אחרי שהיצקתי לה שוב ושוב נמאס לנגה לגמרי. מלחמה מלחמה מלחמה, אבא, די להציק. לא, לא מדברים איתה על מלחמה בקיטנה. מדברים על ז'ול ורן, כרגע. ולא אכפת לה מהמלחמה בצפון (היא יודעת שזה קורה בצפון), כי היא לא בתל אביב. כלומר קצת אכפת, כי זה בישראל, אבל לא באמת. ואם תהיה מלחמה בתל אביב היא תברח. לאן? לצפון. כי אם תהיה מלחמה בתל-אביב, סימן שכבר אין מלחמה בצפון.

נגה בת 6.5, מותר לה לגמרי ללכת על אסקפיזם תל אביבי. והאמת, גם בגיל קצת יותר מבוגר כל העניין בלתי נתפס. עמית לעבודה שגר בחיפה, סיפר לי על פסקול המלחמה: מטוסים חולפים כל הזמן מעל העיר, אזעקות, נפילות הטילים. והריצה למקלט, והתחושה הזו של איום תמידי, בלתי פוסק. המעבר המטורף הזה מחיים נורמליים במקום שנחשב לבטוח, והפך לחזית. 

שעה וחצי נסיעה משם, בשדרות רוטשילד, שקט. מכוניות, טוסטוסים עם אגזוז שלא עומד בשום תקנה מוכרת לאדם, אבל זה פסקול עירוני, רגוע. לפחות עד שנסראללה יחליט ללכת על שלב ב'. את המלחמה רואים בטלוויזיה. איך אפשר לצפות מנגה להבין שיש מלחמה כל כך קרוב אליה. וגם אנחנו לא ממש מבינים, רק מרגישים בתחתית הבטן את התחושה מבשרת הרעות הזו, שמשהו רע מתרחש, והסוף עוד רחוק.

ולחידון

מילים של שיר, תרגום חופשי, אתם מזהים. הפעם קצת רלוונטי, אבל אני לא אגלה למה בדיוק. בהצלחה, הפעם זה בכלל לא קל.

יש המון טיפוסים אפלוליים

המון עיסקאות מלוכלכות

כל שם הוא בדוי

למקרה שמישהו ילשין

זה הפיתוי של כסף קל

יש לו משיכה חזקה מאוד

לפני קצת יותר משבוע (לקח זמן להגיע לפוסט, הייתי בחו"ל) שמעתי ב-106 קצת ממרתון ג'ון לנון שהריצו שם. ומאז המשפט הזה לא יוצא לי מהראש. לפעמים אתה מכיר שיר, או ציטוט, שנים – ואז יום אחד אתה שומע אותו ופתאום, כמו חלק של מכונה מסובכת שנכנס למקום, יש קליק. ואתה מבין את השיר/ציטוט אחרת לגמרי, אולי בכלל בפעם הראשונה. 

happiness is a warm gun, אני מזמזם כל הזמן, עד שזה יעצבן מישהו. זה לא קשור לשיר שיושב מסביבו – יש כל כך הרבה רעיונות שמתרוצצים במשפט הזה. על הארעיות של האושר, על הסכנה שבפגיעה במישהו אחר (או בעצמך) בגלל רגע של אושר לוהט ואקסטטי. על אובדן שליטה, על משהו שיש בו מוטיבים אלימים ומסוכנים, בלתי הפיכים. כל מה שרגעים כאלה גורמים לנו. 

ולחידון

תזכורת: אני מתרגם כמה שורות משיר ידוע, אתם מוכיחים לעצמכם שאתם שולטים באבני היסוד של המוזיקה הפופולרית ומנחשים מה השיר, ללא תמורה חומרית. בהצלחה.

שוכב במאורה בבומביי

עם לסת שמוטה, ובלי הרבה מה לומר

אמרתי לאיש, האם אתה מנסה לפתות אותי

כי אני בא מארץ השפע?

