המלצרית התייאשה. לא היו לה האמצעים הטכניים המתקדמים שיאפשרו את סילוק ערימת השיערות שנדבקה לספה בבית הקפה השכונתי. ישבה שם כלבה, היא הסבירה בטון מתנצל.

אני מניח שהכלבה ישבה שם לא מתוך חיבה לאמריקנו, אלא כי לבעלים שלה זה נראה סבבה לגמרי. מגניב כזה. וזה מעצבן אותי. כמו שמרגיזים אותי טיפוסים שהולכים עם כלב בלי רצועה, או עם רצועה אבל בלי להחזיק אותה. כי לא, לא בא לי שהלשון שהכלב שלכם תחב בידידות לישבן כלבי אחר קודם תלקק אותי. ולא, כשאתם אומרים שהוא "הוא לא עושה כלום, הוא אוהב ילדים", זה לא מרגיע בן 3 צורח שנבהל מהחיה שזינקה עליו.

זו כפייה, כמעט אלימה. זה שאני לא מתרגש מהולכי על ארבע, לא אמור כמובן להשפיע על אף אחד. גדלו אותם בבית, רדו איתם לטייל ברחוב. אבל קחו אחריות, לא רק שקיות ניילון. מכיר את התאוריה על זה שמי שלא אוהב חיות לא אוהב בני אדם, והיא אידיוטית לגמרי, ולא מצדיקה את חוסר ההתחשבות.

הנה הצעה הוגנת: אני לא אשסה בכם תינוק מרייר שיפלוט לכם על השמלה, ואתם תשאירו את הכלב לידכם. נראה לי מתחשב מספיק.

קודם כל זו פרסומת מעולה – תעיפו מבט בעצמם:

זה יצירתי, זה מגניב, זה בעייתי מוסרית. אולי לאמריקאים פחות, אבל כשראיתי את הקליפ חשבתי על חברים בוגרי קרבי בצבא, שחלקם עברו התנסויות שעלולות לגרום להם לא לחבב את הקונספט. ירי והרג בשביל הפאן.

המשחק עצמו מצוין, אגב. מהטובים בז'אנר. call of duty: black ops הכניס 650 מיליון דולר ב-5 ימים, ובצדק. יש לו עלילה פרנואידית מצוינת, הומור שחור, אקשן מהיר ועצבני. כיף. והורגים בו מלא אנשים. נכון, הם עשויים פיקסלים, והעלילה מתרחשת בחלקה אי שם בשנות ה-60, והרעים הם קומוניסטים, הבד גאי האולטימטיבי אחרי הנאצים, סוג של "אחר" קלאסי.

ועדיין יש איזה אי נחת קלה, שהפרסומת הזו הגבירה אצלי. עד כמה באמת לגיטימי ליהנות מכל הקטל הזה. אהבתי את המשחק, באמת. אני רק קצת מוטרד מהשאלה למה.

"לכו לעזאזל"

זה הנאום המלא של ברנום נילסן ב"חצי אח" המצוין, אחרי שהוא זוכה בפרס בתחרות תסריטים. ספק תסמונת טורט, ספק תעוזה חתרנית.

לא שזה מה שהייתי מצפה לו בטקס קבלת תורה לכיתות ב'. והיה מאוד חמוד, הטקס. הילדים בלבן היו מקסימים, המופע היה כמו תמיד קצת ארוך מדי, הברכות ראויות ובטעם טוב, והכיבוד סבבה לגמרי. ההורים צילמו במרץ את הילדים שמצידם הציגו סצינות ממתן תורה, מהחדר – גירסה אשכנזית וגירסה ספרדית-תימנית (איך לא ליהקו את תומר לקטע הזה, איך) והצליחו לדחוף פנימה אפילו מסר על מיחזור ודאגה לסביבה (!).

את הברכה שכתבתי יחד עם אמא מהכיתה המקבילה ביקשו המורות לראות מראש, כדי לוודא שאין שם משהו בעייתי. וברור שגם אני לא העזתי בזמן אמת להגיד משהו בעייתי. למה להפר את השלווה.

מה אני רוצה? אין לי מושג. אולי שיזכירו שיש בתנ"ך גם חלקים אפלים ובעייתיים. אולי שידברו על קנאות דתית והסכנות שלה? שיתייחסו לכל מיני מטורפים שתופסים טרמפ על אלוהים בדרך לאיזו אפוקליפסה, עכשיו? כן, אני מבין שאין לזה מקום בגיל הזה. השאלה אם באיזשהו גיל זה כן יתפוס מקום. אמירה כלשהי שתהיה חתרנית קצת, חד משמעית, מעצבנת, מחוץ לקונצנזוס. עמדה ברורה, מאמר מערכת.

כן, התרגשתי כראוי – לא כמו תומר שהתעורר בארבע בבוקר וישב לו על הכורסא בסלון, לא מצליח לישון, אבל בכל זאת. אבל כל הממסדיות השמרנית הזו מדגדגת לי קצת כאן וכאן.

זו  ההתלבטות הגדולה לגבי הידיעה שהעלינו ב-mynet היום על מדריך המין של קופת חולים כללית. תעיפו מבט: כללית מספקת מדריך מין לבני 20+, כולל התייחסות בשפה בלתי אקדמאית בהחלט, נגיעה במין אוראלי ועוד.

 וכאן פרצה המהומה, שמתבטאת היטב בטוקבקים: האם מדובר באובדן שיקול דעת, בפורנו במסווה, בתכנים שלא רק שאינם ראויים לנוער, אלא עלולים לפגוע בחווית המין הראשונית שלו, או אולי זו דווקא הדרך האפקטיבית: להתייחס לדברים בשפה שבה בני הנוער מדברים, ומתוך מודעות לעידן גוגל ופייסבוק שבו אנחנו חיים.

ואני מתלבט. אני חושב שהיחס לסקס סובל מלא מעט צביעות. לא מטפלים בזה מספיק, לא מסבירים מספיק – את מירב ההשכלה שלי בנושא אני חייב לספרי פטריק קים ולחוברות פנטהאוז שהיו בשפע אצל חבר טוב (ותודה לפנטהאוז פורום ובוב גוצ'יונה על הכל). היום, כשכל ילד יכול לגלוש לשלל אתרי פורנו ולהוריד באימיול את המיטב של סשה גריי, הילדות שלי נראית פתאום זכה ובתולית. כך שאם הכללית רוצים באמת להגיע למישהו, להעביר את המסר, הם צריכים לעשות את זה בדיוק ככה: לא מכובס ומעודכן.

אם אני בודק את זה במבחן האישי – הרעיון שהבת הפרטית שלי תקרא טקסט כזה קשה לי, אבל ברור לי שזה לא רציונלי. אם וכאשר היא תגיע לטקסטים כאלה בגיל העשרה המאוחר (אני מקווה) אני אצטרך להשלים עם זה, ולא סתם כי אין ברירה – אלא כי זה טבעי, ובסדר. קצת כמו לתת לילד את מפתחות האוטו ביד רועדת אחרי שהוא הוציא רשיון. אבל אם אני מסתכל קצת מסביב, יש כאן חוסר רגישות מצד הכללית מול הורים מסורתיים, או סתם שמרנים. תסווגו את זה ל-20 + עד מחר, כל ילד יכול למצוא את זה בגוגל.

יש כאן קו גבול דק שאני לא בטוח לגמרי איפה צריך לסרטט אותו. נראה לי שהכללית בכיוון הנכון. הם רק לקחו את הדברים חצי צעד רחוק מדי.

"לא מעניין אותי, אני מגיע לקחת את הכסף שלי, ואני לא אבוא לבד".

זה ציטוט לא מדויק. לא הייתי בטוח שאני שומע טוב. "אתה מאיים עלי? מה בדיוק תעשה, תבוא עם חברים ותרביצו לי"?

זה נגמר בכלום, כמובן. כל העניין היה סביב אייפון שנמכר דרך מודעה באינטרנט, ומחלוקת לגבי מצבו האומלל. בסופו של דבר זה נסגר בפשרה הוגנת. משהו שאפשר היה להגיע אליו גם בלי ללכת לכיוונים נוסח הסופראנוס.

היה לי חבר שטען שאני תמיד מופתע. אני מניח שהכוונה שלו היתה למשהו בין נאיבי לטמבל. הוא בטח צדק. אבל היי, יש הבדל מהותי בין קריאה בעיתון על מישהו שנדקר בגלל סיגריה, לבין קבלת איום מרומז במכות באופן אישי  ופרטי לגמרי, ועוד בגלל השטות הזאת של סטיב ג'ובס. כן, אני מודע לזה שזה הדיבור היום. זה עדיין מבאס להפליא.

מוסר השכל: מתברר שהאמירה המפורסמת על להתכונן למלחמה אם רוצים שלום תופסת גם בשוק מכירות הגדג'טים יד שנייה. איזה יופי.

חולצות כפתורים כחולות תלויות על עץ. אני זוכר את התמונה. באמצע השיעור האחרון נשמע בכריזה קולו הנרגן של המנהל – התלבושת האחידה מבוטלת. זה היה אחרי חודשים של דיונים ומריבות על הנושא, והתזמון והאופן העידו כנראה על היחס של דוד קורנגרין ז"ל – שנפטר השבוע – להחלטה.

אי אפשר היה להמשיך את השיעור. תלמידים הורידו חולצות, העיפו אותך למעלה, צעקו. כל מה שאפשר לצפות מהגיל והעניין. שנאנו את התלבושת האחידה. היא היתה מכוערת, והיא סימלה את מה שמדים לא פעם מסמלים, שייכות בכפייה לקבוצה וכל הג'אז הזה. יאללה חופש.

נגה ותומר הולכים עכשיו עם טי שירטים בשלל צבעים וסמל בית הספר עליהן. הרבה יותר מוצלח מחולצות הכפתורים באיזה-צבע-שתרצה-כל-עוד-זה-תכלת שלנו. בבית הספר של נגה גם רוצים שהם יתחילו לקרוא למורה "המורה" במקום שימוש בשם פרטי. בשביל הכבוד.

אני מבין את עניין התלבושת קצת יותר טוב היום. הניסיון להצניע פערים סוציואקונומיים ולייצר אווירה של משמעת הגיוני. אני רק לא חושב שזה יעבוד. נחמד שמשקיעים בתלבושת ותארי כבוד, אבל מה זה שווה אם לא נוגעים בבסיס. מורים משתכרים מעט מדי מכדי להפוך את המקצוע לאטרקטיבי באמת בעידן החומרני, הציוד מיושן וכו' וכו'. בשורה התחתונה – אם המורים לא מעוררים הערכה, נגה לא תחשוב עליהם אחרת בגלל הטייטל. או בגלל החולצה.

לא הצלחתי להסביר לעצמי עד הסוף למה הסיטואציה נראתה לי כל כך הזויה: בעודי עומד בתור למכולת עם הצאצא שמעתי קול קורא בשמי. מאחורי עמדה אישה מצוידת בעגלה ושני ילדים שנראתה מוכרת קלות.

״מפייסבוק״, היה ההסבר. ואז נזכרתי. היא אכן חברת פייסבוק, לא מאלה שהיכרתי במציאות והמשכתי את הקשר אל תוך הרשת, אלא מהמכרים הוירטואליים. מאלה שאתה מכיר כי דפדפת בבלוג שלהם, או שהם בשלך, או כי הם חברים של חברים, או אלוהים זוכר למה. ויש לה שורות סטטוס משעשעות, וזהו. עד כאן מה שאני באמת יודע עליה.

החלפנו כמה מילים עד שהגיע התור שלי ושל תומר. ומתברר שהיא גרה באזור, שהילדים שלנו הלכו לאותו גן. פתאום היה משהו קצת גשמי ומעוגן בקרקע בהיכרות הזו.

אין לי תובנה מרשימה על כל העניין. רק תחושה חדה של הפער בין מציאות הרשת החברתית הזו למציאות של רחובות ומכולת וגנים. פער שקצת מיטשטש בתחושה, אבל מתברר כקיים ושריר במפגשים מהסוג הזה בין המציאות המוחשית לעולם הפייסבוק.

למה בעצם איראן גרעינית זה כל כך איום ונורא?

ברור שכן. זו אקסיומה: אסור שלאיראן תהיה פצצה, השמדת מדינת היהודים, חורבן בית שלישי, הסוף.

או שלא. גם לצפון קוריאה יש נשק גרעיני, ולעוד מדינות לא הכי יציבות, ולא נראה שהן ישתמשו בו בקרוב. אולי זה כי לכל משטר, גם הכי מטורלל, יש את השאיפה הבסיסית לשרוד. הוא מורכב מבני אדם, פוליטיקאים, אינטרסנטים. מאוד מפחיד הרעיון של פצצת אטום בידי ארגון טרור קיצוני. אבל בידי מדינה? אני בספק אם מדינה כלשהי תסכים לעמוד בתגובה העולמית למהלך כזה, שלא לדבר על התגובה הלא קונבנציונלית עד מאוד שתגיע מישראל על תקיפה כזו.

אולי הבעיה המרכזית שלנו היא לא איראן, אלא מה שהאיום הדמוני הדזה גורם לנו. אולי הבעיה היא שאיראן הופכת לסיבה לכל דבר. למה שמצדיק שלל מעשים בעייתיים כאן, או לפחות את ההתעלמות מהם. אנחנו כל כך עסוקים בחרדה מהפטריה, עד שאנחנו לא שמים לב לבעיה האמיתית. כמו אדם שחווה טראומה, וכל כך עסוק בלפחד מהישנות האירוע, עד שאינו שם לב לסכנה האמיתית. אנחנו חרדים מעוד ישות פשיסטית אנטישמית שתנסה להשלים את העבודה של היטלר. יכול להיות שהסכנה האמיתית היא הפיכת ישראל לישות פשיסטית או פונדמליסטית בעצמה. אבל במקום להסתכל פנימה אנחנו מביטים בחשש החוצה.

בסיום של קיד וקסידי, אחד הסרטים האהובים עלי (כן, זה ספוילר, לגמרי), מוקפים פול ניומן ורוברט רדפורד על ידי מה שנראה כמו חצי צבא בוליביה. הם פצועים בתוך בקתה קטנה, אין להם תחמושת, אין להם סיכוי. הם הגיעו לבוליביה אחרי שנמלטו מאימתו של צייד ראשים, שהסמל המסחרי שלו הוא כובע בוקרים לבן. רגע לפני שהם פורצים החוצה למוות בטוח באקדחים שלופים, שואל ניומן את רדפורד אם ראה את צייד הראשים בחוץ. כשהוא מקבל תשובה שלילית הוא נרגע. האיש שרודף אותם לא אורב להם שם בחוץ.

ואז הם מתים.

ב"המזימה נגד אמריקה" של פיליפ רות – ספר מצוין – יש משפט מעולה, שהולך בערך ככה: ההיסטוריה הופכת את מה שהיה בזמן אמת מבולבל, כאוטי ולא צפוי, למשהו שלא יכול היה להיות אחרת. בדיעבד.

אלא שההיסטוריה אלסטית, מתברר כנדיה קומנצ'י בשיאה. כבר כמה ימים שמלחמת יום הכיפורים מככבת בכותרות, כולל תמונות בשחור לבן ותגובות קוהרטניות למחצה של אסי דיין בתפקיד הבן של. מה שמרשים אותי ברעש סביב הפרוטוקולים, הוא האפשרות ליצור שינוי של ממש בתפיסת האירועים ובני האדם שהיו מעורבים בהם או חוללו אותם.

קחו את דדו למשל – הרמטכ"ל שהמלחמה הזו צרבה בתודעה כאחד האחראים לכישלון. ממה שפורסם עולה תמונה אחרת – של האיש היחיד שראה את הנולד, דרש לגייס מילואים ואפילו להנחית מכת מנע, ונהדף על ידי דיין ופוליטיקאים-מצביאים יהירים אחרים.

הפואנטה כאן היא לאו דווקא העובדות, אלא המהות התקשורתית שהן יוצרות. יכול להיות שהכותרות הללו ישנו את דמותו ההיסטורית של הרמטכ"ל התשיעי. יכול להיות שאחרי 37 שנים בהן הפך שמו לחלק מהכישלון, הוא יזכה לפתע בתדמית אחרת.

ולכו תדעו מה ייחשף כשנגיע לתאריך העגול 40 שנה למלחמה.