כילד גיק חובב קומיקס, שמחטט בקופסאות קרטון בחנויות ספרים יד שנייה של אנגלו-סאקסים ברעננה בחיפוש אחר החוברת הבאה – הכי אהבתי את באטמן. כשישבתי בשישי האחרון בהקרנה של הסרט החדש בסדרה, "האביר האפל", נזכרתי למה.

לא אהבתי את הסדרה. אהבתי את הדמות. כי חלק נכבד מהקומיקס של באטמן היו די פח. לא היו לו את הכותבים או המאיירים הכי טובים, והעלילות היו לא פעם דביליות לגמרי. אבל הדמות.. במעט הפעמים שעשו את באטמן נכון, הדמות שלו היתה אפלה ומורכבת מכל יציר דו מימדי לובש גלימה אחר.

והיה גם את עניין היעדר ההורים, והנקמה. ב"הרפתקאות המופלאות של קוואליר וקליי" (המעולה!) כותב מייקל שייבון על דור שלם של ילדים אמריקאים שגדל בלי אבא – כי אבא היה עסוק במלחמת העולם השנייה. היחסים בין באטמן לרובין, העוזר-נער שלו, היו סוג של יחסי אב-בן תחליפיים, ולא יחסים הומוסקסואליים סוטים, כמו שחשש הממסד. היו שם שני אנשים שההורים שלהם נמחקו מחייהם הרבה יותר מדי מוקדם. כל מי שעבר חוויה דומה לא יכול היה שלא להזדהות.

אז איך הסרט? ארוך מדי, ומעולה. מבוים ברשלנות, ומשובח. אני אסביר. מדובר פה בכמעט 3 שעות, ובבמאי שלא פעם פשוט לא שומר על רצף. רק כשקראתי את הביקורת הזאת הבנתי סוף סוף מה הפריע לי – דמויות נעלמות ומופיעות בלי היגיון, ובסצנות הפעולה לא תמיד ברור מה קורה ואין ממש כוריאוגרפיה ברורה. אבל זה לא משנה. כי מה שיש בסרט הוא אפוס שממש לא מתנהג כמו סרט אפקטים וקומיקס. יש בו עלילה שמנסה ומצליחה לומר משהו, יש בו דמויות עם עומק, שחקנים מעולים, והתחושה הלא ברורה הזו, המרכיב הסודי נטול השם שגורם לך להרגיש שאתה צופה כאן במשהו קצת אחר. משהו טוב יותר משאר החבורה.

הסרט גם נאמן להפליא לרוח הקומיקס – לפחות פריטי הקומיקס שהוא בוחר להיצמד אליהם. שתיים מיצירות המופת שקשורות באיש העטלף, year one ו-the dark knight returns (של פרנק מילר, ההוא שכתב את סין סיטי) בולטות בהשפעה שלהן, בעיקר באווירה ובטון. באטמן מוצג כאלים, אפל, על סף הלא יציב נפשית. והג'וקר – הג'וקר משדרג את הסרט בשתי רמות בכל פעם שהוא על המסך. הית' לדג'ר מוחק את ג'ק ניקולסון בלי למצמץ. הדמות שהוא עושה מהפנטת ומפחידה, לא מעט בזכות הכתיבה – הוא כאוטי והוא מפחיד בעיקר כי הוא לא מובן. זו גם אולי האמירה הכי חזקה וברורה של הסרט, על ההתמודדות עם רוע שאין לו מניעים שאפשר לתפוס. הג'וקר לא מונע מחמדנות או תאוות כוח. אף אחד לא באמת מבין ממה כן. מי אמר טרור איסלאמי קיצוני ולא קיבל.

לכו לראות את הסרט. תמיד חשבתי שתרבות הפופ היא הדבר המעניין באמת. שדווקא דרכה אפשר להבין עד הסוף את רוח התקופה, את הפחדים והסטריאוטיפים והתקוות. "האביר האפל" הוא דוגמה קלאסית למה שסרטי הקומיקס יכולים להיות עם טיפול של במאי וכותב אינטליגנטי. ויש גם מלא אקשן, ואת הית' לדג'ר, השם ייקום דמו, שעושה שם את תפקיד חייו הקצרים. לא תוציאו 35 שקל?

את הפרקים הראשונים של סדרת המערכונים הזו קיבלתי מערוץ 10. מסתבר שחוץ מאמא, כמה חברים ועמיתים לעבודה, עוד מישהו נתקל בבלוג הזה. זה היה משמח: יצא לי לפגוש את רנן מוסינזון, אחת היוצרות, פעם פעמיים בענייני עבודה, ואנחנו אפילו ביחסי הנהון לשלום ברחוב. מכיוון שהבחורה שנונה ואינטליגנטית, נוצרו ציפיות.

הן לא ממש התגשמו. ההשוואה המתבקשת היא ל"חמישייה הקאמרית": בניגוד לסאטירה-לייט של "ארץ נהדרת", או להיעדר היומרה המוחלט של קצרים ודומותיה, "מקום לדאגה" לא באה לדגדג, היא באה לבעוט. ועכשיו נראה אם אתה מצליח לצחוק אחרי שחטפת בעיטה בביצים. כמעט תמיד אחרי הבדיחה מגיע טעם לוואי קצת מר. יש כאן משהו עצוב, או מטריד, משהו שמכריח אותך לחשוב קצת אחרי שצחקת.

