אנשים מתחילים לחזור, והם נראים אותו דבר. פגשתי שניים מהם במשרד, לבושים באותם בגדים כמו פעם, נראים אותו דבר, אולי משהו קצת קהה בעיניים, אולי אני מדמיין. לא היה עליהם שום סימן של מלחמה, אפילו לא בדל רמז לעזה. 

את אחד מהם חיבקתי, הוא קצת הופתע. כבר הושיט יד ללחיצה אבל הייתי צריך לחבק. הוא סיפר על כמה הבן שלו גדל והשתנה בשישים הימים שבהם לא ראה אותו. הילד בן שנתיים, קצת יותר גדול ממני כשאבא שלי לא חזר, ולא ראה שינוי כזה או אחר, ובגלל זה הייתי צריך לחבק. כל מיני תפקידים התערבבו לי בראש – עמית לעבודה, אבא ששב הביתה, החברים של תומר שעדיין שם. זה היה כמעט יותר מדי.

הם מסתובבים במשרד והכול רגיל ונורמלי כאילו אין מלחמה בעולם. שום דבר לא מתפוצץ, אנשים מתלבטים מתי ומה לאכול לצהריים, זה בטח בלתי נסבל. אני מניח שהם לא מבינים איך העולם לא נעצר, איך זה שבאותה מדינה, אותו אזור זמן, מרחק שעות נסיעה ספורות, אנשים הורגים ונהרגים, ופה יוצאים לבירה אחרי העבודה, וכדור הארץ ממשיך להסתובב כאילו כלום.

האיש שלא הבין מאיפה נפל עליו החיבוק שלי סיפר שיש להם יום מרוכז של עיבוד ושיחה עם קב״ן, ושמחתי שלפחות במובן הזה צה״ל התקדם. אם כבר אותם מחדלים, לפחות לטפל בחיילים ביום שאחרי. וגם אם אין מה לבנות על הצבא שיכיל ויידע לטפל לאורך זמן וכמו שצריך, לפחות הוא פותח את הדלת ונותן לגיטימציה להמשיך ולדבר על רגשות ולגעת בפצעים שבנפש. אולי מהמחדל הזה יחזרו יותר אנשים לא רק פיזית, אלא גם נפשית.

אבל בסופו של דבר אבא חזר לילד בן השנתיים שלו, וזה המון. המלחמה הזו תשאיר מאחוריה כל כך הרבה יתומים, הורים שכולים ופגיעות נפשיות, אז בינתיים אתנחם בזה. באבא אחד שחזר.

לאיש מאחורי הבר היה שפם נאה וגישה ידידותית מקצוענית להפליא. מצד אחד הרגשנו שהיה כאן קליק, והתפתחה שיחה אינטימית של ממש. מצד שני היה ברור שהוא מסוגל להעניק את התחושה הזו לכל לקוח שיתיישב מולו. 

הוא סיפר לנו איך הוא מגיע בכל יום ברכבת מתל אביב למסעדה שלו בחיפה, ועל אתגר הרכבת – פעם בשבוע הוא מחליט רנדומלית על תחנה באמצע הדרך, יורד, ומחפש מקום לאכול, ומגלה תגליות. בפראפרזה על ד״ר סוס: אם יוצאים אוכלים במקומות מופלאים. 

הוא הפליג בתיאורי הרפקתאות בלונדון וניו יורק ומסעות הרכבת בדרך לכרך הצפוני, וזה נשמע נפלא ומעורר קנאה, והאוכל היה טעים ומחמם, ובחוץ ירד מבול על חיפה, והיה נוח לא לחשוב על החלקים הבלתי נראים, המושמטים, של סיפורים כאלה. על מקומות גרועים או סתם בינוניים, על תחנות שלא היה בסביבתן שום דבר לאכול, כל הרגעים הלא קולנועיים של החיים. 

אבל לא בשביל זה מנהלים שיחות על הבר, ולא בשביל זה הגענו לחיפה. זו היתה החלטה ספונטנית לכאורה, אבל אני מניח שחיפה היא הכי גירסת מציאות חלופית לתל אביב. רוב הערים בארץ נעות בין נמנום בורגני לחיקוי חיוור של חולדאי-טאון, ירושלים מוסיפה לזה גם קצת קדושה מטורפת, אבל חיפה? חיפה מתחזקת אופי עצמאי משלה. 

