ארכיון | the kids are alright RSS for this section

למה מתחשק לי לבעוט חזק בקרסול של מי שלא מצביע בבחירות

בסוף זו המתמטיקה, טמבל: לוקחים את כל קולות המצביעים ומחלקים ב-120. אם לדוגמה היו כאן רק 120 מצביעים, מתוכם 20 חרדים, הבחירות היו נגמרות עם 20 מנדטים לחרדים. אם 240 איש היו יוצאים להצביע, כשמספר החרדים עומד עדיין על 20, היו למפלגות החרדיות רק 10 מנדטים. ככה זה עובד.

כשאנשים סביבי הולכים לים או טסים לחו"ל או סתם יושבים בבית ומרגישים אנרכיסטים ומגניבים כי הם לא הצביעו ודפקו את השיטה, הקול שלהם עדיין עובד. ההיעדר שלו שווה ערך להצבעה. הוא מחזק כל מגזר שיודע להוציא את האנשים שלו מהבית במקסימום, ונותן לו כוח לא פרופורציונלי שמשפיע בסוף על הילדים שלי. ושלכם, בני זונות עצלנים/נרקסיסטים/מפונקים שלא מטריחים את התחת הפריבילגי שלהם לקלפי וממציאים לעצמם תירוץ.

וזה מוציא אותי מדעתי, הפער בין המאמץ הנדרש לגשת לקלפי ולהצביע – ביום חופש שקיבלתם במיוחד, לא פחות – לבין הנזק שנגרם מאי הצבעה. מפלגות עוברות או כושלות מול אחוז החסימה בגלל אלפי ומאות קולות בודדים, אבל לאנשים דחוף יותר לקטר מעל הקפה על זה שאין למי להצביע, ובכלל מה הפתק שלהם משנה. זה מעורר בי זעם שקשה לתאר, מקטרים ומתלוננים ומפקירים את השכונה לקיצונים שיחריבו אותה, כי קצת לא נוח לשים פתק במעטפה. קוקטייל של בורות ועצלנות.

ואין למי להצביע, כן? בצד שלי של המפה יש רשג"דית צופים מעצבנת עם גנרל מפוקפק, ערבוביית ימין-שמאל-מרכז לא ברורה, פעילה חברתית-עלק שלפני שנייה היתה בכלל ימין ועוד ועוד. חברה של הבת שלי מהצד השני של המתרס מתלבטת כי פה יש שחיתות, ושם יש גזען הומופוב. אין מפלגות תפורות לפי הזמנה, באסה. 

אז מה. תעשו סקר אידיוטי באינטרנט, תשקיעו חמש דקות בלרפרף על מצע, תראו תשדיר, תקבלו החלטה. תשקיעו עשירית מהזמן שהקדשתם להתלבטות איזה דגם של דייסון/סמארטפון/אוזניות לרכוש, או למי לעשות מאץ' בטינדר. קחו תחום אחד שחשוב לכם באמת – בריאות כי מישהו במשפחה יזדקק למערכת הזו, חינוך כי אתם הורים, איכות סביבה כי אתם יפי נפש. תבדקו מי יטפל בו הכי טוב, וגם צפוי לעבור את אחוז החסימה. זו לא פיזיקה קוואנטית. כמה עשרות קולות יכולים לעשות את ההבדל בין מפלגה של ארבעה מנדטים לבין אין-מפלגה.

יש מדינות בהן ההצבעה היא חובה, כולל קנס (היי אוסטרליה). אני בעד, או שלפחות יבוטל יום החופש למי שלא מביא אישור מהקלפי. מעבר לכל מה שכתבתי, ההצבעה היא חובה אזרחית ויסוד בסיסי של הדמוקרטיה, שיטה מצ'וקמקת לכל הדעות שעדיין לא נמצאה לה חלופה מוצלחת יותר. אז במקום להמציא תירוצים קלושים ולהשתין בקשת על השיטה שמספקת לכם חופש וזכויות, תשקיעו חמש דקות מחשבה וחצי שעה מיום החופש שלכם ולכו להצביע. למישהו, למשהו, לאיזשהו עתיד מפוקפק ואולי טוב יותר. תודה באמת. 

צונאמי בבית והרוח של אבא שלי

זה תמיד ההיבריס, הריחוף על אדי הניצחון הקודם, שיוביל לתבוסה ולמפלה. הייתי צריך לדעת את זה כששלחתי יד לחזק את הצינור, שיכור כוח ממעללי הבוקר. אבל לפני שנגיע לתיאור המשפיל של מה שהתרחש שנייה אחרי, אחזור להתחלה. 

