ארכיון | the kids are alright RSS for this section

אני אוהב אותך יא מעצבנת

״את מחבבת  אותי?״ שואלת הדמות הראשית ב״ליידיבירד״ את אמא שלה. נגה ואני יושבים בקולנוע בניו יורק וצופים. על המסך האם מסבירה לבתה כמה היא אוהבת אותה. ״כן, אבל האם את מחבבת אותי?״ מקשה הבת.

הילדים שלי מאפשרים לי לבחון את שני צידי המטבע של אהבת הורים ילדים. בת השבע אוהבת אותי לנצח, אני שמש העמים שלה, היא קנאית לתשומת הלב ולזמן שלי, איזה יופי. המתבגרים כבר מזמן לא שם. אני מביט להם בעיניים ורואה קלישאה של אבא. איטי, לא מעודכן, מעצבן. ״איזה מתקשה,״ מפטיר תומר בגיחוך.

ולכן, לכאורה, קל לאהוב את בת השבע, ומתחשק להוריד כאפה לכל השאר, ואין לכאורה סיבה לכל האהבה הזאת. ככה הם רואים את זה לפעמים. גם אני חיפשתי בגיל ההתבגרות סיבות ונימוקים הגיוניים לכל דבר. איפשהו בין גיל 15 לשלושים ומשהו הנחתי שיש היגיון וקשר, סיבות ומניעים. לקח לי זמן להבין שהתוהו מושל, שרגשות מתנהלים איך שמתחשק להם, ושהרציונל זוכה להערכת יתר וליחסי ציבור מוגזמים. הרגש, מסתבר, גם הוא כלי לקבלת החלטות, אפילו אם ניסיתי להתכחש לזה קודם.

האהבה שלי לילדים שונה מכל רגש אחר. יש בה משהו ראשוני, חייתי, לא סביר. אני חושד שזה מתחיל בנוכחות שלי בחדר הלידה, איזו החתמה הפוכה שמתבצעת: במקום שהגוזל ייינעל על אמא ברווזה, אני מוצא את עצמי מאוהב לנצח בעובר פועה. יש בזה משהו פרימיטיבי. אני זוכר את התחושה שלי בכל פעם שקטנוע רועש גרם לנגה התינוקת להתכווץ בבהלה במנשא. תאוות רצח אדומה, הביאו לי את הרוכב ומצ'טה חלודה. לא הרבה השתנה מאז. כל עלבון ופגיעה בילדים שלי לוחצים על כפתור שנמצא אי שם למטה בתחתית הספקטרום, במקום הכי קמאי שיש.

מה שלא נוגד את העובדה שהם יכולים להיות מעצבנים נורא, הילדים. הם גם עלולים לפרש את עניין האהבה הזה לא נכון, כי אם אני אוהב אותם ולא משנה מה, אין לי בעצם יכולת לראות אותם באמת, לבקר אותם באמת. אין שום משקל לדעתי עליהם, למעשים שלהם. נגה ניסחה את זה יפה בתיכון, היא רוצה אישור מ"גורם חיצוני". זה שאני אומר לה שהיא מעולה לא שווה כלום.

הם טועים, כמובן. אפשר לאהוב את הילדים עד כלות ועדיין להבין שזו לא יודעת לרקוד, ושזו מזייפת. אפשר גם להתעצבן, לרצות שיעופו לחדר, לחברים, ליומיים. אז מה. זו אהבה שאינה תלויה בדבר, אבל לא אהבה עיוורת. אני רואה את החוזקות והחולשות, אני רואה אדם שלם. ואוהב את האדם הזה על אפו ועל חמתו.

חבר אמר לי פעם שילדים זה כמו סמים קשים. יקר, לא בריא, וההיי הכי גדול שיש. זה לא בלתי מדויק. אני מניח שרק כשלילדים שלי יהיו ילדים הם יבינו את מהות העניין. אני אהיה שם כדי לראות את הילדים שלהם עושים להם את המוות ולהגיד "אמרתי לכם". יש למה לצפות.

ביקור ביקום המקביל של הילדה חיילת

"וואו! יש לך מלא נמשים," אומרת בפליאה בת הכמעט שבע לחיילת ג'ינג'ית. הגענו לביקור בבסיס של אחותה הגדולה, אי שם בממש צפון. מתברר שכל חייל או חיילת בבסיס שמע על האחות הקטנה, והיא מרוצה מאוד ממעמדה כסלב.

כשעתיים נסיעה כולל עצירה לקפה, זה משך הנסיעה עד לעולם חדש לגמרי. עד לפני חצי שנה ידעתי פחות או יותר איפה חיה הבת שלי. הכרתי את החברות הקרובות שלה, חלקן עוד מהגן. יצאתי ונכנסתי בשערי בית הספר, נהניתי ממיקום טוב באמצע המיקרוקוסמוס של חיי הנגה. לא עוד. כבר כמה חודשים אני שומע על יקום מקביל שנקרא "מחווה אלון". החוקים בו אחרים, השפה בו היא ניב אקזוטי של עברית, והוא מאוכלס באנשים שאני לא מכיר. שמות שלא נדבקים לשום תמונה. עולם זר שאין לי בו מעמד. לא אזרח, לא תושב קבע, לא תושב ארעי, לא פועל זר. רק ויזת תייר זמנית.

חיילת ותיירים

זו תפנית ברוטאלית בעלילת ההורות שמבוססת על ניתוק הדרגתי. איבוד אחיזה, שליטה ומיקום בחיי הצאצאה. זה מוציא אותי מדעתי. אני מנסה לשנן שמות והגדרות. מי זו המקבילה של נגה, מה זה ישב"ס, למה אסור לי לומר "צוות" אלא "סגל". הקרב אבוד.

לבסיס אנחנו מגיעים עמוסים בציוד ומזון. נגה מתריאה שתצטרף אלינו לארוחה חיילת נוספת. מצטרפות ארבע. היה מספיק גם לעוד שלוש. סבתא שלי ניצולת השואה עם אובססיית האוכל היתה גאה. הן שבע בנות בחדר, חולקות פולקלור ענף סביב מיטות קומותיים נטולות סולם, קישוטים לחדר כדי שירגיש סוג של בית, וכמובן אוכל. בת הכמעט שבע מציצה אל תוך הארון היחיד העמוס בממתקים ומפטירה בקנאה "אתן אוכלות מה שבא לכן, אה?"

אנחנו פוגשים הורים נוספים. הם נראים כמונו, קצת נבוכים, קצת לא במקום. מתקיימים חילופי תפקידים, כאן הילדות במדים שולטות, מכתיבות את התנאים – אסור להיכנס לפני שמישהי צועקת "בן במגורים" למשל. אנחנו בעיקר ספקי השירותים. אחת השותפות לחדר של נגה נזכרת בפנים נפולות שהכביסה המלוכלכת נשארה איתה, במקום לעשות את דרכה למכונת הכביסה בבית ההורים. היא מזהירה את שאר הבנות מגורל דומה. אנחנו לוקחים איתנו את הכביסה הביתה.

נגה עורכת לנו סיור בבסיס. מעט מאוד השתנה מאז שאני נשארתי שבת. צה"ל משמר את עליבות המבנים ונביבות השלטים באופן מעורר הערכה. היא מרגישה שם בבית. והיא יפה להפליא במדים המדוגמים, והחברות שלה חמודות והאנרגיות חיוביות ונינוחות. זה ממלא אותי אושר, אבל אני רק תייר. הוויזה מוגבלת, והשעה שבה עלינו לקחת את הכביסה ולהדרים מתקרבת.

אנחנו נפרדים ליד האוטו בלי להתחבק כי הפקודות של נגה בקרבת מקום. צריך לשמור על פאסון. הן לא יודעות שלפני דקה ליוויתי אותה ליום הראשון בכיתה א', כשהיא עוד הביטה בי בהערצה במקום לגלגל עיניים. היא לא הבת של, היא המפקדת. אחרי הכול, אנחנו בעולם חדש.

 

הופעת החימום של צדקני המקלדת

ב-1989 הורשע יובל מסנר (צ'לן, מלחין וממקימי להקות "טאטו" ו"בלגאן") באונס. הוא ישב חצי שנה בכלא, השתחרר והמשיך לנגן. בשנים שחלפו מאז הוא הקים משפחה, פעל בהרכבים שונים, כתב מוזיקה להצגות רבות ולסרטים, זכה בפרסים ולא עבר על החוק. חיפשתי בנרות ראיונות שערכו איתו. לא מצאתי. בשבוע שעבר השתתף מסנר בשתי הופעות איחוד של להקת "טאטו" שנערכו לכבוד 30 שנה ליציאתו של האלבום היחיד של הלהקה, "חתוך תוכן". ברשתות החברתיות לא אהבו את זה ועלו להתקפה.

טוויטר ופייסבוק רעשו. קריאות להחרמת ההופעה, דרישות מחבריו של מסנר ללהקה, ערן צור ואלונה דניאל, להוקיע, להתנצל, לבטל. השניים נמנעו מלהגיב, צור פרש מטוויטר ומחק תגובות בפייסבוק, מה שהוסיף שמן למדורה הרוחשת. צדקני מקלדת בשלל אמצעי תקשורת לא היו מוכנים להסתפק בפחות משיימינג פומבי נוסח "משחקי הכס" בכיכר העיר.

העולם מלא אנשים שביצעו מעשים איומים, חלקם גרועים מזה שביצע הצ'לן של "טאטו", נענשו, השתקמו, והמשיכו בחייהם. בני אדם, כמו החיים, הם עניין מורכב. לא שחור או לבן. אני לא מכיר את מסנר. אולי הוא חלאה ותו לא. סביר להניח שיש בו אי אילו רבדים מעבר. בכל מקרה הוא נשפט, הורשע, ריצה את עונשו, וזכותו להמשיך הלאה ולחיות את חייו. אבל צדקני המקלדת לא מוכנים לקבל את זה. מילא טוויטר, אבל צפי סער בעיתון שמיועד לאנשים שחושבים פה ושם קובעת כי אם מסנר רוצה, מותר לו ללמד מוזיקה בבית, ורצוי רק לבנים.

צדקני המקלדת יודעים הכול. הם היו בחדר כשזה קרה, הם ריחפו מעל דוכן השופטת, הם לא למדו משפטים אבל יודעים שהיא טעתה בגזר הדין והם כתבו את הפרוטוקול שקובע מה מותר ומה אסור לעבריין לעשות במשך כל ימי חייו. הם גם יודעים איך צריכים צור ודניאל לנהוג בחברם זה יותר מ-30 שנה – לנטוש, לבייש. אולי ככה הם מתנהגים לחברים שלהם. ואולי יש אמת בטענות שלהם. אני לא יודע. היעדר הספקנות שלהם הוא שמוציא אותי מדעתי. החיבה ללפידים וקלשונים – מעניין על איזה צורך היא עונה.

ברשת קצפו כי מסנר לא היכה על חטא, טענו לזחיחות, כאילו מסנר מתראיין מעשה אייל גולן או אלאור אזריה, מקבל שערים בעיתונים גדולים וטוען שהוא זך וטהור. חשבתי על כל הדברים שמסנר היה יכול לעשות בלי לספוג את קיתונות הזעם האלה – לנהוג שיכור ולדרוס למוות קשישה, לירות בילדים פלסטינים במהלך שירותו הצבאי, למכור סמים קשים, להכות מישהו ולהפוך אותו לנכה. ואז לשבת בכלא, לחזור לחיים ולנגן בלי שאף אחד יפצה פה.

נוח, נעים ומוגן מאחורי מקלדת. אני יודע, גם אני מבלה שם לא מעט זמן. כל כך קל לכתוב, ללחוץ על כפתור, לשגר דעה נחרצת לעולם. זה מפתה, זה עושה נעים בגב, זה עונה על צרכים וחסכים. מסנר הוא לא הסיפור. הצדקנות, הנחרצות, הדיבור בכותרות בלי טקסט וסבטקסט, פרופורציות ועומק, הם העניין. האצבע המקלידה קלה מדי.

כשהגעתי להופעה לא ראיתי זכר לזעם הקדוש. אף אחד לא נטש את המקלדת כדי להגיע ולמחות בלייב. הבארבי היה מלא. עברו מאז חמישה ימים, המקלדות כבר מכוונות למטרות אחרות. כי הרי יש הרי כל כך מעט זמן, וכל כך הרבה פוסטים צודקים וקדושים להעלות.

נו רק תודיע שאתה חי

"תגיד לאמא שאני בסדר ושמטפלים בי יפה," הוא כתב. מי מטפל בך יפה מי, כתבתי לו בעצבים, השובים שלך? אחרי שעתיים הוא ענה "כן". ילד בן 15 נוסע עם חברים לישון בחוף הים ומשתמש בסרקזם בווטסאפ כי הכריחו אותו לדווח שהוא חי. אני חייב לדעת שהוא חי, מה אכפת לו? תקליד 3-4 מילים ביד שלא מחזיקה את כוס הפלסטיק עם הוודקה הזולה.

אין שם מבוגר אחראי, על החוף. הוא אומר שלא צריך, ובאמת למה צריך מבוגרים בכלל, ילד בעל זבוב שלי. כשהייתי בגילו נסעתי עם חברים לאילת. אין לי מושג מה חיפשנו שם. לא היה טלפון נייד לסמס איתו מסרים עוקצניים. לא זוכר אם התקשרנו למישהו. לא יודע אם מישהו דאג לנו, ניהל משא ומתן לחלץ אותנו, שקל לשלוח אספקה. מה כבר יכול לקרות? עבודות כפייה במק-דיוויד? שרדנו כדי לספר.

אני לא יודע אם מה שאני מרגיש זו דאגה. לילד יש תושייה, חוש כיוון ויכולות הישרדות יותר מלכל שאר בני המשפחה שלו גם יחד. הוא עם המון חברים, חנונים וסאחים בדרגות כאלה ואחרות, בחוף במרכז הארץ, לא בודד בנקודת ההשתזפות המועדפת על דאעש בסיני. זה דחף שאינו בר כיבוש, צורך נפשי בזריקת הרגעה מרחוק, שמישהו יאשר שהכול בסדר. מאוד יכול להיות שאם הרשתות הסלולריות היו מתפוגגות ולא היתה שום דרך לתקשר עם נער החוף הייתי ישן בשקט. אבל ברגע שיש אפשרות לאישור ואישוש והרגעה, היא הופכת להכרחית.

ואולי זה מאבק שליטה. אתה תעדכן כי אמרנו לך, כי אתה אולי מטפח בסתר שאיפות עצמאות, מגלגל עיניים וחושב שההורים שלך לא מבינים כלום, אבל יש לנו עוד כמה קלפים בשרוול. אנחנו מחזיקים את המושכות ולא נהסס למשוך בהן. להראות מי כאן הבוס.

זה לא משנה, אין טעם לנסות להבין את מה שאין בינו לבין היגיון דבר וחצי דבר. כשהיינו בבודפשט הגענו למעבר חצייה. הושטתי יד מגוננת לעצור את הנער בן ה-15, כאילו שביומיום הוא לא משוטט בתל אביב חופשי ונטול השגחה. הוא התעצבן, ואני נזכרתי באמא שלי עושה בדיוק אותו דבר, אוחזת בזרועי מול כביש לא סואן כשאני כבר הורה בעצמי. נזכרתי שזה עיצבן אותי, הבנתי למה זה מעצבן אותו, והיה לי ברור שאין לי שום כוונה להפסיק לדאוג, להפסיק לדרוש הודעות הרגעה, להפסיק לשלוח יד מגוננת מול המכוניות בכביש. אף פעם. יום יבוא והפיליפיני שלי יידע שצריך להרים יד כשתומר בן ה-50 פלוס מנסה לחצות. ושיסמס אחר כך כשהוא מגיע הביתה, לעזאזל.

מכתב מבית הספר של הארי פוטר

כשהיתה בת ארבע בערך הקטנה שוחחה עם צעצועי האמבטיה שלה. אני דיבבתי אותם כשענו לה. תמיד תהיתי אם היא באמת לא שמה לב שהפלסטו בו כולן עונות לה דומה לקול שלי, שלא לדבר על העובדה שישבתי לידה ושכישורי כפיתום מפוקפקים במקרה הטוב. בשלב מסוים העמדתי את העניין לבחינה. היא סירבה לחפוף ראש ואני הצעתי שנשאל לדעתן של הבובות. באופן מפתיע הן הביעו תמיכה בעמדתי, מה שגרם להתקף עצבים קל. ״לא נכון, זה אתה עושה את הקולות שלהן!״ ובכן, יודעת.

לפני כמה חודשים התחלנו לקרוא את "הארי פוטר". את הספר הראשון הקראתי, את השני והשלישי היא כבר קראה כמעט לגמרי בעצמה. אחרי כמה ימים תחת השפעת המיתולוגיה של ג׳יי.קיי רולינג ביקשה הקטנה לבדוק את תיבת הדואר. למה? סתם. וכך שוב בימים שאחרי. היה ברור שהיא מחכה למכתב מבית הספר לקוסמים הוגוורטס.כשהבנתי שהעניין מסרב לדעוך החלטתי לעשות מעשה, ובסיוע נגה כתבתי לה מכתב מהוגוורטס, בחתימת המנהל אלבוס דמבלדור. הם שמחים שהיא מגלה עניין, ובטוחים שלכשתגיע לגיל 11 (הגיל שבו ניתן להתקבל להוגוורטס), היא תתאים למוסד החינוכי המכובד שלהם.

אני לא יודע למה ציפיתי. חשבתי שזה מגניב, חשבתי שהיא תשמח, לא חשבתי שהיא תיקח את העניין ברצינות תהומית. הילדה היתה מאושרת. היא מחכה לתחילת שנת הלימודים כדי להראות אותו למורה שלה, ולהציג לחברים הוכחה שהנה, יש דבר כזה קסם. היא כבר חושבת על רכישת ציוד לתחילת שנת הלימודים הראשונה, אי שם בגיל 11. היא הודיעה לי שאיאלץ לטפל בזמן החופשות בינשוף שלה (קוסמים משתמשים בינשופים כדי להעביר דואר). היא אמרה לאמא שלה במבט נוגה שתתגעגע אליה כשתלמד להיות מכשפה באנגליה.

אני לא בטוח שאני מבין מה קורה כאן. האם מדובר באמונה תמימה או בגירסה מתוחכמת יותר לצעצועי האמבט, במשהו שהוא מעין אשליה עצמית. אני בעיקר תוהה מה תחשוב כשתסיים לקרוא את הספרים. אזהרת ספוילר, אם טרם קראתם עצרו כאן – דמבלדור, שחתום על המכתב שקיבלה, מת בהמשך. מה יקרה כשהיא תגלה את זה? מה יקרה כשתגדל קצת ותפיסת המציאות שלה תתגבש? האם המכתב גירה את דמיונה ויהווה זיכרון משעשע ומתוק, או שהוא מבוא לאכזבה ומפגש עם קרקע המציאות הקשה?

אני אוהב את סדרת הארי פוטר. מעבר לעושר ההמצאות (והגניבות המוצלחות משלל ספרים ואגדות) הלב שלה נמצא במקום הנכון, והיא מעבירה מסרים חינוכיים בלי להיות דידקטית או מתנשאת, ומבלי לוותר על הנאה צרופה. אני שמח שהקטנה קוראת אותה וחושב שהיא תעשה לה רק טוב. נותר רק לקוות שהמפגש בין הדמיון והמשאלות למציאות יסתיים ללא נזקים ושברון לב.

מה שקורה בבודפשט נשאר בבודפשט

  • בתור הארוך שבכניסה לפסטיבל "זיגט" עומדת בחורה יפנית במעין אוברול שהחלק העליון שלו הוא גופייה והתחתון הוא, בהיעדר הגדרה אחרת, חוטיני. אף אחד לא מסתכל כי זה לא לעניין, אבל כולם מסתכלים. אני מניח שגם בני המתבגר. בפנים יש המון אנשים. מכנסיים קצרצרים חושפים פלחי ישבן, בגדי ים זעירים, גברברים עם קוביות בבטן ובלי חולצה, עור חשוף מכל עבר, גופים שנעים ומתחככים. אבל אני מניח שזה הדבר האחרון שמישהו רוצה לשוחח עליו עם אבא שלו, אז אני שותק. ומסתכל.

  • אנחנו משוטטים בין שלל הבמות ונופלים על הופעה של משהו שנראה כמו להקת צוענים שמחה במיוחד. תומר מצטרף למפזזים ואני אחריו, וכשמנהיג הלהקה, חצוצרן עם קוקו בלונדיני, קורא לקהל להצטרף לשירה תומר הולך על זה. הוא מסביר לי שבצופים כשמישהו מתחיל מוראל חייבים להצטרף אליו, ולא משנה כמה זה אידיוטי, כדי לא להביך או לבייש אותו. תמיד תהיתי לגבי הצופים, איפה בדיוק הערכים, מה הם מלמדים את החניכים שלהם, באיזה מטען הם מציידים את הבן שלי. ובכן, אני מתחיל להבין. קצת עכשיו, ועוד יותר בהמשך הערב.
  • השמים כחולים וחמסין. הרמקולים מכריזים על גשם כבד שצפוי בין שש לשמונה בערב. נו באמת. אני מתעלם. השמים מתקדרים בסביבות שש, וחמש דקות אחר כך תומר ואני רטובים עד לשד עצמותינו. את תומר זה לא מעניין. שעתיים וחצי לפני ההופעה המרכזית אנחנו תופסים מקום קרוב לבמה. אני שורד בקושי את ההופעה של "דה וור און דראגס", בזמן שתיירים מכל העולם דוחפים אותי, שופכים עלי בירה, נשענים עלי. שני ישראלים בתלבושות מלאות של ספיידרמן עוברים אותנו בדרך ליעד לא מוגדר. לפחות הגשם פוסק. כמו שדני גלובר אמר אני כנראה זקן מדי בשביל החרא הזה, ואולי אף פעם לא הייתי צעיר מספיק. תומר לא מוכן לזוז אחורה, הוא יביט לאלכס טרנר בלבן של העיניים. אני שואל אותו אם הוא יסתדר בלעדי. ברור שכן. אני מפלס את דרכי החוצה מתוך הקהל ומתוך התקף חרדה קרב ובא.

  • אלכס טרנר נראה כמו כוכב רוק, זז כמו כוכב רוק, יודע שהוא כוכב רוק. שאר הלהקה מרגישה נוח מספיק להשאיר לו את הזרקורים ופשוט לעמוד על הבמה ולנגן. הם מעולים, אבל התחושה היא שאני צופה במקצוענים שלא ממש אוהבים את מה שהם עושים. הם באו לדפוק כרטיס, לעשות את היומית. יש יותר מדי הפסקות בין השירים, והתקשורת עם הקהל עקרה. ועדיין, המוזיקה מעולה, הסאונד מצוין, הקהל עף. אחרי שהכול נגמר אני עושה את דרכי בין המוני האנשים, מדשדש בבוץ שהשאיר אחריו הגשם, לנקודת המפגש עם תומר.

  • הוא באקסטזה. איך היה לו בלעדי? קל יותר. הוא ידע שאני לא שם לדאוג לו והרשה לעצמו לרקוד עם אנשים זרים, לשיר איתם. נסחף קדימה ואחורה, קרוב קרוב לבמה. הוא צופיפניק, מה לו ולרתיעה מההמון הזועם, ממגע עם הקבוצה, מהיסחפות. מה לו ולציניות, מודעות יתר, ריחוק של ספק התנשאות ספק ביישנות. איזה כיף לו.
  • הוא לא מתרגש מהמסע הארוך חזרה למלון, שכולל המתנה לאוטובוס שמבושש לבוא, ואז מגיע צפוף כמו קרון לאושוויץ ביום עמוס במיוחד. יש לו סבלנות, הוא יודע שיהיה בסדר. כך גם למחרת כשאנחנו יושבים שעה וחצי במונית מחוץ לשדה התעופה, שנסגר בגלל אירוע בטחוני. נהג המונית נעזר בגוגל טרנסלייט כדי להסביר שמצאו שם Radiant matter. או שהוא התבלבל עם חומר רדיואקטיבי, או שלהונגרים יש בעיה עם עודף נצנצים. אני בלחץ אטומי. תומר אדיש. בסופו של דבר הטיסה מתעכבת בשעתיים אבל אנחנו יוצאים משם. המטוס מלא ישראלים, שתכף מתגייסים או זה עתה השתחררו, וחוזרים מהפסטיבל גם הם. אני יכול לדמיין את תומר עם חברים במתחם האוהלים של "זיגט", בז לאיתני הטבע, נדחף הכי קדימה שאפשר לבמה. לא מקטר, לא מוותר.

  • בנקודה מסוימת בתחילת המסע שלנו לבודפשט, כלומר לפסטיבל "זיגט", כלומר להביא את תומר הכי קרוב שאפשר ל"ארקטיק מאנקיז", הוא מעיר לי בעדינות שאני מקטר. ברור שאני מקטר. זו תמיד נראתה לי זכות אנושית בסיסית, מה גם שאני טוב בזה. אבל פתאום זה טרחני ומיותר כי אין לי פרטנר – תומר לא מקטר. מקסימום מודיע שהוא עייף או רעב, וגם זה רק אחרי לפחות חצי יום בלי שינה או מזון. הוא חיובי להחשיד. הוא מתלהב מהנוף, מהאוכל, מהמלון, מהכול. מוטציה גנטית של אור ושמחה ומיקוד ותושייה וחיים בהווה. הוא בא לראות את המופע של אלכס טרנר. אני מבין שבעצם באתי להביט בהערצה בו. 

בשבחי הנחמדות

אי אז, מזמן, בימים האפלים והנפלאים של היותי עיתונאי, אמר כתב אחד לבוסית שלי שאני מאוד נחמד. נעלבתי. אף אחד בעיתון לא התכוון לשום דבר טוב כשהוא השתמש בתואר "נחמד". הכתב ההוא, איש בעל הערכה עצמית שאינה מחוברת למציאות, לא אהב את איך שטיפלתי בטקסט שלו, ושלף את הסופרלטיב במסגרת שטיחת טיעוניו מול הממונה עלי. רוצה לומר: אין לו מושג מה הוא עושה אז שיוריד את הידיים מהכתבות זוכות-הפוליצר-בפוטנציה שלי.

יצא לי לעבוד עם מגוון נרחב של פסיכופתים בימי בעיתונות. צרחות, קללות, זלזול ואנטיפתיות לא באמת הטרידו מישהו מהממונים, אלא אם הגיעו לכדי אלימות קשה. לא סתם איזו דחיפה, כן? רוצה תגובה מההנהלה, תנגח במישהו. אחרי עבודה עם מנהלת פרויקטים שהתנהלה כמו גודזילה ביום רע במיוחד בפרברי טוקיו, פניתי אל המנהל שלה. הוא הסביר לי שאין מה לעשות, ככה זה גאונים. אתה חותם על עסקת חבילה כשאתה יוצא איתם לדרך אל עבר פרויקט חדש – יום אחד הם ישלפו רעיון מבריק, יום אחד הם ישליכו עליך עצם קהה ויילכו הביתה בזעם. וואלה, אמרתי לו ולעצמי. כנראה שזה נכון, ואיזו באסה שאני סתם איש נחמד.

איש לא נחמד

ואז עברתי להייטק. וכולם היו נחמדים. ממש. באופן שעורר בי חשד, כמו משפחה בסרט אימה שעוברת לבית יפה ושקט מוקף בשיחי בוגנוויליה ושכנים מאירי פנים שברור לך שלפחות אחד מהם מחזיק מצ'טה בארון ושלדים במרתף. אבל זה נמשך, ונמשך. יום אחד ישבתי עם חבר צוות במשרדה של המנהלת שלנו וניהלנו דיון לגבי פרויקט הייטקי כלשהו. קצת אחר כך היא קראה לי שוב למשרדה והתנצלה על העובדה שבמהלך הדיון הטונים שלה עלו קצת. לא היה לי מושג על מה היא מדברת. זה היה כמו לצפות בסאטירה מוגזמת על קנדים.

לפחות בשתי חברות ההייטק שצלחתי עד כה נחמדות היא אמצעי, נכס, משאב. מכנים את זה בשמות אחרים. מדברים על "תקשורת", על "כישורי בני אדם" בתרגום חופשי. מכמתים את זה, מציינים את זה בהערכה החצי שנתית, זה יכול להשפיע על המשכורת. האנשים ההם מהעיתון, הגאונים עם הרעיונות המבריקים שמקציפים קצת בפה בכל ירח מלא, לא היו שורדים יום בעולם החדש. וזה הגיוני. נחמדות מייצרת סביבת עבודה נעימה יותר, יעילה יותר, שמבזבזת פחות זמן על ריבים וויכוחים ותחרויות למי יש יותר גדול.

ועדיין נחמדות זה לא סקסי. תשאלו כל טינאייג'ר והוא יענה לכם בפרצוף זועף. אני חושב על התכונה הזו לא מעט בזכות המתבגרים הפרטיים שלי, שלא מאוד מעריכים נחמדות, לפחות לא כשזה מגיע להורים שלהם. מול העולם שבחוץ הם משתמשים בה קצת יותר, אבל אני לא בטוח שהם מבינים עד הסוף את הערך והכוח שגלומים בה. את היכולת שלה להוציא מהזולת שיתוף פעולה, לרכך אותו, לחדור את שריון חוסר הביטחון והפגיעות הקודמות שהוא עוטה. את החשיבות שלה למהות של להיות בן אדם.

גם בעיתון, כשעבדתי עם כתבים עתירי אגו עד להתפקע, סביר להניח שהצלחתי לגשר על פערים ולשכנע אותם לקצץ קצת את יצירות המופת שלהם, או להביא פרט חסר או ציטוט נוסף, כי הייתי נחמד. בסופו של יום מפרך ומעצבן אנשים יעדיפו לשתף איתך פעולה אם אתה מחייך אליהם, אמפתי כלפיהם, מנסה להתפשר. יש מספר מקצועות שבהם נחמדות היא חיסרון – כתב חוקר, קטגור, רוצח שכיר. כל השאר? שיחייכו קצת יותר.

גבר אחי

לפני כמה ימים התווכחתי עם חברה על ג'ון וויין. זה התחיל מדיון על מגדר ופוליטיקלי קורקט כי להט"ב וזה והגיע לג'ון וויין, ה-גברגבר. היא אמרה שהוא בטח הצחין מזיעה. היא מעדיפה מטרוסקסואלים.

אחר כך התחלתי את העונה השנייה של פאודה וחשבתי שאני רוצה להיות ג'ון וויין, במובן הכולל של התשוקה הגברית המסוימת הזו. ג'ון וויין הוא הארכיטיפ, האב הרוחני של הגבר 

המערבי הקשוח לדורותיו. בשנות נעורי אלה היו שוורצנגר וסטאלון ולרגע ברוס וויליס. בפאודה מתקיימת אותה תבנית, כאילו לא השתנה דבר. גבר אמיתי הולך עם אקדח תקוע בחגורה מאחור, מדבר קצר, אומר אחי, הורג בלי למצמץ אבל רק כשצריך ובוכה עם הגב למצלמה.

רוב ילדותי, רוב נעורי, רוב חיי עברו במודעות לחוסר ההתאמה שלי לתבנית. הכללים לא היו כתובים בשום מקום אבל ברורים לי לגמרי. לא הייתי טוב בכדורגל או כדורסל, לא הרגשתי נוח להוריד חולצה על המגרש או על החוף או בבריכה. לא היו לי חבר'ה, לא הבנתי במכוניות. אני זוכר את המורה לנהיגה שלי מתפלץ כשחלקתי איתו את העובדה הזו, מסרב להאמין. הייתי תלמיד טוב, היו לי חברים, קראתי המון ספרים ובאופן חצי מודע תהיתי מה כל זה שווה אם אני לא יודע ללכת מכות או לתקן דברים.

גיבורי התרבות שלי, מנגד, היו מן הסתם מזהים את המודל המדויק של רכב חולף רק לפי צליל המנוע וגם זה תוך כדי חילופי אש כבדים. בספרים ובסרטים הם היו זריזים על ההדק, מיומנים בחרב, עמידים מול כל פגיעה. לא היתה להם בעיה להוריד חולצה, לשלוף כדור תועה מהכתף באמצעות סכין חלוד, לקלל ולהמשיך הלאה. הם לא התלבטו, לא סבלו ממודעות יתר, לא העסיקו את עצמם בתהיות על מה בנות חושבות עליהם. או אם הן חושבות עליהם. והם היו חרב פיפיות: האנטיתיזה לכל לבטי המתבגר שלי היתה מצד אחד מפלט, ומצד שני רק חיזקה את התחושה שאני לא עומד בציפיות של קהל לא ברור.

העובדה שמעלי ריחף זכרו של אב גיבור מלחמה לא עזרה. הוא היה קרבי וגילה אומץ תחת אש, אני הייתי בחיל האוויר וגיליתי להקות רוק חדשות במגורים הנוחים של היחידה המפונקת שבה שירתתי. אחלה מוזיקה, אבל מה עושים עם כל הטסטוסטרון הזה?

מחכים, מתברר. כמו רוב הדברים בחיים אין פתרון, יש רק את הזמן שעובר. נשים, מתברר, מחבבות גם גברים שלא מסתובבים עם קרקפות בחגורה. העולם האמיתי לא מתגמל רק מצ'ואים בעלי יכולות ורבליות מינמליות. וכמו בתחומים אחרים, הדברים שמציקים ומטרידים לא נעלמים, אבל מאבדים את החדות והעוקץ.

ונולד לי בן, עוד חרדה גדולה שהסתובבתי איתה – אני אצטרך להיות מודל לחיקוי? איך בדיוק? ובכן גיליתי שאפשר לגדל אותו גם בלי לשחק המון בכדור ולקדוח רנדומלית בקירות, והוא יצא ממש בסדר. ועדיין, כשאני רואה את בני המתבגר טס על אופניים עם חברים, או חוזר מיוזע וחתיך מאימון קרב מגע, משהו ראשוני ורדום בי מתעורר ומתרגש, כמו מגיב לצליל בראשיתי: וואלה, איזה גבר.

אי אפשר לחזור הביתה

כשהייתי חייל למישהי מהיחידה היו כבלים פיראטיים, טרנד נפוץ באותה תקופה חשוכה. מדי שבוע היא הגיעה לבסיס עם קלטת וידאו ועליה פרק של "טווין פיקס", ויחד איתה ועם צמד שותפים קבועים היינו מתיישבים במועדון היחידה בסוף היום לצפות בחרדת קודש. לסדרה המקורית היו שתי עונות מוזרות ומסעירות וסוף דיוויד לינצ'י מטלטל ומטריד ששלח את אחד משותפי לצפייה להתקף זעם ואבל. וזהו. נותרנו מתגעגעים ועצובים.

סיימתי עכשיו את העונה החדשה שנוצרה לסדרה ב-2017. יצא לי לראות לא מעט המשכונים שצצו שנים אחרי המקור, רימייקים, פריקוולים ועוד כל מיני כאלה. סבלתי בטרילוגיה השנייה של "מלחמת הכוכבים", והתעודדתי מעט מההמשכונים החדשים. התפלצתי ב"אינדיאנה ג'ונס" האחרון, נחרתי בבוז מול הרימייק של "קרטה קיד" והתמוגגתי מסדרת הטלוויזיה שנוצרה כהמשך של הסרט המקורי. אבל "טווין פיקס" היתה לי אחרת. אולי כי צפיתי בגירסה החדשה בנקודה מסוימת בחיים, אולי כי דיוויד לינץ'.

העניין הוא כזה: כל החזרה הנוסטלגית הזו לעבר חופרת בפצע האנושי הקולקטיבי שהוא הרצון לחזור הביתה. אלא שאי אפשר לחזור הביתה כמו שאי אפשר להיכנס בדיוק לאותו נהר פעמיים, זה החיים עצמם. הכול בתנועה, זז ומשתנה ללא הרף, וכולם נזכרים איך פעם היה יותר טוב. לעבר יש רק פילטרים מחמיאים, יתרון לא הוגן של מטען רגשי שחציו מדומיין. כששפילברג שולח את הארכיאולוג שלו לחבוש שוב את הכובע ולהניף את השוט, למעשה הוא לוחץ על כפתורי הנוסטלגיה, משגר זרם חמים ונעים ישר לבלוטות העונג, סם אפקטיבי ומרגיע. אלה הסממנים החזותיים, זו המוזיקה, לא צריך להתאמץ לעכל משהו חדש או להתמודד עם מכאובי ההווה, אלא רק להיסחף.

זו אשליה וזה שקר. זו התגלית של בני 18 שרוצים שאמא ואבא יעזרו ומגלים שהם לא תמיד יכולים, תגלית שמהדהדת אחר כך כל החיים. זו ההתרפקות התמידית על מה שבזמן אמת היה ההווה הלא ברור ולעתים מתסכל. אני נזכר בערגה בעולם העיתונות שנטשתי, בלי שהמודעות לכל תחלואיו ובעיותיו תפריע לי לטריפ. למה להרוס את הסטלה עם עובדות, למה להיזכר בכל מה שהיה רע ביקום תעסוקתי עם מנטליות סדיסטית ואנשים בעלי אגו קינג סייז.

דיוויד לינץ' לא מספק את הסם. הוא רק מתחזה לדילר: ב"טווין פיקס" יש את כל הדמויות שהשחקנים שלהן שרדו והסכימו לחזור, מניירות וציטוטים מהמקור, ולכאורה נראה שתהיה גם סגירת מעגל וסוף מהודק קשור בסרט. ספוילר: זה דיוויד לינץ', אין סוף כזה. התפתיתי לחפש נחמה נוסטלגית וקיבלתי את ההפך. בלי להסגיר יותר מדי פרטים, השורה התחתונה של "טווין פיקס" גירסת 2017 היא שהניסיון לחזור הביתה, לסגור דברים הרמטית, נדון לכישלון. העבר הוא העבר, על הטוב והרע שבו. תעזבו אותו בשקט ותביטו קדימה.

תל אביב – לוס אנג'לס, פחד ואהבה

הייתי היחיד שצעד על המדרכה בדרך למשרד בלוס אנג'לס.  הכביש היה עמוס מכוניות, חלק גדול מהן יקרות למראה, אבל על המדרכה הצרה לא היה איש חוץ ממני. אחר כך ראיתי זוג שב מהים והומלס בפינת רחוב.

החלופה לרחוב הסואן אך שומם היתה צעדה דרך הטיילת של וניס ביץ', העמוסה תיירים והומלסים. לא הצלחתי להחליט איזו אפשרות מאיימת פחות. המוני ההומלסים גרמו לי לחשוב על סרטי זומבים. המכוניות הנוצצות מסביב רק הדגישו את התחושה של חברה על פי תהום, דקה לפני הקריסה, והנה תכף חסרי הכול מתקוממים ואש מתפשטת ברחובות והלך על ארוחת הבוקר שלי.

אז נמנעתי מהטיילת וצעדתי ברחוב, במדבר אנושי. הרחוב היה מלא בבתים גדולים ויפים ומוזנחים ומסוגרים למראה. בתים שעוררו שאלות לגבי מה שמתרחש בתוכם, במרתפים שתחתיהם. ובין הבתים, ולמעשה בכל מקום, נפערים חללים גדולים, שטח ריק שמייצר תחושה מבשרת רעות, שרק מחכה להתמלא באנרגיה זדונית. השראה מצוינת לספר של סטיבן קינג או לסתם רוצח סדרתי. בדרך חונות מכוניות חדשות לצד קראוונים עלובים שבהם מתגוררים אלה שנמצאים דרגה אחת מעל חסרי הבית. ויש גרפיטי, המון גרפיטי, גדול ומרשים ואלים.

אני אוהב ערים צפופות ומסבירות פנים. בהתחלה חשבתי שאני רואה רק חלק קטן מעיר ענקית, אבל שיחות עם תושבי חלקים שונים של לוס אנג'לס חיזקו את התחושה: זו עיר לאנשים ממונעים. המדרכות בחלק מהרחובות הן רק הערת שוליים, או לא קיימות בכלל.

בגיל 16 ידעתי בביטחון גמור שני דברים: אני אהיה עורך דין, ולא אגור בתל אביב. עורך דין כי "פרקליטי ל"א" ותל אביב כי היא רועשת ומלוכלכת בניגוד לרעננה הנקייה והמסודרת. ואני רוצה שקט וסדר וניקיון. אני גר בתל אביב מ-1995 ולא מתכנן לעזוב לעולם. לא ברמת אביב, לא בביצרון – בתל אביב ממש, באמצע. הבנתי את סוד הקסם שברעש: שקט הוא רפש, רעש הוא חיים. באזור שבו אני גר אפשר לצאת מהבית בכל שעה ביממה ולראות ולשמוע אנשים, ולמצוא מקום פתוח. או ארבעה. תכונה והמולה. וגם אם תמצא רחוב פסטורלי ושקט תוכל לראות את הבהוב האורות ולשמוע את קולות האנשים מהרחוב הסמוך, ממש ליד. החיים מתרחשים כאן בחוץ, לא בתוך בתים גדולים ומסוגרים.

לא תמיד אני מנצל את השפע הזה, אבל מרגיע אותי לדעת שהוא קיים. ואלה הערים שאני אוהב לבקר בהן בעולם, ערים שלא צריך להתאמץ כדי לגלות אותן. ערים שמעדיפות זוג רגליים או אופניים על פני ארבעה גלגלים, שאם תצעק בהן מישהו ישמע אותך. לוס אנג'לס עשתה לי בעיקר חשק לנהוג בקבריולט אדומה על כביש מהיר לשדה התעופה וחזרה הביתה. ללכלוך ולרעש של תל אביב.

%d בלוגרים אהבו את זה: