הילד הודיע לי היום שכשהוא סוגר את העיניים הוא מסתדר רק בעזרת חוש המישמוש. החלטתי שצריך להעלות כמה דברים לרשת, כדי שלא יאבדו.

• לאמא שלו הוא הסביר שכשהוא אוכל הרבה ולא מסוגל לאכול עוד הוא ממולא.
• ושאנשים שמבקשים כסף ברחוב נקראים קפצנים, כי הם קופצים את הכסף ביד חזק אחרי שהם מקבלים אותו.
• הוא ביקש ממני לצייר דיוקן עצמי. שלו. "כלומר לצייר את עצמך"? "כן!".

זה כל כך מצחיק, והוא כבר בסוף השלב הזה. כל כך חבל לי שזה נגמר.

כשנגה היתה בת שנתיים סיפרתי לה שהיה לי אבא אחר, שהיא לא הכירה, והוא נהרג במלחמה. היא בדיוק היתה באמבטיה. שנינו היינו לבד בבית ורחצתי אותה לפני השינה. לא סיפרתי סתם כי התחשק לי פתאום – היא שאלה על התמונה בשחור לבן שעומדת על שידת הדיסקים. לא חשבתי שצריך להמציא או לשקר.

כמו שקורה הרבה לקח לה יום יומיים לחשוב על זה. ואז היא התחילה לשאול: הוא היה גבוה או נמוך? היה לו שיער קצר או ארוך? זה היה מצחיק ומתוק, אבל רק אחר כך, בסיוע מישהי חכמה יותר ממני, הבנתי מה היא עשתה. היא בנתה דמות. היא לקחה משהו אמורפי, לא נתפס, וניסתה לתת לו צורה, ותחושה, כדי להבין. היא היתה בת שנתיים, אני היום בן 36, אבל ברוב המובנים מה שאני צריך/רוצה/מנסה לעשות הוא בעצם בדיוק אותו דבר.

היה שבוע איום ונורא, אין דרך אחרת לתאר את זה. חוץ מכמה הבלחות מעניינות פה ושם. תכף פירוט. כל מה שיכול היה להשתבש בעבודה מיהר לעשות את זה בחדווה. אבל זה לא רק זה – הפאזה שאחרי פרידה ממישהי שאהבת מבאסת. מין מצב קיומי מצ'וקמק שאין מה לעשות חוץ מלשבת ולחכות שהוא יעבור. בלי או עם קשר, היום פוסט מפוזר.

המלצה: לקרוא את הראיון עם עו"ד וינרוט במוסף הארץ. מרתק. גם בגלל הדברים שהוא אומר, גם בגלל המורכבות של האיש, שמציג עמדות מרקסיסטיות ובה בעת מייצג כמה מהאנשים היותר בעייתיים בארץ.

לא לקרוא, או לקרוא ולהתעצבן, את הטור של עמית סגל בויינט. אני באמת לא יודע אפילו מאיפה להתחיל לתקוף את הקשקוש הזה. האיש לא מבין למה מתעסקים בשואה, שהוא מגדיר "תבוסה משפילה"(?!??@#?!?), ולא בנצחונות המזהירים שלנו במלחמות. אה, ותיקו אחד. לא נראה לי שבאמת צריך להסביר שזה הבל מוחלט ורעות רוח.

"להציל את טוראי ראיין" ביום השואה?

בראשון בערב רוני גררה אותי להופעה. היא לא ידעה של מי, רק שצריך להיות טוב ושזה ב"סלונה". דקה אחרי שהגענו נינט נכנסה למקום, ועל הבמה עלה בחור צנום עם גיטרה אקוסטית. הייתי בטוח שהסלב-וואץ' על נינט יהיה השיא של הערב, ושהבחור הולך להיות עוד קרן פלס בהתהוות עם שירים נוגים ומשמימים. ואז הוא פתח את הפה.

האיש, אסף אבידן שמו, נשמע כמו ג'ניס ג'ופלין, אין דרך אחרת לתאר את זה. אם הייתי מדליק רדיו ושומע אותו מאמצע השיר, הייתי בטוח שזה קטע לא מוכר שלה. אחרי שמתרגלים מגלים שזה לא גימיק, שיש לו חומרים מעולים. מומלץ קשות. יצאתי משם שיכור קלות (לא כלוט) ודי מאושר.