במשך כל תהליך מעבר וסידור הדירה חשבתי על אבא שלי. זיכרונות אמורים להיות מסודרים לפי תבניות ומספרים – שבעה, שלושים, יום שנה, יום הולדת. בפועל הם מזנקים עליך בלי שיטה וסדר, ולא תמיד עומדים בקוד הלבוש של האבל. 

אבא שלי היה הנדימן קלאסי, מקדחה ביד אחת, מברגה בשנייה, ודיבלים בין השיניים. הוא היה תיקונצ'יק מעולה בעל יכולת אלתור מרהיבה וגרוע בהסברים והדרכה. ברירת המחדל שלו היתה לעשות הכול בעצמו, ברירת המחדל שלי היתה לא לעשות שום דבר בעצמי. וכך אני לא למדתי כמעט כלום, הוא סידר ושיפצר, ואז נטש את העולם בפתאומיות ועכשיו לך תרכיב מדפים.

וכך, לאורך כל השבועות שכללו קידוח, הברגה, הרכבה וכל הג'אז הזה חשבתי עליו. היו רגעים של געגוע מועך לב, אבל רוב הזמן התמקדתי בלדמיין אותו מנענע ראשו בייאוש ושעשוע או משתמש באחד העלבונות המעטים שלו. מביט בי מפרק ומרכיב מחדש את רהיט איקאה ומפטיר "תסלח לי, אבל אתה מצחיק".

המאבק ההירואי בדומסטיות הניב ניצחונות ותבוסות. ברגי מתכת חלודים שרק חבר עם סט כלים מדויק הצליח לפרק, שידה שהרכבתי לבד והיא כמעט לגמרי ישרה. אבל שום ניצחון לא השתווה להתקנת גוף תאורה, כבלי חשמל והכול, בעצמי. כי אבא שלי היה מהנדס אלקטרוניקה, חשמל זרם בכפות ידיו, והוא שלט ללא עוררין בכל מה שקשור בשקע ותקע. אבל אני החלטתי שאני מחליף את התאורה המכוערת במסדרון הדירה החדשה, ושכמה מסובך זה יכול להיות. בודקים איך מורכב, מפרקים, מרכיבים בדיוק אותו דבר. זה לקח קצת זמן, מספריים שימשו כמברג, זה לא עבד בהתחלה, אבל כשהכול נגמר לחצתי על המתג ויהי אור. ולא התחשמלתי אפילו פעם אחת. היה לי ברור שאבא היה עושה את זה טוב ומהר יותר, אבל יכולתי לדמיין אותו מניד ראש קלות בהערכה. 

וכך, כשהמנקה סימסה שהיא זיהתה נזילה בשירותים, ניגשתי בצעד בוטח אל הצינור, בלי לסגור את הברז קודם, והושטתי יד כדי לחזק אותו בגבריות בוטחת ולפתור את הבעיה כמו האלפא שאני. 

שנייה לאחר מכן מצאתי את עצמי אוחז צינור פועם שמשפריץ מים כמו גייזר מטורף לכל עבר. אחוז פניקה פתחתי את החלון וכיוונתי את הזרם החוצה. אני רק יכול לנחש איך זה נראה לעוברי אורח תמימים. שלחתי יד לסגור את הברז, רק כדי לגלות שהוא תקוע וחלוד. משכתי את הצינור פנימה, מים ניתזים לכל עבר, וניסיתי בבהלה להבריג אותו חזרה. הוא לא גילה נכונות, והאפקט היה של מזרקה דקורטיבית שמשפריצה לכל עבר בלי סדר והיגיון.

השארתי את הצינור חצי מוברג ורצתי לחפש פלאייר. ביד אחת אחזתי בצינור, מנסה לצמצם את אשדי המים, ובשנייה סובבתי את הברז עד שימית אלפיים הפכה לכנרת בסוף קיץ שחון. לא נותר אלא להתחיל ולהספיג את המים ולמצוא מקצוען שיתקן. עמדתי רטוב עד לשד עצמותי בתוך שלולית גדולה ושמעתי את אבא שלי מתפוצץ מצחוק.

האלכימיה של לזוז לפי הקצב

סיפרתי בארוחת ערב שהלכתי למסיבה במועדון ונגה תהתה בקול אם אני בן 17. שקלתי לציין שהכניסה למקום מוגבלת מגיל 23 אבל התאפקתי. היא חושבת שאני פאתטי, לי לא אכפת.

הייתי במסיבות כאלה בעבר. לא הבנתי את הפואנטה. שותים קצת וזה נחמד, המוזיקה מניעה את האגן אבל די מונוטונית, כמה זמן אפשר לבלות ככה? נקסט. לא בשבילי.