זה לא רע כשזה עובד. הבעיה שזה עובד רק חלק קטן מהזמן. מערכון אחד מראה קבוצה של אנשים מתכוננת לאורגיה. כולם בחלוקים ומגבות, מוכנים להתחיל להתשגל כאילו אין מחר, כשהמארח מודיע שראש הממשלה ושר הביטחון נרצח. כולם בהלם. אחת הנשים מתחילה לבכות. מישהו מלטף אותה, עוד יד נשלחת, ויאללה סקס קבוצתי. זה מצחיק, זה סאטירי. אלא שרוב המערכונים לא מתקרבים לזה. חלקם סתם אידיוטיים, בדיחות גיחי גיחי של סטלנים. אחרים מצליחים לבעוט, אבל מכאיבים מדי, ולא מצחיקים מספיק. לדוגמה המערכון על לקוח בספריית וידאו שמבקש מעובדת במקום להקריא לו את כל שמות הסרטים שיש בהם את המילה כוס. ברור שהוא מתחרמן מזה, ברור שהיא מנוצלת מינית, ורואים את זה על הפנים שלה. זה לא מצחיק. סתם גורם בחילה קלה.

וזו הבעיה של "מקום לדאגה" – היא רוב הזמן נושכת, אבל לפעמים, כמו שאמר עליה חבר, נשיכה סתם מכאיבה. "החמישייה הקאמרית" גרמה למסר להחליק בגרון, לא משנה עד כמה הוא היה מורעל, בזכות הכישרון וההומור שעטפו אותו. במקום לדאגה הוא נתקע, או סתם נופל על הרצפה בקול חבטה מגושמת. ולא רק בגלל הכתיבה – "החמישייה הקאמרית" כללה 5 מהאנשים הכי מוכשרים ומצחיקים בארץ. השחקנים שנבחרו למקום לדאגה לא באותה ליגה. אפילו לא באותו ענף ספורט.

היה מעניין לצפות ב"מקום לדאגה", ומצחיק לפרקים. אבל לא משהו שיגרום לי להתיישב מול המסך באופן יזום. סחתן על היומרה, אבל החמישייה זה לא.

זו היתה התנסות מעניינת – פעם ראשונה שאני כותב משהו בלי שסגרתי מראש שהוא ייכנס, ולא רק זה – העורך לא ממש אהב את הקונספט. הרעיון היה כתבה על ז'אנר ה-hair metal, מוסיקת רוק אידיוטית ושמחה משנות ה-80 שאני ועוד המון טינאייג'רים העברנו איתה, בין היתר, את שנות ההתבגרות הלא ממש ברורות. הטריגר – 30 שנה לאלבום הראשון והמגניב של ואן הלן. כאמור, לא אהבו, אבל אני דווקא מחבב את הכתבה. אז הנה היא. בדרך כלל אני כותב פוסטים קצרים, אבל הנה אחד במידות רון מייברגיות. יאללה.

לפני 30 שנה נכנסו ארבעה גברים עם המון כישרון ומעט מאוד חוש מידה וטעם טוב לאולפן הקלטות, כדי לתת לעם בדיוק את מה שהוא מבקש. ומה שההמונים רצו באותו זמן היה שינוי – לא עוד מוסיקת רוק מתקדם מתחכם, ורוק כבד עם שאיפות לגדולה ושלל השפעות קלטיות-מזרחיות-מעפנות. לא עוד שירי פאנק זועמים ואנרכיסטיים. נמאס להם. ילדי הפרברים האמריקאים רצו משהו גדול יותר, שמייח יותר, אידיוטי יותר, מזיין יותר – ועם פן בשיער. למה לחשוב, כשאפשר פשוט להזיז את האגן.

לארבעת המופרעים קראו בשם ההו-כה-מקורי ואן הלן – שם המשפחה של צמד האחים שייסדו את הלהקה. גם לאלבום, בפרץ יצירתיות, נבחר בדיוק אותו שם. במחי ריף גיטרה אולטרה-מהיר באה ואן הלן והעלתה על דרך המלך את ההייר-מטאל – מוזיקה שמחה ומטופשת שעושים אנשים שמחים, מסוממים, טיפשים, לבושים כמו דראג קווינז וארוכי שיער. עם פן. ואן הלן, יחד עם ממשיכות דרכה עטויות העור והניטים, עמדה לקחת את הרוקנרול ולהעביר אותו משלב הדרמה השאפתנית, לפאזה הבאה: אופרת הסבון הפאתטית אך ממכרת. פחות דגש על אלבומי קונספט ומיתות של חברי להקה ממנות יתר, הרבה יותר מריבות פנימיות ותשומת לב לאופנה וקונדישנר. במקום געגוע לקשמיר או סימפטיה לשטן, ואן הלן שרו על התיכוניסט שחם על המורה שלו.

 הרבה סקס, מעט מוח

העולם שאליו נכנסה ואן הלן עמד בפני שינוי. לא על פני השטח – ב-78' לד זפלין עוד היתה בסביבה וג'ימי קרטר, שמאלני יפה נפש שכמוהו, ישב בבית הלבן. אבל מתחת לפני השטח הלבה בעבעה. זה כבר היה הסוף, וכולם הריחו את השינוי באוויר. השנים הבאות יהיו שנות רייגן; שנים של בורגנות הדוניסטית, של קפיטליזם דורסני, של הרבה קוקאין וסקס ושל מעט מאוד מחשבה ועומק. עם אימפריית הרשע הסובייטית, תוכנית מלחמת הכוכבים האמריקאית, והמון נשק גרעיני ברקע, כולם רצו רק ליהנות כמה שאפשר, לפני שהפטריה תופיע באופק. אסקפיזם מכר, ולהקות ההייר מטאל היו שם כדי לספק אותו. אין פלא שההצלחה הגדולה באמת של ואן הלן הגיעה ב-1984, עם אלבום באותו שם (כולל המגה- להיט "ג'אמפ"), באמצע של האייטיז.