בעקבות מאמר בעין השביעית האחרון: חכו רגע עם ההספדים לפרינט: לעיתונות הכתובה יש עוד כמה יתרונות שהרשת לא הצליחה להביס. תשאלו את היחצ"נים. ולמי שיצלח את הפוסט עד סופו, מחכה חידון מוסיקלי קליל

בגיליון האחרון של העין השביעית (שעדיין לא עלה לרשת) יש מאמר מעניין (בעיקר ליוצאי ידיעות אחרונות כמוני) על מערכת היחסים הבעייתית בין ידיעות העיתון (ידיעות אופליין, כמו שקוראים לו במקומותי) ל-ynet, האתר הבן המגה-מצליח. בין היתר מוזכרים שם דבריו של עורך העיתון, רפי גינת, בכנס השיווק של איגוד המפרסמים בינואר השנה. גינת החמיא לאינטרנט על יכולת העדכון המהירה, והודה שלשחור על גבי עיתון שלו אין דרך להתחרות בה. אבל, הוסיף, האינטרנט והטלוויזיה לא יכולים להתחרות בעומק, בתחקירים, ברמת הכתיבה וביכולת להכתיב סדר יום של העיתון.

כתב העין השביעית מביא את תגובתו של גורם אלמוני ב-ynet, שמספר על חיוכים משועשעים והרמת גבות בקרב אנשי האתר. אני לא חושב שיש סיבה לגבות להתרומם. אני חושב שגינת ידע על מה הוא מדבר.

לעיתונאי הרשת יש שני יתרונות שעיתונאי פרינט יכול רק לחלום עליהם: יכולת עדכון בזמן אמת, ויכולת תיקון טעויות מיידית. כל מי שעבד בעיתון מודפס מכיר את התחושה, המועקה האיומה הזו בבטן, כשאתה מגלה יום אחרי בגיליון המודפס טעות, או גרוע מזה: כשקצב האירועים הופך את המוצר הסופי שהוצאת תחת ידיך ללא רלוונטי. העיתון לא יכול להתחרות מול קצב העדכון של הרשת. אין טעם שינסה.

רצים מהר מדי

אבל אותו קצב עדכון מטורף הוא גם עקב אכילס של הרשת. לאינטרנט אין את היכולת לייצר את האימפקט של כותרת ראשית בעיתון יומי, או כתבת שער במוסף סוף שבוע. הכותרת באתר מתחלפת כל כמה שעות, הסיפור משתנה, מתעדכן. העורך האינטרנטי גמיש, חי משעה לשעה, רץ קדימה. עורך בפרינט צריך לקבל החלטות קשות הרבה יותר, מרגע שיחליט סופית על האייטם שהולך לשער, על הכותרת, על התמונה, הוא מקבע אותם שם עד לעיתון הבא, למוסף הבא. הדפסת-נסעת. אי אפשר לשנות.

בשיחה עם יחצ"ן מוביל למדי שאלתי אותו על היחס לאינטרנט. התשובה היתה פשוטה. כן, היחצ"נים למדו לכבד את הרשת, כן, יש לה עוצמה. ועדיין, את הראיון הראשון/בלעדי הוא יעדיף לתת ל-7 ימים. זה מייצר יותר שיחות ליד הקולר בעבודה, וזה בולט יותר – הכתבה הרי תישאר שם הרי במשך כל הסופ"ש..

זו גם הסיבה שתחקירי עומק, שמצריכים עבודה של שבועות, מתאימים הרבה יותר לעיתון, ופחות לרשת. תחקירן במוסף שבועי יכול להרשות לעצמו להשקיע שבועיים-שלושה בתחקיר. עיתונאי רשת, שצריך לעדכן כל שעה, כל דקה, לא יכול להרשות לעצמו מותרות שכאלה. הרשת גם מתאימה פחות למאמרי דעה ארוכים נוסח עדות נחום ברנע. האם זה עניין של הרגל? חינוך? לא ברור.