וכך, אם רצינו לעבור לתל אביב חלופית, כזו שנמצאת, כאילו, מחוץ לציר הזמן המחורבן הנוכחי, נראה שחיפה היא האופציה המוצלחת. והצלחנו להעביר ערב שלם כמעט בלי לדבר על ״המצב״, וכישצאנו מהבר הלכנו ברגל וראינו פקקים של מכוניות בליינים, והיו שם ג׳יפים שהרעידו את האוויר עם ראפ בערבית, ופה ושם מסגד או כנסייה, ותחנות אוטובוס שעמדו בהן אנשים וחיכו לאוטובוס שיגיע גם אחרי כניסת השבת, והכול נראה נורמלי וקסום. 

ואמיתי. אמיתי כמו השיחה עם הבעלים של המסעדה שמכר לנו אוכל משובח עם קצת אשליות מפוזרות מלמעלה. וזה היה מנחם וכיף, ועכשיו נחזור הביתה לשבוע חדש של הותר לפרסום, אסירי תודה לחיפה הגשומה ולהפסקה הקצרה במציאות חלופית שקיבלנו. 

בסך הכל רציתי הפוגה, מנוחה. ההופעה נדחתה בגלל המצב אבל הנה היא מתקיימת. כמו בהרבה תחומים בתקופה הזו קצת לומדים ללכת מחדש. הופעה? זה תלוי הקשר. אחרי כותרות אתמול לא הייתי הולך, בשבוע שעבר זה התאים. הלכנו.

באנו לראות את אסף אמדורסקי בבארבי. יש משמעות לחיבור הזה: באתי עם ציפייה ברורה למופע מהצד הרוקסיטי-אלקטרוני של האיש. פחות דודאים וכוכב נולד, יותר דרישת שלום משנות התשעים. רציתי שעתיים של בריחה מהמציאות האיומה וחסרת התקווה, מישהו שיעלה על הבמה וירים אותי יחד איתו למסע – אולי לא של קסם ומסתורין, אבל גם קצת אסקפיזם קצר מועד זה המון בימינו. 

האורות כבו, הנגנים עלו לבמה, והייתי כבר מוכן להיסחף ולהתנחם כשלפתע פרץ לו ערב שירי ארץ ישראל הישנה והטובה. אין רשימת שירים הערב, הודיע אמדורסקי, הערב עושים בקשות מהקהל. והבקשות התחילו לזרום, או יותר נכון להיצעק. ואיכשהו דווקא האנשים שנדחקו קרוב לבמה כמו רוקרים ביקשו שירים שקטים ורגועים, עד שעלה החשד שהמשחק מכור והם שתולים. במקום האמן כאוצר, שמחליט על סדר שירים וקצב של הופעה ומרים ומוריד את הקהל כמו מנצח, קיבלנו את חוכמת ההמונים. וההמון לא היה משהו.

וכך התנהלה ההופעה – שיר שקט, עצירה לבקשות שנצרחות מהקהל, שיר פחות שקט וכן הלאה. אמדורסקי נראה מרוצה, והבהיר שאפשר לבקש הכול – גם השלושרים, רק הגבעטרון היה חסר. נתנו לעניין הזדמנות, ואז עוד אחת, ולבסוף נטשנו באמצע. 

בתחילת הערב עוד ניסיתי לזרום, לכייל מחדש את הציפיות. לא הצלחתי. היה משהו חמים ונוח באולם, כמו שכשוך באמבטיה פושרת מלאה במים שהיה צריך להחליף מזמן. זו היתה הדביקות של ביחד ננצח, של זה לא הזמן לשאול ולהתריס, של טשטוש והימנעות. התפלשות במקום התעלות.

ואני את האסקפיזם שלי רציתי בועט ועצבני ושמח. התכנסות ועצבות וביחדנס עם ארומה של גטו יש לי כל יום, לבארבי באתי כדי להימלט מכל זה, להרגיש קצת נורמלי, קצת לא במלחמה. לא כדי לקבל גירסה עדכנית של מוזיקת פיגועים. הרגע הוחמץ, המציאות סגרה על הבועה התל אביבית שלי מחדש, ולא נותר אלא לחכות לרגע החסד הבא.