ניסיתי להבין מה לימדו את הגמד בגן על השואה. זה היה, כאמור, שבוע מזעזע. ואז, בבוקר חמישי, התקשרו מהגן. הילד מקיא, הוא רוצה שתבוא לקחת אותו. ביטלתי, דחיתי, הזזתי פגישות ורצתי לשם. הוא נראה קצת חלוש, והיה מחבק ומעוך יותר מהרגיל, אבל בסך הכל בסדר. הלכנו לטייל בשדרה, ולשחק "שלום אדוני המלך" בפסל הכיסא הירוק.

שאלתי אותו מה לימדו אותו על השואה בגן. ובכן, הרבה דברים, אבל הוא לא זוכר. בעצם הוא זוכר שיר אחד: "ולנו יש פלאפל". זה קשור לשואה, שאלתי בזהירות. כן, הוא ענה בביטחון, זה מה שאכלו שם, בשואה.

אחר כך הוא נשאר עם סבתא שלו, ואני הלכתי לקחת את אחותו הגדולה. שתינו קפה ושוקו ביחד, שוב בשדרה, ודיברנו, ושיחקנו. ועד סוף היום המועקה ותחושת הגועל הכללי נעלמו. הם אולי לא כלכליים ולפעמים צריך לריב איתם על מקלחת (וארוחה, ושיעורים), אבל אין הרבה דברים שיכולים לגרום לי אושר מרוכז ומתוק כמו צמד הצאצאים הפרטי שלי. לא יודע אם זה עובד אוניברסלית. יש לי ניחוש שכן.

אחרי שכבר התייאשתי וחשבתי שאנשים פשוט מגיבים בטוקבקים, ולא כותבים, נזף בי מכר ותיק על התעלמות ממייל שלו שנשלח דרך כפתור "כתבו אלי" בבלוג. רק אז התברר שהמיילים ששוגרו, אם היו כאלה, נחתו בתיבה לא פעילה ממקום העבודה הקודם.

אז לשלושת האנשים שכתבו לי וזכו להתעלמות – אני מתנצל. העניין סודר, אתם מוזמנים להציף אותי בטפטוף דקיק של מכתבים אלקטרוניים. לכו על זה.

רפרפתי על הכתבה ב-7 ימים – חזרה לטרגדיית מותו של בנו של אריק שרון. תקציר: הילד, בן 11, שיחק בחצר עם חבר. נשמעה ירייה. אביו רץ החוצה ומצא אותו ירוי בראשו, כשלידו אחד הרובים שהוחזקו בבית. שרון טען שהילד נורה על ידי חברו, ושלא ייתכן שהוא אחז ברובה, כיוון שחונך למשמעת נשק מילדות.

עזבו את הבעייתיות בחינוך למשמעת נשק של ילד בן 11. עזבו הכל. אם ילד נורה בחצר ביתו ברובה טעון שהוחזק בבית – ההורים אשמים. לא הוא, לא חבר כלשהו. אם מישהו מחזיק בבית נשק טעון בהישג ידם של ילדים, הוא האחראי הבלעדי לתוצאות. אלא אם כן, כנראה, הוא גיבור מלחמה. כמו שגניבת עתיקות היא פשע אלא אם אתה סוג של משיח בטחוני-צבאי.

כל הסיפור המתועב הזה מתחבר לחוויית הקריאה שלי את ספרו של יוסי שריד, "לפיכך נתכנסנו". הספר המשובח הזה משחק אולי בהיסטוריה אלטרנטיבית, אבל משאיר את הקורא עם מסקנות מאוד לא מרנינות לגבי המציאות. קשה להתעלם מהסימבוליות, המצביא הדגול שרון וכלי הנשק שלו, שכמו חרב פיפיות פוגעים דווקא במי שהם אמורים להגן עליו. הנמשל? די ברור לא?

אחרי כמה ימים של חוסר שינה, ויומיים של מלנכוליה מרוכזת, ברחתי עם הילדים לדרום. ברכבת. בקיבוץ של אחותי הכל רגוע יותר, ולא מחובר לשום זיכרון בעייתי. קל ופשוט.

אני לא מתכוון לכתוב על הפרידה השנייה והסופית (?). הבלוג הזה לא באמת אישי עד כדי כך, בדרך כלל. רק מתחזה לכזה. וכל העניין טרי מדי כרגע. אני אכתוב על משהו אחר, משהו שעלה תוך כדי רביצה על הספה, כשהילדים משחקים בחוץ ואני יכול לא לדאוג למה קורה להם בכל שנייה נתונה. בזמן הרביצה שקעתי לעיתוני שישי, וחשבתי על למה התגלגלתי למקצוע הזה, ומאיפה הצורך הזה, שברידג'ט אף פעם לא הבינה, לכתוב. יצר החשפנות המשונה הזה.

שר הטבעות, גירסת ראלף בקשי

אני חושב שזה קשור להוביט. כשהייתי בן 10 או 11 קראתי בעיתון של יום שישי על סרט אנימציה לפי ספר שקראו לו "שר הטבעות". לא שמעתי על הספר לפני כן, אבל הכתבה תיארה אותו – ואת הספר שקודם לו, "ההוביט" – באופן שגרם לי להשתוקק לקרוא אותו עכשיו ומייד. התחושה היתה שמישהו נתן לי מפתח לדלת שמובילה לעולם קסום, כזה שבעצם חיפשתי על הזמן בלי לדעת. בקיצור, גיק הייתי וגיק אשאר. הדלת עצמה נמצאה בספרייה העירונית של כפר סבא, ממנה לקחתי את ההוביט. את שר הטבעות הישגתי מדוד עם טעם משובח בתרבות פופולרית. מבחינתי המאוד אישית אלו ספרים שמהווים ציוני דרך. ספרים שהשפיעו על החשיבה והדמיון שלי.

אני כותב ואוהב עיתונות בזכות היכולת הזו ליידע, להשפיע, לחשוף אנשים לדברים חדשים. זה יומרני להפליא, וזה בדרך כלל לא באמת קורה. אבל הפוטנציאל שם. כשקראתי בעיתוני סוף השבוע הזה את הנדלזלץ ותום שגב, עברה בי אותה תחושה, אותה התרגשות – של התוודעות למשהו חדש. וכשאני לומד משהו כזה, או כשעולים בי רעיון או תובנה, חלק מהרצון לחלוק אותם נובע מהמחשבה שאולי, רק אולי, מישהו ממעט הקוראים יעבור את אותה חוויה של גילוי. אפשר לקרוא לזה דחף מיסיונרי, בלי כפייה ואינקוויזיציה, עם מקלדת.

יום שישי, אנחנו צועדים מהגן. אני באמת לא זוכר איך ולמה התפתח הדיון, אבל בסופו הודיע לי הגמד, בן 4.5:

"אתה אבא מתוק, אבל מכוער".

פרו ורבו, אני אומר.

אחד מסיפורי החדשות המרתקים של הזמן האחרון הופיע בניו יורק טיימס בסוף מרץ: כדור הארץ, מתברר, עשוי להיהרס הקיץ, באופן סופי למדי. בתביעה שהוגשה בבית המשפט בהונלולו, הוואי, נטען כי ניסוי במאיץ חלקיקים שמתוכנן בג'נבה, עשוי ליצור חור שחור שיבלע את הכוכב שלנו.

מגניב.

מהידיעה עולה ששני התובעים הם, איך לומר, ווירדוס. אחד מהם למד פיסיקה ועשה דוקטורט במשפטים. השני, תושב ספרד בכלל, מגדיר את עצמו כסופר וחוקר תאוריית זמן. נו שויין. אבל מה שמעניין באמת הוא תגובת המדענים מהמרכז האירופי לחקר הגרעין: הם טוענים שהעניין מאוד לא סביר – אבל לא בלתי אפשרי. כלומר, הניסוי במאיץ החלקיקים, מאיץ שהושקעו בו מעל עשר שנים ו-8 מיליארד דולר, עשוי באמת לחסל את הכדור שעליו אנחנו מסתובבים.

מה שמעניין אותי בכל הסיפור הזה הוא שסופרי מדע בדיוני כתבו את זה קודם. התרחיש הקלאסי בספרות מד"ב הוא גולם שקם על יוצרו – פיתוח מדעי שחוזר אל בני האדם כמו בומרנג עם קצוות חדים במיוחד. אבל המקרה הספציפי הזה נחזה במדויק: בסדרת היפריון המשובחת של דן סימונס כדור הארץ הושמד ובני האדם עזבו לכוכבים, בגלל טעות של מדענים שיצרו חור שחור קטן – אירוע שמכונה "הטעות הגדולה של 08'". כן כן. אם יש לכם תכנונים משמעותיים לקיץ, אולי כדאי להקדים.

כל העסק מעלה שאלות לגבי התקדמות המדע, ניסויים חדשניים והתוצאות שלהם. לא שאלות חדשות – ספרות המדע הבדיוני מבטאת את הפחדים האלה כבר שנים. השאלה היא אם המציאות לא מתחילה להשיג את הבדיון – ואם לא כדאי להתחיל לצייד את החללית.