אין ספק שהאינטרנט מכריח את העיתון המודפס להשתנות, אבל הוא רחוק מלהפוך אותו לדינוזאור נכחד. גרף הטראפיק (רייטינג) של אתרי האינטרנט הפוך מזה של העיתון. רוב הגולשים מבקרים באתרים באמצע השבוע, בשעות העבודה ואחרי 21.00. בסופי השבוע ובחגים נרשמת ירידה משמעותית. העיתון נהנה מעלייה בקריאה בסופ"ש, ומשגר לדוכנים מוספים שמנים בחגים ומועדים. העיתון צריך להסתגל, להשתנות, להפוך אולי למגזיני יותר, לכנס מותגים נוסח דה-מרקר והארץ ולשתף פעולה עם השלוחה האינטרנטית שלו – אבל אל תמהרו להזמין מקום לטקסי האשכבה שלו. הוא כאן כדי להישאר.

ולחידון

שעשוע של גיקים שהחלטתי לשתף בו את קומץ האנשים שמגיעים לבלוג הזה: בסוף כל פוסט יופיעו כמה שורות משיר, בתרגום חופשי מאוד. אתם צריכים לנחש מהו השיר. פרסים? כבוד ונעים באגו, זה מה שיש. ונתחיל במשהו קל:

מותק, הייתי כאן כבר פעם

ראיתי את החדר הזה והלכתי על הרצפה הזו

חייתי לבד לפני שהיכרתי אותך

וראיתי את הדגל שלך על קשת השיש

והאהבה היא לא מצעד ניצחון

אני יודע שאני מאחר בנשף. כבר כתבו על ולווט לפני ואחרי החשיפה. במאבד תמלילים של יובל דרור היה יופי של פוסט, חנוך מרמרי שפך מילים בעין השביעית, וכו'. ובכל זאת.

כמו לא מעט מדרי הביצה עברתי על כל פוסט חדש בבלוג של ולווט אנדרגראונד. את רובם לא הצלחתי לסיים. קצת רכילות, קצת עדכונים לגבי כתבות שלא הספקתי לקרוא בעיתון, כתיבה חיננית בדרך כלל וזהו. לא מצאתי יותר מדי תובנות, וגרוע מזה: במקרה או שניים שבהם עסק הבלוג בדברים שמוכרים לי מהחצר האחורית שלי – אתר msn – גיליתי חוסר הבנה וידע, מוסווים מאחורי כתיבה בוטחת להפליא. עיין ערך מקרה המעבר של msn מעבודה עם דה מרקר לגלובס. היה ברור שהכותבת המסתורית לא מצויה ברזי העניין, לא מבינה באמת מה קרה שם, לא טרחה לברר ואין לה שום בעיה לכתוב על זה בכל זאת.

והנה הפואנטה. אם על הבלוג היתה חתומה דבורית שרגל, מבקרת הקולנוע של רייטינג, לא היתה לי בעיה עם זה. מה לה וליחסים עיסקיים בין אתרי אינטרנט. היא בסך הכל עיתונאית שכותבת את דעתה על המידע שהיא נחשפת אליו, כמו כולם, בתקשורת ובשיחות עם חברים למקצוע. אבל ולווט הפכה את עצמה למעין מבקר תקשורת מאגי, כל יודע. היא לא היתה צריכה להציג רזומה או קרדיטים, לא היתה חייבת להפריד בין עובדות לפרשנות, או להסתמך על מקורות. לא היה עורך שיבקר אותה. היא היתה נטולת פנים, לא מחויבת, ומכאן גם לא רצינית.  

לא רק בעין השביעית יכולים עיתונאים לכתוב על עיתונאים. אני לא הראשון שמזכיר את רוגל אלפר או אביב לביא. שניהם כתבו טורי ביקורת תקשורת מושחזים ודעתניים, שעסקו קצת פחות בהגהה וקצת יותר במהות. האם באמת חייבים להסתתר מאחורי פסודונים? האם זה נובע מצורך באנונימיות ובהגנה מפני הבוסים הכל יכולים (ואם כן, איך זה מתיישב עם החשיפה, שלא נראה כי תפגע בפרנסתה של שרגל), כמו גיבור-על עם טייטס ומסיכה שמסתיר את זהותו כדי שאויביו לא יוכלו לפגוע ביקרים לו (כן, יותר מדי סרטי קומיקס, אני יודע)? או שמא להפך – המסיכה היא הצהרת אופנה שמספקת לכותב כוח גדול יותר, ופטור מאחריות? אני מקווה שבמסגרת 15 דקות התהילה של שרגל, מישהו ישאל גם את זה.

בסופ"ש האחרון נסענו לקיבוץ של אחותי. דרך מצוינת להעביר את הסופ"ש שבו הילדים אצלי: בריכה, ילדים בגיל שלהם, ובעלה האנרגטי (היפר-אקטיבי?) של אחותי שמתפעל אותם כאילו אין מחר או ריטלין בעולם.

בשלב מסוים, אחרי שהגמדים גמרו להכין פיתות על טאבון, לקחתי את תומר (יחד עם ה-2.7 קילו קמח שהיו עליו) לרפת. הילד דרש, עוד בתל אביב, לראות פרות מסתובבות. מה זה פרות מסתובבות? חוץ מאחלה רעיון לשם ללהקת רוק צעירה (אם עוד יש כאלה), מדובר בתיאור שהדביק בני הגאון לחליבה. כי אין יותר קיבוצניק טוב לב עם שפם, כובע טמבל וידיים רגישות וחושניות שיושב על שרפרף וסוחט עטיני פרות בתנועות מדויקות. העסק השתכלל.

כשנכנסים לאולם החליבה הדבר הראשון שרואים הוא פלטפורמה עגולה מסתובבת, שאליה נדחסות אחת אחרי השנייה הפרות. קיבוצניק מלוכסן עיניים מתאילנד היה עסוק בהצמדת המשאבות לעטינים, ביעילות תעשייתית. חוץ ממנו היה שם רק נער בן 15-16, שניגש אלינו ושאל בחיוך אם עוד מעניין מישהו לראות חליבה. השתמשתי בתומר כאליבי זמין ושתקן.

זהו. אין פואנטה. היה משהו קצת עצוב ומשהו קצת הגיוני בסיטואציה הזו. הקיבוץ המדובר, אי שם בדרום, עומד בפני תהליכי הפרטה אגרסיביים. ושוב – זה הגיוני, אין באמת מוצא אחר. אבל עצוב.

אני רואה אותו מתקרב, הסוף של הספר שאני קורא עכשיו. ספר תובעני, לא משהו שאתה בולע תוך יומיים. "מחר בקרב חשוב עלי", של חוויאר מריאס, שמהעמוד הראשון מבהיר לך שיש פה עניין עם יצירה חכמה, יצירה שמכריחה אותך להישאר ערני, קשוב, מרוכז. המניע כאן הוא לא העלילה, אלא התובנות והרעיונות שמלביש עליה המחבר, והם חכמים, ומכאיבים ומדויקים.

השם לקוח מציטוט מריצ'רד השלישי של שייקספיר, אם תהיתם. אחרי שתקראו – ואם עוד לא הבנתם זו סוג של המלצה חמה – תבינו למה. והוא תכף נגמר לי. בעולם של חוויות דיגיטליות – סרטים באינטרנט, דיסקים, משחקים – יש משהו מיוחד במערכת היחסים הארכאית שמפתחים עם ספר. הוא לא תלוי כבלים/חיבור לאינטרנט/חשמל, הוא לא מתוזמן מעבר לקצב הקריאה שלך, והוא ספרטני למדי ביחס לחושים שלך. אותיות על נייר, וזהו. נצלו את כל מבצעי ה-2+1 ושאר הגימיקים של שבוע הספר, קנו אותו, ותנו לו זמן וכבוד. אתם יכולים להודות לי אחר כך, זה בסדר.

