ואולי את הספר הזה לא הייתי צריך לקרוא

יש ספרים שצריכים להגיע עם אזהרת טריגר, כיתוב על הכריכה שירתיע קוראים מסוימים. מוכרת בסטימצקי עצרה אותי פעם כשרציתי לשלם על ״אורה הכפולה״ וביקשתי לעטוף את הספר, ושאלה אם מדובר במתנה לילד להורים גרושים. החלפתי לספר אחר. 

את ״אישה בורחת מבשורה״ של דויד גרוסמן סיימתי לפני יותר משבוע ועדיין לא התאוששתי. קראתי אותו כי אמא שלי ״צלחה״ אותו, כפי שהיא הגדירה את זה, וכי תומר קרא אותו גם, והרגשתי שאני חייב. ספק אם הייתי עושה את זה אם הייתי מבין באמת למה אני נכנס. היו כמה נקודות שבהן שאלתי את אמא שלי, שמלחמת יום כיפור הותירה אותה אלמנת צה״ל, איך לעזאזל היא קראה את הדבר הזה. לבסוף היא ענתה שהיא קראה את הספר בגלל פרק אחד, ושכשאגיע אליו אבין. הייתי כבר לקראת הסוף, והתחלתי לחשוב שפספסתי משהו. ואז הגעתי לפרק, והבנתי.

נקודת המוצא של הספר קשה מספיק: אישה שמסיעה את הבן שלה לשטח כינוס לקראת יציאה לעוד מבצע צבאי, מהז׳אנר שהיה נפוץ כאן לפני השבעה באוקטובר, ומחליטה אחר כך להימלט מהבית. בלי טלפון, בלי שום דרך ליצור איתה קשר. אם הבשורה תגיע, היא לא תהיה שם כדי לקבל אותה, ולטנגו הקטלני הזה עם המדינה צריך שניים. 

והיא בורחת, ואני קורא, ונתקל בכל חרדה ורגש אשמה הוריים שיש, בדיוק גרוסמני אכזרי אופייני, כאילו מישהו אוחז בחוזקה בפנים שלי ומכריח אותי להסתכל במקומות האפלים, אלה שבדרך כלל מסיטים מהם מבט במהירות ומעמידים פנים שלא ראינו כלום, דברים שלא מדברים עליהם כי הורות וילדים הם נושא מורכב ומפותל ונורא. וחשבתי שזה קשה מספיק. ואז הגעתי לפרק והבנתי שזו היתה רק ההקדמה. 

הוא מתרחש באחד המעוזים, מייד אחרי פתיחת מלחמת יום כיפור, לא זה שאבא שלי היה בו אבל מן הסתם דומה עד זהה. אולי הכל מתרחש שם ביום שבו הוא נהרג. וכמו שספרות יודעת לעשות טוב יותר מכל מדיום אחר הוא גרם לי להרגיש שאני מבין סוף סוף מה קרה שם, מה עבר עליו, כולל צלילים וריחות, שביבי תקווה שנשטפים בייאוש, התפכחות וזעם, תחושת ההפקרה והחידלון, והפחד הנורא. ״תשכח כל מה שחשבת שאתה יודע על צה״ל״ אומר שם חייל מיואש, ומהדהד את ההיסטוריה שתחזור על עצמה חמישים שנה אחרי. 

כששאלתי שוב את אמא שלי איך ולמה היא קראה את הספר, ענתה שהיא לא היתה מסוגלת להיכנס למעוזים עצמם, אבל לקרוא על מה שקרה שם יכלה. בשבילי זה היה הכי קרוב שיכולתי להגיע להבנה של מה עבר על האבא שלא הכרתי, חזק יותר מכל עדות או מסמך היסטורי. רק שעדיין לא הצלחתי להחליט אם בחוכמת בדיעבד הייתי בוחר לקרוא את הספר שוב.