הגלאם רוק נולד כבר קודם, באנגליה, אבל ואן הלן הגיעו בדיוק בנקודה שבה הוא עינטז את דרכו למרכז הבמה והעביר הילוך. לא מפתיע שאת אחת ההקלטות הראשונות שלהם, לפני הפריצה, מימן ג'ין סימונס מקיס, להקת גלאם מטאל לא קטנה ומאופרת בכבדות בפני עצמה. ההייר מטאל – על שם המחלפות המטופחות של נציגי הז'אנר – היה השלב הבא באבולוציה של הגלאם.

ואן הלן פרצה למיינסטרים כבר באלבום הראשון, שמכר מעל 10 מיליון עותקים בארה"ב ונחשב לאחד מאלבומי הבכורה המצליחים בהיסטוריה. הלהקה הציבה את אבני הדרך ההכרחיות לכל להקת שיער ארוך שתבוא בעקבותיה: מילים מטופשות שמתעסקות בסקס-סמים-ורוקנרול ברמת התיכוניסט הממוצע ומטה. מוזיקה קליטה, מורכבת מגיטרות מהירות, תופים עצבניים ומלודיה ברורה מתחת לכל זה. פזמון שתוכל לזמזם אחרי השמיעה הראשונה, תוך נענוע צוואר, אגן ושאר חלקים. מרכיב הכרחי נוסף הוא דיסטורשן מאסיבי. אבל הצליל הכללי צריך להיות נקי, מהונדס באולפן, לא מאיים מדי. כמו סצינת סקס בסדרת טלוויזיה של רשת אמריקאית (או תמונות בבלייזר) – יש סקס באוויר, אבל אין פטמות, אין חדירה, אין שום דבר מאיים באמת. לא הבנתם? תחשבו בון ג'ובי. 

ההייר מטאל עלה לגדולה על חורבות הרוק הכבד והפאנק, ושלט כמו גדול עד הגעת הגראנג' של סיאטל. נירוונה ופרל ג'אם סחפו את ההמונים עם מוזיקה לא פחות בועטת, אבל הרבה יותר חכמה, שנגעה בנושאים טיפה יותר מורכבים – כאלה שדיברו אל דור האיקס קצת יותר. להקות הספנדקס מלוס אנג'לס נשארו מאחור. אבל בתקופת השלטון הלא ממש קצרה של הז'אנר, ואן הלן ודומותיה לקחו את הלוק והפוזה של הרוק הכבד נוסח עדות דיפ פרפל וסובבו את כפתור הווליום עד 11. הבגדים היו צעקניים וחסרי טעם יותר, השיער ארוך ומטופל בקפידה איציק זוהרית, הפנים מאופרות, ואם אפשר גם אקססוריז מתאימים – ניטים, צמידים ועניינים – אז למה לא. ומעבר לכל זה – מסיבות פרועות, סמים קשים, בחורות קלות, ומריבות היסטריות בין חברי הלהקה. 

 יד הנפץ

ואן הלן עמדה בכל הדרישות האלה, ובכבוד. היא נבנתה על הבסיס עתיק היומין של להקות הרוק מראשית דרכן – סולן כריזמטי וחתיך וגיטריסט מתחרע – שניהם עם אגו שמבטיח פיצוצים וכותרות מגניבות בטבלואידים.

הבגדים היו מזעזעים, הגיטרות מהירות, וההמנונים קליטים. הבסיס של הלהקה היה אדי ואן הלן, גיטריסט עם יד מהירה כברק וטכניקה סודית שהפכה אותו מודל לחיקוי לכל ילד עם תלתלים ומספיק כסף לגיטרה חשמלית. להולנדי המעופף היתה טכניקת נגינה אולטרה מהירה, tapping, שכללה שימוש בשתי ידיים על צוואר הגיטרה. כדי להסתיר מהעולם את הטכנולוגיה המדהימה הזו, נהג ואן הלן בתחילה לעמוד בהופעות כשגבו אל הקהל. לא בדיוק תמרון חשאי שהיה גורם לגיוסו למוסד. באלבום הבכורה של ואן הלן נכלל קטע אינסטרומנטלי בשם eruption שהפך את הגיטרה המהירה ממעופו של כדור של אדי לאייקון. הסולו הזה נכנס למקום השני במצעד הסולואים הגדול של קוראי מגזין guitar world. אדי ואן הלן הפך לאגדת גיטרה. הרשת מלאה בסיפורים על דגמי הגיטרות המיוחדים שבנה לבד, או על האזנה זהירה לתקליטים של אריק קלפטון במהירות איטית, כדי לגלות את סוד הנגינה של המאסטר.

