ארכיון | the kids are alright RSS עבור מקטע זה

המזימה של אני מהעבר או איך לומדים לנהל קהילה בהרי ירושלים

כדי לצאת מאזור הנוחות שלי אני צריך לרמות את אני העתידי, להריץ עליו איזו מניפולציה נכלולית קלה. כך אני מוצא את עצמי בסוף השבוע במלון בהרי ירושלים, מוקף אנשים שאיני מכיר, מתכונן להעביר מצגת ותוהה מה לעזאזל חשבתי לעצמי. 

כמה שבועות קודם לכן הגיעה ההזמנה דרך העבודה מקומיוניטי פורוורד, ריטריט של מנהלי קהילות מכל הארץ, סופשבוע במלון בירושלים, מצגות ומינגלינג והאם מישהו מאיתנו ירצה גם להעביר הרצאה? זה נשמע מעניין, זה נשמע רחוק בעתיד שלא יגיע, אז למה לא, ובטח, אני אוהב להרצות. והיי, קורונה, זה בטח לא יקרה.

שבוע לפני. אני עובד על המצגת ומקלל את אני מהעבר ששש לכל מיני הרפתקאות על חשבוני. אני כמעט מחליט לבטל הכל כשמתברר שחולקים חדרים, ומצליח להתארגן על לינה בדד, ולבסוף אורז תיק, מוכן נפשית ליומיים של בדידות עגומה. כמה שעות אחר כך אני מבין ששוב טעיתי ושאני מהעבר לא טיפש כמו שהוא נראה.

יודע על מה הוא מדבר, זה

קהילה הוא מושג אמורפי. תשאלו מנהלי קהילות מחמישה ארגונים שונים במה מדובר וסביר שתקבלו תשובות שונות. ספק אם אמא שלי או צאצאי יודעים להסביר מה אני עושה ביומיום. המלון שעל ההר מלא אנשים שנמתחים על המנעד הרחב שמגדיר בסופו של דבר קבוצה של אנשים שחולקים עניין משותף, ומנהלים תקשורת כזו או אחרת באמצעות פלטפורמה כלשהי. מעורפל מספיק? נמשיך.

בין הנוכחים יש מנהלות קהילה שעוסקת בהורות, חיה בפייסבוק ודוגלת בשיח שנשלט על ידי המנהלות ביד רמה, אני מייצג את קהילות ווייז שמתפרסות על שלל פלטפורמות ומעודדות שיחה ופעילות כמעט עצמאית בין החברים. איש חביב ומזוקן פועל בכלל באינסטגרם וקורא להמוני המגיבים שלו קהילה, יש גם נציגה של חברה גדולה שבנתה מערכת קהילות פנימית לעובדים, מנהלת קהילה של נשות קבע בצה״ל, ועוד ועוד, כולל נציג של כנסיית מפלצת הספגטי המעופפת, שמסתובב עם מסננת פסטה צהובה על הראש. ריטריט זה לא, לפחות לא במובן הזן בודהיסטי של נסיגה מן העולם אל הפנימיות שלנו, עדיף בשתיקה. כולם מדברים עם כולם, והרבה.

אני מהעבר, טיפוס חלקלק אבל מבין עניין, התנדב, כאמור, להעביר מצגת. אני משובץ לחמישי בערב, לפני האוכל. אכזרי למדי אבל מצד שני מסייע לשלוף אותי מהבדידות המזהרת. אני אוהב לדבר מול אנשים – תשומת לב ופאסון וכל הג׳אז הזה – והקהל מתלהב, סביר שבזכות מיומנויות הקהילה של הארגון בו אני עובד, ולא רק איכויות הרוק סטאר שלי. שלב השאלות נקטע מחוסר זמן ובדרך לארוחת הערב כבר מדברים איתי על שיתופי פעולה שלא היו עולים על דעתי בחיים, למשל עם קהילת בעלי טסלה בישראל. מתברר שיש דבר כזה. עכשיו יש לי עם מי לדבר בארוחת הערב. 

שאר הסופ"ש עובר בנעימים. מפגש עם מובילי טיקטוק מבהיר לי עד כמה אני בומר, ומסיבת אוזניות בערב הראשון מחדדת את הגבול שגם החיוביות המתפרצת הנואשת ביותר שלי לא תחצה. אני מוצא אנשים שמדברים את השפה שלי, מציע ומאשר חברויות בלינקדאין ופייסבוק, וכמובן מגלה חיבורים מפה ומשם: זה מכיר עמית לעבודה, וזאת עובדת עם אקסית מפעם. האוכל לא רע, יש אלכוהול והחדר נחמד, ויש משהו נעים בניתוק מהקונכייה המוכרת שלי. 

אבל אני מתגעגע אליה, ותופס טרמפ עם מנהלת קהילות לעתיד, ומתמלא שמחה למראה מגדלי תל אביב כי כמה אפשר להיות חיובי ותקשורתי ועוד בירושלים, בכל זאת. חזרתי עם רעיונות וקישורים וקשרים ושביעות רצון עצמית קטנה. סביר להניח שגם הזמנות עתידיות להרפתקאות מחוץ לקופסה יעוררו חרדות ורתיעה דומות, ויש לקוות שאני העתידי יהיה ערמומי ומניפולטור כמו אני מהעבר. עד הריטריט הבא אם כך.