כרגיל, התברר שהחמצתי את הנקודה. לאירועים האלה יש מרכיב שלישי, בנוסף למקום ולחברה, ואם לא צורכים אותו זה לא זה. ברגע שהבנתי – שני עשורים מאוחר מהנורמה – ראיתי פתאום את המציאות מזווית אחרת, קצת כמו לקחת את הגלולה האדומה ב"מטריקס". פתאום שמתי לב לתורים הארוכים לתאי השירותים, ואיך נכנסים אליהם קבוצות קבוצות כדי להתארגן ולהסתדר. פתאום הבנתי איך אפשר לרקוד שעות וכמה זה כיף. זה היה קצת כמו בפרק של "הסימפסונס" שבו הומר מפסיק לשתות בירה ומגלה שבייסבול זה משחק משעמם, אבל הפוך.

לפי הניסיון הקצרצר שלי במסיבות המתכון חייב לכלול כמה מרכיבים. אם המוזיקה גרועה או אם החברה לא מוצלחת שום דבר לא יעזור. זו לא רק כימיה, זו אלכימיה, סינרגיה, שילוב. כל המרכיבים צריכים להיות שם כדי שהקסם יתרחש. המקום המה אנשים בגילי. כלומר היו גם המוני ילדים, אבל גם פרצופים שראיתי בחצר הגן או בית הספר, מביאים ולוקחים ילדים. התחושה לא היתה שהיי, אנחנו כבר לא בקנזס. זה היה לגמרי מיינסטרים. 

בארוחת ערב משפחתית, כששיתפתי וסיפרתי קצת, עלתה השאלה למה צריך את זה בכלל. האם זה לא עצוב שאנשים צריכים עזר חיצוני כדי לשמוח. ישבנו סביב שולחן עמוס פחמימות מתוקות, מזגן על הטמפרטורה הנכונה, ואור ומקום לרוב. והיינו ביחד ושמחנו על זה, ואולי היינו שמחים גם אם היה חשוך, חם רצח כי אוגוסט ומשבר אקלים, ובלי פירור לאכול. או שלא. אי אפשר לנתק את הפנים והחוץ, את הדיאלוג בין מה שקורה אצלי בפנים ומה שמתרחש בעולם שסביבי. אפשר להצמיד לזה תוויות של גיל, פאתטיות, וסטיגמות אחרות. אז מה.

כבר כתבתי על היחס העקום של החברה לסמים. בסופו של דבר זה עניין של אופי, מינון ואחריות. כולם משתמשים בעזרים חיצוניים כדי לווסת את מצב הרוח. זו יכולה להיות כוס יין אחרי העבודה, מוזיקה, חברים טובים בעיתוי הנכון או אמונה באל פרי הדמיון האנושי. אנשים צורכים משהו חיצוני כדי לשמוח, לא לאבד תקווה, להמשיך הלאה. אבל אמצעי העזר לא יעבוד בלי יסוד בסיסי שנמצא עמוק בפנים. אלכוהול, סמים, דת – אם אין להם נקודת אחיזה בנפש פנימה הם לא יספיקו. אם כן, יהיה שמח.

דברים שאפשר לעשות בגיל 16

תומר בן 16, ומספרים זה כמו אלוהים – בני אדם המציאו אותם ואז שיעבדו את עצמם להם. אלוהים נותן לאנשים מסגרת לאהבה, שנאה, גזענות, כל אחד ומה שמתאים לו. מספרים מספקים מסגרת לחגיגות, לאבל, לנתינת רשות והטלת אחריות. יום הולדת, בר מצווה, יום שנה למות, יום נישואים, כך וכך שנים לגירושים. אבל תומר בן 16 ואני לא עומד בזה.

יש עניין פרקטי במספרים. 16 לתעודת זהות והאפשרות המפתה לעבוד ולעשות קצת כסף. 16 ותשעה חודשים לרשיון נהיגה. 18 להצביע – פעמיים תוך שנה אם אתה ישראלי! – להחזיק נשק ולשתות באופן חוקי. שוב, אם אתה ישראלי. כי מדינות ותרבויות מתייחסות כל אחת קצת אחרת למספר. החניכים של נגה מארה"ב הפכו באבחת טיסה לא קצרה לחוקיים, הרחק ממגבלת ה-21 של אמריקה.  

מה עוד: 23 להיכנס לבלוק, 40 להבין שהמוות באמת יקרה מתישהו, 67 לשלישי בשלייקס והנחה בתחבורה ציבורית ועוד ועוד ועוד. מספרים עוזרים לכמת ולנהל ריבים. כל אחד והמספר שהולך לו טוב עם "אתה כבר לא ילד, אפשר לצפות ממך ליותר". מספרים מכתיבים מתי לתת פחות, לדרוש יותר. מתי להיכנס לחרדה מצו ראשון, מתי להציק לגבי קצת יותר רצינות בלימודים, מתי להפסיק להציק. כאילו שזה משנה. 

