ושוב קטעי החזרת רכוש, והשיחה העצובה בסוף, וההתמודדות עם החלל בפנים, ועם הניתוק ממה שהיה כבר חלק מהיום-יום, משגרת המחשבה. זה מתיש, זה כואב. נו באמת, קצת מוגזם כל העסק הזה.  

קצת קיטש יכול לסייע

הטורקים לא מאמינים בתאורה בכביש. לא יודע אם זה עניין פרקטי או ערכי, אבל גילינו את זה כשהחושך ירד, בדרך הארוכה חזרה לגורמה, העיירה שישנו בה.

גילינו שגם האופנוע ששכרנו, דו-שימושי סיני קטן (200 סמ"ק, הכי רציני שאפשר היה לשכור שם, מגיע לאיפשהו בין 90 ל-100 בירידה עם רוח גבית) שותף לחוסר האמונה. המנורה בחרטום שלו סיפקה אור חנייה סמלי בלבד.

מה עוד לא היה לנו: מעילים או כל אמצעי חימום אחר; משקפים לקסדות; (וביטוח, מה שהתברר בדיעבד). התוצאה: נסיעה בקור מקפיא ועיניים דומעות, בלי לראות יותר משני מטר קדימה. תענוג. רק לקראת הסוף נתקלנו בקוריאני חביב על טוסטוס עם פנס קצת יותר יעיל, שנסע לפנינו והאיר את הדרך. הגענו למלון קפואים, עם שרירים מכווצים וצמד תחתים דואבים. סוג של חוויה מחשלת.

לא הייתי חוזר על הנסיעה הזו בחיים, אבל המקלחת החמה שאחרי, יחד עם תחושת ההישג האווילית, היו כמעט שוות הכל.

בשבת בבוקר, יום כיפור, יצאנו לרחבת החניון שליד הבית. יום לפני קבענו כבר: שיערו ברולרבליידס. כבר כתבתי על היחסים שלי עם התחליף סקייטים הזה, ויום כיפור נראה לי זמן מתאים לקחת את זה לשלב הבא.

יום קודם לכן הסתכלתי, משתאה, בבת שלי נעלמת אל האופק על הרולרבליידס שלה. נגה היא בדרך כלל ילדה, איך לומר, זהירה. אבל על הרולרבליידס היא הופכת למלאכית גהינום קטנה. לא פוחדת מכלום, נמרחת על האספלט וקמה כאילו כלום – שדה. קינאתי קשות, והודעתי לה שלמחרת היא מלמדת אותי איך לנסוע.

בבוקר בחניון, על הגלגלים הלא יציבים, אני מפקפק בחכמת העניין. תומר נוסע הלוך חזור על הקורקינט, מאיים להפיל אותי מדי פעם, ונגה עושה שמיניות מסביבי. המעבר שלי משתי רגליים על הקרקע לרעידות על גלגלים, מלווה בחילופי תפקידים בינינו. פתאום היא הסמכותית, הבטוחה בעצמה, ואני התלמיד, מת מפחד ומתקשה להתמודד עם חוסר השליטה. והילדה הופכת לזן-מאסטר, משחררת משפטים כמו "אם יש פחד, אין רולר", ו"יש לך שיווי משקל, אתה יודע איך, זה רק הפחד אבא".

באיזשהו שלב אני מפסק לדדות, ומתחיל קצת להתגלגל הלוך חזור. פתאום זה מרגיש קצת יותר נוח, קצת פחות מבעית. אבל תומר כבר משועמם, וגם נגה כבר קצרת רוח איתי. אורזים וחוזרים הביתה, לשחק מונופול, אבל אני את הסגה שלי על גלגלים עוד לא סיימתי.

למתנת ראש השנה בריג'ט קנתה לי טופס לוטו וכמה כרטיסי גירוד. אין לה כסף לקנות לי אופנוע, היא הסבירה, אז נלך על הימורים עם כסף גדול בפוטנציה.

מהכרטיסים, כצפוי, גירדנו 25 שקלים. בדיוק מספיק כדי לרכוש עוד כרטיסים כאלה, מכונת ההימורים עובדת היטב. נשאר טופס הלוטו. ההגרלה, נכון לכתיבת פוסט זה, היתה אתמול. עוד לא בדקתי. בריג'ט לא מבינה למה, מה הבעיה לגלוש לאתר ולראות אם אני יכול לצאת מהמינוס, להחליף דירה ולקנות את הב.מ.וו 650 הנחשק.

