תומר טס למזרח הרחוק בסוף אוגוסט ומאז לא ראיתי אותו. כלומר שיחות וידאו ותמונות והודעות טקסט וכל מה שהטכנולוגיה מאפשרת כמובן. זה הרבה, אבל חיבוק זה לא. והילד נהנה, ואין לו בינתיים שום תוכניות לחזור.

גם אני טסתי למזרח אחרי הצבא, כנהוג וכמקובל. הטכנולוגיה היתה קצת אחרת: מכתבים וגלויות. לא היה אינטרנט, טלפון פה ושם כשאפשר, אולי. אני לא חושב שהקדשתי דקה של מחשבה להורים שלי במהלך הטיול. הם היו – וזו עדות להורות משובחת – מובנים מאליהם, רשת ביטחון שנמצאת שם תמיד, ושכול עוד הכל כשורה אין סיבה להיעזר בה. כתבתי פה ושם, והייתי עסוק בהרפתקה החדשה שלי. 

אני שומע את עמיתיי לעבודה, רובם עם ילדים קטנים, מייחלים לכמה דקות פנויות של שקט נטול פעוטות. עם נגה ותומר אני נמצא כבר כמה שנים במקום אחר. מחזר, מציק, מציע להיפגש. מלקט רגעים ושעות איתם, שמח על כל שיחת טלפון, או הודעת ווטסאפ. אני לא מתלונן. יש להם חיים מלאים ומוצלחים, וזה המצב הטבעי והנכון. אבל תומר טס, ועברה כמעט חצי שנה שבה לא פגשתי אותו באמת. וזה יותר מגעגוע, זה חסר בגוף. 

אני מביט בתמונות שהוא שולח, מגגל את המקומות שהוא מטייל בהם. בשבוע שעבר הוא כתב לי שהוא מתכנן ללכת לקורס בודהיזם, ומייד ביקשתי מג׳מיני שיכין לי רשימת שיעורים בנושא, בודהה וקארמה וכל זה, כדי לשמור על איזשהו סנכרון, קשר, משהו. כל דבר שיכול לספק תחליף למפגש פנים אל פנים. עובדים עם מה שיש.

נגה טובעת בשטף מטלות סוף סמסטר אי שם בירושלים, תומר במזרח, ובחודש האחרון שברתי שיא אישי בזמן נטול ילדים. רק אחותם הקטנה עוד שם, גורמת לי להרגיש נחוץ, בינתיים. אולי אני כן מתלונן, קצת. נכון שזו העיסקה שחתמתי עליה, וככה זה להיות הורה. אבל מי חשב על זה כשהם היו קטנים וחמודים ורק תלכו לישון כבר שיהיה קצת שקט. מי רוצה שקט מי. תיהנה והכל, אבל תחזור תחזור.

זה בר קטן ונחבא, ההפך מאלה שמקשטים את דיזנגוף, שמתפשטים אל המדרכה, מצריכים עיקוף קל, כמעט מושכים אותך ביד שתבוא ותשב. צריך לדעת איפה הוא, לעשות מאמץ קל כדי למצוא, לרדת אי אילו מדרגות לפסאז׳ חשוך. לא מזדמנים אליו במקרה, מגיעים בכוונת מכוון. 

הכוונה של שני הצעירים שנכנסו אליו בשישי מאוחר בלילה היתה רעה. בדיעבד הם בלטו בשטח. לבר הזה מגיעים אנשים מזן מסוים, בגיל מסוים. לרוב לקוחות ותיקים, לרוב מעל גיל ארבעים, תל אביבים למדי, גרושים מאוד, כאלה מין. שני הצעירים נראו בשנות העשרים שלהם, וכאילו נקלעו למקום בטעות. אחרי זמן קצר הם עזבו, וקצת אחר כך הבינה החברה שבאנו לפגוש במקום שהתיק שלה נעלם. 

בתיק היו ארנק, טלפון ומפתחות למכונית. בפיצוציה שליד הבעלים הריץ את ההקלטה ממצלמת האבטחה, ואפשר היה לראות את הצמד נכנס, וזמן קצר אחר כך יוצא בריצה. טלפון לחברת האשראי גילה שהם כבר הספיקו לגהץ את כרטיס האשראי בפיצוציה אחרת, ולהזמין המבורגרים במסעדה לא רחוקה. שיחות לטלפון שלה לא נענו, גם האופציה של מציאת הטלפון מרחוק לא עבדה. כנראה שזו לא היתה הפעם הראשונה של הצמד, הם ידעו מה הם עושים.

אחרי שיחה חסרת טעם עם המשטרה, ומחשבות על מרדף לפי כתובות בתי העסק שבהם צץ הכרטיס, היה ברור שאפשר לסיים את הערב. החברה צעדה עם ליווי למקום שבו חנתה המכונית שלה, וגילתה שם הפתעה. הצמד הצליח למצוא את המכונית, הפך אותה קצת בחיפוש אחר שלל נוסף, אבל השאיר את התיק והמפתחות מאחוריו. אפשר לפחות לנהוג הביתה. 

ברים מהסוג הזה הם בועה. מקום שמרגיש כמו בית שני, בטוח ומוגן, מלא פרצופים מוכרים. יש משהו כואב במיוחד בניפוץ האשליה הזאת. צרות שאפשר לזרוק עליהן קצת כסף ונעלמות הן לא באמת צרות – כרטיס האשראי בוטל, טלפון חדש יירכש, ותוך שבוע שבועיים כל העניין יהפוך לסיפור מעניין, חומר לשיחה עם חברים. אבל משהו בכל זאת יישאר, צלקת קטנה, ואולי חיבור לתחושה השלטת במדינה הזו כבר שנים, של מראית עין של נורמליות יציבה שיכולה להיות מופרת כל רגע. אין מקום לשאננות, אין סיבה להניח שיהיה בסדר. גם בבית.

לא הצטערתי להיפרד מ-2025. הסתדרנו לא רע, היו רגעים יפים, אבל אלוהים כמה דרמה – משברים, פיצוצים, סערות ואי ודאות. בואי, חמודה, אפשר להתקדם.

אין לי ציפיות גדולות מהשנה החדשה. למדתי לא לצפות, בטח לא להעריך ולנחש מה יהיה. אני מקווה שיהיה טוב יותר, ומנסה להתכונן נפשית לגרוע מכל. שלום עולמי, מטחי טילים, דמוקרטיה מלבלבת, תיאוקרטיה חשוכה, הכל סביר באותה מידה. רוב הזמן אני מרגיש כמו צופה בסרט שאינו נגמר, נעול בתוך אולם קולנוע חשוך, הסדרנים הלכו, התסריטאי על סמים קשים, הפופקורן תכף ייגמר. 

בניגוד חד, בבועה האישית שלי זו היתה שנה לא רעה. בין ריצה למקלט אחד למשנהו נכנסתי לעמקי הדבר המופלא והמפחיד שנקרא זוגיות, העבודה שלי עדיין לגמרי סבבה, קראתי ספרים מצוינים, ראיתי לפחות סדרת טלוויזיה אחת שטלטלה את המוח שלי (היי ״פלוריבוס״), פגשתי חברים, טסתי ליפן, מה רע. בניכוי פעמוני סוף העולם די נעים לי באוזניים. 

קל ללכת ברחוב בלב תל אביב ולהרגיש שהכל לגמרי בסדר. לא רואים ולא שומעים את האפלה הכהניסטית שעדיין רחוקה מגבולות הגזרה שלי. אבל היא מתקרבת. כשאני חושב על החלטות לשנה החדשה המוח נודד אל עוד משהו שאני ממש רוצה לקנות, ללמוד, לחוות. אבל בנהנתנות אני מוכשר באופן טבעי, זה יגיע לבד. אין צורך בהחלטות מראש.

השנה אני רוצה לצאת מהקונכייה, ולעשות את המעט שאני יכול כדי לנסות ולהשפיע על המציאות המידרדרת שסביבי. זו תהיה שנת בחירות, הזדמנות לתקן את הזוועות שכוננה כאן הממשלה הרעה. אני לא נאיבי. היכולת שלי להזיז משהו מינימלית עד לא קיימת. אני יכול לכתוב ברשתות חברתיות, להפגין, להתנדב בקלפי. אני לא אוהב את זה, זה לא נוח לי, אבל חיוני, במובן האנוכי – למצפון, למבט במראה ביום שאחרי. אני רוצה לחיות במדינה דמוקרטית, נאורה, סובלנית. אני צריך, לכל הפחות, לומר את זה איפה ואיך שאני יכול. לקוות לטוב ולהחזיק אצבעות. 

מודעת האבל תפסה אותי לא מוכן. חשבון אינסטגרם של חברה מהאוניברסיטה. אנחנו לא בקשר קבוע, פה ושם מתכתבים באיזו רשת חברתית, ופתאום מודעת אבל על הגרוש שלה. האיש בגילי. כלומר היה.

התקשרתי. הסיפור התחיל בכאב בטן. לא משתק או נורא, אבל מציק, ולא עובר. האיש החליט ללכת לרופא, מתוך הנחה שמדובר במשהו כמו אבנים בכליות. עבר בדיקה וצילום, וכשהתגלה ממצא חשוד נשלח לעוד בדיקות, ולבסוף קיבל את האבחנה: סרטן. אלים, מתקדם, מפושט ומתפשט. התחזית: עוד חצי שנה לחיות. בפועל זה לקח חודשיים. סוף.

זה סיפור מטלטל מכל הבחינות הצפויות. העובדה שמדובר באיש צעיר יחסית, מאותו שנתון כמוני. הפתאומיות והיעדר הסימנים המקדימים, המהירות שבה הכל נגמר. התחושה הזו שהכל שברירי, נזיל, שהמוצקות לכאורה של הקיום היומיומי היא שקר. מה ששונה ממקרים אחרים היה היעדר הרמזים המקדימים. המעבר מיומיום רגיל ותקין לגזר דין מוות. ופתאום כל מיחוש קטן מעורר חשש. ועד כאן הכל רגיל וידוע, ואחרי הכל אנחנו במדינה רווית אסונות ומיתות משונות.

תהיתי איך זה מרגיש. מה הייתי עושה אם היו מודיעים לי שהזמן שלי קצוב. עם מי לדבר, את מי לפגוש, מה להשלים קודם. ואז זה היכה בי. הבנתי למה דווקא המקרה הזה מטלטל אותי כל כך: כי ההבדל הוא רק בקנה המידה. יש לך בערך שלושים שנה, אומרים לי, אולי ארבעים. תיאורטית ואם לא יהיו הפתעות. יאללה שיהיה בהצלחה. מה עכשיו? מה עושים? עם מי מדברים קודם? זה נשמע כל כך הרבה זמן, אבל הנה הגעתי לגיל 53 כל כך מהר. אני חי באשליה של שליטה – עושה ספורט, נבדק תקופתית – אבל אף אחד לא מבטיח לי כלום, והזמן טס.

אנשים מתים בסופו של דבר, צעירים או זקנים. והקלישאות כולן נכונות: המוות הוא חלק מהחיים, סוף המסע וכל זה. בסדר. בסופו של דבר בלי קשר לשנתון ולנסיבות הוא נותר מסתורי ונורא ועצוב. יד שלופתת את הצוואר שלי ומכריחה אותי להביט על דברים שאני לא רוצה לראות. ואז מרפה לאיטה בתוך ניחומי השבעה ושיחות האבל, עד הפעם הבאה. 

מודעת האבל השנייה השבוע לא הפתיעה אף אחד. אמא של חברה אהובה מהעבודה. בת תשעים, חולה כבר תקופה, אנטיתיזה לסיפור הקודם. מוות שהוא יותר גאולה מטרגדיה. ועדיין בסופו של יום הכל כואב ונורא ועצוב. 

כשהגעתי למספרה עמדו בכניסה שני אברכים. לרגע חשבתי שמדובר בתחפושת, הם היו צעירים – סוף תיכון? גיל גיוס? – והבגדים השחורים נראו כאילו הושאלו מהסט של ״שטיסל״. הם הגיעו כמה דקות לפני, מצוידים בסופגניות, חנוכיות ונרות. 

חנוכיות ברבים. המטרה היתה לא רק להזרים את הספר שלי להדלקת נרות זריזה, כיפה על הראש והכל, אלא גם לוודא שלכל שאר באי המקום יש את האמצעים לקיים את מצוות החג. אחד מהם פנה אלי. ״הדלקת נרות היום? יש לך חנוכייה?״ והוא היה נחמד לכאורה, כוונותיו טובות, ואני הרגשתי משהו בפנים מתכווץ ומתקשה ומתרגז.

כמה שעות קודם לכן רכבתי בשדרות בן ציון וראיתי דוכן תפילין, וחשבתי לעצמי שמוזר, אני עובר כאן כמה פעמים בשבוע וזו היתה הפעם הראשונה שבה דוכן כזה צץ כאן. וגם אז הרגשתי אי נוחות, חדירה למרחב הפרטי שלי בלי התראה והסכמה. 

אני אוהב להדליק נרות חנוכה עם הילדים, אני מבין את היתרונות של מסורת וקהילתיות. אבל אני רוצה לעשות את זה במקום ובזמן שאני בוחר. בתקופה האחרונה, ביתר שאת אחרי השבעה באוקטובר, הסממנים הדתיים מסביבי, מתודלקים בכותרות על מעשי הממשלה האיומה שלי, מעוררים בי כעס וחרדה. 

אני לא יודע אם הם מתרבים, או שאני מבחין בהם יותר. בחמישי יצאנו לבר ובדרך ראינו המון כיפות, דוכנים עם חנוכיות, חרדים עם מגשי סופגניות, כל זה בלב תל אביב החילונית והליברלית. החברה שלי הציעה נקודת מבט חיובית: אנחנו במקום היחיד בעולם שבו יהודים יכולים להחצין את הזהות שלהם בלי חשש. והרי זו הסיבה שלשמה התחיל הניסוי הציוני, לא? 

זה נכון, וזה יפה, אבל ההחצנה הזו הולכת והופכת לתוקפנית ותובענית יותר ויותר. כשהחב״דניק הצעיר שאל אותי אם יש לי חנוכייה זה נשמע כמו דרישה יותר מאשר כמו הצעה לסיוע. כמו כל מאמין – באלוהים, בלאום, בטוהר גזע – הוא בטוח שיש רק אמת אחת, ואם אני לא מקבל אותה אני במקרה הטוב תמים וטועה, ובמקרה הרע אויב. ואיכשהו בכל פעם שדת משיגה לעצמה טריטוריה וכוח המעבר מחופש הפרט למסע צלב מגיע מהר למדי. כשהבטתי בחב״דניק חשבתי שהיום שואלים אותי אם יש לי חנוכייה, ובעוד שנתיים שלוש ינקשו על הדלת שלי כדי לבדוק שיש, ולהעניש אם לא. זה לא נראה לי. 

נ.ב ״רצח כתוב היטב: התעורר, איש מת״ בנטפליקס הוא לכאורה תעלומה בלשית משעשעת ועתירת כוכבים, אבל בסרט מסתתרת אמירה יפה וחכמה על דת, על התפקיד שלה בעולם, ועל איך משחיתים ומנצלים אותה ואת המאמינים. מומלץ, לא מעט בזכות ג׳וש אוקונור המעולה והחתיך. 

בחדר הישיבות היו כ-20 אנשים מחמש מדינות ושלוש יבשות, חצי מהם ישראלים. הסתכלתי מסביב וחשבתי שלמעט שניים שלושה משתתפים קשה לנחש מי הגיע מאיפה. כולנו לבושים באותו סגנון, כולנו מדברים אנגלית במבטא סביר ומעלה, אשליה של אחידות ודמיון. 

ואז נשאלה שאלה. הדובר באותו רגע היה ישראלי שחי אי אילו שנים בארה״ב, עם אנגלית קולחת ומבטא מושלם. הפרטים לא משנים: הוא הסביר איך מתבצע תהליך עבודה מסוים, ועמיתה בריטית שאלה אם אפשר אולי לנהל את הדברים אחרת. ״זה״, הוא ענה לה באנגלית צחה, ״יהיה קצת ככה״, והרים את יד ימין מעל הראש, מכופף אותה כך שכף היד תיגע באוזן שמאל. רוצה לומר – וואלה, עקום. 

החדר נחלק לשניים. בפינה הכחולה, ואני בתוכה, הישראלים, אלה שהתנועה הבוטחת מצד אחד של הראש למשנהו היתה ברורה להם, סימן מוסכם ואינטואיטיבי. בפינה האדומה כל השאר, פעורי פה, בוהים באיש המתורבת לכאורה שמולם שהפסיק פתאום לדבר תאגידית אמריקאית ועבר לשפת הסימנים של ילידי האיזור המוזר, מחוץ לגבולות הקרופורייט, שהם מבקרים בו. 

יש משהו מתעתע ומרתק במפגש בין תרבויות שאני חווה על בסיס יומיומי. מצד אחד אנגלית היא השפה השלטת, וכולם משתמשים באותם מונחים, אמונים כולנו על המילון הבלתי רשמי של אומת ההייטק. יש סדנאות להתנהלות מול תרבויות אחרות, קודים ברורים, ניסיון שנרכש. ואז ברגע אחד היד קופצת מעצמה, באינסטינקט מקומי בסיסי קדום, שאין דבר בינו ובין סקיילביליות ואקו-סיסטם, פיילוטיים ואיי-בי טסטינג. העולם הגדול מצטמצם לחצר מאובקת של תיכון, או בסיס צבאי קטן. אשליה קטנה נסדקת, וילון מוסט. 

אחרי הסברים קצרים על כוונת המשורר חזרנו לנהל את הישיבה, והגענו למסקנות יפות באנגלית. מהחלון יכולנו להשקיף על שמי חורף אפורים, כמעט אירופאיים, גם כאן יורד גשם וקר, בדיוק כמו בשאר העולם, ולרגע אפשר היה לפנטז שאנחנו באמת חלק מכפר גלובלי קטן, מערבי ומתקדם, בלי תנועות ידיים מיותרות.