ואני לא מצליח לחמוק מדיקטטורת המספרים. אני מתרגש ונעצב וחו אימה קלה שם מאחור, בחלק המעורפל של התודעה. כבר קבענו ללכת ביחד להוציא תעודת זהות, יש לו תוכניות לעבוד, בקרוב יגיע הצו הראשון. המון צעדים קטנים וסימבוליים בדרך לניתוק הגדול, ליציאה מהבית, לאבדן השליטה שהיא כבר בחלקה הגדול אשליה. 

לפני שתי דקות ליוויתי אותו לכיתה א', וכשהגיע הזמן לעזוב אותו שם לבד שאלתי אם הוא יהיה בסדר. הוא הסתכל עלי ושאל "למה שאני לא אהיה בסדר?", במה שאז לא ידעתי עדיין שהוא קלאסי-תומר. בעל תושיה, מסתדר, בלתי חרד בעליל. ולא ידעתי גם שאני פחות שואל אותו ויותר את עצמי. הוא יסתדר לבד? איך בדיוק, בלי הורה שמלווה ושומר ומגונן. זו שאלה אנוכית, שאלה של הורה שרגיל להיות שמש העמים של ילדיו, ומתחיל להבין ולו חלקית שתקופת השלטון המסוימת הזו מתקרבת לקיצה. 

תומר בן 16 ומקסים וחתיך והייתי רוצה שיישאר קטן עוד טיפה, מה אכפת לו. זה לא שהוא צריך אותי כמו שאני רוצה עוד קצת מהילד שידע שלא תהיה לו בעיה להתמודד עם כיתה א'. 

עניין של גבריות מורכבת

בסוף הרכבנו את הרהיטים לבד. שילמתי לאורזות מקצועיות ולמוביל ומי שלא יהיה כדי להקל לעצמי על החיים, אבל ברגע שפרסמתי בפייסבוק שאני מחפש מרכיב לרהיטי איקאה גורלי נחרץ. המתקפה על הגבריות שלי נפתחה, והתקפלתי.

אני שונא את איקאה. אני שונא להרכיב רהיטי איקאה. זו לא גזענות, אני לא אוהב להרכיב גם רהיטים ממוצא  אחר. איני חש חדווה ארוטית כשאני אוחז במברג, אין לי לדרמן, לא מבין בזה. זה ככה מילדות, לא מעכשיו. תמיד העדפתי את פליימוביל, גרסת העצלנים ללגו. 

אבל ההפצצה התחילה בפייסבוק ועברה גם לערוצי תקשורת אחרים. היו גם צדיקים ששלחו מספרים של מרכיבים, ומולם אנשים שהתפלצו מעצם הרעיון, כולל רמיזות על ההשפעה של צעד נמהר כזה על הסקס אפיל שלי, כאילו שלהרכיב שידה עם שם של סוכן ביטוח שוודי מעיד על יכולות  מיוחדות במיטה.

ואני לא עמדתי בזה. כי לארוז זה דבר אחד, אבל כשמגיעים למחוזות ההברגה דורסים ברגל גסה את טריטוריית הגבריות, סוואנה בוגדנית וטובענית שאין לדעת מה יתרחש בה. והספקות התגנבו ללב, ובאמת כמה זה מסובך כבר, ואולי באמת גבר אמיתי נמדד ביכולתו לחבר זה לזה חלקי שולחן קפה מעיסת שבבי עץ

היחסים שלי עם איקאה הם, בהיעדר מילה אחרת, מורכבים. אני שונא את איקאה כי היא המונית, כי כולם שם, כי היא מכלאת בקר שמובילה אותי בנתיב אחד שאין בלתו. אני מתעב את העובדה שהגעתי לשם רק כי זה זול, ושההרכבה העצמית היא חלק ממה שהופך את המחיר סביר לשכמותי. אני שונא את ההוראות שלהם שמחזיקות לי את היד כאילו הייתי ילד טעון טיפוח, כך שגם בסוף, אחרי שהצלחתי לסיים את המלאכה, אני מרגיש בה בעת גאה ומגוחך. 

ומה לכל זה ולגבריות? מדוע אני מגדיר את הגבריות שלי באמצעות כלי עבודה?. למה אחד מרגעי השיא שלי כאב לבן היה הרכבת מערכת תופים אלקטרונית. לדעתי, לא לדעת הבן, כן? אבל אני לכוד ברשת. גבריות = מקדחה רוטטת בעוצמה. 

נשברתי, והחבר הכי טוב שלי הגיע לסייע ביום המעבר עצמו, ואכן תוך ארבע שעות בערך הצלחנו לבנות שני שליש משידת טלוויזיה שמי ייתן והשטן יעניק טיפול אישי צמוד למתכנן שלה. כן, אחד החלקים היה פגום ומנע את השלמת העבודה, אבל גם בלעדיו זה היה תענוג מפוקפק של ניסוי טעייה, ואז עוד קצת טעייה, כי פאקינג סקנדינבים והרהיטים המודולריים שלהם. זה נעים כשחבר נחלץ לעזרה, זה מעצבן להרכיב רהיטים, ואת גבריות המקדחות והמברגים אני משאיר למישהו אחר.

מה שעובר עלי

פעם, כשהתגרשתי, חליתי לפתע. ללא סיבה נראית לעין. כמה שבועות אחרי שנגמרה כל הסאגה שכרוכה בתהליך הכואב והמסובך הזה, התעוררתי בוקר אחד והצטמררתי מקור. למחרת החום שלי טיפס כבר אל פסגות ה-40, ויהי ערב ויהי בוקר וביום השלישי הייתי באופן פלאי בסדר. 

לקח לי זמן להודות, ולו בפני עצמי, בסיבה האמיתית למתקפת החולי הזו. אני הרי לא חולה, פעם בכמה שנים איזה חום ייצוגי, שפעת, לא מעבר. לא נותר מנוס מלהכיר במציאות – הגוף שלי חיכה בשקט עד שהכול ייגמר. הטלטלות הנפשיות, מעבר הדירה, ההתמודדות עם ההורים, הילדים, השבר הפנימי, העולם. ואז, אחרי שהסתכל ימינה ושמאלה ווידא שאפשר, ביצע קריסה מפוארת. לא רעיון רע תכל'ס.

יש לי חבר שבמהלך לימודי התואר שלו טען שהוא לא מתרגש ממבחנים, לא נלחץ. אשתו סיפרה שזה נכון, אבל בכל ערב לפני מבחן יש לו חום נמוך, ככה בקטנה. מה שמקסים בעיני בכל זה הוא ההפרדה, הנתק בין הגוף למוח. ההיבריס שגורם לנו לחשוב שאנחנו בשליטה, שהרציונל ינצח. בסוף הגשמי לוקח פיקוד. 

מרצה שחיבבתי באוניברסיטה טענה שהבעיה של המערב היא חוסר התייחסות לרגש ככלי לקבלת החלטות. אני מניח שככה זה כשמתעקשים להיצמד להיגיון, להיות נאורים, לבטל את סערות הנפש. בסוף משלמים על זה, כך או אחרת. הביולוגיה דורשת את שלה.

אחת השורות שאני הכי אוהב בשיר ישראלי היא "שלושה ימים ללא שינה, ועוד לא חושד", מ"הדרכים הידועות" של שלום חנוך. כל מי שהיה מאוהב או עבר דירה מכיר את התופעה הזו. אני כרגע באופציה ב'. רק בימים האחרונים אני מוכן להודות שאני חווה חוסר ריכוז, חוסר שינה, חוסר מנוחה, והסיבה היחידה הנראית לעין היא מעבר הדירה המתקרב. זה לא הגיוני. אני בסך הכול מעביר חפצים מדירה תל אביבית אחת לאחרת, באותה שכונה. ועוד משתדרג. אבל ההיגיון זוכה כנראה להערכת יתר. אין מנוס אלא לחכות לבירה על המרפסת (תהיה מרפסת!) בדירה החדשה ולרפיון נעים בכתפיים ושינה מתוקה. 

וגם: לא יהיה פוסט שלישי ברצף על המעבר, בי נשבעתי. אולי. 

מה שעובר איתי

התחלתי למיין וזה הורג אותי. אחרי מעבר הדירה הקודם, טראומה בפני עצמה בחודש הגרוע בחיי, נשבעתי שבפעם הבאה זה יהיה אחרת. המשמעות המעשית היא כסף, במקום לארוז בפניקה מתגברת נוכח דדליין מתקרב משלמים למקצועניות אריזה, משלמים למוביל, משלמים על הכול.

אבל מהסלקציה אי אפשר להתחמק: מסמכים, תבלינים, רחפן שלא ריחף כבר שנים, דיסקים, די.וי.די, שרידים פרה-היסטוריים. כל כך הרבה רכוש שאגרתי. או בעצם שחששתי לזרוק. מי יודע מתי אזדקק לו לכבל הזה, לתעודת האחריות ההיא. שנים של דחיסה  למגירה שאפשר להפוך ולחפש בה ביום פקודה. ועכשיו – יאללה לפח.

והצעצועים? לתרום, לזרוק, להשאיר? בת השבע מתעבת שינויים, והדרך להתמודד עם האקט הטראומתי היא להעביר את העולם הישן אל הבית החדש. הצעצועים נשארים. 

אבל הספרים הם האתגר הכי משמעותי. איזה ספר ימשיך לחיות על המדף בדירה החדשה ואיזה יגווע על ספסל ברחוב? יש את הנימוק הרציונאלי – אולי איזה ילד ירצה לקרוא את הספר שכל כך אהבתי – אבל הוא זניח. אין סיבה שאדם סביר יחזיק בביתו יותר מעותק אחד של "ההוביט", אבל לי יש שלושה – שניים בעברית ואחד באנגלית – ואיני יכול לשלוח אף אחד מהם לספסל. כולם יעברו איתי דירה. זה נכון לגבי כל כך הרבה ספרים שלא אקרא שוב, לא אקריא לאיש, אבל אהבתי כל כך שפשוט איני יכול להיפרד. 

הייתי רוצה לקחת את הספרים בלבד ולהשאיר את כל השאר מאחור. כל גרירת הרכוש הזו, למה היא טובה בכלל? עניין של כסף שכבר הוצאתי ועכשיו מה, לזרוק? למה לא בעצם? האם אלו גנים של עם בפוסט טראומה, חשש לאבד הכול והיצמדות למה שכבר השגתי? למה לא לצייד כל דירה במכשירים ובחפצים ההכרחיים, לגרום לאיקאה לפשוט את הרגל, ולהעביר רק ספרים וכבלים לכל מה שיתחבר לאינטרנט. חיים בענן, בלי מוביל עצבני ובלי בלגאן.

קשה לי לעבור דירה. זה בסך הכול צעד טכני, ואני נשאר באותה עיר, אותה שכונה. אני אדם רציונלי, אתאיסט נטול אמונה. מה לי ולאנימיזם. אלא שלא מעט התרחש בדירה הזו. היא היתה מפלט אחרי פרידה טראומתית, והיו בה רגעים של אושר, ריבים, התנסויות, דכדוך, התעלות נפש ומה לא.

הדירה החדשה עולה על הישנה בכל מובן, ויימצא בה מקום לחפצים שלא אזרוק בסופו של דבר. אבל אתגעגע לישנה מאוד. החפצים יזכירו אותה, אבל זה לא יהיה אותו דבר. היי שלום ותודה על הכל.

מה שלא תדע על קפריסין

זו היתה אחת מהשיחות שבהן תומר מביט בי כאילו אני אידיוט ורק חצי צודק. יש נושאים כאלה, שחייבים לדבר עליהם ואין דרך לצאת מהם טוב. החל מקונדומים וכלה באלכוהול.

הטריגר היה האונס של התיירת הבריטית בקפריסין על ידי חבורת נערים. לפני צבא, עטופים בכל התארים המטרידים שמצמידים לחשודים במקרים כאלה: אם מישהו מספר שאתה "נורמטיבי", "בן טובים", ואולי גם "מועמד לשירות קרבי", ברכותי – אתה כנראה במעצר. ראיתי את הסרטון שבו אביו של אחד מהנערים מסביר שאין סיכוי שזה הבן שלו. הוא מכיר אותו, אם היה שומע שהסתבך בקטטה ו"דקר שלוש אנשים", היה מאמין. לגעת בבחורה? זה לא. אחלה סולם ערכים. 

אבל מהות העניין היא שכל הורה בטוח שהוא מכיר ויודע הכול על הילדים שלו, וכל הורה – כולל אני – טועה. זה לא שאני לא מכיר ויודע, זה החלק של ה"הכול". וזה הפער שנוצר כשהם מתבגרים, פרקי הזמן ההולכים וגדלים שבהם הם לא איתי, מבלים עם חברים ואנשים אחרים, קשובים וסופגים מהעולם החיצון. אני זוכר את תחושת ההקלה ששטפה אותי כשהגעתי במקרה יום אחד למקום שבו תומר העביר פעולה בצופים. הילד אכן בתנועת נוער ולא ברון סמים, איזו הקלה.

מה שמפחיד בסיפור הנערים בקפריסין הוא עניין המדרון החלקלק. ההורים לא מאמינים שהילדים שלהם אנסים. במובן מסוים הם צודקים. סביר להניח שאף אחד מילדיהם לא היה מזנק על נערה זרה בסמטה חשוכה. באותה מידה נער יכול לצאת לבלות ערב עם חברים בלי שום כוונה לשתות, ולסיים את הלילה במיון עם הרעלת אלכוהול. חברה טובה, אחות במיון ילדים, מספרת שההורים שמוזעקים לאיכילוב בשעות הקטנות של הלילה תמיד מופתעים.

כי זה מתחיל במשהו שנראה לגמרי בסדר. משהו כיפי ונעים, וכלום לא קורה. לא בכוס הראשונה או בפלירטוט השני. והצעד הבא נראה בלתי מזיק באותה מידה, ואז עוד צעד קטן ועוד חצי. ובשלב שבו מגלים שקו הגבול כבר מזמן נחצה זה מאוחר מדי. אותו קו גבול שאף אחד לא היה חושב לחצות בצעד נחרץ ובכוונת מכוון. 

כל אדם אחרי גיל מסוים זוכר את המקרים שבהם הגיב אחרת ממה שחשב ודמיין שיגיב, את חציות הגבול, התמהיל הרעיל של לחץ חברתי, תחושת ה"יהיה בסדר", וחוסר המשמעות של פעולה אחת. רק אחרי, רק כשמביטים לאחור על המכלול, מבינים פתאום מה קרה. ואז לרוב מאוחר מדי. מה שלא הצלחתי להבהיר לתומר זה שהסכנה לא טמונה בקבלת החלטה לא נכונה ולא מוסרית. הסכנה היא בלא לזהות את הרגע שבו מתחילה ההידרדרות, את תחילת המדרון. 

אמרתי לו את הדברים הנכונים. הבהרתי שאין בעולם נערה שמעוניינת לקיים יחסי מין עם 12 ילדים. גם לא עם פחות. אני יודע שהוא אדם טוב וערכי ואמפתי. אני בוטח לגמרי בילד המצוין שלי. אבל הוא עדיין ילד, ואני סומך הרבה פחות על העולם המתעתע שמסביבו.  

מסיבה של זקנים

בניגוד לנטיות הסנוביות שלי ניסיתי כמו כולם את האפליקציה המטופשת שמדמה איך תיראה כשתהיה זקן, ועל הדרך כנראה מעבירה מידע לרוסים. הדבר המתבקש היה להעלות את התמונה כאן אבל היא הפחידה אותי עד מוות. מהמסך ניבט קשיש מקומט, ספק גווייה, שדיכא לי את הצורה.

משבר גיל הארבעים שלי התמקד בוודאות שבשלב מסוים אמות. לפני כן זה לא היה ברור בכלל. לא הצלחתי לדמיין את עצמי בן ארבעים, מכאן שגם המוות לא היה אופציה. אבל הגיל ההוא הלך והתקרב והפך לעובדה על לוח השנה ויחד איתו הסוף הסופי בהחלט. ומאז זה מידרדר.

קשה לי לדמיין שינויים. אני מניח שזה אחד הגורמים לכך שמעולם לא התמדתי בחדר כושר. ההווה הוא מצב תמידי וקבוע, רק שכשאני מסתכל בתמונות מפעם יש בהן פחות שיערות לבנות ואין להכחיש את ההשפעות של הזמן. בעבודה אני מוקף באנשים שצעירים ממני בעשור, מעצבנים שמתבכיינים על זה שהם בני שלושים. זה לא עוזר. גם העובדה שהחיים שלי כיום לא מאוד שונים מאלו שניהלתי עשרים שנה קודם. אני עדיין שומע מוזיקה מז'אנרים דומים, קורא ספרים, קומיקס, גיק.

במובנים מסוימים אני חי חיים צעירים ופרועים יותר מפעם. לפני עשרים שנה בדיוק הייתי אב טרי טרי, לא שותה, לא מעשן, לא עושה סמים. חזק בבורגנות. אין ספק שאורח החיים שלי כיום מתאים הרבה יותר לגוף של בן 27. אני נהנה מכל זה, אבל תוהה כמה מהתשוקה המחודשת לחיים נובע מההבנה שהזמן קצוב. מהפחד מהסוף. לאו דווקא מוות. עוד לפני אני חושש מאובדן יכולות, מפאתטיות. קראתי אחד מהתחקירים בשקל של "טיים אאוט" על קלאברים מזדקנים מתל אביב. אנשים שמביטים בהם עקום, לא מכניסים אותם למועדונים, בטוחים שהם מאבטחים או שוטרים. 

זה נשמע לי מופרז, אני מכיר לא מעט אנשים בגילי שחיים כמוני. ועדיין, הידיעה שהכול זמני לא מרפה, ומן הסתם לא קיימת אצל בני העשרים-שלושים, כוסומו. 

