קווי המתאר מוכתבים לי מראש בווטסאפ. אני אסיע לשדה התעופה, החברה של תומר תיכנס איתו ותלווה אותו עד לצ׳ק אין, משמע אני נשאר בחוץ. אני לא מתווכח. הוא בן 22, אני כבר מזמן לא מגלם תפקיד ראשי במחזה הזה. 

בדרך לנתב״ג אני בעיקר מנסה לא לשאול שאלות טפשיות, ולא להפריע לו ולה. היא עוזרת לו בסידורים לוגיסטיים אחרונים, הוא מחזיק לה את היד כמעט כל הדרך, והם חמודים נורא. כשאנחנו מגיעים אני מוצא מקום קרוב יחסית וניגש ברוב טקס לחיבוק בזמן שהוקצה לי, מנסה לא לדמוע יותר מדי, מחזיק את עצמי לא לומר שישמור על עצמו אלא שייהנה, כי באנו להרים, ואת הדאגות והחרדות אני אמור לשמור לעצמי. ואני מנסה לחשוב על הורים שמסיעים את הבן שלהם ללשכת הגיוס, והנה אני מסיע את שלי לתחילת הטיול הגדול בחו״ל, אז פרופורציות, אבל זה לא באמת עוזר. אל תלך נו מה אכפת לך.

ואחרי שכולם מתחבקים ובוכים הם צועדים פנימה, הוא עם התרמיל החדש על הגב, ואני עוד מסתכל, ויושב רגע באוטו לסדר נשימה, ומתחיל את הנסיעה הביתה. על המקרר יש לי תמונות שלו מטקס הסיום בגן. קטן וחמוד עם שיער קצוץ, מה בין זה לבין החתיך המזוקן והמתולתל שעוד מעט יעלה על מטוס.

קצת אחרי חצות תומר כותב בווטסאפ המשפחתי שנתב״ג עמוס קשות. יש עוד פחות משעה להמראה והוא עוד בבידוק, מנסה להפקיד את התרמיל שלו בדלפק הייעודי יחד עם עוד מטיילים כמוהו, מקווה להספיק לטיסה. אני מרגיש את המתח המוכר בשכמות, כאילו שאני יכול לקפוץ רגע לשדה ולעזור לו, כאילו שהוא לא יכול להסתדר לבד הרבה יותר טוב ממני. 

אני נזכר בנגה, עוד לא בת שנה, מטפסת על הספה בזמן שאני מנהל שיחת טלפון. חיפשנו עבורה מטפלת, ובדיוק דיברתי עם מועמדת ולא שמתי לב לטיפוס ואז לנפילה שבאה בעקבותיו. ניתקתי את הטלפון והרמתי את הילדה הבוכייה על הידיים, רדוף רגשות אשמה, והבנתי שאי אפשר ככה. שאני חייב ללמוד לשחרר. אי אפשר לשים לב כל הזמן, אי אפשר להיות שם כל הזמן.

אני אומר לעצמי שזה שלו. שהוא יידע להסתדר – בנמל התעופה ובהרפתקאות שיבואו אחר כך – והתפקיד שלי הוא לדאוג ולהיות רשת ביטחון. אני נכנס למיטה, ולוקח זמן אבל אני נרדם. בבוקר אני רואה את ההודעה, הכל הסתדר מן הסתם. הוא המריא, ואני נרגע, ומתחיל להתגעגע. 

הסטייק היה עשוי במידה הנכונה, ביצת עין מקשטת אותו מלמעלה. בדיוק התיישבנו לאכול כשנשמעה ההתרעה, הבקרוב לאזעקה, תכף יעופו טילים לכיוון הכללי שלנו. עשינו את הדבר האחראי והמתבקש ובדקנו באיזה טילים מדובר ומה מוצאם. ובכן – תימן. מכיוון שכך המשכנו לאכול. 

יש רגעים שבהם אני מרגיש שאני משקיף על המציאות מהצד. כאילו ירדתי מהכביש המהיר שכולנו נוסעים בו ואני מתבונן בחיים שאני מנהל מזווית אחרת, משל הייתי חייזר שמנסה להבין מה לעזאזל הולך כאן. מצד אחד מגורים בכרך גדול ומודרני, עבודה מתגמלת, תרבות המערב, ומצד שני אזעקה וטילים. זה הנורמלי החדש, וזה מטורף.

פעם מזמן, עוד לפני שנולדו לי ילדים ולפני שהביביזם הפך לכת השלטת, עבדתי בעבודת סטודנט חביבה. זו היתה תקופה אחרת, פחות טילים ממדינות זרות, יותר אוטובוסים מתפוצצים ופיגועים. היינו במשרד, הרדיו ניגן שיר עצוב, מישהו נכנס ושאל ״מה זאת המוזיקה הזאת?״ ומישהו אחר מיהר להרגיע שהכל בסדר, לא היה פיגוע. והעולם שלי נעצר לרגע, וחשבתי שזה לא סביר. אנשים לא אמורים לחיות ככה, רק בישראל דיאלוג כזה יכול להיות הגיוני.

וזה לא שיש לישראל מונופול על טירוף יומיומי ממוסד. הורה אמריקאי שמקבל טלפון מבית הספר באמצע היום עשוי לתהות האם למוסד החינוכי בו לומדים ילדיו הגיע תלמיד לשעבר מתוסכל חמוש בנשק אוטומטי. וזה עוד בעולם המערבי הנינוח. מעניין מה עובר על הורים באפריקה, באוקראינה, בעזה. 

השבוע שוחחנו בקנאה על אנשים שמתעוררים במדינה אירופאית משועממת – בלגיה נגיד – ומוטרדים משיפוץ כביש מהיר, או ממחירי הגבינה. זה מה שנמצא בראש מצעד העצבים שלהם, זה מה שיככב בכותרות המקומיות, אולי מתחת לעוד ידיעה על דברים איומים שקורים במקומות אחרים, נגיד במזרח התיכון. אני חושב על תומר שעף מכאן השבוע מי יודע לכמה זמן, ומעבר להרפתקאות של הטיול הגדול אחרי הצבא חושב אולי גם על קצת שקט. קצת נורמליות לרפואה. אף פעם לא רציתי לחיות בזמנים היסטוריים, אני מאחל לתומר, לי, לכולם – אפילו ביביסטים – שיעמום בריא ומתמשך. די.

קפלן היה ריק. לגמרי. רק משאית שחסמה את הכביש מנקודה מסוימת רמזה על ההפגנה, וחוץ מזה – דממה וחידלון. וחשבנו שאולי יצאנו מאוחר מדי מהבית, אולי כבר נגמר, אולי אנחנו לא במקום הנכון. 

ואז שמענו איש כורז סיסמאות במרחק – רמקול הפגנות באיכות גרועה וסיסמאות של הפגנות בחריזה גרועה. והקול הלך והתקרב, ואליו הצטרף רחש נטול הגברה, ולפתע, מעבר לעלייה של הכביש באזור הקריה, הופיע המון אדם נושא לפידים. לרגע אפשר היה לחשוב שמשחקי הכס הגיעו לשרונה. 

הצטרפנו. דגלים, לפידים, שלטים עם סיסמאות קליטות ובראש רכב מסחרי קטן ועליו הרמקול. זה היה מסחרר. חצי שעה קודם לכן ישבנו בבית כי חם, וסופשבוע, ולמי יש כוח לצאת ולמי זה עוזר. ואז חברה כתבה לי ושאלה אם אני בכיכר החטופים, וזה כל השיימינג שהייתי צריך. ופתאום אני צועד עם עוד המונים כמוני, ויש תחושה של התרוממות רוח, תקווה שפיות. 

ההמון צעד על קפלן ואז פנה לכיוון שאול המלך וכיכר החטופים. בדרך היה לי זמן לבחון את האנשים סביבי. ״כמוני״ היא מילת המפתח. איכשהו כולם נראים כאילו הגיעו מאותו פס ייצור חברתי-תרבותי. אין גיוון, גם לא במסרים. הסיסמאות הן על החזרת החטופים עכשיו. אף מילה על הפסקת המלחמה, על הזוועות בעזה, על כהאניזם ופשיזם. אני יכול להבין את זה פרגמטית, ועדיין נותר לי טעם חמוץ בפה.

בדרך הביתה חשבתי על משהו שלמדתי באיזשהו קורס על פרסום, ואיך מודעה לא אמורה רק לגרום לך לרכוש משהו, אלא באה לחזק את התחושה שקנית את הדבר הנכון. אתה רואה פרסומת למכונית שלך ומרגיש שהחלטת בחוכמה, ועל הדרך מאמין קצת יותר במותג. חשבתי שצעדתי עם המוני אנשים שמשכנעים את עצמם, הפגנה שנועדה פחות לשנות דעה במציאות שבה אף אחד לא זז מעמדתו ויותר לעודד ולתחזק אותי ושכמותי, אולי להרחיק אותנו צעד או שניים מתהום הייאוש, מהתחושה שאנחנו זן נכחד. 

ועדיין שמחתי שיצאתי מהבית. גם כדי לשמור על מצפון נקי, לדעת שבזמן שהכל קרס לא ישבתי מול נטפליקס, וגם כי כבר טעיתי מספיק פעמים בעבר כדי לדעת שעדיף להיות הצפרדע שבועטת בתוך כד השמנת, ומסרבת להיכנע למה שנראה כמו מציאות שלא ניתן לשנות ,ולטבוע. עדיף להדחיק את הייאוש, להניח בצד את הביקורת על המסרים שאינם, ולבעוט.

באחד הערבים באמצע השבוע קנינו לתומר כרטיס לכיוון אחד לתאילנד. הטיול הגדול אחרי הצבא. ידעתי שזה מגיע, ועדיין החזה מתכווץ ומחנק בגרון ואל תלך, אל תלך.

גם אני התחלתי את הטיול שאחרי בתאילנד. בתקופה הפרהיסטורית ההיא פשוט נסעתי, בלי טלפון חכם, בלי מיילים. כל מה שהיה זה מכתבים – דואר ובול – רק קצת יותר מתוחכם מאותות עשן. זה נראה לי סביר והגיוני, ורק אחרי שנגה נולדה חשבתי על ההורים שלי, על מה הם עברו, על חוסר התקשורת, השליטה. המעבר החמקמק והנכלולי של הזמן, ופתאום הילד שהיה צריך אישור לצאת מהבית לחבר שגר באותה עיר מתעופף לקצת העולם, ותתמודדו.

לתומר יש ווטסאפ וג׳ימייל בקצות האצבעות, ולמעט פסגות הרים קיצוניות אין סיבה שלא נדע מה קורה איתו ולמה, כולל תמונות, באמצעות קסמי הוויי-פיי. זה אמור להרגיע אותי. זה לא. אין פה שיקול רציונלי, וזה לא משנה שאני סומך על האופי הצופיפיניקי המסתדר שלו. תושייה ויכולת זה נחמד, אבל העולם אכזר ומלא סכנות. צונאמי וסמים, שודדי דרכים ונהגים מפוקפקים, ומה לא. 

ועל זה אומרים לי אנשים חכמים – וכאן יותר טוב? כמה בטוח ושקט ורגוע במדינה המופלאה שבה הוא מסתובב כרגע? אין לי תשובה טובה. אני מניח שהייתי אמור לשמוח שהנה הוא מתרחק מהמקום הזה שנמצא במרכז לוח המטרות של מדינות וארגונים מאיראן עד תימן, מובל על ידי ממשלה מזעזעת שנהנית לראות את גלי הפשיזם מתגברים ועולים. לא עדיף איזה חוף בקופנגן? 

והנה עוד סיבה לדאגה, שהרוח הרעה שמנשבת פה תרדוף אחריו גם לשם בצורת שנאת ישראלים, מפגינים פרו-פלסטיניים וכל הג׳אז הזה. איזה יופי, אפשר להוסיף לאקסל החרדות שלי גם את זה. 

אני רוצה את הילד הקטן שלי בחזרה, שיסתובב פה קרוב. אין לי מה לעשות עם התוגה הקיומית הזו, אני מבין שזה מאבק אבוד נגד הזמן. במקום אני מוציא כסף על כרטיס טיסה, ותכף נקנה תרמיל ראוי וכל פריט ציוד הכרחי אחר, ונערך לתקופת הנדודים שלו ושל הלב שלי. אין מנוס, נעבור גם את זה.

גם הפעם מדובר בשילוב של נסיבות וטריגר שאני לא מצליח לעמוד בו. גם הפעם ברור לי שלהיכנס לוויכוח אקטואליה זו טעות, איש לא ישתכנע וכול הג׳אז הזה. אבל התנאים מתעתעים. אני בסדנה במסגרת העבודה, קורס של יומיים, מוקף אנשים שאמורים להיות מהסוג שלי, כלומר חולקים אותה בועה. הדיון בשולחן שבו אני יושב גולש באחת ההפסקות לענייני היום, ואני מנסה להתעלם, גם כשמתחילים לדבר על זה שבעצם אין רעב בעזה, ואיך כולנו צודקים ומוסריים. מטריד אבל נו. 

רק שאז מישהו אומר שאם צה״ל אומר אז הוא מאמין לצה״ל, וזה מקפיץ אותי. אני בשכונה הזאת מספיק זמן כדי לזכור כל מיני הצהרות של הצבא שלא ממש הסתדרו עם המציאות, שירתתי בארגון הגדול, המגושם והלא יעיל הזה, ויש לי לא רק חברים אלא ילדים שעברו בו גם. לא מדובר במסדר אבירים שחרת על דגלו אמת וצדק. יש לו תקציבים, יש פוליטיקה, אינטרסים. משקר, בטח משקר. 

וכך אני נשאב פנימה שלא בטובתי, ומגלה שמה שכותבים אנשים שאני לא מכיר בטוויטר חושבים גם אנשים אינטליגנטים שעובדים בגוגל. זה כמו אוסף של להיטים מוכרים היטב, ״אין בלתי מעורבים״, ״יש שם אוכלוסייה נאצית״, ועוד ועוד. מורכבות? הנהגות איומות בשני הצדדים, הסכמה על זה שפעוטות שמתים זו זוועה בלי קשר לאיפה אתרע מזלם להיוולד? לא כאן.

להתווכח עם מתכנתים זה אתגר מעניין ומתסכל. הם מפרקים את הדיון לסגמנטים, חלקיקי הצהרות שהוויכוח עליהם נוח יותר מדיון בתמונה הגדולה. הכל אינטרסים פוליטיים? בואו נתווכח רגע על ההגדרה של ״אינטרס פוליטי״, ואחר כך, אם עוד יהיה לך חשק לחיות, נמשיך הלאה. זה מתיש. 

בשלב מסוים אני מעיר לאיש שמולי שקל לדון בסבל של אנשים אחרים מתוך העמדה הפריבילגית שלנו. ״אני לא פריבילג״, הוא עונה. אני מסתכל על חדר הישיבות הממוזג שבגורד השחקים שבו נמצאים המשרדים שלנו. לא מזמן חזרנו מעוד הפסקת קפה עתירת כיבוד מוצלח. אין לי מה לומר. יש משהו באנשים האינטליגנטים והמיושבים האלה שמסרבים לראות חצי מהתמונה שמדכא אותי הרבה יותר מביביסטים וכהניסטים.

הקורס מתניע מחדש, ואנחנו חוזרים לדון בשלל נושאים, כמו מנהיגות וגם יישוב קונפליקטים בעבודה. אחלה נושא יישוב קונפליקטים. אולי אפשר להשתמש בקצת שכל, אמפתיה ורחמים. 

הלכנו לסופרמן החדש, הצאצאה ואני. קראתי קצת על הסרט – הבמאי טען שמדובר בסיפור של מהגר, הרפובליקאים עיקמו את האף, היתה אפילו טענה שמדובר בסרט פרו-פלסטיני. וכל זה נשמע לי קצת קשקוש והרבה יחסי ציבור. המציאות קשוחה מספיק בלי שמנסים להדביק עליה אייקון תרבות פופ שלובש תחתונים אדומים מעל המכנסיים. תנו לי קצת אסקפיזם ובואו נתקדם. 

ורוב הזמן הסרט אכן היה מבדר ומופרך כצפוי. כמה אפשר לקחת ברצינות סרט עם כלב מעופף (בגלימה), יקומי כיס מקבילים ומפלצות דמויות גודזילה, וכל זה בשעה הראשונה? במושב לידינו אבא הסביר לילדה בת 9 שהכל יהיה בסדר, הפופקורן היה חם ויקר. יומית כהלכתה.

ואז הגיעה סצנת הפלישה. בתחילת הסרט מספרים לנו שסופרמן מנע ממדינה דמיונית בשם בורביה לתקוף מדינה בדיונית אחרת. בשלב מסוים, כשסופרמן עסוק בצרות אחרות, הפלישה יוצאת לדרך. צבא גדול, חמוש ומאומן, מול ערב רב של אזרחים שנראים מזרח תיכוניים בהחלט. התכווצתי בכיסא. 

אין לי מושג למה התכוון ג׳יימס גאן, הבמאי. יכול להיות שכשעסק בבורביה הפיקטיבית ונשיאה לבן השיער בעל המבטא הרוסי, חשב על טראמפ ופוטין. אולי על ביבי? יכול להיות שלא חשב על כלום. זה לא משנה, בסופו של דבר ההקשר הוא בעיני המתבונן. היה קשה לצפות בצבא הפולש והאזרחים הנואשים ולא לחשוב על עזה. לחשוב על מה עובר בראש של צופה במדינה אחרת, האם עבורו אני חלק ממדינת קלגסים חד מימדית? 

קראתי פעם על חוויית הצפייה ב״בלאק הוק דאון״ בסומליה. סרט אמריקאי פטריוטי על נחתים שנלחמים נגד המוני טרוריסטים מקומיים, עם קהל צופים שמריע בכל פעם שמסוק או חייל אמריקאי נפגעים. גם חוויית הצפייה שלי עברה טלטלה, יצאה מאיזון. האם אני אמור לקחת כמובן מאליו שהצד ה״טוב״ בסרט מייצג אותי? האם אני בצד הרע של הסיפור? התרגלנו להזדהות עם הצד המערבי, האמריקאי. יש מצב שבלי להרגיש זזנו מזרחה? אולי גם האמריקאים איבדו קצת מהזוהר האדום-לבן-כחול שלהם?

בדרך חזרה עברנו בכיכר הבימה, דרך הפגנת ענק בעד סיום המלחמה. בלי גלימות, סטריאוטיפים ופתרונות קלים, ועם הרבה דכדוך. עזה זה כאן.

אנחנו מקפידים לא לארוז חולצות עם כיתוב בעברית. במעלית בדרך לארוחת הבוקר יורד איתנו זוג מוסלמי, האישה עטופה מכף רגל ועד ראש, ואני שם לב שאני אוחז את הספר שלי כך שהכותרת העברית מוסתרת. אני מנסה לתרגל תשובה לשאלת ה״מאיפה אתם״. אף אחד לא שואל. רק במונית בדרך להופעה הנהג, ידידותי להפליא, שואל מאין הגענו. אני מתלבט מה לענות, מלטה, או אולי טרינידד וטובאגו, והוא כבר מוסיף ושואל ״תל אביב? שמעתי שזו עיר מעולה, אני מתכנן לבקר פעם"

***

על הכרטיס היה כתוב שתיים בצהריים. גיגלתי, תוצאות החיפוש טענו שאכן, זה פסטיבל וזו שעת ההופעה. הגענו קצת לפני שתיים ומצאנו תור ענק של בנות 14 עם מכנסונים, חולצות אוליביה רודריגו, ופה ושם הורה מלווה. הנחתי שמכיוון שמדובר בפסטיבל הכל יתקתק. בפועל אנחנו נצלים בחום של תנור אפייה כמעט שעתיים. בפנים אין רמז לתנועה על הבמה. אנחנו שואלים ואיש הפקה מבולבל אומר שכנראה שיתחילו בשמונה. חם מוות, אין צל, השירותים בתנאים וארומה של טירונות. לשטוף ידיים? לא פה.

אחרי דין ודברים אנחנו מקבלים פס ומאפשרים לנו לצאת ולחזור למלון. מקלחת, מנוחה קלה, ושוב חוזרים לזירת הפשע. ומחכים, וחם, ובשמונה אין כיוון לרמז להתחלה, אבל קצת אחרי תשע כשהשמש שוקעת סוף סוף המוזיקה מתחילה, ואנחנו שוכחים מהכל ורוקדים וצורחים ושרים. ניצחנו את היום הזה. 

***

ובלילה, ליד המלון, אחרי שעות של תור מתיש בחום של גיהינום, לחץ ומתח וציפייה, אנחנו מבינים פתאום שלא באמת אכלנו היום. רעבים כמו זאבים. כבר אחרי אחת עשרה בלילה, ואנחנו מוצאים מסעדה אחת אחרונה באיזור שעדיין מתפקדת, ותיסגר בחצות.  

אנחנו הלקוחות האחרונים, הזוג שהגיע לפנינו עוזב לפני הביס הראשון שלנו. אבל המלצר מתעקש לפטפט איתנו, להסביר שהפסטה פה טעימה יותר כי לנו אין פשוט את חומרי הגלם הנכונים, מדגיש שזו לא אשמתנו, אבל אין מנוס אלא להגיע לאיטליה כדי לאכול את הדבר האמיתי. זו הפסטה הכי טעימה שאכלתי בחיים שלי. 

***

אני הולך לישון אחרי ההופעה והארוחה ובטוח שאקרוס עד הבוקר, אבל רעש מוזר מעיר אותי בשתיים בלילה. אני לא מצליח למקם אותו – בתוך המלון? בחוץ? התרעה על שריפה? עבודות בכביש? טילים? צליל מתכתי עולה ויורד. אני מביט החוצה מהחלון ולא רואה דבר, ומעל הכל מהבהבת לי בראש המילה ״אזעקה״, וחוסר שקט גדול. אני תוהה אם תיירים ממדינה אחרת שהתעוררו מהרעש עוברים חוויה אחרת לגמרי. חשים סקרנות אקדמית כזו, עניין בלתי מעורב לגבי מה זה בדיוק, בלי מחשבות בנוסח ״מנסים להרוג אותי״. הרעש נפסק, אני חוזר לישון, בבוקר הכל שליו ותקין. אפשר לצאת לתייר באירופה הקלאסית. 

הפעם האחרונה שבה ניהלתי ויכוח פוליטי היתה לפני כמעט עשור. ישבתי במכונית חונה עם פעוטה שישנה בכיסא התינוק מאחור, משועמם למוות, גללתי בפיד, ראיתי פוסט מעצבן שבימים כתיקונם לא הייתי משקיע בו עוד שנייה, וצללתי בחדווה אל מחילת הארנב של ויכוח חסר תוחלת ועתיד. היה נחמד.

השבוע מצאתי את עצמי שוב מתווכח על המצב. בלי פעוטות ברקע, סתם בבית קפה עם חברה, אין צידוק ואין טעם, מעולם לא נוהל ויכוח בענייני אקטואליה שהסתיים בניצחון או אפילו הסכמה. איש מעולם לא ניהל ויכוח שבסופו הזדגגו עיניו של בן השיח, סימן בדוק להארה שנחתה עליו, שהיי, אתה גאון,הפכת את עולמי, מעכשיו אחשוב, אחיה ואצביע אחרת. 

זה גם לא היה דיון מעניין במיוחד. שני שמאלנים שמסכימים שרע מאוד פה, שהממשלה איומה, ועזה וכל זה. נקודת המחלוקת היתה על זיהוי הרגע המדויק שבו צריך לארוז ילדים ולעוף מפה. האם חצינו את הקו האדום? איפה נמצא בעצם הקו האדום? מי משרטט אותו? אנחנו ב-1939? 1932? וכו׳ וכהנה, כשאני בגדול טוען שעוד לא הגיע הזמן לנוס, והיא אומרת שאנחנו כבר כמה דקות טובות אחרי שעת השי"ן. 

ואחרי שסיימנו להתווכח ונפרדנו עצבנים אך כידידים חשבתי על הכל מחדש. קודם כל על הפוזיציה: לי יש ילדים גדולים למדי, כולם עם אופציות סבירות לגמרי לעוף מכאן אם צריך. לה יש צמד ילדים קטנים מאוד, והיכולת לזוז איתם למקום אחר מוגבלת ומורכבת. שלא לדבר על העובדה שמדובר בשני בנים, ומי לעזאזל רוצה לגדל את הילדים שלו כשבחדשות כל יום מותר לפרסום על מזבח קואליציה רקובה. בקיצור – אני פריבילג על מלא. מה אני רוצה ממנה, והאם סתם התגוננתי כי עמוק בלב אני חושש שהיא צודקת, ומה שמשאיר אותי כאן הוא הפחד לזוז ולעזוב את המוכר והידוע? 

אבל מעבר לזה הבנתי גם מה ויכוחי הסרק האלה משרתים. נכון שלא נשכנע זה את זו, נכון שנתעצבן קלות. אבל בדרך אנחנו מספקים לצד השני שק איגרוף קטן, דרך לאוורר ולהוציא פחדים וחרדות, לתת להן שם, להפוך אותן לפחות מאיימות. לא נשכנע ולא נשתכנע, אבל אולי לרגע קט נפחד פחות. זה לא מעט. 

נגמר שבוע רגיל לכאורה. בלי אזעקות ומקלט, עם עבודה במשרד ושגרה תל אביבית, ושינה קצת טרופה והכל אותו דבר אבל עם צליל צורם וכמעט בלתי נשמע ברקע. 

באמצע המלחמה הזמינה אותי חברה לקפוץ לבקר. היא גרה בקיבוץ סמוך לתל אביב – נסיעה קצרה, אמצע היום, לא סיפור גדול. חשבתי שיהיה נחמד לשנות קצת מיקום ואווירה, אלה לא שעות של טילים ממילא, והיה יום יפה ותחושה מפתה ונכלולית של נורמליות. 

נכנסתי למכונית, מופתע מכמה שאני לא לחוץ, ויצאתי לדרך, למסלול שנסעתי בו עשרות פעמים. הכבישים היו ריקים באופן אפוקליפטי, ומעט המכוניות שכן הסתובבו בהם טסו במהירויות לא סבירות. שמתי לב שגם הרגל שלי כבדה על דוושת הגז. 

אבל הייתי רגוע יחסית. רק בדקתי מדי פעם איפה היציאה הקרובה מהכביש המהיר, ותכננתי מה אעשה אם תהיה התראה, הרי יש עשר דקות תמימות, אזעקת VIP, בכל נקודה בדרך כמעט אהיה קרוב מספיק למרחב מוגן מראשי נפץ פונדמנטליסטים, אין מה לדאוג.