בניגוד לאמונה הרווחת, אדי ואן הלן לא המציא שום דבר – בריאן מיי מקווין, פרנק זאפה ואחרים כבר עשו שימוש בטכניקת הטאפינג לפניו. אבל אדי היה מהיר ורועש יותר, ולא פחות חשוב – רוב המעריצים שלו היו בטוחים שהוא-הוא המלך הראשון. מה שכן – כל אלה שהיו שם קודם, לא הגיעו למהירויות כאלה.

לאיש שעמד בחזית של הלהקה, ליד ההולנדי זריז האצבעות, לא היתה אולי טכניקה מיוחדת, אבל היו לו כריזמה וקול משובח. בהתאם לסטנדרטים האמנותיים של הלהקה, דיוויד לי רות' קיבל את התפקיד למרות שכשל באודישן – חברי הלהקה שכרו ממנו מערכת הגברה, לאדי נמאס לשיר בעצמו, והם החליטו לחתוך עלויות ולתת לרות' לשיר במקום לשלם לו את השכירות. רות' גם אחראי לשם הלהקה – חברי הלהקה גילו שהשם המקורי שלהם, "ממות'" תפוס. בראיונות אמר רות' שואן הלן נשמע לו כמו שם חזק. קצת כמו סנטנה. דיימונד דייב, כפי שכונה, הפך לאחד הסולנים הבומבסטיים והצבעוניים של הרוק, עם הסימנים המסחריים שלו: בעיטות קראטה על הבמה, והסתבכויות עם אלכוהול והחוק בשעות הפנאי. באחד מפרקי הסופרנוס הוא מופיע בתפקיד עצמו, יושב במשחק פוקר עם טוני וזורק בדיחה לא רעה על איך פעם הוא היה יכול לרשום קונדומים כהוצאה מוכרת. 

יחד עם ואן הלן הגיעו לצמרת להקות כמו פויזן ומוטלי קרו, נטולות אינטליגנציה בסיסית, עמוסות בשמחת חיים סליזית ובפירוטכניקת גיטרות. הן עשו פארסה מהמסורת שעליה גדלו וקמו. לד זפלין התפרקו כי המתופף שלהם, ג'ון בונהם, מת. ואן הלן כמעט התפרקה כי רות' ואדי ואן הלן נכנסו לקרבות אגו על למי יש יותר גדול – מוזיקלית ותדמיתית. רות' התחיל לפזול לפרויקט סולו, והושפע מסינטרה וממופעי לאס וגאס, לא פחות מאשר מרוברט פלאנט. ואן הלן רצה לנגן נורא מהר ולייצר רעש. רות' לא אהב את העובדה שאדי ואן הלן ניגן ב-beat it של מייקל ג'קסון, עשה פוזות ועיכב את הקלטות האלבום הבא של הלהקה.

 הדרמה היומית

התוצאה: רות' הלך ב-85' והוחלף על ידי סמי הגאר, זמר רוק עם הצלחה בינונית, וכריזמה לא משהו. באופן מפתיע הלהקה המשיכה להצליח, אבל גם הגאר בתורו הועף או עזב – לא ברור, כי הצדדים הוציאו הודעות סותרות לעיתונות. אדי ואן הלן אמר לעיתונאים שהגאר פרש. הגאר טען שפיטרו אותו, אחרי שהלהקה התחילה כבר להקליט שוב חומרים עם רות', בלי לספר לו. מבולבלים? זה לא נגמר. רות' מצידו אכן נקרא לחזור, הקליט שני שירים לאלבום הלהיטים הגדולים, הוחלף מייד שוב, וחזר לסיבוב הופעות עם הלהקה ב-2007. בין לבין נבעט גם הבסיסט המקורי של הלהקה, מייקל אנתוני, והוחלף על ידי בנו של אדי ואן הלן – ששמו בתפוצות וולפגנג. כן כן. אדי ואן הלן, בינתיים, הספיק גם להתמודד עם סרטן. מי אמר דרמה יומית בפרה-פריים ולא קיבל.

הם לא היו היחידים. הכותרות על להקות ההייר מטאל נראו כמו טלנובלה גרועה למדי. מוטלי קרו התפרסמה בזכות העובדה שהמתופף שלה, טומי לי, עשה את פמלה אנדרסון, התחתן איתה, ואירגן לעולם הוכחות מצולמות באותה קלטת מפורסמת שנגנבה מבית הזוג. הסולן של הלהקה, וינס ניל, לא נשאר חייב ושחרר קלטת עדכנית של ביצועיו עם כוכבת הפורנו ג'נין. הם לא היו היחידים שהתעסקו בקלטות סקס – גם ברט מייקלס, סולן פויזן, הצטלם כשהוא מבצע מעשים בגברת אנדרסון, אחרי שסיימה את המשמרת שלה בתור אשתו של טומי לי.

פויזן עלתה לכותרות לא רק בזכות סקס על המסך הקטן – היו גם מכות. סי.סי דוויל, גיטריסט הלהקה, הועף מהלהקה אחרי שפישל בהופעה חיה בטקס פרסי mtv ב-1991, מה שהוביל לקרב אגרופים עם מייקלס מאחורי הקלעים. תוסיפו לזה אינספור תקריות אלימות ושלל אשפוזי גמילה של נציגי הז'אנר, ותבינו שאין פלא שהמבקרים ודור הבייבי בום סלד מתופעת להקות השיער. הם לא היו מכובדים, הם לא כעסו על הממסד, לא היתה להם אג'נדה ובסופו של דבר – הם נראו כמו ליצנים. לך תבנה מזה הערצה מנומקת אידיאולוגית. מצד שני, זה די מגניב. צ'אק קלוסטרמן, סופר ומבקר תרבות פופ, הגדיר את זה באופן חד וברור בספרו fargo rock city. ההקשבה לאריק קלפטון, כתב, דומה לקבלת מסר חושני ממישהי שאתה מאוד אוהב כבר 10 שנים. להקשיב לואן הלן זה כמו לעשות את הסקס הכי טוב של החיים שלך עם 3 אחיות מתלמדות (תחשבו על אחות רחמניה בסרטי פורנו, לא בסניף קופת חולים שלכם). קל להעריץ את קלפטון. יותר כיף להקשיב לואן הלן. 