כל מה שקראתם נכון – ההופעה של הבלאק אייד פיז היתה מעולה. כי הם הגיעו לכאן בשיא, כי הם לא עברו את הגיל שבו רוקר שמכבד את עצמו כבר מת ממנת יתר, כי היה אחלה סאונד. אבל היו בה כמה דברים שהטרידו אותי, חוץ מהרגליים הכואבות ביום שאחרי.

נתחיל עם קיטורים על הגיל. בחימום (הקצת תמוה) של אם.סי קרולינה נוגן שיר של בוב מארלי, מה שהוציא ממני ומשותפתי לחוויה תגובות נלהבות. בכל זאת, זוהר ארגוב של הרגאיי. ואז הסתובב אלינו איזה דרדק, שנראה שתי דקות מהבקו"ם, ואמר לי "אחי, נראה לי אתה היחיד באיצטדיון שמכיר את השיר הזה". ויכול מאוד להיות שהוא צדק. פעם שודר ב-mtv קליפ של פאף דאדי עם סימפול של לד זפלין המופלאים, כשג'ימי פייג' מופיע בו, חורש על גיטרה כפולת צוואר. בהודעות הטקסט שרצו למטה שאל מישהו מי זה הזקן הזה שמנגן בגיטרה כמו של סלאש. אין כבוד למסורת. ואם לא הבנתם, אתם צעירים מדי.

אבל מה שבאמת היה מוזר בהופעה הוא השימוש היצירתי בטלפונים סלולרים. זה שחצי מהזמן אנשים החזיקו באוויר את הטלפון-מצלמה שלהם והקליקו וידאו וסטילס זה בסדר. אנחנו בעד קידמה ובעד בוטלגים ובכלל. אבל בשלב מסוים פנה לקהל ויל איי אם, המנהיג של האפונים, וביקש מכולם להרים את הסלולרים באוויר. תהינו (אנחנו עדיין, האמת) אם זה חלק מהחסות של אורנג' לכל הסיפור. אבל אז הראה המסך על הבמה את הקהל, ואנחנו הסתובבנו אחורה וראינו יער אורות מרשים למדי של מסכים מהבהבים בכחול. היה חזק. אפשר להכניס את זה לרשימת האין ואאוט של דה מרקר, למשל: סרטן בהופעות חיות – מצית אאוט, סלולרי אין.

אבל עזבו אתכם מתהיות ותלונות. היה משובח, פרגי לא הפסיקה לנדנד את האגן, ואנחנו יצאנו מרוצים לגמרי.

אוטוטו ינחת בארץ הסולן האגדי לשעבר, והקשיש בהווה, רוג'ר ווטרס. המון אנשים שזמזמו בתור טין-אייג'רים את השירים של פינק פלויד בלוויית מחשבות אובדניות-לייט, ישלמו הרבה כדי לצפות בו. הם עושים טעות.

כשהייתי בן 13 בערך מצאתי בתקליטייה של דוד מגניב במיוחד 3 אלבומים של דיפ פרפל. שמעתי על הלהקה וידעתי שיש ז'אנר שנקרא רוק כבד. אבל הדיאטה המוזיקלית שלי הורכבה רובה ככולה מרשת ג' וקצת ממה שארז טל שם ב"מה יש". סקרן, לקחתי את התקליטים הביתה (דודה שלי לא הרשתה להשמיע אותם אצלה בבית, אז לא היתה בעיה).

הרצועה הראשונה בתקליט שבחרתי לפתוח בו (נדמה לי שזה היה דיפ פרפל אין רוק, לא בטוח) היתה של כיוון גיטרות עצבני. זינקתי אל הפטיפון מבוהל, בטוח שמשהו התקלקל. אחר כך ניסיתי עוד פעם. אחרי 2-3 השמעות של האלבום היה לי ברור שגיליתי משהו חדש, בועט ומגניב. זה היה רגע מכונן בהתפתחת הטעם המוזיקלי הלא ממש אוונגרדי שלי.

פאסט פורוורד לתחילת שנות ה-90, אני בצבא, ודיפ פרפל מגיעים לארץ. הסולן התחלף (כמה פעמים, האמת) אבל רוב הצוות המקורי עוד שם. היה לי ברור שאני מגיע לפארק הירקון, בכל זאת – דיפ פרפל. הכתבות בעיתונים ובטלוויזיה (אינטרנט לא היה עוד, רק חול וחול) רק גירו את בלוטות הרוק עוד יותר. קניתי כרטיס בכסף של אמאבא וצה"ל, הלכתי מלא ציפיות והתרגשות.

יום אחרי כתב יואב קוטנר על המופע את ההגדרה הקולעת ביותר – זה לא היה סגול כהה, זה היה ורוד בהיר. חבורת קשישים ארוכי שיער, שעוד זוכרים איך לנגן אבל בקושי מסוגלים לזוז. זה היה עצוב. זה היה מביך. זו היתה מכה קשה לזיכרון ההוא מגיל 13, של ההתגלות המוזיקלית. עברו שנים עד ששמעתי את דיפ פרפל שוב, בעקבות ביקור מוצלח בבר המנזר. טראומה. לא הרבה זמן אחרי ראיתי את ההופעה של מטאליקה, שהגיעו לכאן מייד אחרי האלבום השחור המגה-מצליח, ופוצצו את הבמה, רעבים ומלאי אנרגיות. לא אותה ליגה, לא אותו ענף ספורט.

נכון שיש יוצאים מן הכלל – ניל יאנג, בסדר – אבל בעיקרון, רוקרים צריך לראות בהופעה כשהם בשיא הקריירה, או כמה דקות אחריו. איחור שנמדד בעשורים הוא כבר לא אפנתי, הוא אסון. נדמה לי שרומן גארי כתב ב"עפיפונים" שכדי לשכוח מישהו באמת, צריך לפגוש אותו שוב. זה אולי מומלץ במקרה של אהובה מיתולוגית שהזיכרון שלה לא מניח לכם, אבל לא במקרה של אגדות רוק. אל תפגעו בזכרונות ההאזנה שלכם לצד האפל של הירח, או ל-wish you were here המופתי. עזבו את הקשיש בשקט. תישארו בבית ושימו במערכת את הדיסק עם העטיפה שעליה מנסרת האור המפורסמת. עדיף.

הייתי במסיבה לא מזמן, די מוצלחת, עם אלכוהול רע ומוזיקה סבירה. בתחילת הערב הדי ג'יי חזר קצת אחורה במנהרת הזמן, ושלף שיר ששכחתי מקיומו – סקס, של מופע הארנבות של ד"ר קספר. כשחזרתי מתנדנד הביתה, כל מה שרציתי זה לשמוע אותו שוב. קורה. 

או. בעיה. גלשתי ל-songs.co.il, הדבר הכי קרוב לחנות מוזיקה מקוונת שיש היום בארץ הדיסקים הצרובים. הקספרים דווקא מראים שם נכחות, אבל רק באלבום שלהם מהופעה חיה. שהוא נחמד, אבל אני רציתי את הביצוע ששמעתי במסיבה. ורציתי אותו עכשיו.

דחיית סיפוקים אף פעם לא היתה הצד החזק שלי. אני מניח שזו נקודת תורפה של לא מעט אנשים. אבל האינטרנט ביצע בתכונה הבוגרת הזו סוג של סיכול ממוקד. זה קטלני: פעם היית צריך להמתין 3 שעות עד שנאפסטר, השם ייקום דמה, תשגר לתיקייה הלא חוקית שלך שיר בודד. היום מציעות אי-מיול ודומותיה דיסקוגרפיות שלמות, בפרקי זמן דומים. זה נכון גם לגבי מידע מכל סוג, וידאו קליפים, תורים לתשלום חשבונות שמתחילים להיעלם כי יש חלופה ברשת – הכל נמצא מרחק שניות ולחיצת עכבר. לא צריך לחכות לכלום יותר. הידד.

אבל כן צריך לחכות לביצוע המקורי של "סקס". אם אתה לא רוצה להיות סוג של פיראט, כלומר. לקום בבוקר, להיגרר עם ההנגאובר לחנות תקליטים (בהנחה שהחנויות פתוחות ביום שאחרי המסיבה), ולרכוש דיסק שלם, רק בשביל השיר הזה שהתנחל לך בין האונות.

זה לא הגיוני. אין לנו סבלנות. האינטרנט חיסלה את המעט (מאוד) שעוד היתה לנו. חנות המוזיקה שצריכה לקום כאן מתעכבת, לפי פרסומים שונים, כבר המון זמן. זה טיפשי. ואין לנו סבלנות לחכות גם לזה. הכסף שלנו, בצורת כרטיסי אשראי שמוכנים להישלף ב-3.00 בבוקר בשביל הקספרים, מונח על הרצפה. מחכה שברוני אקו"ם וחברות התקליטים יתחילו לאסוף אותו. אז קדימה.

ראיתי לא מזמן את משימה בלתי אפשרית 3. אקשן נאה, טום קרוז מעצבן. אבל זה לא רלוונטי. הסרט החביב עלי בסדרה הלא ממש חשובה הזאת הוא מס' 2. גם בגלל שג'ון וו יודע לביים פעולה (קצת חיבה יתרה ליונים, אבל נו). אבל גם בגלל שמדובר באחד הסרטים שנוגעים בצורה הכי חכמה שאפשר בסוגיית הגזענות, סיפור לא פשוט בארה"ב, ובעצם בעולם בכלל. וגם אצלנו.

טום קרוז, למי שלא זוכר או לא ראה, מנהל בסרט רומן עם בחורה, ת'אנדי ניוטון. במקרה, היא שחורת עור. במקרה, כי זה לא רלוונטי. הסרט לא מתייחס לזה בשום צורה ואופן. לצבע העור שלה אין שום חשיבות. וזה מה שמייצר תמונה של שוויון מלא. של עולם שבו לצבע עור אין שום משמעות.

באיזשהו שלב זה יקרה לאינטרנט. כשיפסיקו לעשות כנסים שבהם כולם מתפעלים מכמה גדל הפרסום באינטרנט, כשיפסיקו לכתוב על כמה האינטרנט כן נוגס או לא נוגס ממכירות הפרסום בטלוויזיה, כשהשוק יקבל את העסק כמובן מאליו – זה יהיה הסימן שהמדיום החדש נחת סופית.

לנגה, 6.5, מסיימת כיתה א', לא צריך להסביר את זה. סלולרים, אינטרנט – הכל טבעי בשבילה, כמו הטלפון וערוץ 1 של ילדותנו. היא שולטת בעכבר מאיפשהו לפני גיל 3, ברור לה שמחשבים מחוברים זה לזה ויכולים לתקשר ביניהם (היא לא מבינה איך, אבל זה לא משנה. גם אני לא מבין איך, וזה באמת לא משנה). ומעצבן אותה מאוד שאי אפשר לעשות עם הכל יותר – לשנות דברים במשחק, לשלוח הכל לכל מקום. אני עוד מתפעל מדי פעם מהפס המתרחב, נגה מתעצבנת שהכל עוד איטי מדי לטעמה. זה כל ההבדל.

היא יודעת מה זה מסנג'ר, ומשתמשת גם בו וגם במייל. והיא הסיבה שה-2.5 מפרסמים האחרונים שעוד תוהים לגבי הרשת, ימצאו את עצמם שופכים שם המון כסף בקרוב, בלי לחשוב על זה בכלל. עידן הוועידות, המדורים המיוחדים בעיתונים, עומד להסתיים. האינטרנט מסיים עכשיו להיות סוג של חידוש, novelty, ומתקבע סופית בחיים שלנו. תנו לזה שנה-שנתיים.