וטעיתי בדרך. פעמיים. נהגתי עם ווייז, במסלול שיכולתי לנווט בו בעיניים עצומות, ובכל זאת – שתי פניות לא נכונות, שהוסיפו בסך הכל עוד חמש דקות לזמן במרחב הפתוח, הלא מוגן, המסוכן, המאיים. ככל שרציתי כבר להגיע, ולהרגיש גג מעל הראש וממ״ד ליד, הארכתי לעצמי את הדרך. ובפעם השנייה מצאתי את עצמי צוחק במכונית, בגלל המנגנון הדפוק הזה של לחץ סמוי, חרדה נשלטת שנדחקת אל מתחת לפני השטח אבל מוצאת דרכים להרים ראש. 

היה ביקור נחמד ממש, קיבלתי קפה ומאפה, והדרך חזרה היתה כבר פחות מלחיצה. כמעט רגילה – נורמלית בדיוק כמו השבוע הזה שעבר עלי בשגרה לכאורה של אחרי מלחמה.

ביום שלישי התעוררתי מהאזעקה, ואחרי שהתמקמנו במקלט ראיתי שהכריזו על הפסקת אש החל משבע, והבנתי שעכשיו, אחרי שהחליטו להפסיק להילחם, שני הצדדים יפוצצו אחד על השני כל מה שהם יכולים עד לדקה התשעים, ולא נותר לי אלא לחכות ולסמוך על המזל העיוור.

ישבנו במקלט וקיוויתי ממש חזק שהדירה שלי, ששרדה עד כה, לא תחטוף דווקא במטח האחרון. ואז קראתי על באר שבע והתמלאתי צער וכעס וקצת בושה על הדאגות הקטנוניות שלי. ואז יצאנו החוצה, ופתאום לא ברור אם הפסקת אש, או הפרות והפצצות וטהרן תרעד, ומשהו בי התערער.

אני יודע להתמודד עם משברים. די מהר הבנתי שבסדר, מלחמה, ואלה כללי המשחק, וזה עלול להימשך תקופה. אבל ברגע שקיבלתי דרך הכותרות זריקת תקווה קטנה שהנה זה נגמר, הכל הפך לבלתי צפוי ובלתי יציב. טיל ששוגר אחרי השעה היעודה, מטוסים בדרך לנקום, טראמפ מצייץ, ואני מרפרש עמודי חדשות ומנסה להבין מה צפוי לי, אזעקות ומקלטים? שלום של אמיצים?

ונגמר. הבריון הג׳ינג׳י של חצר בית הספר העולמית הכריז על שלום כזה או אחר, והופ, ממחר הכל כרגיל, כאילו לא קרה כלום. ויום אחרי שנקין, שהיה ריק ושקט כל ימי המלחמה, היה עמוס ועתיר תורים לקפה כאילו כלום. וגם אני הייתי כאילו כרגיל אבל עייף, כי לפני שנרדמתי חשבתי על מה אם תהיה אזעקה בכל זאת, ולא הכנו תיק למקלט, והתעוררתי בארבע בבוקר ולקח לי זמן להירדם. 

וכל צליל אופנוע מקפיץ את האוזן, ואני הולך ברחובות ופתאום מודע לכך שאני לגמרי בטווח של טילים משלל מדינות שיכולים לעוף לכאן לפתע. השגרה עשתה קאמבק, אבל משהו בבסיס נסדק. וחשבתי שהנחיות פיקוד העורף היו צריכות להיות משהו בנוסח ״נגמרה המלחמה, בעוד כמה ימים נחזור לשגרה, בינתיים קחו לכם זמן לעבד ולהתאושש. בכל זאת עברתם חתיכת אירוע״. 

וביום שישי נסעתי למסיבה, ובהזמנה נכתב שכל אחד צריך להביא שתייה ואוכל משלו. ניגשתי למטבח, אל שישיית המים המינרליים שקניתי ביום הראשון למלחמה, שיהיה לשהות ארוכה במקלט או בדירה שאין בה חשמל ומים זורמים כי טילים. ובמקום שהמים האלה ישמשו אותי כדי לשרוד מצור הם עזרו לי לעבור לילה של פיזוז, ויש בזה נחמה קטנה. עשו מסיבות, לא מלחמה.