שמעתי פודקאסט שלפיו עקומת האושר נמצאת בשפל בשנות הארבעים, ומטפסת חזרה למעלה משנות החמישים והלאה. הטענה היתה, בין היתר, שקשישים כבר מרגישים כמו מי שבילה במסיבה יותר מדי, ואין להם בעיה ללכת הביתה. זה נשמע לי כמו קשקוש. לא נראה לי שאי פעם ארצה לעזוב את המסיבה, וכשלא תהיה ברירה אעשה זאת תחת מחאה וקיטורים. בינתיים מחקתי את התמונה המזעזעת ואת האפליקציה, אחרי שהרוסים בטח כבר גנבו לי מהטלפון כל מה שרצו, ואני מתכנן להתעלם מכל העניין ולמצוא מסיבה לא לגילי ללכת אליה. יאללה בלגאן. 

לקחתי ילדה וחרדה וטסתי ללונדון

תנשום ותירגע קצת.

לא יקרה כלום, ואם יקרה? אז מה. התורים בשדה, האיחור, הגעגוע למי שנשאר בארץ שנייה אחרי ההמראה. ושדה תעופה שלא הייתי בו וצריך להבין איך יוצאים ממנו, איך עוברים את כל סיוטי התורים והמנהלות שאני תמיד חושד שנועדו לגבות תשלום על ההנאה האסורה שבחופש. רוצה הפסקה מהמירוץ? יש לזה מחיר, מותק.

הטיסה איחרה בכמעט שעה. המסע ללונדון משדה התעופה סטנפילד (סטנסטד? סטנסטון? נשבע שהמציאו את המקום הזה, בחיים לא שמעתי עליו) היה מפרך. נהג המונית התעצבן שחיכינו בצד הלא נכון של הכביש. חדר המלון תוכנן על ידי אדריכל כושל ואגורפוב. אבל זה לא מעניין. בת השבע היתה בטוחה שמדובר בארמון, והתפעלה מהעובדה שההגה בצד ימין. היא צעדה בחדווה ברחובות העיר כמו כיפה אדמה במעבה היער, בלי שמץ של מושג שמטר ממנה אורבים זאבים.

באנו, ראינו אותם, הלכנו לגינת משחקים

הזאבים היו האחריות שלי. אין גבול לחרדות הפוטנציאליות כשטסים עם ילדים. טיסה שתאחר עד תתבטל זה בקטנה. זה למתחילים. יום אחרי הביקור שלנו באולפני הארי פוטר פרצה בהם שריפה קטנה. חברה שלחה לי לינק וקראתי את הידיעה בחמדנות – הנה אישור לכל הפחדים כולם. יום אחד אחרי! השריפה פרצה בלילה וסביר שעד הבוקר הכול במכונה הקפיטליסטית תקתק כרגיל, בטח לא היינו מרגישים. אבל עבורי זה היה ניצחון קטן. אני לא פרנואיד.

הרכבת התחתית עצרה פעם אחת באמצע הדרך. רק שחור ניבט מהחלונות. ואולי היא לא תמשיך, אולי ניתקע כאן שעות. אולי למעלה מתרחשת רעידת אדמה, פעולת טרור, סוף העולם. למראית עין הכול בטוח, מכונה קפיטליסטית משומנת היטב שתספק כל גחמה בעבור סכום הולם ועוד קצת. למעשה, זהו גשר צר מאוד ופסיעה שגויה קטנה ואתה נופל לתהום.

לקח לי יומיים להירגע. ביום הראשון הצטיידנו במטריות, ותיק הגב היה טעון בסווטשרטים, אבל טיפה לא ירדה מהשמים. הרכבות והאוטובוסים הגיעו בזמן, אנשים נצמדו לימין במדרגות הנעות, מלכודות התיירים פעלו כסדרן. נשמתי. הילדה לימדה אותי שיעור או שניים, מהסוג שאלמד עוד בעתיד ולא אפנים כנראה אף פעם. כשנגה היתה קטנה קנינו לה צעצוע יקר. הנחנו את הקופסה על הרצפה, פתחנו, שלפנו את המתנה, והיא זחלה בהתלהבות והחלה לשחק עם האריזה. בת השבע ירדה מהגימיק היקר שנקרא The London Eye ודרשה סיבוב על ריקשת תלת אופן. זה עלה רבע, הנהג המטורף נסע נגד התנועה איפה שרק אפשר, והיה הרבה יותר כיף.

היו שיחות נפש, ארץ עיר ו-21 שאלות, זעם משותף על מסעדה מחורבנת, תורים וזמן שיעמום שהעברנו ביחד, אפס משברים. היה יקר רצח וקפיטליסטי להפליא, היה מצוין. לא החמצנו, לא איחרנו, לא רעבנו, השמים לא נפתחו. היה כיף. ביום שאחרי החזרה הביתה הרגשתי רפיון נעים בכל הגוף. לא צריך לדאוג לאף אחד, בקושי לעצמי. אני מחכה לנסיעה הבאה.

%d בלוגרים אהבו את זה: