הסיום של "בלב היער", ספר מתח שלא מתנהג ככזה, מתסכל. לא שהספר רע, להפך. מדובר במותחן שמתנהג כרומן, ועושה את זה יפה. אבל שאלה מרכזית אחת נותרת ללא תשובה. לא נגיד איזו, ספוילרים וכו'.

סיימתי את הספר באותו יום שבו ניהלתי – שוב – ויכוח על ארץ קשוחה, הסרט לפי "לא ארץ לזקנים" של קורמאק מקארתי. האחים כהן נשארו נאמנים באופן פנאטי לגירסה הכתובה, וגם שם – הסוף מתסכל. שזה אנדרסטייטמנט מטורף, כמו לומר שהתסרוקת של חוויאר ברדם בסרט היא לא האופנה האחרונה ממש.

• השיפוץ ברב חן המחודש הרשים אותי להפליא עד שנגה הודיעה שהכיסא מסתיר לה. היא כבר עברה את המטר וחצי לאורך, ועדיין – בשורה 7 הכיסא שלפניה העלים את הקצה התחתון של המסך. די אידיוטי.
• עדיף לאחר לשוליית המכשף. הוא מתחיל באקספוזיציה שכוללת תקציר עלילה דחוס עם קריינות דרמטית, אפקטים גרועים, ובאופן כללי ערכי הפקה של ערוץ קהילתי. זה נראה מודבק. כאילו מישהו באולפן שלח את החבר'ה לצלם מהר מהר קטע שיהפוך את הסרט למובן יותר לקהל היעד.
• מה שעצבן גם את נגה, שטענה שהכל היה צפוי מדי. ואם היא, בת 11 חובבת הארי פוטר שכמוה לא קהל היעד, אני לא יודע מי כן. תורידו את הדקות הראשונות מהסרט, והוא ישתפר פלאים. נסו במהדרותה הדי.וי.די/אימיול.
• חוץ מזה שוליית הקוסם הוא סרט חביב ואידיוטי ולא אחיד לחלוטין. יש סצינות אפקטים וקרבות לא רעות, לצד סצינות מבוימות ברישול. יש דמות נשית חסרת כל אופי או שורות טקסט ראויות, לצד אלפרד מולינה המקסים והמרושע.
• ויש את ניקולס קייג', מלודרמטי כתמיד, עם משהו שנראה כמו חתול מת על הראש שלו. מה, איך ולמה.
• די כבר עם הניסיון להסביר כישוף באמצעות פיזיקה ומדע בכלל. זה לא עובד, בטח לא אם הסרט לא שומר על היגיון פנימי ואחידות. מדע בדיוני זה אחלה, וגם פנטזיה וקסמים. אבל זה פשוט לא מתערבב טוב.
• הבדיחה הכי טובה בסרט היא הומאז' למלחמת הכוכבים. מדהים כמה העניין הזה שתול עמוק בתרבות האמריקאית. את נגה זה הצחיק, סוג של גאווה אבהית.
• סרט עם מוניקה בלוצ'י, שלא מסדר לה אפילו מחשוף, ומראה אותה בערך ל-3 שניות, מהווה עדות חד משמעית לחוסר שיקול דעת קיצוני של במאי, ואולפן. האישה הכי סקסית בעולם בסרט של דיסני, כמה הגיוני.
• ואם בכל זאת לראות: בזכות סצינת שוליית הקוסם וההומאז' לפנטזיה, בזכות אלפרד מולינה, וכי כל סרט עם דרקון שווה הצצה.

אי אפשר לברוח מזה – שיחות מה היה אילו. אם זה היה משט שמנסה לשבור הסגר של הצבא האמריקאי, זה היה נגמר במספר דו ספרתי של הרוגים. אם זה היה משט לטורקיה, עם ציוד סיוע לארמנים, זה היה נגמר בכמה טורפדואים ומאות הרוגים. ואם זה היה המצרים, אז בכלל – פצצת מימן לפחות. פובליציסטים כותבים על זה, חברים וקרובי משפחה מדברים על זה בארוחת שישי.

העניין הוא שאנחנו לא זה ולא זה ולא זה. אנחנו לא מעצמה ערבית לא דמוקרטית, וגם לא רוצים להיות. אנחנו גם לא רוצים להיות טורקיה, שלא ממש מצליחה להתקבל למערב, מקצינה ומדכאת מיעוטים. ואנחנו לא המעצמה הכי גדולה בעולם שיכולה לעשות מה שמתחשק לה. כך שכל זה לא רלוונטי. וכשמקבלים החלטות על מה ואיך לפעול, אולי כדאי לקחת את זה בחשבון, במקום להתבכיין אחר כך.

וזה גם לא משנה שהטיפוסים על הסיפון היו שכירי חרב/פעילי אל קעדה/עבריינים. המטרה שלהם היתה פרובוקציה, והם הצליחו להשיג בדיוק מה ששולחיהם רצו. כך שגם אם אנחנו נורא צודקים, זה לא ממש רלוונטי. והספינות האלה הן לא הדרך היחידה שבה החמאס מקבל ציוד. לא היה כאן איום קיומי. סתם איוולת. וכן, יש בעזה מחסור וסבל. אבל אסור לקטר על זה יותר מדי, כי זה לא פטריוטי.

מה שמביא אותנו לאלי ישי. מילא זה שהוא דורש מערוץ טלוויזיה לפטר מגיש/בדרן רק כי הוא העליב אותו בטוויטר – הוא עוד טוען שזה שיתוף פעולה "עם בגידתה של ח"כ זועבי". זה מטורף. אסור להיות שמאלני, הבנו. עכשיו גם אסור סתם להעליב שרים ושאר נכבדים. אמירה, ביקורת, היא בגידה.

אני חושב שאפשר להיות שמאלני, להעביר ביקורת על הממשלה ועל צה"ל, ועדיין להיות פטריוט, או לפחות מישהו שדי אוהב את המדינה, ואכפת לו ממנה – לא כי הוא מקדש אותה, אלא כי זה המקום בו הוא גדל וחי. ולפי מה שאני יודע, אחד מהיסודות של דמוקרטיה הוא חופש הביטוי, הזכות לומר דברים גם אם הם מעצבנים מישהו, כולל אלי ישי, גם אם הם לא דעת הרוב, או לא דעת השלטון. אני מניח שמדי פעם צריך לעצור ולבדוק אם אנחנו עוד דמוקרטיה, ובאיזה כיוון אנחנו הולכים.  בינתיים לפחות זו השיטה כאן.

אין קשר בין כמה שאנשי השייטת מצוינים, לבין שרשרת ההחלטות האידיוטיות שהציבה אותם במצב שבו מצאו את עצמם. אין קשר בין מה היה אילו זו היתה מדינה אחרת, למה שקורה כאן. ואין כנראה גם קשר בין אלי ישי לדמוקרטיה.

לקח לי זמן להגיע לכתוב על הספר הזה, שלא ממש יוצא לי מהראש. לקח לי זמן גם להתחיל לקרוא אותו: 20-30 העמודים הראשונים לא תפסו אותי, היה בהם משהו לא ברור, שנע מהריאליסטי למעין פנטזיה לא ברורה. רק בזכות ההמלצה החמה שקיבלתי על הספר לקחתי אותו לידיים שוב. ואז התחיל הקסם.

הביתה. מקסים

חצי ספר אחרי הבנתי שמדובר ברומן שמבוסס על מציאות. קצת איטי, נו. זהו סיפור לידתו, חייו ומותו של קיבוץ – קיבוץ אפיקים, ליתר דיוק. אבל זה פשטני מדי: זה סיפור על המדינה, וזה סיפור על הטבע האנושי. כמו מסלול החיים של אדם, מלידה עד מוות, גם תנועות אידיאולוגיות מתחילות לדדות בחוסר ביטחון, צוברות תאוצה, ובסופו של דבר נכנעות לזקנה. מה שמתחיל בסוציאליזם חסר פשרות, נגמר בקיבוץ מופרט וטלוויזיה לכל חבר. החלום ושברו ושאר קלישאות.

אבל זה לא עוד ספר על קיבוץ, עם חיטוט בפצעי הלינה המשותפת ושאר ירקות. אסף ענברי מסתכל על הדברים בביקורתיות ובאירוניה דקה ומצחיקה, אבל גם באהבה וחמלה גדולה. גם כשהוא כותב ביקורת נוקבת, נראה שברור לו שהדברים לא יכולים היו להיות אחרת. לא באמת. ככה זה בני אדם, ככה זה אידאולוגיה. זה ספר שהוא לגמרי הסיפור הפרטי של אפיקים, ובו בזמן מדבר על הקיבוץ, ואולי על הסוציאליזם, בכלל.

והוא כתוב מעולה, באופן מעורר קנאה. לענברי יש קול ושפה משלו, היתה לי תחושה שאם אקרא שוב טקסט שלו, בלי לדעת מי הכותב, אזהה אותו מייד. והוא סוחב אותך פנימה אל תוך העולם ואל בין הדמויות, משלב בין ההיסטורי לאישי, ובסופו של הספר שובר לך את הלב. לא משהו שהרבה ספרים מצליחים לעשות.

זה עניין צרכני, אבל בעיקר עניין מטופש.

אני מנוי של יס, ויש לי את המכשיר הפלאי, היס מקס. גם למנומשת יש מנוי ליס, ואת מקס. עכשיו אנחנו עוברים לגור ביחד. הצעד ההגיוני המתבקש, הוא לאחד מנויים, ושכל אחד יביא את המקס שלו, על שלל הסדרות, הסרטים ותוכניות הילדים שעליו.

אלא שאי אפשר. יס לא מסכימה. הפתרון היחיד הוא שאחד מאיתנו יבטל את המנוי, ויאבד את המקס שלו. וזהו.

בעידן הטכנולוגי הנכחי, על שירותי הגיבוי בענן שלו, יס לא מסוגלת או לא רוצה לאפשר לנו לקחת ממיר ישן בן 3 שנים עם הארד דיסק, ולהעביר אותו דירה. או לחלופין לגבות אותו ולהעביר את התכנים לממיר החדש. אידיוטי, מעצבן, וגורם למחשבות על הוט.

היתה הופעה מתוקה, באמת.

ג'פרי לואיס עושה אנטי פולק. אני לא בטוח שאני סגור על מה זה בדיוק, למרות ההגדרה. בכל מקרה, הוא ואחיו מנגנים שירים לא ממש מתוחכמים או מורכבים מוזיקלית. חלקם די דומים זה לזה. הפואנטה היא המילים: לואיס בחור שנון, אין ספק.

הוא גם מצייר קומיקס. לא רע אפילו. בשניים מהשירים הוקרן במקביל ספק סרטון ספק מצגת של קומיקס בהתאם למילים. זה עבד לא רע בכלל.

בסופו של ערב, ג'פרי לואיס הוא בהחלט לא רע. לא מדהים, לא יוצא דופן, קצת גימיקי. הופעה שנחמד לראות, אבל לא מישהו שאני אחרוש את האלבומים שלו בבית או בהליכה עם הנגן.

מה שלא תואם בכלל את כמות התקשורת שהאיש קיבל. נגיד כאן. או כאן. וכאן. אה, וכמובן כאן.

ואחרי כל זה, היו בלבונטין אולי 100 איש. המנומשת טוענת שאולי אפילו 200, אני בספק. אבל בשורה התחתונה: זה היה משונה. חוסר הפרופורציה בין הכתיבה על האיש באתר גדול כמו וואלה, והגדרה מפוצצת כמו קהילת האינדי, לבין השניים וחצי איש שהגיעו למרתף הקטן של לבונטין – היה קצת מביך.

עברה חצי דקה עד שהבנתי מה נגה ותומר רואים. כלומר הם צפו בפיג'מות – או שיש לכם ילדים בגיל הנכון ואתם יודעים מה זה, או שעזבו. סיטקום ישראלי לילדים, בגדול.

בפרק הספציפי הזה, סופר על המבורגריה עם בעלים קמצן, עובד חנון ועובדת נאה עם חבר אלים. מסז'יסט. החנון מאוהב בה כמובן. חייו משתנים כשהוא מוצא נקניקיה מזן בלתי מוכר, שהופכת לאטרקציה ומביאה לו פרסום ועושר – עד שמתברר שהיא זוללת אדם.

מדובר כמובן בהומאז'/חיקוי של חנות קטנה ומטריפה, הסרט של פרנק אוז, שהיה רימייק לסרט של רוג'ר קורמן. בשבת שאחרי ישבתי עם נגה לראות את הסרט. יחסית למוצר צלולואיד קשיש מ-1986 – ובעצם גם לא יחסית – הסרט השתמר מצוין. הוא מצחיק, המוזיקה מעולה, אחלה סרט. גם נגה אהבה. מאוד.

אחרי הצפייה הלכתי ל-imdb. זכרתי – וקראתי שוב – שהסוף של הסרט אינו המקורי. אוז סיים את הסרט שלו בחיסול כללי של הדמויות, והשתלטות עולמית של הצמחים הטורפים על העולם. אלא שהקהל בהקרנות המבחן לא אהב, והסוף צולם מחדש. פופוליזם בצד – הקהל צדק. הסוף המשופצר עדיף. אבל אנחנו בעידן יוטיוב: קבלו, בשלושה חלקים ובשחור לבן אלגנטי, את הסוף המקורי:

הרושם הראשוני הוא של מכונת כתיבה ישנה ועצומה. תקתוקים ונקישות של עשרות כדורים שפוגעים בהמון מחבטים.

זה מעצבן. עשרות אנשים שמייצרים 3-4 שורות של חובטי כדורי פלסטיק, וחוסמים את הגישה למים. אם אתה רוצה לטבול רגל במים המלוחים והקרים, אתה צריך לחצות כביש סואן של כדורים מטורפים.

ויש גם צלחות מעופפות. שלפחות לא עושות רעש.

המנומשת הציעה קמפיין תקשורתי נגד התופעה. הבעיה: כשאתה מתחיל לשחק בעצמך – עם תומר למשל – זה כיף.

היו המון בחורות ששיחקו. אולי זה שוביניסטי, אבל זה הפתיע אותי. ביקיני לא נראה מתאים למטקות, משום מה.

ויש אקססוריז. כפפות משונות כאלה, שכנראה משפרות את האחיזה.

לא ברור למה: זה מטקות. לא ספורט תחרותי, אין טקטיקה. רק כדור גומי שחור שצריך לעקוב אחריו. או כחול, במקרה שלנו.

לקראת הערב רוב המטקאים נעלמים. רק אנחנו המשכנו עוד קצת לשחק.

קראנו על המקום שנמצא במתחם התחנה החדש בנווה צדק, החלטנו ללכת על זה. טעות.

חיכינו רבע שעה למלצר. מילא. הוא הגיע. ביקשנו שני חצי בקס מחבית. החבית מקולקלת, כלומר אין. טוב, הזמנו בקבוקים, כמה מנות קטנות, ומנה עיקרית אחת. בא לי כדורי בשר, חשקה נפשי.

חיכינו עד שהמנומשת התייאשה והלכה לבר לצוד את השתייה שלנו. בתזמון קומי נאה הגיע המלצר לשולחן ותהה איפה היא, כי אין את הבירה שהיא ביקשה. בינתיים, בבר, המנומשת נתקלה בכ-4 עובדים עם המון רצון טוב ואפס יכולת. הבטיחו לה בסוף שיגידו לה כשהחבית תחזור לעבוד. היא חזרה לשולחן. הגיעה מלצרית ושאלה אם הזמנו. אמרנו שכן. ביקשה לדעת מה הזמנו. חזרנו על הבקשות שלנו מהזיכרון. וחיכינו.

והמשכנו לחכות. המלצר הראשון עבר בסביבה, קראנו לו, והתברר שהחבית תוקנה. אפשר חצי בקס? לא, בקס לא יהיה בכל מקרה. ויתרנו. המלצרית הגיעה עם הטאפאסים. מה עם כדורי הבשר, תהינו? אה, אין כדורי בשר. התייאשנו. אכלנו את הטאפאסים, שהיו טעימים, אבל קטנים ויקרים. ו-15 שקל על חתיכת חלה פשוטה? עצבים.

החלטנו לעוף משם ולחפש חוויה מתקנת, אבל קשה היה לאתר מישהו שיביא לנו חשבון, עד שמי שהיה כנראה המנהל עבר במקרה לידנו. המנומשת ביקשה חשבון. "דיברת אלי דרלינג", הוא תהה. "את כועסת עלי"?

פירטנו את השתלשלות הערב. הוא הסביר לנו שהמקום בהרצה, והפציר בנו לבוא שוב. כמובן שחיכינו המון זמן לחשבון, וכמובן שאיש לא טרח להציע איזשהו פיצוי על עגמת הנפש, אולי מכיוון שהם הגיעו למסקנה שאנחנו לשם לא נחזור.