להקות ההייר מטאל היו סוג של מה שמכונה באנגלית guilty pleasure. מסוג הדברים שגם אם אתה נהנה מהם, לא תודה בזה בפני אנשים, אלא אם כן אתה רוצה שיתחילו לסנן אותך בסלולרי. משהו שפונה ישר למרכזי העונג הפרימיטיבי במוח, תוך עיקוף חד של כל מה שקשור לחשיבה רציונלית או אינטלקטואלית. ברוק כמו ברוק, קהל היעד של הלהקות היה נערים וגברים צעירים – איפשהו בין התיכון לגיל 20 ומשהו. והקהל הזה, בתקופת העלייה המטאורית של ואן הלן ושות', רצה בדיוק את הסחורה הרועשת והסקסית שהם הציעו.

 הפן מוכר

יש לזה קבלות. נכון ל-2007 ואן הלן מכרה יותר מ-80 מיליון תקליטים ברחבי העולם. בארה"ב היא תופסת את המקום ה-19 ברשימת הלהקות הכי מוכרות אי פעם, ויש רק עוד 5 להקות רוק שמכרו יותר מ-10 מיליון עותקים מיותר מאלבום אחד – בהן החיפושיות ולד זפלין. לא רע בכלל. במילים אחרות – המבקרים והאינטלקטואלים של הרוק יכולים לעקם את האף עד מחר תוך האזנה לאלבומים הראשונים של ג'נסיס. אבל ואן הלן וחברותיה במסדר השיער הצליחו כנראה לגעת במשהו ראשוני, עצבני, בלבם של מיליוני בני נוער בארה"ב, וקצת גם של כאלה ברחבי בעולם.

במסגרת ההתפכחות של שנות ה-90 העסק נגמר. זה לא שאין להקות הייר מטאל היום. בון ג'ובי עוד מוכרים. דיוויד לי רות' וסמי הגאר, צמד סולני-פליטי ואן הלן, יצאו לפני כמה שנים לסיור הופעות משותף שבו הם מתחרים זה בזה – כל אחד מהם מופיע חצי מהערב, והקהל בוחר מי היה הכי מוצלח. או הכי פחות פאתטי. וזה עבד. וכאמור, ואן הלן התאחדו בסוף 2007 ועשו ים בכסף בהופעות מפוצצות מאנשים – עד כדי כך שסיבוב ההופעות נמתח אל תוך 2008. אבל אלו סתם מופעי איחוד סוחטי דמעות וסנטים, לא מעבר. אפשר להאשים את קלינטון, את בוש, את הטעם המוזיקלי שהתפתח לשילובי ז'אנרים, פופ ממוסחר ועליית הראפ. ואולי המעריצים פשוט השתעממו. בכל מקרה, ההייר מטאל ירד מהבמה, ולא נראה כרגע שמשהו, כולל האלבום הבלתי נגמר של גאנס אנד רוזס (14 שנה באולפן ועוד סופרים), יחזיר אותו למרכז. לואן הלן זה לא מפריע. הם ממשיכים להופיע, בלי חולצות, בלי מחשבות עמוקות, ועם המון כיף אדיוטי ומדבק.   

רופא השיניים של תומר, נקרא לו ד"ר י', הוא איש מקסים. נחמד, רגיש, סבלני, ובא לי להרוג אותו. פשוט לקחת איזו מקדחה, או אחד הדברים דמויי האיזמל האלה שלהם, ולמצוא את העורק הראשי בצוואר. ואז לתפוס את הילד ולברוח משם. ברור לי שחייבים לעשות לו סתימה, ברור לי שהוא בוכה בעיקר כי זה מפחיד אותו – גם אני הייתי בוכה על כיסא רופא השיניים אם הייתי יכול להרשות לעצמי. אז מה. הילד סובל בגלל האיש עם המסיכה המשונה, והאיש צריך לשלם.

בדרך משם הוא כבר רגוע. אנחנו עוצרים רגע ואני מרים אותו ומחבק אותו כדי להרגיע. הוא נותן לי כמה שניות, ואז שואל אם אפשר כבר ללכת. אני מבין שאני מרגיע בעיקר את עצמי.

הפעם הראשונה שבה נכחתי עד כמה ילדים מוציאים ממך דחפים ראשוניים של אדם קדמון פלאס נבוט היתה כשנגה היתה בת פחות משנה. נהגתי להסתובב איתה תלויה לפני על המנשא, נזהר מלהתקרב בתורים לבחורות ארוכות שיער, כי היתה לה נטייה ללפות אותו ולמשוך. בכל פעם שנשמע רעש פתאומי – נאמר אגזוז של קטנוע לא ידידותי לסביבה – נגה הגיבה ברפלקס הילדים הידוע, הנפת ידיים לצדדים בבהלה תוך התקשחות כל הגוף. ובכל פעם שזה קרה הרגשתי איך אני יכול לתפוס את המנייאק האלמוני ולרוצץ את גולגלתו על הכביש. או לחנוק אותו. או לירות לו בשתי הברכיים.

אני לא אדם אלים, אבל כנראה שמדובר באינסטינקטים מז'אנר ראשוני ואחר לגמרי. חלק מחוויית ההורות הכללית – גילוי רגשות ועוצמות שלא ידעת שיש בך. יש בזה משהו מגניב, בגילוי הזה, ויש בו גם משהו טיפה מרתיע. לך תדע מה עוד צפון שם בפנים. בינתיים סיימנו עם רופא השיניים. צפויה רגיעה של חצי שנה לפחות עד לדחף הרצחני הבא.

חוסר תיאבון. יש רעב פה ושם, אין ממש תאבון.

לופים בראש. דברים שרצים במעגל, ניסיון לזכור את כל הקצוות הפתוחים, תחושה של רדיפה מטורפת במעגלים אחרי הזנב.

תחלופה תכופה בין חרדה לאופוריה. לפעמים זה קשור למציאות, לפעמים לא.

ותהיה הנפילה שאחרי. כבר מזמן גיליתי שהלחץ מתפרץ באמת בדיעבד. חודשים אחרי שסיימתי את הבגרויות היה לי חלום חזור שבו אני מאחר לבחינה, לא מוצא את הכיתה, אובד במסדרונות בית הספר. אחרי התואר הראשון החלום התחלף לגילוי קורס חסר, בדרך כלל סטטיסטיקה, הו האימה. שלא לדבר על החלומות אחרי הצבא.

ואחרי שנגמר כל סיפור הגירושים, כשהכל נרגע, ישבתי ערב אחד בסלון של חברה, והתחלתי לרעוד מקור. תוך חצי שעה הגעתי לכמעט 40 מעלות, משהו שנמשך יומיים שלושה, למרות כדורים ומקלחות קרות. כולל הזיות קלות. ואז פשוט עבר. כאילו הגוף החזיק את עצמו כל זמן שלא היתה ברירה, ואז קרס והתפרק ברגע שהיה יכול.

ואני עוד לא באמת קרוב אפילו ליום הדדליין. אבל האמת היא שלא הייתי מוותר על זה. כמו שאמר הבוס: you wanna play, you gotta pay.

לא היה סיכוי לתפוס אותי באירוע כמו מלחמת המים בכיכר רבין פעם. המוני מדי לסנוב כמוני. מלחיץ מדי לאיש שצריך להיות בשליטה, שקשה לו להשתולל בפומבי, שצריך קצת זמן ואלכוהול לפני שהוא מסוגל לרקוד.

למלחמה הרביעית הגעתי כדי לספק תעסוקה לילדים. אין גן/ביצפר/קיטנה בשישי, וחם, וקצת השפרצות יכולות להתאים. לילדים. הסבר מעולה למקרה שכל מיני אנשים מגניבים ישאלו אותי מה יש לי לחפש בכיכר. הסבר טוב גם בשבילי.

הגענו אחרי שרכשתי שלושה אקדחי מים פושטים וזולים. מן הרגע הראשון היה ברור שכמו צה"ל במלחמת לבנון השנייה, אנחנו לא מצוידים נכון. הכיכר היתה מלאה אקדוחני הידרו חמושים ברובי ענק, צמדי אקדחים אימתניים, מיכלי מים על הגב, מחוברים בצינורות היישר לכלי המשחית. טענו את רובי המים שלנו – אחד כמובן לא עבד – והתכוננו. אחד המארגנים טיפס על סולם כדי להכריז על פתיחת האירוע, חטף סילוני מים מכל הכיוונים, ויאללה בלגאן.

תוך דקה היינו רטובים עד לשד עצמותינו. ירינו לכל הכיוונים אבל לא היה לנו סיכוי. הילדים היו מאושרים, וגם אני, חוץ ממחשבה מודאגת פה ושם על האייפון שבתיק. תומר אפילו נכנס לקרב הרואי עם צמד עלמות חן, ואם רק היה מבוגר ב-17 שנה אולי היה יוצא לו משהו מכל העסק, חוץ מגופייה רטובה. הכיכר היתה מלאה באנשים צבעוניים שיורים מים כאילו אין מחר. היה בזה משהו מאוד משמח.

חזרנו הביתה לחים אך מרוצים. בדרך הפקנו לקחים: בשנה הבאה אנחנו חוזרים עם רובים גדולים יותר, ומשתלטים על הכיכר. ראו הוזהרתם.

3-4 שבועות אחרי תאונת האופנוע הידיים שלי חזרו לגדלן הנורמאלי. בימים הראשונים שאחרי התאונה הן היו כואבות ונפוחות. כנראה שהושטתי אותן קדימה אינסטינקטיבית כדי לבלום את ההתעופפות-נפילה מעל המכונית שבה פגעתי. זעזוע המוח מנע ממני מלזכור, אבל האצבעות שלי, פי 3 מהנפח הרגיל שלהן, היו ההוכחה. לא יכולתי לכפתר, לאגרף, להחזיק אשכול ענבים.