כל השבוע העיקו עלי כותרות החטופים השבים. בכל פעם שניסיתי לקרוא את הסיפורים או לצפות בטלוויזיה התמלאתי כעס ועצב, הרגשתי שמוכרים לי תוכנית ריאליטי מקולקלת ונכלולית במיוחד, שמנסים לגרום לי להאמין בסוף הוליוודי. 

סיפורי משפחות החטופים בלתי נתפסים. אני מגיע ממשפחה שכולה, אבל וזיכרון אני מבין, אבל הטלטלה האיומה של אי הידיעה, המעבר הבלתי פוסק הזה בין תקווה לייאוש – אין לי מושג איך חיים ככה, איך מתפקדים, איך נושמים?

ואז הם התחילו לחזור, וחשבתי על האב המת שלא הכרתי, שהאין-קשר איתו משפיע על חיי עד היום, ועל הילדים שחוזרים ומתאחדים עם משפחה שחלק ממנה לא קיים עוד, או משאירים אב שבוי, שאין לדעת אם יראו אותו שוב, מאחור, ולא ראיתי סוף טוב, אלא התחלה של התמודדות שאין לה סוף.ֿ

אבל בתקשורת צמאים לקתרזיס, לסגירת מעגל, ואין סבלנות ויכולת להתמודד עם מורכבות, עם תמהיל של שמחה ואבל, עם העובדה שאין בחיים סוף סגור, אלא רק מסע פתלתל בלתי נגמר. הנה האמא שמחכה לטלפון שלא מגיע, ואז הוא כן מגיע! הילדות חוזרות! חיבוק וסוף טוב, ומס שפתיים על זה שאביהן של הבנות והאח למחצה נרצחו. ילדה בת ארבע חוזרת לאין הורים, שניהם מתו בשבת האיומה. איך ממשיכים לחיות עם הצלקות, עם הפוסט טראומה. אני רואה את התמונות, את הסרטונים בטוויטר וטיק טוק, ובמקום הקלה יש רק עצב. 

ואז דיברתי עם נגה, שאמרה שכן, נכון, אבל: כשאני הייתי ילד בימי המחדל הגדול ההוא, טיפול פסיכולוגי לא היה נפוץ, חיילים שחזרו מהשבי זכו ליחס של חצי בוגדים, ואילו היום יש מודעות, ואם לא המדינה אז משפחות שידאגו לטיפול וכדורים וכל מה שצריך. לפחות בתחום הזה מה שהיה הוא לא מה שיהיה. יהיו כאלה שיתגברו, ויהיו כאלה שלא, אבל נקודת הפתיחה של הילדים האלה תהיה טובה יותר, והסיכוי שלהם לנהל חיים טובים ככל האפשר גדול יותר. והבנתי שגם אני נתקעתי על צד אחד של המשוואה, ובפעם הראשונה יכולתי לראות את שני הצדדים של המורכבות הנוראה הזו, לא רק את השכול והעצב, אלא גם את ההקלה והשמחה ואת קרן האור הקטנה של התקווה. 

ובין הזוועה שהיתה והימים שעוד יבואו וממשלת החידלון הרגשתי פתאום רגוע יותר, כאילו מישהו מרח משחה על הכוויה הבוערת שהציקה לי כל הזמן, ויכולתי סוף סוף להרגיש קצת הקלה ושמחה על השיבה והחיים שחזרו, גם אם חלקית. זוועות יש ויהיו מספיק, יהיה נחמד להצליח להסתפק בקצת נחמה.

קשה לקום בבוקר, כל בוקר, מאז השבעה באוקטובר. אני פוקח עיניים ומתיישב במיטה ומרגיש כאילו צמד משקולות קטנות הוצמדו לי לנשמה. וזה חשוב לקום. 

קלישאת איגרוף אומרת שאתה לא מפסיד כשאתה מופל לקרשים, אתה מפסיד כשאתה לא קם בחזרה. כמו רוב הקלישאות היא גם נכונה וגם דרמה קווין מעצבנת. מוחמד עלי, האיש שלו היא מיוחסת, הוא דוגמה למישהו שאילו נשאר מדי פעם לשכב בזירה במקום לקום, אולי היה מזדקן קצת יותר בנחת. לא תמיד קל לקום. אולי לפעמים לנצח בקרב פירושו להפסיד במערכה? 

קשה לקום כי העתיד נמדד עכשיו בשעות וימים, אין אופק של ממש. אין מה לתכנן, וגם אם היה, למי יש מצב רוח וחשק. זה ורטיגו של הנפש. אין למעלה ואין למטה, ואין כיוון ואין עתיד ברור. החייים הרגילים, השגרה המבורכת, נעצרו. חטופים ונרצחים ומלחמה מכאן, אנטישמיות וחו״ל שהפך באחת לזר ומאיים משם, ותחושת מחנק והדים של גטו וכל מה שנשאר הוא להתמודד עם היום יום. אם לצטט את אביגדור ליברמן, עוד איש מסוכן במיוחד: שום דבר טוב לא מאיים עלינו.

ניסיתי למצוא עוגנים. לקבוע עם חבר לעוד יומיים, להחליט לראות סרט חדש שהגיע לנטפליקס, ללכת למסעדה. קצת אסקפיזם, קצת להניע את גלגלי הכלכלה וכל זה. זה רק מחדד את האלמנט ההזוי של התקופה, כאילו עברנו כולנו דרך שער בלתי נראה אל מציאות חלופית דומה להפליא ושונה להחריד. אותם ברים ואותם רחובות אבל עם מרחבים מוגנים ואנשים חמושים. אסקפיזם מדכדך ונדון לכישלון. 

כמו טייס שנקלע לורטיגו, כל שנותר הוא לטוס לפי המכשירים. ללכת לעבודה, לעשות כביסה, להתמודד ולתפקד, ולדעת שיהיה יום שאחרי, גם אם אין לו סימן באופק. וכשהוא יגיע כדאי שתהיה לי עבודה, ומשהו נקי ללבוש, ובית מסודר למחצה וילדים מתפקדים. 

ואולי לזה התכוון מוחמד עלי בלקום מהקרשים, גם אם כרגע כל העולם מסתובב ולא ברור מה מחכה לך כשתזדקף. לא נותר אלא לצאת מנקודת הנחה שיהיה בסדר, לעמוד על הרגליים, לשמור פנים ולקוות, איכשהו, לטוב. 

כשאני קם בבוקר נטול שמחת חיים וחשק, כשאני עובר על הכותרות חרד למצוא שמות מוכרים ברשימות הנופלים, כשאני מנסה לחשוב על החטופים והמוח מסרב לגעת בפצע הפתוח, אני נזכר בסבא שלי, מאזין לשידור משחק כדורגל ברדיו, חיוך על פניו, כאילו לא עבר את הגיהינום פעמיים ושרד.

הוא היה איש גדל גוף סבא שלי. יותר ממטר ושמונים, חובב פחממות וסוכר. אבל את מלחמת העולם השנייה סיים פחות מחמישים קילו. לפני שהרייך השלישי הגיע הוא היה נשוי ואב לבן, המלחמה הותירה אותו אלמן ואב שכול. אבל הוא שרד, התחתן שוב, ונולד לו בן בגיל מאוחר יחסית. גל אנטישמיות בהונגריה גרם לסבא וסבתא שלי לעלות לארץ, שבה בנם היחיד הספיק להתחתן ולהפוך לאב בעצמו קצת לפני שנהרג במלחמת יום כיפור.

רוצה לומר: הימים הקשים ביותר שלי בתקופה הנוכחית לא נמצאים באותה ליגה או ענף ספורט של מה שעבר על סבא שלי. שכול ואובדן, אי ודאות ופחד מוות, חרדה לילדים, חשש מהעתיד – צ׳ק, צ׳ק וצ׳ק, פלוס נאצים. בגדול נראה שהחיים השליכו על סבא שלי את כל מה שהיה להם בהישג יד ואז עוד קצת. כל מה שצריך כדי שבערוב ימיו הוא יהיה צל אדם דכאוני ומריר. 

רק שאף אחד לא טרח להסביר לו איך ומה הוא צריך להרגיש. את העשור וקצת האחרונים של חייו הוא בילה בלאכול טעים ולא בריא, לעקוב אחרי משחקי כדורגל ולזכות בכל פעם בקצת כסף בטוטו, לבלות עם הנכד היחיד שלו – אני – בסרטים ושיטוטים בעיר, ולנהל שיחות לבביות עם כל אדם שפגש. ללוויה שלו הגיעו קופאיות מהסופר שבו נהג לקנות בכל בוקר, כולל בבוקר היום שבו נפטר.

אני חושב על סבא שלי בהקשר של היום שאחרי. במובן הכי בסיסי – יהיה יום שאחרי. הזמן יעבור והחיים ימשיכו, ויום אחד אקום בלי מועקה בלב, וההמתנה לעתיד קודר תפנה מקום לזיכרון של זמנים רעים. אני חושב על סבא שלי מאזין לשידור כדורגל ומחכה.

ארבעה שבועות אחרי אני מרגיש על קרקע לא יציבה, המציאות של לפני ה-7 באוקטובר נראית כמו תרמית, תפאורת קרטון של נורמליות מערבית שמתחתיה מבעבעת המציאות. כמו בסרט אימה שמתחיל בעיסקה עם השטן ונגמר כשהוא מגיע לגבות את החוב. 

אבל לעבר יש עדיין תוקף, גם אם האנטי מנהיג מדבר רק על אחריות לעתיד. ויש דברים בשיח החדש מסביבי – ברשתות החברתיות, בעבודה, ברחוב – שמוציאים אותי מדעתי. 

הניחו לנאצים. אני אוהב אזכורי שואה כמו כל אשכנזי ממוצע אבל מה הקשר? מה לארים ותורת הגזע הפסאודו מדעית שלהם ולאיסלאם הרדיקלי? איך אפשר גם להיות קרבן חסר ישע עם טלאי צהוב וגם להחזיק בחנייה טנקים ובמרתף פצצת אטום? מה שקרה היה נורא מספיק, ההיסטוריה מלאה מעשי זוועה שבני אדם מבצעים זה בזה, אבל ״השואה 2: הפעם זה אישי״ זה לא. 

העניין הקטן הזה של ההקשר. מזכ״ל האו״ם העז לומר שהתקפת החמאס לא התרחשה בחלל ריק ועורר מהומת אלוהים. אבל מה לעשות שהוא צודק, והעולם מורכב מספיק כדי להכיל גם את העובדה שחמאס הם פנאטים שצריך להרוג מצד אחד, ושהכיבוש וההתעמרות הישראלית בפלסטינים מספקים להם תחמושת וכוח אדם מצד שני. אפרטהייד לייט, מתנחלים וממשלות חיזוק-חמאס-החלשת-הרשות מביאים לדם ודמעות. הלקח אם כך לא צריך להיות ״הם נאצים ואנחנו קרבן״, אלא איך לעזאזל מגיעים ביום שאחרי לפתרון אמיתי, כולל המילה הגסה ההיא, ״שלום״. או לפחות איזו אחיינית קרובה שלה, נגיד ״נורמליזציה״. ניסינו מנהיגות של שיסוי וחיים על החרב, לא עבד. 

עורף קשוח. ישבתי עם תומר לאכול במסעדה תל אביבית מוצלחת כשחבר שלו שמחכה בבסיס אימונים להיכנס לעזה התקשר. זו היתה שיחה עם מעט מילים והמון רגש, ואחריה ישבנו בשקט, חונקים דמעות על מה שעלול להיות. ואז הגיע האוכל. יש משהו מופרך בקיום היומיומי, בשיחות על סדרות נטפליקס, המלצות על ספרים, עבודה, בזמן מלחמה וחטופים ושכול. אבל זה חשוב לשפיות שלי בפרט ולמדינה בכלל. 

כי אם יש מבחינתי מטרה למלחמה הזו, לכל המלחמות כאן, זו אותה נורמליות שנופצה ב-7 באוקטובר. לא רק לשרוד עכשיו, אלא לחיות באמת ולבנות עתיד. וכדי שזה יקרה צריך לצאת ולבלות, לפרנס בעלי מסעדות וברים, חנויות ספרים, מכולתניקים. ולעבוד – מהבית, מהמשרד, חלקית, מלא, כל אחד ומה שהוא מסוגל, כי יהיה יום שאחרי וחשוב שהוא יהיה מבוסס וטוב. ולהזין גם את הנפש במוזיקה, ספרים וגם נטפליקס ואחיותיה. 

ואחרי המלחמה צריך שתקום הנהגה שתהפוך את הנורמליות לכזו שנשענת על יסודות מוצקים, ולא לעוד אשליה שתתנפץ במחדל הגדול הבא.