הב.מ.וו. יפיוף.

 אני לא רוצה לבדוק. אני רוצה למשוך את זה עוד קצת. אני רוצה להמשיך לעשות חישובים: כמה להשקיע בצעצועים לילדים (המון), אולי לקנות דווקא את הדוקאטי, איך לפנק את בריג'ט באמצעות ההון שנפל לידי בזכותה, לאיזה יעד יקר לטוס בחו"ל, מתי לקפוץ לבקר את אחי בניו יורק. בדיקה של הטופס כנראה רק תהרוס את כל האידיליה המדומיינת הזו. אז בשביל מה. כבר אמר את זה טוב ממני נסים סרוסי: אש-ליות.

הדוקאטי. הייתי חייב להכניס את התמונה.

אני מאוד אוהב לקרוא. זו לא חייבת להיות ספרות יפה – כלומר, אני מאוד אוהב את מריו ורגס יוסה, אבל יכול ליהנות גם מסטיבן קינג. לקרוא את מישל וולבק ואז לעבור לספר מדע בדיוני מוצלח של ניל סטיבנסון . אפשר להתווכח על מה זאת ספרות טובה ומה לא, אבל בכל אחד מצמדי השמות האלה ברור מי שייך לקטגוריה האליטיסטית, ומי יתויג אוטומטית כ"בידור" בלבד.

כילד הגעתי ללא מעט ספרים שאהבתי דרך העיתון, או הטלוויזיה. אחרי שקראתי כתבה על הפיכת ההוביט של טולקין לסרט מצויר, רצתי לחפש אותו בספרייה של כפר סבא. לעולם של נרניה התוודעתי בעקבות סרט הטלוויזיה הבריטי. ואלו היו מן הסתם אבני היסוד להמשך מנהגי הקריאה שלי, שכללו קלאסיקות לצד ספרי מתח של אליסטייר מקלין, ואיזה פטריק קים פה ושם לעיצוב הורמוני ההתבגרות.

לא מזמן קראתי ידיעה בערוץ הברנז'ה של וואלה על חבורת סופרים שהעבירו מכתב מחאה לידיעות אחרונות. הנדון: העברת מדור הספרות למוסף הבידור 7 לילות. העיתון הנפוץ במדינה, הם טוענים, מזלזל בתפקידו התרבותי. הוא מכווץ את המדור ומעביר אותו לאכסניה מכובדת פחות.

מדהים כמה אוויר חם אפשר לאגור בכמה שורות טקסט. כי מה שיש כאן הוא אליטיזם נפוח ומלא חשיבות עצמית. מילא זה שהעיתון של המדינה הוא לא קומיסר תרבות. נתעלם גם מהעובדה שלהארץ יש מדור ספרות נרחב, שמן הסתם פונה למילייה הזה. הבעיה כאן היא לא עם הגדרת התפקיד, אלא עם העובדות. מוסף הספרות של ידיעות שוכן היום בקצה המוסף הפוליטי. לא בדיוק אכסניה מתאימה – מה לטורים של ברנע והתחזיות המאיימות של פישמן, ולספרות? 7 לילות, מוסף שיש בו גם מדור אמנות, ושעוסק במוזיקה וקולנוע – פופולריים אולי, אבל תרבות בכל זאת – מתאים הרבה יותר.

אבל הרבה יותר חשוב: ספרות לא אמורה להיות טריטוריה צחיחה ומשמימה שמיועדת רק ליודעי ח"ן, לאקדמאים, והבה נאמר זאת גלויות – לפלצנים. מוסף ספרות צריך לעסוק בספרים מכל ההיבטים, כולל ביקורות על ספרים שנועדו לכאורה להיות בידור בלבד. כמה מגדולי הסופרים התחילו את הקריירה בכתיבת סיפורים בהמשכים לעיתון, כדי להתפרנס. מוסף ספרות צריך להיות נגיש לכולם, כדי להפוך את הספרים ואת הקריאה לתענוג שחולקים בו כמה שיותר אנשים. מוסף אליטיסטי אולי גורם אורגזמת חשיבות עצמית לשומרי הסף מטעם עצמם של התרבות, אבל לא ממש מחבב את האמנות הזו שכל כך חשובה להם על שאר בני התמותה. כי סביר להניח שילדים, כמו שאני הייתי כשגיליתי כמה מהספרים האהובים עלי עד היום, קוראים את לילות קצת יותר מכפי שהם קוראים את הסקרים של מינה צמח במוסף לשבת.

המעבר של מוסף הספרות לאכסניה חדשה, ואולי גם למדיניות עריכה חדשה, נראה לי צעד נכון וטבעי, שיכול להפוך את הקריאה לפופולרית יותר ולחשוף את קוראי ידיעות לספרים שלא היו מגיעים אליהם בדרכים אחרות. אני חושב שעל זה צריך לברך. לא לקטר.

נתקלתי בכרטיס במקרה. נכנסתי לקפה דה מרקר בשלישי בבוקר, והתמונה תפסה את עיני – ותודו שקשה להאשים אותי. תמונה פורנוגרפית למדי, כשבסעיף ה"אנשים שאשמח להכיר" מופיעה מילה אחת – תומך.

הכרטיס הוסר מהאתר במהירות ראויה לציון, אבל לא לפני שהספקתי ללחוץ על כפתור הפרינטסקרין. בתחילה תהיתי אם מדובר בבחורה אמיתית, אבל עכשיו אני די משוכנע שמדובר בסאטירה. וסאטירה די מוצלחת.

היומרה של הקמת רשת חברתית עיסקית, כזו שבה משקיעים וסטארטאפיסטים ידונו ברצינות במיזם הגדול הבא, נדונה לכישלון כנראה. לפחות בפורמט הזה. הקפה של דה מרקר, כמו רוב האתרים הדומים, הפך למשהו הרבה יותר אקלקטי ופרוע, עם דגש חזק על פיק אפ היסטרי. סקירה רנדומלית של הכרטיסים שם תגלה שלא מעט גולשות וגולשים רושמים במפורש שאחת המטרות שלהם בגלישה ברשת היא מציאת בן זוג. איפה זה ואיפה מציאת משקיעים לסקייפ-קילר החדש.

תודו שזה היה צפוי. ברגע שפותחים את הרשת לכולם, ומאפשרים – חצי דורשים למעשה – העלאת תמונות, זה רק עניין של מעט זמן עד שהטבע האנושי יעשה את שלו. בעיני יש בזה משהו יפה. במקום רגולציה נוקשה וכללים ברורים, הרשת נותנת לאנשים לנתב את הדברים, והם זורמים במסלול טבעי יותר.

תמונת הבחורה והישבן מתריסה מול הפומפוזיות של מייסדי הרשת החברתית העיסקית הראשונה בארץ. רציתם אליטה פיננסית מהוגנת? קיבלתם הורמונים, חרמנות, וישבנים.

אחרי הקריאה הראשונה הייתי בטוח שאני מחמיץ איזו סאטירה חריפה במאמר של קיפניס, לפיו אם יש לך פרופיל סביר הדרך היחידה לא לשרת בצבא היא לברוח לחו"ל או להתאבד. אחרי קריאה שנייה הבנתי שאין. האיש באמת מאמין במה שכתב.

וזה מפחיד. נעזוב רגע בצד את הפן הפרנואידי-גלותי בכתיבה. רק בגלל שאתה פרנואיד זה לא אומר שלא רודפים אחריך. זה מפחיד כי קיפניס מצייר תמונה של מדינה שלא היינו רוצים לחיות בה. מדינה טוטאליטרית, מפוחדת, אלימה וחסרת תקווה. עדיף לכבות את האור ולעבור לדוג באלסקה.

קיפניס מתאר את החיים שלנו כשהות מתמשכת במקלט- מעופש, טחוב, מסריח. אבל מדינה דמוקרטית ונאורה לא יכולה להרשות לעצמה לחיות במקלט. היא צריכה להסתכן. והסכנות שהיא צריכה לקחת מורכבות לאין שיעור מאלו שקיפניס מוכן לקבל על עצמו, דוגמת התאבדות חיילים שלא מסוגלים להתמודד עם השירות הצבאי. מדינה חפצת חיים נורמליים צריכה להסתכן בדברים כמו קבלת השונה, הענקת זכויות שוות למיעוטים וחלשים, ועוד. היא צריכה להתמודד עם האתגרים והסכנות שמביאים חופש ושוויון. לא עם אלו שמביא פשיזם חשוך.

קיפניס מספר על תחושת הגאווה שסיפקו לו הגלילון והנעליים האדומות. יופי, המנגנון הצבאי עבד עליו מצוין, ובנה אצלו את תחושת השייכות שכל כך הכרחית לייצור חייל טוב. אני לא זוכר את עצמי גאה ומאושר כל כך במדים. אין לי תלונות מיוחדות על השירות הצבאי, אבל יכולתי להרגיש איך כור ההיתוך הכפוי הזה מכרסם לי לאט לאט את האישיות. יש אנשים שיוצאים מזה בלי שריטה, יש כאלה שפשוט לא מתאימים למערכת. אם הם יישארו בה, היא תהרוס להם את החיים. במקום לבכות על העבר שבו אנשים כאלה גורשו מהחיים הציבוריים, צריך לשמוח שהיום הם מתקבלים לחברה ויכולים לתרום לה בדרכם.

כי מדינה שבה המדד העליון הוא שירות צבאי, ושבה הכל נצבע בשחור ולבן, היא פשיסטית. מדינה שאין בה ניואנסים, שאין בה מגוון של ערכים בעלי חשיבות זהה, תהפוך לדיקטטורה רומסת זכויות. מדינה זקוקה לא רק לחיילים, אלא גם לאמנים, ספורטאים, אנשי רוח, סוחרים ומה לא. היא צריכה להיות חכמה מספיק כדי לוותר על שירות של זמר רגיש או למצוא לו חלופה שמתאימה לכשרונו, כי סתם לשבור אותו ולהרוס את חייו במסלול צבאי שלא מתאים לו זה בזבוז משווע. היא צריכה לאפשר לילד למשפחה ענייה לעזור לפרנס, גם על חשבון השירות הצבאי המקודש. היא צריכה להיות חכמה, ולהתמודד עם המורכבות של חיים נאורים ושפויים.

המזרח התיכון הוא רק חלק מעולם, שמתנהג כולו כמו מערב פרוע. לכולם יש אקדחים, לא רק לנו. ולא מעט מדינות וחבלי ארץ אחרים נתונים במלחמות או סכנה קיומית. אי אפשר להשתמש בזה כתירוץ מתמשך לחיים שמקדשים את החרב, גם אם זה עושה ללא מעט אנשים זקפה לאומית נאה. אם יש למישהו טענות, שיפנה אותן לצה"ל, שלא יודע להתמודד עם הרבדים השונים של האוכלוסייה. לא עם החרדים, שמקבלים פטור גורף, ולא עם אנשים שלא מתאימים למערכת, ונפלטים ממנה במקום שיימצא להם פתרון יצירתי. את הפשיזם תשאירו בצד. כבר ראינו לאן הוא מוביל – בדיוק לחיים במקלט המעופש הזה, שנראה לי שגם קיפניס לא ממש רוצה לגור בו.

בשבת בבוקר השלמנו בריג'ט ואני את ההכנות. גנבנו קרשים מאתר בנייה, קנינו מים באם-פם הקרוב, ארזנו את הכל עם שאר המיטלטלים באוטו שלה ויצאנו למדבר יהודה.

הרעיון היה לישון בשטח, ואז לטייל. בילוי די סטנדרטי לאנשים שהם לא אני, או כך לפחות אני שומע. אבל אני, מה לעשות, לא ישנתי תחת כיפת השמיים מאז – ובכן, מאז בכלל. לא חושב שיצא לי אי פעם. באמת.

אבל בריג'ט היא טיילת נועזת, ואני מנסה להיפתח לנסיונות חדשים. אז יאללה. מצאנו את המקום המיועד – סוג של נקיק במדבר, 3 דקות מהכביש, אבל מוקף בסוג של גבעות ורכסים כך שיש אשליה נעימה של ניתוק מהציוויליזציה. לחלופין, אפשר לדמיין שאתה באמצע מערבון משנות החמישים, וזה רק עניין של זמן עד שקוצ'יז או ג'רונימו יופיעו עם חבורת אפאצ'ים עצבניים.

אני מניח שכל ענייני הדלקת המדורה, הבישולים וכו' הוא די סטנדרטי לכל מטייל סביר. לי זה היה בבחינת חדש ומעניין. אבל כלום לא משתווה לשינה מתחת לכוכבים. באיזשהו שלב החושך ירד, אחר כך המדורה כבתה, ומה שנשאר זה שקט עצום, המון המון כוכבים (חלק נופלים!) וזהו. בריג'ט נרדמה די מהר, אבל אני לא הייתי מסוגל. משהו בלשכב על האדמה (טוב, עם שק שינה בינינו) בלי אף קיר בסביבה, מתחת לשמיים, היה די הזוי.

הייתי רוצה לומר שזה גרם לי לגלות את הצד הקדמוני שלי. הייתי רוצה לספר שהטיול למחרת, אחרי יקיצה טבעית בשש בערך, היה הדובדבן על הקצפת. אבל זה לא נכון. היה נחמד להיות בטבע, היה מעניין, אבל לעזאזל – כמה שמחתי לחזור לעיר. יכול להיות שאני מייצג ניוון של המין האנושי שהסתובב באורבניה יותר מדי. יכול להיות שעוד טיול או שניים זה ישתנה. אבל כרגע, אני מצטער, אני אעדיף בילוי של בר+הופעה, בית קפה וסרט, בריכה או הים של תל אביב, מטר מהבית. נכון שנחמד לגוון פה ושם, ונכון שבריג'ט חושבת שאני חסר תקווה. אבל אני חי בשלום עם העניין. אפשר להוציא אותי מהעיר, אבל כנראה שקשה להוציא אותה ממני.

 יש שירים שאתה מכיר כבר, כך נדמה, באופן גנטי. הם תמיד היו שם, אתה זוכר אותם עוד מלפני שאתה זוכר את עצמך – מהרדיו באוטו של אבאמא בטיולי שבת, שמכוון על "על בטוח" ברשת ג'. ואז, יום אחד, במקרה, אתה פתאום מקשיב למילים. באמת. די ביזאר לגלות מה מסתתר שם, לפעמים, בשירים שהפכו לקלאסיקות כל-משפחתיות שכאלה. חלק מהמסרים לא היה עובר שום ועדת פוליטיקלי קורקט באשר היא.

למשל הקלאסיקה של דיאנה רוס, upside down. דוגמה למילים:

Instinctively you give to me
The love that I need
I cherish the moments with you
Respectfully I say to thee
Im aware that youre cheating
But no one makes me feel like you do

Upside down
Boy, you turn me
Inside out
And round and round

ואם זה לא ברור: מדובר בשיר הערצה לבחור שאולי בוגד ומתייחס לגברת רוס כמו מנייאק ממוצע, אבל, איך לומר, מזיין מעולה. ולכן הכל נסלח, הוא יכול לעשות מה שהוא רוצה, רק שיחזור לבקר אותה שוב. פמיניסטי להפליא.

עוד דוגמה:

I saw the light on the night that I passed by her window
I saw the flickering shadows of love on her blind
She was my woman
As she deceived me I watched and went out of my mind
My, my, my, delilah
Why, why, why, delilah
I could see that girl was no good for me
But I was lost like a slave that no man could free
At break of day when that man drove away, I was waiting
I cross the street to her house and she opened the door
She stood there laughing
I felt the knife in my hand and she laughed no more

דלילה, של טום ג'ונס (בקליפ מבצע דווקא כריסטופר ווקן, בגירסה מגניבה למדי), קלאסיקה שאמא ואבא שלכם אולי התמזמזו לצליליה, על גבר קנאי שדוקר את חברתו הבוגדת למוות. חינני כמו ידיעת פלילים בעמוד 17. נראה מישהו מוציא היום לרדיו שיר בוטה כזה על אלימות נגד נשים.

אני זוכר את מעריצי פינק פלויד, כשהייתי בחטיבה ובתיכון, שרים בהתלהבות את מילות השירים מ"החומה", מזייפים באושר מילים אובדניות לגמרי. זה תמיד נראה לי החמצה, לא להקשיב למילים. לך תדע מה מסתתר מאחורי מנגינה תמימה – קסם ויופי, או מפלצת פופ-רוק יצרית ומבעיתה. אז תעצרו רגע ותקשיבו. זה כדאי.