רק האגודל השמאלי נשאר נפוח, בתום תקופת ההחלמה. אחרי עוד יום יומיים הרגשתי משהו קשה במרכזו. בדיקה קצרה, משמוש וחיטוט ומהאגודל נשלפה פיסת זכוכית קטנה. לגוף לקח קצת זמן לדחוק אותה החוצה. בסוף זה עבד.

שמעתי עוד סיפורים כאלה. ידידה טובה שספגה מכה ממקור לא ברור בפניה בקומזיץ, ושנה אחר כך הבחינה בבליטה משונה על הלחי. הרופא שלף משם כדור של רובה אוויר. חבר שנפצע באינתיפאדה וגופו שיגר החוצה רסיסי רימון שבועות אחר כך. ועוד ועוד.

אבל המנגנון הזה עובד לא רק ברמה הפיזית. המכניזם האנושי צריך לפעמים זמן לעבד דברים, ולשלוף החוצה מסקנה או תובנה. אחרת אין הסבר לטקסי הזיכרון שבהם כמעט כל שנה, 35 שנים אחרי מלחמת יום כיפור, מישהו פתאום מספר משהו שעד עכשיו נשמר בפנים. הסגן של אבא שלי היה צריך 30 שנה כדי לספר איך אבא הציע לו לבחור מוצב, והוא ענה לו שהוא המפקד, אז שיבחר בעצמו. 30 שנה זה ישב שם בפנים, מי יודע איזה עוד מחשבות מתרוצצות מסביב לעובדה הזו, עד שיצא. לך תבין.

לפעמים הרסיס הנפשי הזה לא יוצא. הוא נשאר, מכאיב פתאום ברגעים צפויים ולא צפויים, וחוזר להיות רדום. ראיתי את זה קורה השבוע – אין ממש מה לעשות עם זה, כנראה. יש דברים שפשוט חיים איתם. שהגוף או הנפש לא יודעים לסלק לגמרי. אפילו הזמן, מסתבר, לא מרפא הכל.

שני דברים שקראתי בסופשבוע התחברו להם יחד. הראיון המרתק של ארי שביט עם דוב יודקובסקי, והספר של תום שגב שאני קורא ברמת 2-3 עמודים בכל פעם, 1967. התחושה שעלתה משניהם מנוסחת בכותרת. ויש בזה משהו מרגיע.

כמו בכל תחום אחר גם בעיתונות יש נוסטלגיה לעבר הנפלא של פעם. פעם העיתונות לא הייתה מוטה כל כך, כל העסק הזה של הון ושלטון לא היה קיים, והפרינט היה גדוש תחקירים אמיצים וסקופים מפציצים. אז זהו, כנראה שלא. בין השורות עולה מהראיון תמונה אחרת. של אישי ציבור שזכו להגנה מפרסומים עצבניים מדי, על טשטוש קווים בין מחלקת המסחר והמודעות למערכת. לא רפובליקת בננות, לא שחיתות שגוררת ריקבון ואובדן – אלא פרגמאטיות מעגלת פינות, על סף הבעייתי. די מזכיר את הביקורת שמוטחת בתקשורת עכשיו.

הספר של שגב מייצר תחושה דומה. הוא מדבר בו על מצב הרוח ב-1967, לפני המלחמה. על חשש מחורבן בית שלישי, על "המצב" הכלכלי המייאש. מצב רוח שבדיעבד התברר כלא מוצדק עובדתית. אבל היי, מה זה משנה. מצב רוח הוא לא עניין רציונאלי. השינוי, אחרי המלחמה המאוד קצרה של אז, היה מדהים. שגב מדגים את זה בצמד בדיחות פופולאריות – אחת לפני המלחמה, והשנייה אחריה. הראשונה אמרה שהאחרון שיוצא מן הארץ דרך נתב"ג, שיכבה את האור. השנייה הייתה על צמד קציני צה"ל שמתלבטים איך להעביר את היום. אולי נכבוש את קהיר? שואל אחד. אבל מה נעשה אחרי הצהריים, עונה השני. קטעים.

פרק הזמן שמפריד בין צמד הבדיחות הזה קצרצר. האם באמת השתנתה המציאות האובייקטיבית בצורה כל כך קיצונית? האמת היא כנראה הרבה יותר רגועה ומינורית. מה שמשתנה הוא בעיקר תפיסת המציאות, לא העובדות עצמן. התנודות המטורפות הן לא פעם בעיקר בראש שלנו. מתחת למראית העין התזזיתית הזו, יש כנראה אבולוציה יציבה ושקטה הרבה יותר.

העניין עם היסטוריה הוא שסטינג טעה – ההיסטוריה כן מלמדת אותנו לא מעט. זה לא שמה שקרה בעבר יכול בהכרח לגרום לך להימנע מטעויות, כי כל מקרה שונה וידה-ידה-ידה. היסטוריה בעיקר נותנת פרספקטיבה. וזה טוב, בעיקר למצב הרוח.

מקומות שלא יודעים להעריך את מה שהמוזיקה עושה ללקוחות שלהם, דינם להיסגר, או להיחרב ברעש אדמה גדול. או משהו אפוקליפטי דומה. בשישי האחרון ישבתי בבר לא רחוק ממני, הבטי פורד, מקום שפעם החזיק בתואר הבר הכי מגניב באזור, בערך, אבל ירד מגדולתו. אני והפרטנרית שלי ישבנו על הבר, וניסינו לנהל שיחה, (זו היא שרצתה לבוא דווקא לשם מלכתחילה). אבל המוסיקה הרגה אותנו. וזה לא שהמקום תפעל פלייליסט ממוחשב – בבטי פורד החליטו להשקיע, וכמה מטרים מאיתנו עמד על פודיום קטן די.ג'יי רציני למראה, עם תספורת תל אביבית להפליא – כזאת שלא ברור איך היא מסתדרת עם כוחות הכבידה – וחירב את האווירה במקום. בצעד נואש עברנו החוצה, לחצר, ושתינו.

לא ברור מה היה יותר גרוע, הווליום או בחירת השירים. אפקט האוכל הגרוע במנות קטנות. הפוץ בחר שירי מיינסטרים משמימים במיוחד (living on the edge של איירוסמית', לא בלדת קיטש מצד אחד ולא מהשירים היותר בועטים שלהם, מפעם), ונתן בראש בדציבלים לנו ולשלושת האומללים הנוספים במקום. רוק און!

אם מקום משקיע בדי.ג'יי, זה אומר שהוא משקיע באווירה, באמירה. כשבטרקלין הצפוני שברחוב בזל שמים מוזיקת גלגל"צ, זו גם אמירה – אני בר סינתטי ומפונפן לאנשים שאוהבים את בזל. כשבסאצ'מו בפלורנטין מנגנים רוק משובח ובועט, כזה שגורם לך לשאול את הדי.ג'יי מי זה ולרוץ להוריד, זו גם אמירה – אנחנו מקום כל כך מ-גניב, שלא ברור אם אתם מתאימים, אבל תישארו כי אנחנו נחמדים. אבל כשאתה מביא די.ג'יי שבוחר מוזיקה שהיא מצד אחד גרועה, מצד שני לא מתאימה לאווירה ולשלב בערב, ומצד שלישי פשוט עושה רעש באוזן התיכונה – זה בלתי נסלח.

מוזיקה עושה מצב הרוח. התקליט הנכון יכול להרים אותך אחרי יום שבו העולם התיישב לך קצת חזק מדי על הכתפיים. הוא יכול להזיז לך את התחת, הוא יכול לגרום לך לרצות לגרד את עצמך מהספה ולצאת. והיחסים בין המוזיקה למצב הנפשי הדדיים: כמעט שנה לא יכולתי לשמוע את ג'ק ג'ונסון בגלל מישהי. מוזיקה יכולה לגרום להיזכר, להיות עצוב, להיות שמייח, להרגיש מלך העולם.

כשהתחתנתי החלוקה הייתה ברורה – היא מחליטה בנוגע לעיצוב, בגדים, מיקום, אני קובע לגבי המוזיקה. כי מבחינתי הפסקול הלא נכון יכול להרוס ערב, ופסקול אחר, באותו בר/בית קפה, יכול לעשות לך את היום. בערב שישי האחרון היא בעיקר עשתה לנו חשק לרקוד דבקה על הראש של הדי.ג'יי וללכת משם, למקום עם צלילים קצת יותר מוצלחים. אז הלכנו ודי.

קטע שכתבתי לויינט, והייתי מרוצה ממנו למדי, אז הנה הוא כאן. חלק מפרויקט של ערוץ התרבות של האתר לכבוד יום האב בארה"ב.

"שכחתי, ההתאחדות הפסיכיאטרית של אמריקה קבעה שזו לא מחלה. חבל, הייתי יכול להקים קרן על שם סטיבן קרינגטון לחקר המתרוממים. עכשיו, אם תסלח לי, אני צריך ללכת להתחתן". הציטוט הרגיש הזה (תרגום חופשי לגמרי), מופת לאב שמקבל בחום את יציאת בנו מהארון, מגיע מאחד האייקונים של טלוויזיית הטראש האמריקאית, בלייק קרינגטון, הפטריארך בשושלת.

בעונות הבאות של הסדרה עברה הדמות תהליך של עידון ומיתון רציני, הרבה בהשפעת השחקן שגילם אותו, ג'ון פורסיית. כנראה שפורסיית הבין איזו מראה מציבה הדמות מול הקהל האמריקאי, ונחרד. כי קרינגטון של תחילת הסדרה היה חתיכת בנזונה קשוח. "סלף מייד מן" שעשה כסף מנפט, מרפקים חדים ועקרונות מוסריים מפוקפקים .איש עשיר שמשקיע קודם כל בעסקים ואחר כך במשפחה, אבל לא מסוגל לקחת אחריות על העובדה שהילדים שלו יצאו פחות ממושלמים לפי סט הערכים שלו: סטיבן חובב הגברים, ופאלון חובבת הגברים לא פחות. בקיצור, הומו ושרלילה.

בזמן שהוא מצקצק בלשונו באכזבה על ערכי המוסר הירודים של הדור הבא, בלייק ממשיך לבעוט במתחרים מתחת לחגורה, חזק, ומתארגן על נישואים לאישה צעירה הרבה יותר ממנו, במקרה עד לא מזמן המזכירה שלו.

 לא ברור עם פול תומאס אנדרסון נמרח על הספה מול שושלת בשנות ה-80, אבל בלייק קרינגטון לא ממש רחוק מדניאל פליינביו, גיבור "זה ייגמר בדם": קפיטליסט חסר מצפון שמשפחה וערכים הם רק קישוט חיצוני חסר משמעות עבורו. אופרת סבון או סרט אוסקרים, זה לא באמת משנה. זה עדיין אותו אבא אמריקאי מחורבן.