ארכיון | the kids are alright RSS for this section

לדבר על סקס

היא נכנסה למערכת והאירה את החדר, העור שלה קרן, החיוך סינוור, השיער הבריק. לא היה ספק – היא עשתה סקס. בשלב מסוים היא לא יכלה להתאפק מלחלוק קצת עם שאר העורכים באופן ספייס. "הלוואי והייתי יכולה לספר לכם איזה לילה מעולה היה לי".

חלפו לא מעט שנים מאז אבל המצב לא השתנה. היא לא יכלה לספר אז, והיא – ואני, ואתם – לא יכולים לספר גם היום. מקובל להגיע למקום העבודה ולספר על הטיול בסופש, הסרט שראיתם, הילד שחלה. סקס היה ונשאר טאבו.

נזכרתי בבחורה הקורנת אחרי פרק של Sex Education, הסדרה החדשה של נטפליקס. סדרת נעורים שבה מדברים על סקס אבל ממש. לא רמזים, לא יופמיזם, לא אהבה ערטילאית, לא אתנחתא קומית – הסקס נמצא לגמרי במרכז, כולל התייחסות מפורשת לתנוחות ואקטים שונים, לבעיות ולמבוכה ולחרדה שהוא מעורר. יש שם תיכוניסטים שמזדיינים וכאלה שלא ומתוסכלים מזה, דיונים על איך מבצעים מין אוראלי כולל הדגמה בעזרת בננות, אברי מין גבריים בקלוז אפ ועוד.

בקיצור זו סדרה על בני נוער מוצפי הורמונים וחרמנות בסיסית נורמלית. כשאני מביט מהצד בסדרות שהילדים שלי רואים מתברר שזה מצרך נדיר. בסדרות כמו "מופע שנות השבעים", "המפץ הגדול" "איך פגשתי את אמא שלך" או "חברים" (כולם רואים את חברים, עדיין, זה נושא למחקר סוציולוגי מקיף אבל זו עובדה) סקס וחרמנות הם מקור להומור ומבוכה. הדמויות שעסוקות במרדף אחרי סקס בלבד הן לרוב דמויות משניות, או כאלה שמוצגות באור נלעג. הדמויות הנורמטיביות מחפשות אהבה וזוגיות שיגיעו עם צמוד קרקע ומשפחה סטנדרטית. יש הפרדה ברורה בין הטוב, שכולל מבט מצועף בעיניים ויאללה חתונה, לבין הרע שטוף הזימה. ועוד משהו – כמעט תמיד הדמויות שרודפות אחרי סקס הן גברים. נשים חרמניות או לא קיימות, או פשוט מצחיקות נורא, כי איזה קטע, הן רוצות מין.

בסדרה של נטפליקס השאיפה למין, לאו דווקא רק אחרי טקס וטבעת, לא מפלה בין המגדרים. ג'יליאן אנדרסון משחקת שם אם חד הורית שמביאה מדי פעם גבר הביתה, וכשאחד מאלה מגיע עם פרחים כדי לחזר היא מסבירה לו שאין לה כרגע זמן ורצון במערכת יחסים. תודה. לא מדובר בסצנה שנועדה להצחיק, או להלעיג את דמות האישה שמרדה במוסכמות, אלא בעוד נדבך בבניית דמות מגניבה ועצמאית.

שזה טוב ויפה אבל אין לי מושג איך פורצים את הגבולות האלה כאן ועכשיו. אם אגיע למשרד ביום ראשון ואתחיל לספר על הסקס המעולה שהיה לי בסופש סביר שהתגובות ינועו בין מבוכה לפיטורים. השיחות על סקס ביני לילדים דומות מאוד לאלה שהיו לי עם הורי, כלומר לא קיימות בשום צורה ואופן למעט הסבר קצר ומביך מאוד על קונדומים. לפי המבטים המזלזלים מהצד השני סביר שלא גיליתי לנמען שום דבר חדש. אני חלק מהבעיה ולא מוצא פתרון. גדלתי בסביבה שבה מין הוא משהו מלוכלך ומסקרן ולא מדובר, ואני מוצא את עצמי חלק מסביבה כזו עכשיו.

אני חי בעידן ליברלי לכאורה, שבו כל יומיים יש כתבה על פוליאמוריה, וכל שלושה מדריך על אנאלי, מחקר על פנטזיות או סרטון לוהט של סלב שדלף. ועדיין שיחות הקולר במשרד יהיו על משכנתא, האח הגדול ובני גנץ. סקס? הוא נשאר בגדר ניחוש בלבד.

בוכים מול הדגל

חיילת בפלוגה של נגה שהיא עולה חדשה פרצה בבכי בסיום אחד מימי הטירונות. מתברר שדגל ישראל גרם לדמעות לפרוץ – היא סיפרה איך במדינה שממנה עלתה יהדות היתה עניין לא פשוט, ואיך לראות את דגל ישראל מתנופף ברוח ריגש אותה עד עמקי נשמתה.

לי, הדגל לא מזיז. גדלתי עם ההמנון, הדגל וצה"ל מתנוססים בזקפה לאומית מכל כיוון, פיתחתי ציניות שמאלנית לא בלתי מוצדקת, והעיניים שלי נשארות יבשות, למעט חריגים כמו יום הזיכרון. מנגד אני עובד עם לא מעט אנשים שעלו לארץ ממדינות פחות ויותר סבלניות למיעוטים. הם ההזרה שגורמת לי לראות דברים קצת אחרת. אחת מהן סיפרה לי פעם, שמעט אחרי שעלתה היא יצאה למועדון, והמחשבה הראשונה שלה היתה: "איזה קטע, כולם פה יהודים".

iumrb.55e6a8c4a2a304.91459805.smun5

 

בשבילי זה כמו מים לדג. הכי טבעי בעולם. קל לי לזלזל בזה, להתנשא. מנגד, אני שומע את רחשי היומיום של עמיתי לעבודה, הפכים הקטנים, הלא דרמטיים, מהחיים בניכר; תחושת זרות בבית הספר בתקופת החגים הנוצריים, הערות חיוביות לכאורה על יהודים וכסף, או חכמה יהודית. מחמאות שמאחוריהן מסתתרת הגדרה של היהודי כ"אחר". כי היום זה אחלה ואיך אתם מעולים עם כסף, ומחר? מחר הדלת עלולה להסתובב לפתע והאחר יסומן כאויב, כסכנה. ואז מה?

בשכונה של אחי בברוקלין ריססו צלבי קרס על הקירות אחרי שטראמפ נבחר. כששאלתי אותו על זה הוא אמר שהוא לא מרגיש שזה מכוון אליו. אז אל מי, אל היהודים האחרים? מדי פעם אני בוחן את השמאלנות האוטומטית שלי לאור כל זה. אני בעד להיות נאור, להתעלם מהבדלי דת, גזע ומין. הבעיה היא שמסתובבים חופשי לא מעט אנשים שלא ממש בעניין. לא חסרים גם יהודים כאלה, שישמחו להעתיק פרקטיקות שנוסו עלינו בעבר. לאף אחד אין מונופול על דעות קדומות והמונים מוסתים, כל אלה תמיד באופנה.

מה עושים? הדבר היחיד שעלה לי לראש הוא המשפט הידוע של רוזוולט על מדיניות החוץ שלו: דבר בשקט ושא עימך מקל גדול. אפשר להיות שמאלן נאור, אבל אולי לא יזיק להיות גם קצת פרנואיד? איך זה מתיישב ביחד, הכלה וקבלה יחד עם ההבנה שהיער מלא זאבים? אני עוד עובד על זה.  

טרולים, יוגורט ואלון עידן

פעם מזמן כשעוד חשבתי ש"ידיעות אחרונות" הוא הפופיק של העולם דיברתי עם חבר טוב שנטש אותי ואת עולם העיתונות לטובת קריירה משגשגת בפרסום. "עיתונות", הוא אמר, "זו לא עבודה של מבוגרים".

לקח לי זמן להבין למה הוא מתכוון, ואני חושב על המשפט הזה מדי פעם. למשל כשקראתי את הטור של אלון עידן ב"הארץ" השבוע. אני אוהב את "הארץ", אולי העיתון האמיתי היחיד כרגע בישראל, אבל מצטער על השירות שאני עושה לו ולעידן כשאני מצרף לינק למה שהוא למעשה שיימינג ארוך, מתנשא ופלצני. נראה שיש כאן עוד קרבן לווירוס שפושה בין לא מעט כותבי טורים ב"הארץ", והופך אותם לטרולים תאבי תשומת לב וקליקים.

עידן נטפל לפרופיל הפייסבוק של מנהלת השיווק של מחלבות שטראוס, ולפוסטים ניו איג'יים שמחברים בין היתר בין אבא קובנר ליוגורט. על הדרך הוא גם שולח את אבא קובנר לגטו ורשה. יומיים אחרי הפרסום של הטור באינטרנט אף אחד במערכת לא התייחס לטוקבק שמתקן ומציב את קובנר בגטו וילנה. עידן פה כדי להתנשא, לא כדי לעשות גוגל. הוא עובר על חלקים מפוסטים ולועג לכותבת. זהו. יש טור השבוע, אפשר לנוח עד לכתיבת מכתם נוסח הסטודנט שנה א' בגילמן בשבוע הבא.

נחזור לחבר שלי שפרש מן העיתונות ולאמירה שלו שהבנתי רק אחרי שנטשתי גם אני. אלון עידן לא חי בעולם האמיתי. הוא יושב במערכת/בית/קפה וכותב. מכיוון שהוא בעל טור ולא מספק חדשות, אין לו באמת מתחרים. הוא לא צריך להביס את ההגיגן של "מעריב" בהשגת סקופ רעיוני מבריק. יש לו דדליין לפניו, עורכים מאחוריו, וקצת פוליטיקה פנים ארגונית. רק אחרי שעזבתי את "ידיעות" גיליתי את העניין הזה של יעדים מדידים, הצורך להגדיר מטרות ברורות, להצמיד להן מספרים ותאריכים, לתת תשובות בשיחות הערכה תקופתיות, להתמודד עם שיתופי פעולה פנים ארגוניים מסובכים, ולחזור הביתה בשלום. נו, כמו בעבודה של גדולים. ובעיתון? אף אחד לא בדק כמה אנשים קראו את מה שכתבת, בטח לא בגירסת הפרינט.

לעידן אין שלל יעדים שהוא צריך לעמוד בהם ושיקבעו אם ימשיך בתפקיד או לא, ועוד שלל אילוצים שקיימים, למשל, בשטראוס. מנהלת השיווק של שטראוס צריכה להיות מגויסת לגמרי לתפקיד שלה כדי להצליח בו, להתקדם, לפרנס. זה כולל כתיבת פוסטים שנראים גם לי מגוחכים, ואולי שווים דאחקה בין חברים בבית קפה. אבל אפשר להבין מדוע היא מתנהלת כך, ומכאן עד ביוש פומבי הדרך ארוכה ומתפתלת. עידן יושב מאחורי מקלדת ומנצל את הבמה והכוח שלו כדי לתקוף מישהו שהוא לא היה מעולם בנעליו. עקרונית זה בסדר – לא חייבים להיות במאים כדי לבקר סרט – אבל ניתן היה לצפות לקצת יותר מחשבה ובדיקה לפני, לאיזשהו שיקול דעת.

כששואלים אותי מה עשיתי לפני שהגעתי לשדות המוריקים של ההייטק אני אומר שעבדתי בעיתונות, או בתקשורת. אני לא מרגיש נוח לומר שהייתי עיתונאי. מעולם לא הייתי כתב חוקר או איש חדשות. יש בעיני הבדל מהותי בין מי שמתרוצץ בשטח ועובד קשה כדי להביא סיפורים, לבין עיתונאי כורסא. אחד מהעורכים הראשונים שלי נהג לגעור בי על טקסטים או ביקורות בוטים מדי, ולשלוח אותי לשקול מחדש אם יש מקום לשימוש בנשק בעל עוצמה כמו זו של המילה הכתובה. אלון עידן ודומיו פשוט לא ממצמצים ולוחצים על ההדק. זה קל מדי, וקצת עלוב. והיי, לפחות תעשו גוגל.

מכות וחיבוקים

הילד בא אלי לאכול צהריים בעבודה ודיברנו על מכות. אם לדייק: על האחווה שנוצרת בין שני אנשים שמנסים לפרק אחד לשני את הצורה בכל דרך אפשרית כמעט.

לא הבנתי. זה אחד הדברים שגורמים לי להסתכל על הילד בהערצה ותדהמה. לפעמים לא ברור לי מאיפה הגיעו אליו חלק מהגנים, אולי דילגו דור היישר מהסבא שאיש לא הכיר. התחלתי לראות איתו קרבות UFC – ערבובייה של אמנויות לחימה שבה מותר הכל – אגרופים ובעיטות, מרפקים וברכיים, חניקות ושאר ירקות. יש חוקים. אסור נגיחות, למשל. בכל זאת, אנחנו בני תרבות.

הילד מתאמן ארבע פעמים בשבוע, פעמיים באגרוף תאילנדי – בעיטות, מרפקים וכל זה – ופעמיים בג'יו ג'יטסו, סוג של היאבקות יפאנית. העניין שלי בכל זה התחיל בגללו, אבל זה תירוץ קל מדי. אי אפשר להכחיש את המשיכה הבלתי מוסברת שלי לאלימות. יש משהו ראשוני מאוד בתגובה לשני אנשים מיומנים שנכנסים לזירה. כל זירה. זה מרתק ומרתיע. זו לא היאבקות מבוימת, זה לא איגרוף עם כפפות גדולות וחוקים נוקשים. הזירה לא פעם מאדימה מדם. קשה להתעלם מההיבטים הנצלניים של הספורט, צמד אנשים שפוגעים אחד בשני כמו גלדיאטורים רומאיים כדי לבדר את ההמון. תמורת סכומים נאים, בסדר. אז מה. קשה להתעלם גם מההקשר של כל זה ללבטי הגבריות שלי, ובכלל. בעידן התרבותי, הפוליטיקלי קורקט, זה מפלט נוח, ברברי ונעים.

הנקודה שעלתה בשיחת הצהריים היתה חיבוקים. בסוף לא מעט מהקרבות, בשנייה שבה הצופר מזמזם, הלוחמים מפסיקים מייד לנסות ולשנות את מבנה הפרצוף של היריב ולוחצים ידיים בספורטיביות. ולפעמים אפילו מתחבקים. זה בלתי נתפס בעיני. שנייה לפני הם חנקו, מעכו, פצפצו ושברו. ועכשיו הם מחבקים. אני לא אוהב כשכואב לי. כשמישהו מכאיב לי, גם בטעות, הדחף הבסיסי הוא להחזיר. אני מאוד לא מחבב אותו. אבל שם על המסך? מתחבקים.

לא תמיד, לפעמים יש עוינות של ממש בין הצדדים. בסרטון מרתק ששחררה התאחדות ה-UFC לכבוד יום הולדת 25 לארגון נאמר מפורשות: דם רע מוכר. הטבלה לא משקרת: קרבות בין לוחמים שטינה שוררת ביניהם מוכרים יותר כרטיסים. לא פעם גם קרבות כאלה מסתיימים בלחיצת יד, חיבוק, חיוך, שמעלים חשד שהלוחמים תרמו קצת תיאטרון לכל העניין כדי להכניס עוד קצת כסף לארנק. יש בזה משהו מעורר הערכה. ותמוה.

לא בעיני הילד. הוא לגמרי קולט. הוא מנסה להסביר לי איך לפעמים במכון, כשאימון מתלהט והופך לקרב מוצלח במיוחד נוצרת תחושת קירבה בין הלוחמים. במקום ריחוק ועוינות, יש קצת אהבה.

אני מניח שככה מרגיש מערבי טיפוסי שלא יצא את גבולות היבשת כשמנסים להסביר לו את הניואנסים של התרבות היפאנית. אני יכול לעבד את זה רציונאלית, לא להבין באמת, לא לקשר את זה לשום חוויה שחוויתי. אני קצת מקנא בילד. והרבה שמח. שירביץ ויתחבק.

מישהי לשחק איתה

"למי שעייף ממשחקים" אני קורא, ומשליך שמאלה.

אני לא מיתמם. הכוונה ברורה לי – לא מחפשת סטוץ אלא מערכת יחסים. לרוב זה מנוסח בעוד אי אילו משפטים בפרופיל. "לקשר רציני", "מתה לעוף מכאן לתמיד", "מישהו לרוץ איתו" (מרתונים, פחות בעניין של 100 מטר משוכות), "קשר אמיתי". ובכל זאת, עניין המשחקים צורם לי במיוחד.

יש ז'אנר שלם של ירידות על הניסוחים הסטנדרטיים באפליקציות להכרויות. אני, מטבע הדברים, שוחה בקלישאות נשיות, אבל מידידות וטוויטר אני מבין שהגברים לא שונים בהרבה. זו מטרה קלה מדי. הפורמט מלחיץ, חשוף, מגוחך, מכוון לקלישאות. ניסוחים מפותלים ומתוחכמים לא מניבים תוצאות, בעיקר כי אף אחד לא קורא אותם. הבנתי את זה סופית כשמישהי כתבה לי שהיא מחפשת להקים בית יהודי חם. נו.

אבל עניין המשחקים מציק לי. מישהו כתב על זה בטוויטר, "כן, סיימתי עם שלב המשחקים, אני מוכן להשתעמם איתך עד שנמות". כי זה העניין עם משחקים: הם מייצגים את כל מה שכיף, לא רציני, כבד, משמים, שגרתי. הם ההפך מאנשי הייטק שמדברים על תיק המניות והמשכנתא שלהם, ההפך מללכת לישון מוקדם כי מחר 12 שעות במשרד, ההפך מסידורים בבנק, משרד הפנים, העירייה, ההפך מלומר את הקלישאה הנכונה במקום הנכון, ההפך מלפסוע בנתיב הישר אל הסוף הבלתי נמנע.

כשהייתי ילד חששתי מהשלב שבו אהפוך למבוגר אחראי ומשחקים יהפכו למשהו שכבר לא ראוי, לא מתאים לגילי. כיום אני מוצא את עצמי סוגר על תורות וזמנים בפלייסטיישן עם הילד. פעם, כשהם היו קטנים, הם גם הסכימו לשחק איתי במשחקי קופסה. אני לא מוכן לוותר על החלק הזה, במובן הרחב. וזה נכון גם לאפליקציות, להיכרויות, לדייטים, לסקס.

ואני לא מבין את הניגוד, את הצורך בקביעת מטרה סופית וסופנית. גם מרומנים ומערכות יחסים קצרות למדתי על עצמי, על העולם, על אחרים. אם לקחת את קלישאת ה"מישהו לרוץ איתו", "בלי משחקים" נשמע לי לפעמים כמו מישהו שהחליט לרוץ מרתון ולא מוכן להתחיל בריצות קצרות או סתם לשוטט בשדרה בלי קו גמר באופק.

מישהי אמרה לי פעם שהיא מחפשת את הגבר המושלם, רק שלפעמים יש גבר שמושלם ללילה אחד, ולפעמים לשבועות או חודשים או שנים. איך אפשר לדעת? לא תמיד אפשר. לרוב, אני גם לא רוצה. אני גם חושד באנשים שמצהירים הצהרות, שמגדרים את עצמם, ממסגרים ומסדרים כי אחרת זה מפחיד, כאוטי, לא נשלט. אני חושד שהם החליטו מה הם רוצים, החלטה רציונלית, שלאו דווקא מסתדרת עם התחושות והרגשות. גם אני עושה את זה לפעמים. זה נוח וקל.

קשה לי עד בלתי אפשרי לדמיין את עצמי היום במערכת יחסים ארוכה ומחייבת. אם האלים ירצו וזה יקרה, אני מקווה שזה יהיה עם חובבת משחקים.

האיש שלא היה שם

כמו בקלישאת תאגידים אמריקאית, הדברים החשובים באמת נאמרים בין השיחות, ליד ההתרחשויות המרכזיות. לא כשכולם סביב השולחן, לא בסיטואציות הביחד המתוכננות מראש. במקרה, בטעות, כשההגנות לא פעילות.

מפגש משפחתי הוא עניין טעון ודרמטי בסרטים לפנסיונרים בקולנוע "לב". במציאות אף אחד לא מתפרץ, מטיח או מאבד את זה סביב שולחן הארוחה. ולא שהיתה סיבה בסופשבוע בצפון, מזמן לא נפגשנו כל המשפחה, ואנחנו אוהבים זה את זה, ולא סוחבים טינות ישנות. אני מקווה. רק את הדברים הרגילים, בזהירות המתבקשת.

צדים את ארוחת הערב או מענישים ילד סורר?

המטענים והתנודות התת קרקעיות עדינים יותר. בילוי סופשבוע שלם מדגיש את הבסיס המשותף אבל גם את המרחק שכל אחד עשה ממנו לכיוון אחר. יש שפה משותפת מלמעלה וניואנסים מלמטה. חצאי מבטים ביקורתיים, תפיסות שונות על איך לחיות, איך לגדל ילדים, איך לריב איתם כשהם גדולים. וכל זה ארוז יפה ושביר, אסור לטלטל.

בחוץ גשום וקר, אמצע ישראל אבל מרגיש כמו אירופה, לא ברור אם פרובאנס או רומניה, אבל אירופה. זה מייצר פחות טיולים ופעילויות, ויותר ביחד בחדר מחומם. ופה ושם יש ניצוצות. שיחת אחד על אחד בחצר בחוץ, משחק עם ילדה קטנה שעוד לא קולטת בכלל את כל המשפחתולוגיה הזאת, חיבוק. הלכנו לירות בחץ וקשת, והמשחק והתחרות טובים לצמצום פערים וזמנים, סוג של מכונת זמן קטנה ותחרותיות ילדותית שמקרבת פתאום.

ויש את ההיעדר כמובן, שכמעט ולא מדברים עליו. שבועות לפני לא הבנתי למה אני לא מצליח לזכור את האירוע הזה שתוכנן ודובר כל כך הרבה. קונה כרטיסים להצגה לבת השבע ונאלץ לבטל, לא מודיע על שינוי מועד החוג, לא מעדכן את מי שצריך. כאילו המפגש הזה נמצא מחוץ לטווח הראייה שלי, בזווית העין כמעט, אבל לא. ולבסוף נאלצתי להודות ביני לביני שכנראה זה בגלל מי שלא יהיה. אירוע משפחתי גדול וחגיגי כולל האח מניו יורק ובלי אבא שלי.

והיה נחמד ונעים, המון אוכל, המון שיחות ומעט דברים שנאמרו, ונגיעות זיכרון קטנות פה ושם. ובדרך חזרה לציוויליזציה בת ה-19 ארגנה פסקול מדויק, רובו שלה ופה ושם בקשות שלי, כולל השיר שלמטה שגרם לי לדמוע בלי שהיא תשים לב, כי היא לא בגיל שבו המילים שלו יגעו בה כמו שהן נוגעות בי. וחזרנו כל אחד לביתו ולחייו השונים מאוד, עם חוטים מקשרים דקים מן הדק אבל שלא ייפרמו לעולם.

פלייליסט מצבות

בת השבע קראה ב"הארי פוטר" על הצוואה של דמבלדור, וכעת היא מתלבטת איך כדאי לחלק את הבובות בין ילדיה לעתיד. היא סבורה שראוי שאף היא תכתוב צוואה. היא מוטרדת בעיקר מההיבטים הפרקטיים. היא לא יודעת כמה ילדים יהיו לה, ואם בנות או בנים. זה הופך את הצוואה לאתגר מורכב במיוחד.

אני חושב על המוות לא מעט, בעיקר מאז הפטירה הפתאומית של אבא שלי. יש פחד מקריסה פתאומית, ויש תהיות קוסמיות אודות לאן כל זה מוביל. ההתלבטות של בת השבע גרמה גם לי לחשוב על ההיבטים המעשיים של העניין, והמסקנה שאליה הגעתי כמעט מייד היא שהכי חשובה לי המוזיקה.

אני אתאיסט. אין לי כוונה לשבת על כיסא ארגונומי בגן עדן ולעקוב בעניין אחרי צאצאי, או סתם לרחף במצב לא גשמי באוויר, ואני לא מייחס חשיבות גדולה למה שיקרה לגוף שלי אחרי שהכול  ייגמר. נכון שקבורה יהודית זה באסה, וארון באיזה קיבוץ עדיף. ואולי שריפה? אבל זה לא באמת ישנה.

גם עניין הרכוש לא משמעותי במיוחד. עשיר ממש כבר לא אהיה, אין לי אוסף בולים, עטים או שעונים יקרי ערך, המעט שיישאר יתחלק שווה בשווה ושיסתדרו. מה הדבר היחיד שמטריד אותי? הפלייליסט בלוויה.

אחד הלבטים בהלוויה של אבא שלי היה איזה שיר להשמיע. נתקלתי בז'אנר כבר קודם לכן, באזכרות, ואני תוהה מתי בדיוק זה הפך לפופולרי לנגן משהו מהאייפון לסיום הטקס. אולי טכנולוגיית הבלוטות' יחד עם הרמקולים הניידים קידמה את כל העניין. זה גם מהווה מקור מצוין לרגעים קומיים, כשהכול מתעכב בשיא השכול והיגון בגלל חיבור כושל.

בלוויה של אבא שלי היתה בידורית. ככה קוראים לרמקול שהגיע מהקיבוץ ומצויד באורות שמחים שמנצנצים כשהמוזיקה מתנגנת. השמיעו את "אני גיטרה" שאני לא מסוגל לשמוע מאז בלי מחנק בגרון. מייד חשבתי שלהלוויה שלי אני מעדיף משהו רועש ועצבני יותר. כשחלקתי עם הילדים שלי את ההעדפה זוכיתי במבטים זועמים ובבקשה חצי מנומסת לסתום את הפה. חשבתי על השיר ששמענו שוב ושוב בדרך לשבעה ברעננה, Run של "הפו פייטרס", ועל הדמעות שבלמתי כל פעם שדייב גרוהל שר "תתעורר ותברח איתי". 

זה הדבר שהכי אכפת לי ממנו. אין בזה שום היגיון, אבל אם יש משהו אחד שהייתי רוצה לקבוע זה את הסאונד של אחרי מותי. לא שיר רגוע ועצוב, אני רוצה רוקנ'רול לסיום. צעקה. ולמה רק שיר אחד, פלייליסט שלם. לא לאונרד כהן מקונן, פחות ליין סטיילי מ"אליס אין צ'יינז" שצורח על זה שיירד גשם כשהוא ימות. יותר בכיוון של איי.סי.די.סי עם הכביש המהיר שלהם לגיהינום.

זה לא כדי לעצבן את האבלים או את השכנים בקברים הסמוכים, חלילה. זו סוג של צוואה, לא במובן של חלוקת רכוש אלא במובן של הזיכרון שיישאר ממני. הדרך המשמעותית ביותר מבחינתי לגרום למשפחה וחברים שיישארו על הכוכב לזכור אותי באופן שבו אני רוצה להיזכר. ואולי גם הנפת אצבע משולשת אחרונה נגד הקונספט המרגיז של מוות וחידלון. מחווה נואלת ורועשת אחרונה. ובפול ווליום ועם המון בסים בבקשה.

ספוטיפיי הרג את ארז טל

השבוע קיבלתי אימייל מספוטיפיי. השורה התחתונה היתה: אתה מקובע מוזיקלית, ואולי כדאי שתרענן את הטעם העבש שלך ותתחיל לשמוע דברים חדשים. הם לא כתבו את זה בדיוק ככה. היו כותרות יפות על סיכום 2018, ולינק שפתח תשעה מסכים מתחלפים שבהם סודר יפה המידע על ההעדפות המוזיקליות שלי. בנוסף קיבלתי שני פלייליסטים. אחד של השירים ששמעתי הכי הרבה, לפי מספר האזנות. השני של שירים מז'אנרים ומבצעים שאני לא שומע בכלל. היי קשיש, אולי תנסה משהו חדש?

מתוך עשרת השירים ששמעתי הכי הרבה ב-2018 רק אחד יצא באותה שנה. עוד שניים מ-2017, ומכאן אני צולל אל סוף שנות ה-90 של המאה הקודמת, ותחילת המאה הזו. השיר הכי ישן יצא ב-1981. ז'אנרים? רוק. גיוון מגדרי ואתני? ובכן לא. גברים לבנים. יש שלוש נשים בטופ 10 שלי, שתיים סולניות, אחת חולקת שיר עם גבר. לבן. טום פטי, השם ייקום דמו, שגם היה האמן ששמעתי הכי הרבה.

זה לא נורא, אבל גם לא מאוד משמח. יש דברים שאתה יודע אינטואיטיבית אבל מעדיף לא לקבל להם הוכחה חד משמעית מבוססת דאטה. הטעם המוזיקלי שלי כנראה התגבש והתקבע, ולא משנה כמה אנסה לשמוע דברים חדשים ולהישאר מעודכן, בעיתות של מצוקה נפשית, עייפות או סתם רצון בנעים באוזן אני חוזר למוכר ולידוע. תמיד חששתי מזה, תמיד נרתעתי מהופעות נוסטלגיה, לעצור במקום פירושו מוות, תרבותית לפחות. אבל כנראה שאני לא מתאמץ מספיק, לא רץ בקצב הנכון.

סוכן התרבות המוזיקלי הראשון שלי היה רשת ג'. המוזיקה שהושמעה בבית שלי – בין גבעטרון לדודאים – לא עשתה לי את זה. פה ושם שמעתי ברדיו דברים שנענעו לי את האגן, ומישהו אמר לי שברשת ג' יש מוזיקה כזו. התחלתי לשמוע את שוש עטרי וטוני פיין, ולשלוט בטבלאות המצעד הבריטי וגם האמריקאי. נהנה קצת, סובל קצת מכל היורו טראש שמסביב. ואז אמא שלי חזרה מטיול שנתי וסיפרה שהכיתה שלה דרשה להעביר את הרדיו לגלי צה"ל בצהריים כי יש "מה יש". בדקתי.

"מה יש" היתה תוכנית הומור שהגישו ארז טל ואברי גלעד, לפני שמכרו את נשמתם לצד האפל והפכו לעשירים ובלתי נסבלים. מעבר לזה שצחקתי נורא, שמעתי שם גם מוזיקה אחרת. פחות פופ דבילי, יותר רוק איכותי. החוגה ברדיו עזבה את מחוזות ג' ונשארה על גל"צ, בימים שלפני הפיכתה למיינסטרים מרדים מוחות. אלי ישראלי גילה לי ולשאר הארץ את נירוונה, חברים בצבא השמיעו לי את הפיקסיז ואת הרד הוט צ'ילי פפרז. הרדיו ואנשים בעלי טעם טוב היו הדלת שלי למחוזות חדשים, יחד עם ביקורות מוזיקה בעיתונים, ופה ושם שיר ששמעתי באקראי ב"אוזן השלישית".  

אני ממעט להאזין לרדיו. נהנה פה ושם מהמלצות של חברים וגם משאזאם של שיר מוצלח בבר מדי פעם. הכי כיף – כשהילדים שלי משמיעים לי משהו שלא הכרתי. אבל האור בקצה המנהרה בנתונים של ספוטיפיי נובע מהאפליקציה עצמה. בעשירייה השנייה של השירים ששמעתי השנה יש כבר כאלה שגיליתי באמצעות ספוטיפיי. כי כשהפלייליסט שלי מסתיים, האפליקציה לא עוצרת וממשיכה להשמיע דברים דומים, או קרובים מספיק. בעשירייה הראשונה יש שירים שגיליתי בפלייליסטים של אחרים. היכולת לחלוק ולגלות מוזיקה חדשה השתכללה פלאים. זה לא פותר את קבעונות הז'אנר, אבל זו התחלה.

עכשיו נותר רק לעבור לפלייליסט הנוסף שנשלח אלי – Tastebreakers – ולראות אם אפשר ללמד כלבים זקנים תעלולים חדשים. ולחכות למייל הסיכום של 2019.  

ילדים גדולים, עלבונות גדולים

הילד הסתכל עלי במבט ביקורתי, "יו אתה כזה…"

"כזה מה?"

"אני לא יכול להגיד."

"נו תגיד מה שאתה רוצה…"

"אתה כזה פלוץ."

אחרי יום הורים נטול הפתעות מסמרות שיער הלכתי עם תומר לאכול המבורגר, ובדרך הגענו איכשהו לדבר על לבירינת', סרט הפולחן עם דיוויד בואי. "המבוך", תיקן אותי הילד, ואז הוסיף את האבחנה שלעיל. נקרעתי מצחוק. הלכנו לאכול.

אחותו החיילת הסבירה לי שבתחרות, שרק היא יודעת על קיומה, ביני לבין העורכת הפסדתי, כי העורכת קנתה לה טייטס בלונדון. אני קניתי לה כרטיס טיסה לברצלונה, מתנת יום הולדת, ואת ההודעה על ההפסד בתחרות קיבלתי בזמן שאני מסיע אותה מתחנת הרכבת הביתה. שלא תצטרך לקחת אוטובוס או מונית על חשבון כרטיס האשראי שלי, חלילה.

אני חושב שגם מחוץ לראש שלי אפשר היה לשמוע את ה"גלינג" של האסימון שנפל סופית. אני לא באמת יכול לנצח. יש הנאה שמופקת מלעשות משהו עבור הילדים, וצריך להסתפק בה. פרסים לא יחלקו פה.

15 שנה לפני כן צעדתי עם החיילת לגן. היא ישבה על כתפי ופיטפטנו להנאתנו. כנראה שבגלל זה לא שמתי לב לעץ ולענף שהותיר שריטה מכוערת ומדממת על הלחי שלה. בעודי מחבק אותה, מתנצל ושואל את נפשי למות, אמרה לי הילדה מבעד לדמעות "זו לא אשמתך אבא, זה העץ".

האחות הקטנה של הצמד מתנהגת באופן דומה. היא מחמיאה לי על הבגדים הלגמרי לא אופנתיים שלי, היא מתפעלת מההיכרות שלי עם שירים שאנחנו שומעים ברחוב, היא אוהבת ומעריצה אותי. אני "אבא" ומשמעות המילה היא אי שם בספירות האלוהיות הגבוהות, שמש העמים, מרכז היקום.

הגדולים מביטים בי בעין ביקורתית ונאנחים. אני לא בא להם טוב. אני סנוב תל אביבי, אני מעצבן, אני "אבא", מוסד מיושן, אל שהכזיב, שלטון עבש שיש להתנער ממנו. בטוב טעם בסך הכול – מסיפורי זוועה שאני שומע מסביב אני מבין שמצבי לא רע. אבל ממתי פרופורציות מספקות נחמה של ממש.

לפעמים הם שוכחים את עצמם קצת. בעיתות רצון וחסד אנחנו מדברים ממש, או הולכים מכות, או סתם צוחקים. נדמה לי שזה מייצר אי נוחות אצל הקטנה, שמתרעמת על הפלישה לטריטוריה. זה לא נמשך הרבה זמן. העניינים חוזרים למסלולם די מהר. אני מתרפק על תמונות מפעם ועל האחות הקטנה שלהם שעוד מעריצה אותי, מחכה לשובם בסוף גיל ההתבגרות, או לפחות לשחזור מחד ונקמה קטנה מאידך דרך כמה נכדים.

הספר שיגרום לך לצעוק

הדוקטורית סיפרה שבסוף החלק הראשון של "שלוש" של דרור משעני היא פלטה צעקה. לא התרשמתי. הדוקטורית היא קצת דרמה קווין, ולא מסוגלת לסבול אלימות גם בסרטי דיסני. היא השאילה לי את הספר ביום שני, ובשלישי, כשסיימתי את החלק הראשון, פלטתי ספק קריאה ספק אנקה בלתי רצונית.

סיימתי את הספר בחמישי בבוקר. פעם בכמה זמן צץ ספר שאני מחסל ביומיים-שלושה. זה עניין נדיר, לרוב הספר שוכב ליד המיטה ומחכה לטקס שלפני השינה. זו אובססיה קלה: אני חייב להיות בעיצומה של קריאת ספר, גם אם אני מסתפק בעמוד או שלושה לפני השינה. יש ספרים שנזנחים באמצע, היום יותר מבעבר. פעם זה נראה לי חטא בל יכופר, להפסיק באמצע. היום אני סלחני יותר. אבל חלק מההגדרה העצמית שלי היא להיות אדם קורא.

דרור משעני

כשהייתי ילד בלעתי ספרים ביום-יומיים, כל הזמן. היו נסיבות מקלות. או יותר נכון היה היעדר: בלי מסכים, בלי אינטרנט. הפסקות מתודיות ל"זהו זה" או "בית קטן בערבה", ובשאר הזמן ספר. אני תוהה אם כילד היום הייתי תולעת ספרים, או שהפלייסטיישן והמחשב היו משמשים תחליף. רציתי שיספרו לי סיפור, רציתי את הריגוש והסערה בדמיון. מסכים עושים עבודה לא רעה בסיפוק הצורך הזה, אבל אני חושד שבסוף הייתי מגיע לדף עם מילים – מודפס או בקינדל. יש שכבות בדמיון שרק מילה כתובה עירומה ונטולת כבלים חזותיים או קוליים מצליחה להעמיק עד אליהן. עובדה שבת ה-7, חובבת מסכים להוטה שכמותה, בולעת ספרים בקצב בלתי נתפס.

"שלוש" בנוי משלושה חלקים ואי אפשר לספר עליהם כלום כמעט. בכל חלק מסופר על אישה אחרת, שלושתן קשורות דרך גבר בעייתי ומטעה אחד. זהו. שמעתי ראיון עם דרור משעני שבו הוא סיפר שרצה ליצור שלוש חוויות קריאה שונות זו מזו. הצליח לו. קראתי כל חלק קצת אחרת, עם ציפיות שונות, הבנה שונה. הוא גם דיבר על הספר כ"ספר בינג'". אני לא יודע אם זה נכון או מחמיא. כשאני גומע ספר בשלושה ימים בפאזה הנוכחית זה לא תמיד מעיד עליו טובות. יש ספרי טיסה שנבלעים ונשכחים. ויש את הזן הנדיר יותר ש"שלוש" ו"הטנק" של אסף ענברי שייכים אליו. אלה שנשארים בראש ובגוף ימים אחרי, שמעוררים חשק להתווכח ולדון.

הוויכוח יהיה גם מגדרי. משעני מציג נשים וגברים שעברו גירושים ומשברים אחרים, וקוראים ימצאו את עצמם אמפתים ומזדהים בהתאם לשיוך ולמטען שהם סוחבים. הוויכוח יכול להיות גם על האם מדובר בספר מתח או לא, ואם זה בכלל משנה. אבל יהיה ויכוח. גם הדוקטורית וגם העורכת לא אהבו את הסוף של הספר, ברמת הזעם ממש. אני לגמרי כן, כולל הזלת דמעה גברית. יאללה מכות.

וזה נפלא, אין שום צורת אמנות אחרת שיכולה לרגש אותי ככה. הקולנוע מתובנת ומגביל מדי, מוזיקה מנגנת על הרגש ומוותרת על המוח. בשביל הטריפ האולטימטיבי, השחרור המוחלט של הדמיון למחוזות שחורגים מהקיום היומיומי חסר התכלית, אני עדיין צריך לפתוח ספר ולצלול פנימה.

%d בלוגרים אהבו את זה: