגע בזמן שבו הבנתי שזה לא עובד, למרות שחשדתי כבר קודם. הקרב בעוד שבוע ומפלס החרדה עולה ויורד בתדירות ומהירות של רכבת הרים, ואסטרטגיית ההתמודדות שלי היתה: פרופורציות.

שזה בגדול להסביר לעצמי בטון שקול שהיי, אני לא חטוף בעזה, כאן זו לא השואה, כבר קפצתי ממטוס בצבא, נולדו לי ילדים, היתה לי תאונת אופנוע, עשיתי כל כך הרבה דברים יותר מסוכנים ו/או הרי גורל מלהחליף מהלומות בכפפות ומגן ראש עם עוד אדם מן היישוב, למשך שש דקות בסך הכול.

וכל זה טוב ויפה ונכון, ולא מועיל בכלל. 

ישבתי על הספה, חצי שעה לפני אימון, והבנתי שכרגע, בעולם הקטן והצר שלי, זה הדבר הכי מלחיץ בנמצא, ושמה לעשות? יצורים רציונליים אנחנו לא. וכמו שאמר המר״ן ברוס ספירנגסטין על היחס שלו למוזיקה: מצד אחד זה רק רוקנ'רול, ומצד שני זה הדבר הכי חשוב בעולם. 

ונזכרתי בגיל ההתבגרות של נגה, ואיך ניסיתי לעזור להוריד את הלחץ ולאזן באמצעות המילה שהפכה לאחת השנואות עליה, מילת הפ׳, מה שכמובן הוביל לריבים וויכוחים, כי כשאתה בעין הסערה הפרטית שלך זה באמת לא משנה אם היא קטנה ומקומית, אם זה טורנדו שחי רק בסלון שלך בזמן שבחוץ שמש ושמים כחולים. כל אחד ורוחות הסערה שלו.

הלכתי לאימון, חטפתי והחטפתי, ולמחרת בבוקר שלחתי לנגה הודעת התנצלות על פעם. והפסקתי לנסות להדחיק ולעצור, והתחלתי לשחרר וללכת עם זה, לקחת את הלחץ ולתעל אותו בשמאל וימין אל השק. יאללה מכות.

בסוף תומר מתעצבן, אבל הסוף הזה חמקמק. שאלה אחת? שלוש? אין חוקיות. אנחנו יושבים יחד בכיכר דיזנגוף, אחרי ארוחה ולפני סרט, ואני מנסה להבין – בזהירות – מה שלומו, איך הוא מנהל את החיים שלו עכשיו, מה באופק, ובמוקדם או במאוחר זה לא בא לו טוב.

אולי העניין הוא לא מספר השאלות אלא המהות, אולי השאלות שלי חודרניות מדי, יורדות לפרטים, פולשות לחדרים שאין לו רצון להכניס אותי אליהם. שאלות כלליות שאפשר לענות עליהן ב״כיף״? למה לא. כל השאר הוא בבחינת על בסיס צורך לדעת. אולי זה עניין של שעת רצון, אבל באיזו שעה יש יותר רצון טוב מזו שבאה אחרי המבורגר וצ׳יפס? ואולי בעצם התפקיד של הורה טמון הכישלון האינהרנטי, לא משנה איך ומה תשאל, אתה מעצבן וזהו.

אצלי בבית לא שאלו שאלות מעבר למרחב הכללי הבטוח של עדות ״מה נשמע״, וגם היום אין יותר מדי חקירות ותהיות. נשארים למעלה, במבואה, בלי לנסות לרדת למרתפים. צפיתי פעם בסרט תיעודי על חנוך לוין, ובו הבנים שלו נזכרים בסבתא, אמו של המחזאי, ובעלבון הנורא ביותר שיכלה להוציא מפיה על מישהו – ״הוא טיפוס סקרן״. 

סקרנות היא סכנה, קוטלת חתולים, חברויות ומערכות יחסים. הבורות היא ברכה, מה שלא יודעים לא כואב ועוד כהנה וכהנה. כששואלים שאלות מסתכנים בקבלת תשובות שלך תדע אם תוכל להתמודד איתן. סקרנות היא גם הדרך להראות שאכפת לך, שאתה אוהב, לברר את הדברים שאולי לא רצית לדעת, אבל כן יהפכו אותך לשותף, אולי אפילו כזה שעוזר.

אמרתי לתומר את כל זה בקווים כלליים מאוד, משהו בנוסח אני מתעצבן כשלא שואלים אותי שאלות, אתה מתעצבן כשאני כן שואל, אין לי איך לנצח. הוא הסתכל עלי וחשב רגע, ואז אמר: לא, אין לך.

ובסוף האירוע עצמו, זה שלשמו התכנסנו ושעורר בי חרדות, חלף עבר, ודווקא הלפני והאחרי השאירו חותם. 

שנה שביעית, אזכרה לאבא שלי, ובכל פעם אני מתחיל להרגיש את העיקצוץ הזה בשבוע שלפני. קצת חרדה, קצת עצב, ולך תדע מה קשור ומה נובע ממה בימים האיומים האלה.

אז התכוננתי נפשית, והגענו לבית הקברות, ובסופו של דבר היה חם נורא, והייתי עצבני, ומשהו לא התחבר לי במעמד, ואיכשהו הכל התחיל ונגמר והלכנו משם לאכול ביחד ארוחת ערב. ורק אחר כך חשבתי על השיחה שהתפתחה שם לרגע – מה אם אבא היה עדיין חי עכשיו, בתקופת המלחמה. בטח היה רץ לעזור, מסתכן, מתנדב?

וחשבתי על הרגעים הקטנים שבהם הוא צץ לי בראש, כשאני מצליח כנגד כל הסיכויים לתקן משהו בבית, או רואה ברחוב איש מבוגר שמתעקש על חולצת כפתורים מפוספסת בתוך המכנסיים. אני מדמיין אותו מרים גבות כשאני מספר לו שאני מתכנן להשתתף בקרב איגרוף, מפטיר איזה ״טוב״ פולני ספקני, ואז מתייצב ביום האירוע קרוב לזירה, עם מצלמה. 

וכשישבנו ביחד אחרי, כולנו, חשבתי שהוא בטח היה שמח על כל זה, הביחדנס המשפחתי שהיה כל כך חשוב לו, ושכולם נוכחים ובסך הכל בסדר. ושכל מחשבות ה״אם הוא היה חי אז בטח״ הן סוג של מראת געגוע, שבה כל אחד רואה השתקפות של עצמו משולבת בזכרונות מהאדם שהיה, ושטקסים ותאריכים מתפקדים בעיקר כעוגן. 

אני מניח שאם הוא היה פה עדיין הוא היה צמוד לטלוויזיה וזועם. וקצת שמח שנחסך ממנו כל זה. אבל מתגעגע נורא.