רוצה אבל פוחד לחזור למסלול

בסופו של דבר הדימוי הוא מדרכה נעה, ההיא משדות התעופה. בגירושים, בעבודה, תחביב חדש, חברים ישנים. אני זוכר את הפעם הראשונה שבה ראיתי את הפלא הזה בשנות השמונים, נפעם מהקונספט, מה עוד ימציאו המדענים האלה בחיי, אני עומד במקום ובכל זאת זז! גם אם אני רוצה לעמוד לרגע, לחשוב, אולי להתחרט, אני ממשיך לשעוט קדימה. 

יצאתי בשלישי בבוקר מהבית אחרי שבוע בידוד בחסות הנגיף, ולא הצלחתי לחזור. הסתובבתי הרבה יותר זמן מהמתוכנן ברחובות תל אביב שטופי השמש. קניתי את הקפה הראשון מחוץ לבית, ישבתי על ספסל, ואז חיפשתי תירוצים חדשים. קניות למקרר שהתרוקן, עציץ מתנה לשכנה שסייעה בתקופת המצור. רציתי למשוך את הלימבו הזה עוד קצת, לפני שאני עולה בחזרה למדרכה הנעה בלי יכולת לעצור. היא היתה שם בזווית העין, נקודה מתערבלת ותזיזיתית באמצע יום יפה ורגוע, הנקודה שבה עולים בחזרה וחוזרים למירוץ.

היחסים עם המדרכה הנעה מורכבים. אני רוצה לרדת מדי פעם, לנוח, אבל גם מפחד שאין דרך חזרה. שאם אעצור, האינרציה תיעלם, ובהיעדרה אאבד מוטיבציה ותנופה, ואז מה? לא אתפטר, אעזוב, אתחיל, אסיים. זה כמו עכבר על גלגל, וכבר לא ברור מה מניע את מה, הרגליים את הגלגל, או סיבוב הגלגל את הרגליים. אם אעצור אני עלול לגלות את התשובה ולא בטוח שהיא תמצא חן בעיני. אלא שאת הנגיף כל התאוריות בשקל שלי לא עניינו, והנה אני יוצא אחרי שבוע בבית שבו כמעט כל תחום בחיי עמד מלכת. שבוע לפני הכל נעצר בחריקה וזה היה נורא ונפלא, מנוחה נכונה מנוקדת בערפילים של חרדה, ואיך עולים בחזרה עכשיו ומתחילים מחדש. 

לאט. ובהתחלה אני מועד. שוכח חפצים ומשימות, מתעייף, מתעורר בקושי וחולם חלומות משונים. יוצא לשתות עם חברה וכמעט נרדם על הבר בשעה שבה הערב בדרך כלל רק מתחיל. זה לא נמשך יותר מיומיים-שלושה. התנועה קדימה חזקה מהכל, ומשנכנסתי לקצב  קשה לעצור, הרגלים ורפלקסים ישנים נכנסים לפעולה ואני  נסחף קדימה.

בעוד כמה שבועות אשכח מכל העניין, דרמות חדשות יעפילו על שבוע אחד של בידוד נוח למדי כולל נטפליקס, וולט ועבודה מהבית. אבל כמו עם הסגרים שהיו, כנראה שאיפשהו עמוק בפנים קצת אתגעגע, וקצת אחפש את ההזדמנות לעצור רגע שוב, לרדת מהמסלול בתקווה וחרדה שאוכל לחזור.

המגיפה שלי: נטפליקס, פחממות ושואה

היה לי קר, ואז קר יותר, ואז רעדתי ממש, בלי שליטה. תחושה מוכרת מהעבר הרחוק, עברו כמעט שש שנים מאז שהייתי חולה בפעם האחרונה. אבל המדחום הראה על פחות מ-38 ובכל חורף יש את ימי הצינון-שיעול האלה, כמו שעון. 

וכבר חשבתי איך אכתוב על כמה נדוש ומאכזב זה לחלות בסתם מחלה בימי מגיפה, כמה קשה לקחת ברצינות כל מה שלא מסתופף בצל האיום הגדול, אבל אז הלכתי להבימה, ואחרי תור קצר ומטוש למוח קיבלתי את הודעת הטקסט הלקונית: 

מאומת

בידוד 

בהצלחה 

בימים שאחרי נאלצתי להודות: אני שותה תה במקום קפה, מאזין למוזיקה מימי נעורי האבודים ומתעייף מהר – ואני חולה.

הא לך נגיף אכזר

אחרי שנתיים חשבתי שאני חסין כדורים, עמיד לנגיפים, צ׳אק נוריס של הפנדמיה, ובסוף אני כמו כולם. קצת מצונן, קצת משתעל, קצת מעוך. עם חוש טעם מתפקד וטוב שכך, כי צמד הגדולים שלח מייד מארז עוגיות מושחת. שכנות השאירו מיני מזון ליד הדלת, חבר קפץ להביא ספר, חברה הביאה עוד כמה בצירוף שוקולד, אחרת מרק ואספקת חלב. תשומת לב ופחמימות, איזה כיף. ממשרד הבריאות שלחו לינקים והוראות, משטרת ישראל ביקשה בנימוס שארשה לה לעקוב אחרי, ואז שוב, ואז שוב, כאילו אין כותרות על NSO בעולם.

הבטתי קדימה אל חמישה עד שבעה ימי בידוד, חמוש במזון, נטפליקס ומרפסת, ותחושת רוגע משונה התגנבה אלי כמו אז בימי הסגר העליזים – מד ה-FOMO צנח לאפס, אי אפשר לצאת, אין צורך לקבל החלטות, לבחור בחירות. החופש האמיתי הוא מעצמך.

אבל חברה טובה הזהירה אותי שזה לא כל כך פשוט. שהלבד המוחלט הזה פותח פתח למחשבות וספקות. לא הבנתי, אבל מהיכרות מעמיקה איתה לקחתי לתשומת לבי. אחרי יומיים כבר הייתי כבר חכם יותר. כמו שאמר המורה הנערץ עלי להיסטוריה, בחיים אין ואקום. חלק מהתפקידים וההגדרות שלי הושעו זמנית – הורה, מתאמן, מנהל חיי חברה פעילים – והותירו שטחים ריקים, לא מוארים, שהאפלה שלהם מזמינה מחשבות ורעיונות שנותרים רוב הזמן דחויים בשוליים. 

אני לא מדבר על תהיות נוסח לאן כל זה הולך ומה עם עתידי המקצועי (הומלס ברוטשילד!) ושאר לבטים קיומיים. כלומר צצו גם ספקות מהזן הרגיל, לגבי ההורות שלי ובחירות שעשיתי בעבר, אבל גם מחשבות פתאומיות על סבא שלי, וכמה מעט אני יודע על מה בדיוק עבר עליו בשואה, וגעגוע פתאומי וצורב אליו. מחשבות וזכרונות שהושארו בצידי הדרך כי רצים קדימה, קיבלו פתאום את אור הזרקורים ובאו לבקש קצת יחס. 

סוף השבוע הגיע ועימו גם תאריך התפוגה של הבידוד. ופתאום קצת הצטערתי שתכף אצטרך לזנק חזרה לתוך הכאוס היומיומי הרגיל. השכנה מלמעלה קנתה עבורי חלה והביאה גם הפוך קטן, משטרת ישראל עשתה עוד ניסיון חיזור נואש וכושל אחרון, עוד ערב של נטפליקס על הספה וזהו. המחשבות והזכרונות יחזרו למקומם הרגיל. חוץ מסבא שלי. יש דברים שיישארו באור ויקבלו את המקום שלהם.

מה המחיר שאני מוכן לשלם?

ברור לי בעד מי אני בדו קרב בין ניל יאנג לספוטיפיי. אבל זה לא כי אני אוהב את יאנג – אני מת עליו – או בטוח שהוא צודק. אני בעד הרוקר הקנדי בגלל שהוא החליט לנקוט צעד ולשלם עליו מחיר. כמי שמתקשה לשלם זה מרשים אותי ממש.

תקציר האירועים למי שהחמיץ: ב-2020 שילמה ספוטיפיי 100 מיליון דולר עבור הזכויות הבלעדיות לפודקאסט של ג'ו רוגן, סטנדאפיסט, פרשן קרבות, איש טלוויזיה ופודקאסטר מצליח. רוגן הוא איש מצחיק לפרקים, מעניין לפרקים, ונוטה לארח פה ושם חובבי תאוריות קונספירציה ולהיות אהוד על גברים אמריקאים לבנים צעירים. הוא חלה בקורונה, הפיץ מידע לא מבוסס על תרופה שלטענתו עזרה לו, אמר שצעירים בריאים לא צריכים להתחסן וחצי חזר בו, ואירח רופא מעדות מתנגדי החיסונים בפודקאסט שלו, מה שעצבן את קהילת המדע קשות.

ליאנג זה הספיק, והוא הודיע לספוטיפיי שזה או רוגן או הוא, ודרש להוריד את המוזיקה שלו מהשירות. כמה ימים אחר כך והפלייליסט שהכנתי פעם מזמן משירי מר יאנג הצטמצם מכ-20 שירים לארבעה שעוד נותרו בשירות. זה היה קרב אבוד מראש, לא היה סיכוי שספוטיפיי תוותר על הפודקאסט היקר והמצליח שלה בשביל איש רוקנרול בן 76, על ההווה עבור העבר. וזה כל היופי.

יאנג החליט לדבוק בעקרונות שלו מתוך ידיעה שיהיה לזה מחיר, וכנראה מתוך ידיעה שיפסיד. בלי רשת ביטחון, בלי גיבוי מאף אחד. זה לא הכסף – לפי הרשת יאנג שווה כ-70 מיליון דולר, כך שאובדן ההכנסות מספוטיפיי לא בדיוק יהפוך אותו לנזקק, או יגרום לו להפסיק לצאת עם זוגתו דאריל האנה למסעדות יוקרה. זה האגו, זה אובדן המאזינים בפלטפורמת המוזיקה הכי מצליחה בארה"ב, ואולי גם פגיעה בקהל שלו: גם מתנגדי חיסונים מאזינים לרוקנרול. עובדה שיאנג נותר בודד בחזית, כשרק ג'וני מיטשל מצטרפת לחרם שלו בינתיים. מי רוצה להסתבך עם שליטי המוזיקה העכשוויים? 

תמיד הערכתי אנשים שמוכנים לספוג פגיעה ממשית כדי לעמוד על העקרונות שלהם, כנראה כי אני רחוק מלהיות כזה. אני מחבב את החיים הנוחים שלי ושל ילדי, ובאופן כללי מעדיף להימנע מעימותים ואי נעימויות. אין לי מושג איך אגיב אם אקלע לדילמות של ממש מז'אנר הסיוע לרזיסטנס, או התפטרות במחאה על שחיתות וחוסר מוסר בלי אופק תעסוקתי. אני חושד שהתשובה, אם תתגלה, לא תשמח אותי. פעם ניהלתי דיון עקרוני עם חברה בבר על הסכום שישכנע אותנו להיות דוברים של, למשל, חברת טבק גדולה. לא נעים להודות אבל התברר שהעקרונות שלי היו זולים משלה.

רוב האנשים לא נדרשים לשלם מחיר, גם אם הם מתופפים על החזה ומדמים לעצמם שכן. עיתונאי שמאל שמתריעים שהפאשיזם כבר כאן מהדירה התל אביבית שלהם, ואז יוצאים לבר כשאף איש משטרה חשאית לא עוקב אחריהם ברחובות לב העיר. מתנגדי חיסונים שמפריחים השוואות לגרמניה הנאצית בלי לשים לב שהם כותבים מה שבא להם בכל רשת חברתית, לא מפוטרים ממקום עבודתם ומקסימום צריכים לספוג עלבונות בטוויטר ומטוש לאף פה ושם. ימנים שמייללים על אוטוטו מחנות חינוך מחדש בולשביקיים. בכיינים כולם. 

מעטים מוכנים לסכן את עצמם באמת. לחטוף מכות משוטרים, לאבד את הפרנסה, לחצות איזשהו סף שמעבר לו מחכה הבלתי נודע. ניל יאנג נכנס ראש בראש בתאגיד ענק, ויהיה המחיר אשר יהיה, בגלל משהו שהוא מאמין בו. אפשר לטעון שמדובר בסוג של צנזורה, אפשר לריב איתו על חופש ביטוי וגבולותיו, אבל אי אפשר שלא להעריך אותו. קיפ און רוקינג.

חגורת הצלה בסימן שאלה

עוד שבוע, עוד הודעות "הורים יקרים", עוד התלהמויות קורונה בקבוצת הווטסאפ של בית הספר. אני מנסה להתאפק ונשבר כל פעם מחדש ברגע שאזכורים של "סלקציה" ו"חוקי נירנברג" צצים על המסך. נזכר בסבתי ניצולת אושוויץ, מתעצבן, מגיב ואחר כך קצת מתחרט. אבל הפעם הדיון התפתח קצת אחרת.

אחרי שכתבתי בקבוצה פנתה אלי אמא אחת בהודעה פרטית. למה התוקפנות, היא שאלה, ואיך אני לא מבין את התסכול הלגיטימי של ההורים האחרים? ניסיתי להסביר שקשה לי עם תסכול שמוצא ביטוי באזכורים לנאצים. תהיתי מה לגבי התסכול שלי.

הדיון עבר בתגובה שלב. זאת אומרת, היא תהתה, שאתה תומך בענישה קולקטיבית, למרות שאין הבדל בין ילדים מחוסנים ללא מחוסנים? כשעניתי שהעובדות מראות שהחיסון כן משפיע, קיבלתי הודעה קולית. הטון היה רגוע, האינטונציה מרשימה. היא נשמעה אינטליגנטית, בטוחה בעצמה. אתה טועה עובדתית, היא הסבירה לי, כל המומחים, גם תקשורת המיינסטרים, כל המחקרים, מראים שהחיסון חסר משמעות, ושאפילו מחוסנים נדבקים יותר. היא השתמשה במילים "נקודה" ו"כולם אומרים" ו"פשע" ועוד.

כאן איבדתי קצת ביטחון. הרי תמיד קיים הספק הקטן ההוא, של מה אם אני טועה, מה אם הממסד משתף פעולה עם חברות התרופות תאבות הבצע, הרי זה לא בלתי סביר. גיגלתי קצת, ונכנסתי לאתרים של ה-FDA, וקופת החולים שלי, ולאתרי חדשות כמו NBC ו-NPR. מצאתי דיווחים על מחקרים לפיהם החיסון מונע אשפוז ומחלות קשות ביעילות גבוהה יחסית גם במקרה של אומיקרון, ועוד כהנה וכהנה. שלחתי לאמא הנחרצת את הלינקים, ושאלתי אותה אם היא יכולה לגבות את מה שאמרה וכתבה. לינק לאחד המחקרים שהזכירה, משהו.

וזהו. צרצרים. אין תשובה. הנחתי שהיא עסוקה וטרודה. עברו כמה שעות, וחשבתי שאולי הייתי תוקפני מדי, וכתבתי לה שוב: אנחנו מקיימים דיון, וחשוב לי שיהיו בו עובדות. אלה הלינקים שאני מצאתי, הסברת לי שאני טועה, תנמקי, תוכיחי. עבר יום, ועוד אחד, והבנתי שתשובה לא תגיע. זה היה מעליב, ובעיקר מוזר. כאילו הירידה לרזולוציה של עובדות ותימוכין לא לגיטימית.

בינתיים האזנתי השבוע לראיון בפודקאסט של "הארץ" עם רן בליצר, ראש קבינט המומחים הלאומי להתמודדות עם משבר הקורונה. הטרמינולוגיה היתה אחרת לגמרי – בלי נקודות ועם המון ספקות. הרבה "אנחנו לא יודעים", הרבה דיבור על ניהול סיכונים – לשקלל את מה שידוע על החיסון ועל הנגיף, ולהעריך מה הסיכון הגדול יותר. 

המסקנה העיקרית שלי מכל זה היא לא רק להעדיף דעת מומחים על זו של אנשי ה"היגיון הבריא", אלא להעדיף את הספקנים על אנשי הנקודות. אתה לא בטוח שאתה צודק? בודק שוב ושוב את הנתונים והעובדות ומשנה מדיניות ונהלים בהתאם? אני רוצה להיות בקבוצה שלך. אבל אם אתה מסביר לי בהחלטיות שהצדק המוחלט אצלך בכיס, ולעזאזל עובדות, הוכחות וספק, אני לא מעוניין. 

בדבר אחד היא צדקה, האם הנעלמת. היא, כמו ההורים האחרים, כמוני, מתוסכלת. זה מצב נורא, אי ודאות וחרדה וטעויות בניהול המשבר ומה לא. יכול להיות שאני צריך להיות אמפתי יותר להורים שמגיבים כך כדי למצוא יציבות ונחמה, וסביר שאני מתנשא להפליא, אבל לא אכפת לי. אם יש משבר וכאוס הדרך להינצל מטביעה היא היצמדות לעובדות ולספק. "היגיון בריא" וביטחון מוצק באיזה צדק פרטי רק יגררו אותי למצולות. לחגורת ההצלה יש צורה של סימן שאלה, והיא מגיעה ממפעל המדע והרפואה. אני אשאר איתה, תודה.    

להיט המגיפות של פעם עושה קאמבק (בערך)

רפרפתי על התוצאות, טווחי נורמה והמון אותיות לועזיות, כשלפתע הבחנתי במה שפעם היה התגלמות כל הפחדים כולם, ומתברר שהפך לעוד נתון בבדיקות שגרתיות למהדרין: HIV – Negative. זהו, הדמון הנורא של פעם הפך לעוד שורה בבדיקות הדם שלי.

הבדיקות השנתיות, תולדה של עצת רופא וחרדות משפחתיות, הופסקו זמנית בגלל הקורונה והעומס על המעבדות. פעם לפני הנגיף הייתי צם, נדקר, ומקבל שורה של מונחים לא ברורים שרמזו על מצבי הבריאותי, אבל הדיווח על כן/לא איידס נשמר לשיחת טלפון מלחיצה מהרופא. מתברר שלא עוד. 

וושינגטון + הנקס + איידס = אוסקר

נגיף האיידס זוהה ב-1981, כוכב הקולנוע רוק האדסון מת ממנו ב-1985, והאיידס הפך לדבר הכי מפחיד בעולם בו גדלתי. המפלצתיות של האיידס נבעה מהסופניות שלו – בדיקה חיובית נתפסה כגזר דין מוות בייסורים – והחיבור שלו לסקס וסמים. המילה ״איידס״ העלתה בדמיוני המתבגר דימויים של מועדונים אפלים, גייז, מין מזדמן, מחטים נגועות. המחלה כאילו נוצרה במוחו הקודח של שמרן מלא רגשות אשם ותשוקות כמוסות, החטא ועונשו, התשלום המלא על ההנאות האסורות האולטימטיביות. אי אפשר היה לחשוב על איידס בלי לחשוב על מין, עיסקת חבילה סליזית שכזו. 

השילוב של קטלניות ומין הפך את האיידס למחלה מדוברת, לסמל. אי אפשר היה לחמוק ממנו בסרטים, בטלוויזיה, בשיח. עוד ועוד סלבס מתו או הודיעו שנדבקו, טום הנקס גסס את דרכו לאוסקר ב״פילדלפיה״, וב״יש לו את זה״ של ספייק לי שאלה דמות א׳ את דמות ב׳ אם הוא יודע איך לאיית מוות. D-E-A מתחיל ב׳ להשיב, כשא׳ קוטע אותו: HIV Mutherfucker. 

ומכאן הפרקטיקה ששלחה את רופא המשפחה שלי להרים טלפון, אקט כה מיושן בימינו, כדי להרגיע מטופלים שלא, אין להם איידס, ולסייע נפשית לאלה שנדבקו. אבל השנים חלפו והמדע התקדם. האיידס לא מוגר סופית, אבל הפך ממוות אכזרי וחד משמעי למחלה כרונית שבאמצעות טיפול נכון אפשר לחיות איתה לא רע בכלל. אף אחד לא הרג את הדרקון, אבל כמו שקורה ללא מעט מפלצות, הוא איבד ממימדיו וכוחו עד שכמעט התפוגג ונעלם מהתודעה. 

כמו דיקטטור מאיים שהופך לעוד מנהיג מדינת עולם שלישי, כמו האיום הגרעיני של המלחמה הקרה שהתאדה, כמו אהובה שפעם טלטלה את עולמי והפכה לעוד דמות מוכרת ברחוב, כך חולפת לה תהילת עולם. ובימי קורונה, למי יש ראש למחלה שקשורה לפעילות לא מרוחקת חברתית כמו סקס? כמה פשוט לחמוק מאיידס לעומת הערמומיות חסרת המעצורים של קוביד, כמה מתוחכם יותר לרתק אנשים לבתיהם, לפגוע בכלכלה, בחינוך ובכל היבט אחר בחיים, לעומת סתם להרוג מישהו שהתהולל בלי לנקוט אמצעי זהירות בסיסיים. HIV זה כל כך העולם הישן. 

עברתי על הבדיקות. יש מצב שצריך להוריד קצת סוכרים ופחמימות, אבל תכל'ס הכול מתפקד. שום דבר מיוחד. גם לא איידס. ועכשיו רק להקפיד על מסיכה כשאני בא במגע עם זרים, ולצמצם את היציאה מהבית למינימום, והיי, אולי הכול באמת יהיה בסדר.

תנו לי קצת סוכר חום

מתברר שאחד השירים האהובים עלי בוטל ואני אפילו לא ידעתי. מיק ג׳אגר הודיע שהרולינג סטונס יפסיקו לבצע את ״בראון שוגר״ בהופעות, מבקר המוזיקה של ״הארץ״, בן שלו, שמח על ההחלטה באחד מסדרת טורים בעיתון על תרבות הביטול והוסיף ש״בראון שוגר״ הוא שיר עם מימד רקוב. כמה טוב שג׳אגר הבין לבד, ככה זה כשקולטים את רוח הזמן – הולכים על צנזורה עצמית, בלי לחכות להמון שיגיע לרשת החברתית הקרובה עם זפת ונוצות. 

אני מת על "בראון שוגר". ג'אגר כתב אותו ב-69', עם מילים שחורזות סוחרי עבדים ושפחות יפות והצלפות ורמזים למין בכפייה ומה לא. יש שתי זמרות שטוענות שהן ההשראה לשיר, אחת מהן אקסית של ג'אגר שגם ילדה לו בת, ולפי תאוריות אחרות מדובר בכלל במטאפורה להתמכרות להרואין, שהופך לחום כשמחממים אותו על הכף ולכן "סוכר חום". בראיון מ-1995 התייחס ג'אגר לשיר כערבוב של "נושאים מטונפים", מין וסמים שמתערבלים דרך המילים האמביוולנטיות, ואמר שבטח לא היה מסוגל לכתוב אותו היום. כשהמראיין הקשה ושאל למה, ג'אגר ענה שמן הסתם היה אומר לעצמו שאי אפשר לכתוב חשוף כל כך, ומצנזר את עצמו.  

ג'אגר בגירסת הצנזור היה לגמרי משתלב במרחב העכשווי, שבו אמביוולנטיות, ניואנסים וקצת סליז כבר לא ממש לגיטימיים. אני תוהה אילו עוד שירים של הסטונס לא היו עוברים ועדת אתיקה? ב-Under My Thumb ג׳אגר שר על בחורה שפעם סובבה אותו סביב האצבע הקטנה, אבל היום עושה בדיוק מה שהוא אומר לה, ויש כמובן את ״סימפתיה לשטן״, ואת השיר בעל השם המופלא (Little T and A – (Tits and Ass. הסטונס אף פעם לא היו נחמדים, או חינוכיים. יפה ששלו ושאר העולם הנאור רוצים לבטל רק שיר אחד שלהם. בינתיים. 

אני אוהב את בראון שוגר כי הוא מלוכלך ואפל, כי הוא עושה לי נעים באיד, במקומות שלא מנומס לדבר עליהם. אפשר לשמוע שירים מיזוגניים בלי לשנוא נשים, אפשר לקרוא את ״לוליטה״ בלי להיות פדופיל. אם יתחילו לצנזר יצירות בגלל מוסר השכל נישאר עם אמנות משעממת ודלה ונקייה. עם חיים נטולי לכלוך, בלי נשמה, אידיליית פרברים בסרט של דיסני. אני לא רוצה לחיות ככה. נקי מדי זו הסטייה האמיתית, לא בריא, לא כיף. אם לא ניתן ליצרים מקום, הם ימצאו נתיב אחר, בריא פחות, להתפוצץ דרכו.

צנזורה היא סיפור שאף פעם לא נגמר טוב. לא צריך להרחיק לעבר: הונגריה חוקקה השנה חוק שאוסר על "הצגת וקידום הומוסקסואליות" לבני פחות מ-18, ורשת הטלוויזיה הגדולה במדינה כבר הודיעה שזה ימנע ממנה מלהציג יצירות חתרניות כמו ״משפחה מודרנית״ ו״הארי פוטר״. עד כמה זה שונה מהמקום שתרבות הביטול מובילה אליו? אף פעם אי אפשר לדעת מי יאחז בסופו של יום במספריים, אחרי שאלה נשלפו מהנדן.

לחופש הביטוי יש כבר גבולות קבועים בחוק, אין צורך להוסיף עליהם. אנשים צריכים ללמוד לבלוע, להתמודד, או פשוט לא לצפות-להאזין-לקרוא. גם זה חלק מהדבר היפה הזה שנקרא חירות. החופש לבחור לא לצרוך תרבות, ובעיקר החופש להניח לאחרים ליהנות בלי להידחף להם לצלחת המטאפורית, גם אם יש עליה סוכר חום.

געגועי לאוכל מטוסים

השמים מאדימים ואני מבין שני דברים: שהטיסה עם תומר לניו יורק היתה בעיתוי מופלא, רגע לפני גל נוסף, ושהסיכוי שאטוס שוב בעתיד הנראה לעין קלוש. לא רק בגלל האומיקרון ושאר הורויאנטים שרק מחכים לתורם, אלא בגלל חוסר השליטה בואכה חוסר אונים שמאפיין את התקופה. להיתקע בחו״ל בגלל בדיקה חיובית? לנחות בארץ ולגלות שאתה בדרך למלונית? לא תודה, עצביי הרופפים לא נועדו לשכאלה.

כלומר זו היתה הטיסה הראשונה שלי מזה שנתיים, וכנראה האחרונה לתקופה ארוכה ארוכה, וזמן טוב לכתוב על אהבתי הגדולה והמשונה לטיסות.

אני שונא לטוס. אני לא מבין את הקונספט, אין לי מושג מה מחזיק את גוף המתכת הגדול באוויר ומונע ממנו להתרסק, ולפני כל טיסה אני תוהה מה עדיף? להתרסק על הקרקע ולסיים ככתם לח, או בים כדי להזין כריש מזדמן. והצפיפות – במטוס עצמו ובשדה התעופה, התורים המתפתלים הארוכים, תינוקות מייבבים בשעת לילה מעל האטלנטי, בודקים בטחוניים שמסתכלים עלי עקום.

אבל בתוך כל זה יש שלווה ייחודית שרק מדבר מבודד או טונדרה קפואה יכולים להציע. כי בבטן המטוס, אחרי הרגעים הופכי הקרביים של ההמראה וקיפול הגלגלים, אני מנותק מהעולם. מנותק מהאינטרנט, מהודעות ווטסאפ, מחדשות, מבחירה חופשית. אין לאן ללכת כך שאין צורך להתלבט, אני יכול לקרוא אך ורק את הספרים שהבאתי ולצפות במה שהמסך הקטן שעל הכיסא שלפני מציע ותו לא. 

והאוכל, הו האוכל – יש לי פטיש למזון טיסות, מנות מחוממות במגשית פלסטיק עם נייר כסף בלתי מפתה מעל, שעל הקרקע לא הייתי מעיף בהן מבט שני, הופכות בגובה 30 אלף רגל לפיתוי שאין לעמוד בו. לחמניה לא טרייה עם חומוס תעשייתי? מנת עוף לא מזוהה עם מחית שנטען כי היא פירה? כן, תנו לי עוד מזה בבקשה. ואחרי שאסיים אתפנה לטעום מקינוח הפרווה ולבדוק לאיזה שפל חדש של מרקם וטעם אפשר לצלול. אני מת על זה.

אל תספרו לי שכל זה לא מדויק, שלא לומר תחת איום של הכחדה מוחלטת. חיבור Wi-Fi בטיסות קיים כבר תקופה, אם כי בתשלום, ומבחינתי מדובר במקבילה לתשלום על מי ברז או אוויר. אפשר גם לטעון מבעוד מועד תכנים מנטפליקס על הטלפון-מחשב-טאבלט ולעקוף את ההיצע המצומצם שמסופק בטיסה, להצטייד בקינדל עם חצי ספרייה עירונית עליו, שלא לדבר על סנדוויצ׳ים וחטיפים. המציאות הקרקעית הולכת ופולשת אל בועת האושר הגדולה שבשמים.

אבל אני מתעלם מכל זה. מבחינתי הטיסה היא נירוונה, ניתוק מדיטטיבי מעולם של שפע קיצוני ופומו בלתי נגמר, קפסולה לנוח בה, לקרוא ספרים ללא הפרעה, ולחשוב מחשבות שחושבים מעל העננים. לא נותר לי אלא לחכות לפעם הבאה שלי על מטוס, עם מסיכה ובלי דאגות. 

מלתעות, נאצים ומתנגדי חיסונים

התחלתי לצפות שוב ב"מלתעות" ומכל הדברים בעולם חשבתי דווקא על מתנגדי החיסונים. מה למכחישי מגיפה ולסרט אימה מהסבנטיז? ובכן, אחרי עוד התקפה של הכריש העצבני מתעמת מפקד המשטרה עם ראש העיר, שסירב עד כה לסגור את החופים. מצד אחד של המתרס הגיבור שלנו, שרוצה לעשות את הדבר הנכון, מהצד השני הממסד, שרק הכסף מעניין אותו, גם על חשבון חיי אדם. אבל העימות נגמר עוד לפני שהתחיל. ראש העיר, רועד כעלה נידף, לא מנסה להתווכח או להתגונן. "גם הילדים שלי היו על החוף", הוא אומר.

זאת אחת הבעיות שלי עם הטענות של מתנגדי החיסונים ומכחישי הקורונה המיליטנטים. הם עושים דמוניזציה מוחלטת לרופאים, אפידמיולוגים ומקבלי ההחלטות בארץ ובעולם כולו, ושוכחים שגם להם יש ילדים, הורים, אהובים. שגם הם יכולים להיפגע מהמגיפה. הניסיון להפוך את כולם לדמונים אינטרסנטים מופרך. ביקורת על צעדים לא נכונים או היסטריה מוגזמת? מובן והגיוני ולפעמים מוצדק. אבל כשהופכים אנשים כמו אלרעי-פרייס לאנטיכרייסט, ברור שמישהו איבד את זה לגמרי.

קל לכעוס על מתנגדי החיסונים. הם תוקפניים, מתעלמים מכל עובדה ונתון שסותרים את האמונה דמויית הכת שלהם ומתנשאים על הסביבה בלי גיבוי והצדקה. הם מאשימים את הלא מוארים בהתקרנפות, הפיכה לעדר צייתן מתוך בורות, ועיוורים לחלוטין לכך שהם משתמשים כולם באותה טרמינולוגיה, ובעובדות מפוקפקות במקרה הטוב, ושקרים בוטים במקרה הרע – כלומר מתנהלים כעדר בור בעצמם. לרוב אני מצליח להתעלם מהם, ולתת לטיעונים המופרכים לעבור לידי, כשהדבר היחיד שמוציא אותי מדעתי הן ההשוואות לשואה. סבתא שלי שרדה את אושוויץ, ומה שהיא עברה שם היה קצת מורכב וקשה יותר מלשבת בבית ולצייץ בזעם על הכורח להיבדק פעם בשבוע אם לא מתחשק לך להתחסן. הנאצים היו קצת פחות סובלניים מממשלת בנט.

אבל יש משהו קל מדי בכעס הזה, ודמוניזציה היא דמוניזציה – גם להפוך את כל מי שמתנגד לצעדים נגד המגיפה לאויב האנושות הוא עניין בעייתי. אפשר לנסות להבין את התופעה ואת האנשים שמאחוריה. קל לי לומר שאני אדם נאור שסומך על המדע והרפואה, גם אם באופן רציונלי ומסויג כשצריך. אבל זה לא מדויק. השנתיים האחרונות היו מטלטלות ומפחידות, ברור לי שחלק מהאמון שאני נותן במערכת נובע מהצורך להיאחז במשהו, לחוש קרקע יציבה מתחת לרגלי. 

באותה מידה אנשים אחרים מרגישים שאיבדו שליטה במציאות כאוטית עתירת ערוצי תקשורת, ושהממסד הרוויח ביושר את חוסר האמון שלהם. הם מוצאים קרקע יציבה בתאוריות קונספירציה, זה הקרש שבו הם נאחזים בים המציאות הסוער. אני חושב שהם טועים, אני חושב שבסופו של דבר צריך להתבסס על עובדות, אני מתנשא עליהם לא פעם, אבל אני גם יכול להבין את הגישה ולהודות שאני פחות רחוק ממנה משהייתי רוצה לחשוב.

קל להסתכל על כל קבוצה כעל מקשה אחת. ובין מכחישי הקורונה יש ציניקנים, אופורטיניסטים, וסתם טיפשים או רשעים שגורמים נזק ומסכנים חיים. אבל יש גם לא מעט מבולבלים, מפוחדים, מבקשי משענת ונחמה כלשהי – משענת ונחמה שלא מצאו ושלא סופקה להם במקום אחר. אנחנו בקושי באמצע הסאגה המוזרה הזו. צריך לדבר, להבין, ולנסות לשכנע, לא רק להטיל מגבלות. ורק תשאירו את הנאצים מחוץ לסיפור. 

אני מאבד את זה (לאט לאט)

אני טובע, מסתחרר בין גלי שפע מוזיקלי בלתי סביר, מנסה להיאחז במשהו, לא להחמיץ, לא להישאר מאחור. זה מייאש. באירוע שערכה ספוטיפיי בפברואר השנה דיווחה החברה על 60 אלף קטעי מוזיקה חדשים שעולים לשירות כל יום. מדובר גם בקטעים אינסטרומנטליים, קאברים, גרסאות חדשות, מה שתרצו. זה עדיין מספר מטורף.

ניסיתי לבדוק אם גישת ״פעם היה יותר טוב״ תופסת כאן, וגיגלתי את כמויות המוזיקה שיצאו פעם לאוויר העולם. מצאתי אתר שסוקר את כל האלבומים שיצאו ב-1990. הכותבים מציינים שזה פרויקט בתחילת דרכו ומונים 543 אלבומים – שיצאו בינואר. השפע המטורף תמיד היה שם. גם כשהייתי ילד לא היה לי סיכוי מול שיטפון הלהיטים הלוהטים. 

ההבדל היה בחלון הראווה, שהיה צר ודל. חלקים נכבדים מנעורי המתרחקים עברו בחדר ליד הרדיו. מקסימום שתי תחנות, כמה שדרנים שסמכתי על הטעם שלהם. תוסיפו לזה קומץ חברים אמינים, פה המלצה ב"מעריב לנוער", שם פינה של קוטנר ב"זהו זה", איזה "עוד להיט" בערוץ הראשון, וזהו בערך. 

וזה לא נגמר כאן: אחרי החשיפה המצומצמת נדרשתי להחליט מה לקנות. תקליט היה עניין יקר, וכשהגיעו הדיסקים המחיר רק עלה. אחרי עלעול ודפדוף ממושכים בחנות התקליטים היה צריך לבחור, ולדבוק בבחירה. אם כבר הוצאתי את מיטב כספי על תקליט, הייתי נחוש לתת לו כמה שיותר הזדמנויות. לחרוש אותו לאורך ולרוחב, לגלות פנינים נסתרות, שירים שבהתחלה חלפו ליד האוזן ואחר כך נעצרו לידה וגרמו לי להקשיב.

היום במחיר של קלטת יש לי ביד את כל המוזיקה בעולם. סיכומי השנה מכניסים אותי לפומו שאף קלונקס לא יפתור: מגזין פיצ'פורק פרסם את רשימת 100 השירים הכי טובים של 2021, 50 האלבומים הכי טובים של השנה, 31 אלבומי הרוק הכי מוצלחים, המוזיקה האלקטרוניקה הכי הכי וכו'. גם רולינג סטון שחרר לעולם רשימות דומות, תכף יגיעו המצעד והסיכומים של "הקצה", ואלה רק הערוצים שאני מכיר מקרוב. 

וזה ככה על בסיס שבועי – בלוגים וניוזלטרים עם כמות בלתי נתפסת של מוזיקה חדשה, שלא לדבר על ההמלצות והרשימות של ספוטיפיי עצמה. נגה שלחה לי פלייליסט של החבר המעולה שלה, שסיכם את השירים הטובים ביותר של השנה. הוא באורך 16 שעות ו-5 דקות, מה שגרם לי לתהות לרגע אם מדובר בשירים הכי טובים של 2021, או פשוט בכל השירים כולם.

אני רוצה להישאר מעודכן, אני רוצה לשמוע את המוזיקה שאני מכיר ואוהב כבר, אני רוצה לשמוע שוב את האלבום החדש, השיר שנדלקתי עליו, אבל רגע, יש כבר משהו אחר, חדש, מסקרן, שהאוזן שלי עוד לא בדקה. זה מתיש. הטקטיקה של פעם – קח אלבום וחרוש אותו שוב ושוב חודש – לא מתאימה לעולם החדש. צריך להקשיב לכמה שניות משיר, שיר וחצי מאלבום, לחרוץ משפט ולהמשיך הלאה. זה לא בשבילי הספידייטינג המוזיקלי הזה. בסופו של יום אני מוצא את עצמי חוזר לדברים שאני אוהב, או נתפס לשיר ושומע אותו שוב ושוב. אין מנוס מלהיות זן, לשחרר, לפרוש מהמירוץ. ולהגביר את הווליום. 

ואחרי כל זה, כמה שירים שאהבתי השנה ממש:

%d בלוגרים אהבו את זה: