אני שונא לחכות. לא במובן הבסיסי של המילה: מה שמוציא אותי מאיזון הוא כשההמתנה מאבדת צורה וקווי מתאר, כשהיא הופכת ללימבו. אני יכול לחכות בסבלנות לטיסה שתמריא או הופעה שתתחיל. אני יודע מה יקרה ומתי, בערך. קל. קחו ממני את הוודאות הזו ואני מאבד את הצפון. חוסר השליטה מוציא אותי מדעתי.

ב״התיקונים״ של ג׳ונתן פרנזן יש סצינה שבה אחד מילדי המשפחה שסביבה מתרחשת עלילת הספר נענש ונשאר לשבת ליד שולחן האוכל. הוא לא יכול לקום עד שיגמור עד הביס האחרון ממאכל שהוא מתעב. הוא יושב שם שעות, ופרנזן כותב (בתרגום חופשי) ש״כאילו מגע ממושך וישיר מדי עם תנועת הזמן הגולמי יכול לצלק את העצבים לצמיתות, כמו בהייה בשמש״. קראתי והזדהיתי לחלוטין. 

אני מניח שזה שילוב של אופי ונסיבות. קל לתלות את הצורך בוודאות בילדות שהאירוע המכונן בה היה אבא שלא חזר. התגובה לאנשים שנעלמים לפתע יכולה להיות אחת משתיים: קבלה של החיים כמופע כאוס מתגלגל, או ניסיון להשיג שליטה והגדרות בכל מחיר. האופי שלי מכתיב את אופציה ב׳. תגידו לי מה ומתי, אל תשאירו אותי באוויר. 

יש אנשים שמוותרים על הצורך הזה, שפורחים דווקא במצבי עמימות. בסופו של דבר שתי האפשרויות הן צורת התמודדות שונה עם אותה סריטה, ודרך להשיג שליטה בחיים, אבל בוויתור יש יותר כוח. אם הייתי מצליח לקבל את העובדה שהחיים כאוטיים במהותם, היה לי מן הסתם קל יותר. הצורך לקבל כל הזמן אישורים, התחייבות, דדליינים, מתיש ונדון לכישלון. אפשר לקבוע ולתכנן ולדבר עד מחר, ואז החיים מורידים לך סטירה קטנה בלי שתראה אותה מגיעה. 

אני מוצא את עצמי מאבד את גבולות הזמן ברגעים האלה. ההווה הוא נצח, ההמתנה שיכולה להימשך דקות, שעות או ימים הופכת בלתי נסבלת, עינוי של ממש. וזה מוציא ממני את הרע ביותר. תסכול, כעס חסר צידוק על האובייקט שלו אני ממתין, חוסר פרופורציות. אובדן שליטה הוא לא מחזה יפה. 

וכל מה שנשאר הוא לנסות ולזכור בכוח, כמו טייס בוורטיגו שמתמקד בלוח המחוונים, שלכל דבר, אבל כל דבר, יש התחלה, אמצע וסוף. תחושת ההווה כנצח היא שקר גס, תחבולה זדונית. הסוף יגיע, תשחרר. פעם העפתי מבט על השעון באמצע קרב אימון באיגרוף, ומייד חטפתי וננזפתי על ידי הפרטנר שלי. אין מה להסתכל בשעון, צריך להמשיך להתאגרף עד הצלצול, ולסמוך על זה שהוא יגיע, ולא משנה כמה אני עייף, ולא משנה שהזמן לכאורה לא זז. לקבל את ההמתנה, על הכאב והמצוקה שבה, ולהאמין.

היו כעשרים קרבות בערב האיגרוף בנמל יפו השבוע, והיו מתאגרפים טובים יותר ופחות, דרמות ונוק אאוטים, וכמה אנשים שאני אוהב שניצחו והפגינו וירטואוזיות ואגרופי מחץ בזירה. אבל מי שהיה עבורי ה-גיבור של הערב סיים את הקרב שלו על הקרשים בסיבוב השני. 

קוראים לו יעקב, איש מקסים ולא קטן, שעלה לקרב במשקל כבד. כמו כל דבר בחיים, גם ״משקל כבד״ הוא עניין יחסי. קרבות אמורים להיות מאוזנים – לוחמים ברמה דומה ומשקל דומה שמנסים באופן תרבותי והוגן להוריד זה לזה את הראש. אבל עקב נסיבות מצא את עצמו יעקב עולה לקרב עם יריב ששוקל 12 קילו יותר, גבוה ממנו בראש, ובאופן כללי משדר וייב של יצור מיתולוגי מעדות גודזילה וקינג קונג. זה נראה, כמו שאמר חבר שעמד לידי, כמו רוקי נגד איוון דראגו. 

זה היה ידוע מראש. ליעקב ניתנה האפשרות לסגת, והוא נפנף אותה הצידה. הוא עלה לזירה במבט רגוע ובטוח, התאגרף לא רע בכלל סיבוב וחצי, לא נבהל ולא בורח, מנסה ככל יכולתו לפגוע בענק שמולו – לפחות מדובר במטרה גדולה – נפל פעם אחת וקם, ולבסוף חטף מכה חזקה מדי והקרב הסתיים. 

עמדתי בקהל ומחאתי כפיים, ואז התחיל הקרב הבא, ואחריו עוד אחד, ולפתע גיליתי את יעקב עומד לא רחוק ממני עם כוס בירה ביד ומבט מפוכח. כששאלתי אותו לשלומו הוא נאנח ואמר ״בחיים לא פירקו אותי ככה״, אבל האינטונציה והבעת הפנים היו של שביעות רצון וסיפוק. 

כיף לנצח ועדיף לא לחטוף, אבל יעקב ירד מהזירה עם משהו גדול וחשוב לא פחות. המהות של העלייה לקרב עבור חובבנים כמונו היא התמודדות עם פחד. החרדה הבסיסית מסכנה, הפחד מהפומביות של כל זה, ועוד שלל חששות. יש משהו מנוגד לטבע בללכת מרצון למקום שבו מחכים לך כאב וסכנה, בתוספת אי ודאות לגבי איך תתפקד ותתמודד מול קהל. ויעקב צעד בשביל הזה, ועשה את המיטב בנסיבות חסרות סיכוי. אני מניח שדווקא בידיעה הזו, בנכונות להתמודד ולחטוף, יש כוח גדול יותר מניצחון. 

יש משהו מכונן בידיעה שעלית לזירה ועשית את המקסימום, ולא משנה מה התוצאה. והעמידה הנונשלנטית הזו אחרי הקרב, עם בירה ביד, היתה בעיני חלק לא פחות מהותי מהניצחון הפרטי הזה, ניצחון שהיה טמון בהפסד בנוקאאוט. יעקב, אתה כוכב הערב שלי. 

הטקס כבר לקראת סיום, אחרי הצפירה, תכף ישחררו את ההמון שעומד כבר שעה יפה בהבימה. אני שומע צעקות ומסובב את הראש, מופתע מהרעיון של דרמה בקהל יום זיכרון תל אביבי ומנומס, ורואה המון מבוהל שועט, מפיל גדרות, אנשים כושלים ונרמסים, פניקה וכאוס. 

האנשים מסביבי פונים ומתחילים לרוץ באותו כיוון, הרחק מהסכנה הבלתי נראית שגורמת לאנשים בצד השני של הכיכר להשליך את הפאסון לכל הרוחות ולהפוך לעדר משתולל. אני מתחיל לזוז גם אבל איזו קהות חושים קלה משתלטת עלי, יש משהו לא מציאותי במה שקורה, אולי זה פער הזמן הלא סביר. רק לפני שנייה עמדנו כולנו בראש מורכן בתוך מציאות סדורה ומוכרת, ושנייה אחרי אנחנו בעיצומו של… מה? פיגוע? זה לא סביר, זה לא תואם את המקום והאירוע, אני זז לאט.

תומר שולף אותי ממצב הביניים הזה, צועק עלי לרוץ. אין לו מושג מה קורה בדיוק כמוני, אבל אינסטינקט ההישרדות שלו משויף יותר. אחרי שנגמר הכל אני חושב שרק לפני כמה רגעים הוקרנו סרטונים על נרצחי הנובה, אימת השבעה באוקטובר חרוטה בכולנו, תחושת הביטחון נשחקה עד דק, אז מה אם אנחנו בלב תל אביב, מוקפים שוטרים וחיילים. אם פורצת מנוסה המונית כנראה שיש סיבה, ועדיף קודם לרוץ ואחר כך לשאול שאלות.

ותומר רץ, וצועק עלי לרוץ איתו, ובודק איפה אני וצועק עלי לתת לו יד, ואני איתו, חושש עכשיו יותר מלהירמס מאשר להידקר או להתפוצץ. מסביבנו אנשים רצים ונופלים, בוכים, מחפשים חברים וקרובי משפחה. מאחורינו מישהו מנסה להרגיע את הרוחות ברמקול, אבל הספינה הזו הפליגה מזמן. וקול אחר קורא לפתוח את השערים ולהסיר את גדרות הרשת הזמניות שהוצבו מסביב לכיכר. כשהגעתי נעמדתי בפינה קרובה יחסית לכניסה כדי שתומר ימצא אותי בקלות, ועכשיו זה מסייע לנו להיות בין הראשונים שיוצאים החוצה. תומר לא עוצר, אף אחד מסביב לא עוצר, כולם רצים ואנחנו איתם, באיזה דחף בסיסי וראשוני לברוח מסכנה לא ברורה ואיומה. בני אדם בחולצות לבנות, אנטילופות בסוואנה, כרגע לא נראה שיש הבדל גדול. יש בכיכר אריה וכולנו בורחים.

אנחנו מאטים רק אי שם באמצע רחוב "אחד העם". מסביבנו אנשים נסערים, מנסים למצוא חברים ובני משפחה, טלפונים ניידים צמודים לאוזן. שמועות עפות באוויר על מה שקרה בכיכר, אתרי החדשות עוד לא מעודכנים. תומר אומר שהוא אף פעם לא היה באירוע כזה, ואף פעם גם לא רצה. הקהות עוזבת אותי ואני מתחיל להרגיש את האדרנלין והפחד שהיו צריכים להיכנס למערכת קודם מטלטלים אותי. כשאגיע הביתה אצטרך לדבר את זה ולכתוב את זה, תמונות של ההמון המפוחד ומחשבות על מה היה יכול להיות רצים לי בראש בלופים. 

בסופו של דבר כל הסיפור מתברר כבהלת שווא. המשטרה עצרה מישהו, אנשים חשבו שמדובר בפיגוע, וזה הספיק כדי להצית שריפת פניקה גדולה. והרי כל המדינה הזו היא חרדה ופוסט טראומה, מצע קש יבש שרק מחכה לניצוץ. ואני מרגיש קצת מטופש והקלה גדולה שבעצם לא נמלטנו ברגע האחרון מאסון של פצועים ומתים, רק נבהלנו ורצנו קצת, ולא קרה דבר מעבר לכמה נפילות וחבלות. 

אחר כך תומר שולח לי תמונה שחבר צילם בכיכר. על הרצפה יש נעליים שנשכחו מאחור במנוסה הגדולה, והאסוציאציה הראשונה היא שואה, ערבוב חגים שכזה, שכול וזיכרון ופחדים חדשים-ישנים שלא נס ליחם. תם הטקס.

בערב האחרון היה קריר מספיק כדי ללבוש את הז׳קט החביב עלי לארוחת הפרידה ממקסיקו סיטי. כבר הייתי מאורגן ומוכן לרדת ללובי ולצאת למסעדה, הושטתי יד לז׳קט, ואז הבחנתי, כאילו בפעם הראשונה, בפאץ׳ על הכתף השמאלית.

קניתי אותו כמה שנים קודם לכן, בעידודה הנמרץ של נגה, בניו יורק. יפה ויקר, שחור, לוגו של נאס״א על הגב, ודגל ארצות הברית תפור על הכתף. אותה ארצות הברית שבעידן טראמפ עסוקה בסכסוכי גבול ושמות מפרצים במפה עם מקסיקו, שבה אני נמצא כרגע. השארתי את הז׳קט במלון.

ברור שלא לבשנו שום דבר בעל סממנים ישראליים כשטיילנו בעיר, ובמוניות העדפנו לדבר באנגלית, בשלל מבטאים. אחד מהשותפים למסע סיפר שנהג האובר שאל אותו מהיכן הוא, ואחרי שענה ״ישראל״ קיבל הרצאה על זה שביבי רוצח וכל הג׳אז הזה. אנחנו? אנחנו ממלטה, או טרינידד וטובאגו, או אולי אגרבה?

וכך הסתובבנו בעיר נטולי סממני זהות, מנסים להיטמע, לשמור על עמימות. כן אנחנו נראים כמו תיירים, נראים מערביים, אבל מאיפה בדיוק? אין לכם סיכוי לדעת, מקסיקנים חביבים אך עוכרי ישראל בפוטנציה. העובדה שהחבורה שלנו כללה ישראלים, אמריקאי וארגנטינאית אחת רק הוסיפה למסתורין שהעדפנו לשדר. סוג של תושבי כפר גלובלי לובשי ג׳ינס, בלי שיוך לאומי ברור כזה או אחר. 

יש משהו לא נעים בניסיון להסוות זהות. אף פעם לא הצלחתי לתחזק פרופיל פייק ברשתות החברתיות, ליצור דמות ולכתוב בשם בדוי. יש לי איזה צורך בהחצנה, בהוספת חתימת השם האמיתי לטקסט. הצורך להתחבא תחת מעטה גלובלי באמצע מקסיקו סיטי עורר בי התנגדות. הייתי צריך להתאמץ לכבד את בקשת השותפים למסע ולעצור את עצמי מלענות בעברית תוך כדי נסיעה במונית, דווקא, להכעיס. 

ובסופו של דבר תהיתי לכמה נהגי אובר באמת אכפת מאיפה הגענו. הם עסוקים בלעשות מספיק כסף כדי לחיות, בלקבל ציון טוב באפליקציה, במחשבות על הפסקת הסיגריה או השירותים הבאה, על הילדים, על בת/בן זוג. הם מביטים קדימה אל הכביש, מנסים להימנע מהמהמורות שאיש לא טורח לתקן, מרוכבי אופנוע פזיזים, מתיירים, כמונו, שחוצים באדום. ספק אם למישהו מהם יש זמן להתעניין בפאץ׳ עם דגל ארה״ב על הכתף שלי, או בעובדה שאני מתגורר בשטח הכבוש של לב תל אביב. הכול היבריס ופרנויה של אנשים ממדינה קטנה ורעשנית. אולי הייתי צריך ללבוש את הז׳קט בכל זאת.

דפדפתי בקטגלוג הסרטים בעוד המטוס נערך להמריא ממקסיקו סיטי ונתקלתי בפנינת אייטיז נושנה – "טוטסי" עם דסטין הופמן, סרט שמככב כבר שנים בשיחות שלי עם נשים, בדייטים ואחריהם. 

בהתחלה חשבתי להריץ קדימה לקטע המסוים ההוא, ואז החלטתי לתת לסרט סיכוי. הוא לגמרי מחזיק. דסטין הופמן הוא שחקן מובטל שלא מצליח למצוא עבודה, עד שהוא מתחפש לאישה ומקבל תפקיד באופרת סבון. אחת מכוכבות התוכנית היא ג׳סיקה לאנג, והופמן מתאהב בה, כי איך אפשר שלא. וכאן מגיעים לסצינה שכיכבה בשיחות שלי עם נשים: 

הופמן בשבתו כאישה מנהל שיחת לב אל לב עם דמותה של לאנג. מה שזכרתי הוא שלאנג מסבירה לחברתה החדשה מה היתה רוצה שהגבר המושלם יגיד לה. כמה סצינות אחר כך הופמן, הפעם כגבר, ניגש ללאנג במסיבה וחוזר על המשפט ששמע ממנה בפאזה הנשית שלו. לאנג שופכת עליו את המשקה שלה ומביטה בו בבוז. סוף סצינה.

את הסצינה זכרתי, את המשפט המסוים לא. אבל מה זה משנה: מבחינתי זו היתה דוגמה מושלמת לפער בין מה שאנחנו אומרים שאנחנו רוצים, לבין מה שאנחנו רוצים באמת. מספרים לעצמנו נרטיב אחד, ומגלים שהמציאות שונה לגמרי. זה מה שהבנתי אז, זה מה שסיפרתי שנים קדימה.

הצפייה בזמן הטיסה מעל האוקיינוס הוכיחה לי שטעיתי. כשהופמן כאישה מדבר עם לאנג היא עייפה מהחיים, מהחבר הבוגדני שלה, מגברים בכלל. הייתי רוצה, היא אומרת לו/לה, גבר שייגש אלי ויגיד ש״אני יכול לזרוק איזו שורה שנונה, או לשחק משחקים, אבל בסופו של דבר את נראית לי מעניינת ואני רוצה לשכב איתך״. 

כשהופמן חוזר על המשפט הזה כגבר, נראה ונשמע כמו דוש, בלי להבין שהעניין הוא לא הטקסט, אלא הסאבטקסט. לאנג לא רוצה באמת שגבר יגיד לה ״היי, בא לי להיכנס איתך למיטה״. היא רוצה שלא ישחקו איתה, שלא ישחקו בה, היא רוצה כנות ופגיעות. במקום לשמוע את העייפות והביקורת, הופמן חושב שהוא שומע את הסיסמה הסודית לדלת הכניסה. את המשקה בפרצוף הוא מרוויח ביושר. 

זה סרט פמיניסטי להפליא, בעיקר יחסית לתקופה שבה הופק. רק אחרי שהופמן עובר עוד כמה וכמה נסיונות וחוויות כאישה, הוא מגיע לנקודה שבה הוא באמת מבין ומוכן וראוי למערכת יחסים עם דמותה של לאנג. לא הבנתי את כל זה בזמן אמת, ולקח עוד שנים של שיחות עם חברות ובעיקר עם נגה כדי שאצליח לראות את הדברים קצת מהצד השני, איך זה להסתובב כאישה בעולם שהוא בעיקרו גברי. רק קצת. אני לא טיפש מספיק כדי לחשוב שאני יכול להבין את זה באמת, עד הסוף. אפשר לחכות רגע עם הטחת המשקה בפרצוף.

בשלב מסוים העייפות היא כמעט ישות בפני עצמה. כמו דיבוק או חייזר שמשתלט על הגוף. בחילה קלה, סחרחורת, מחשבות שרצות למקומות שלא לגמרי קשורים למציאות. המוח במצב פירה. אין פלא שזו שיטת עינויים ידועה.

ואם לשמור על פרופורציות, כל הסיפור הוא טיסת עבודה למקסיקו – ועוד בביזנס, אין גבול לחוצפה. תשע שעות הבדל, נחיתה באמצע הלילה, הגוף לא מבין למה אני מנסה לגרום לו לישון בשעות שמבחינתו הן אמצע היום, והנה מתחיל יום עבודה שבסופו גם אני מוכן למכור סודות מדינה וילד או שניים בשביל שבע שעות שינה.

זה היבריס, הרעיון שנוכל להיכנס למטוס, לצאת במדינה אחרת ולהתנהל כרגיל. קצת כמו פועלי הבניין של מגדל בבל, אנחנו שחצנים שאמורים מתישהו להיענש על כל זה. נועדנו להישאר על אותה פיסת אדמה, אותה ספה. המסעות האלה גובים מחיר שהולך ותופח עם הזמן. השעות שונות, האנשים אחרים, השפה לא מובנת. ואני אמור לתפקד, לומר דברים אינטליגנטיים. קפאין וסוכר ואלכוהול, מבטים נואשים בשעון שלא זז.

אני לא מצליח להתאפס על השעה בארץ, צהריים והאנשים שאני רוצה לדבר איתם, שאני מתגעגע אליהם, הולכים לישון. וכשאני מגיע למיטה אני יודע מה מצפה לי, תעתוע וגזלייטינג: עייף מת, נרדם תוך שנייה מוכן כולי לתנומה מתוקה, רק כדי להתעורר שלוש שעות אחרי נמרץ וערני, הגוף שלי בטוח שזה הזמן להתחיל את היום. לילה אחד אני מצליח לחזור לישון לעוד שעה, ובבוקר מרגיש ניצחון והתעלות. ועייף.

כדורי שינה ואלכוהול, מלטונין ומשיכת זמן, לזוז, לצאת, לדבר עם אנשים, לכתוב, מוזיקה באוזניות, לרמות את השעון ולבלבל את הגוף. הכל עובד במידה, ובסופו של דבר אני קורא ספר בארבע לפנות בוקר וצופה בזריחה מחלון המלון. עד שאתרגל אמצא את עצמי על מטוס בדרך חזרה, מתחיל הכול מהתחלה. אין פואנטה, אני רוצה הביתה ולישון לילה נורמלי אחד,  ולקום לקצת אחרי הזריחה לשחר של יום חדש. 

זה לא היה יום הולדת עגול או מיוחד, למעט העובדה שהוא חל בתקופה מאושרת באופן בלתי צפוי בחיי. כך שהאירוע עצמו התנהל על מי מנוחות, אבל בלב היה נעים במיוחד.

בין איחולים ומתנות צפויים היו גם הפתעות קטנות ונעימות. קיבלתי טי שירט גיקי ומגניב במיוחד מצמד קולגות. הלכתי לאימון בוקר קטלני שהוקדש לי ולתאומה המוצלחת יותר במועדון האיגרוף, כולל עוגה ונרות בסוף, במקום שהפך לסוג של בית שני. את השבוע סיימתי בבראנץ׳ שהצאצאים יזמו, שזה באמת מעל ומעבר הרף המקסימלי של הנפלא. 

והיה רגע של כמעט הקיץ של אביה כשכמה חברים חשובים לא יכלו להגיע לשתות איתי, והיו מחשבות על הגיל המוזר שאני מוצא את עצמי בו, ולאן כל זה מוליך. וזכרונות מאנשים שהקשר איתם התרופף, אולי ניתק. הערבוביה הרגילה שעולה באירועים כאלה, אי אפשר בלי קצת מלנכוליה. 

ולהלן כמה דברים שאני מאחל לעצמי לשנה החדשה הפרטית שלי:

• שיעמום ושגרה, בלי אזעקות שפורטות על מיתרי טראומה, בלי הפגנות כי הלוואי שכבר לא יהיה בהן צורך, בלי תחושה של עולם עולה בלהבות שאיבד אחיזה בהיגיון ובהגינות. קצת שקט בורגני חמים, קצת ניצחון הטוב על המושחת והמופקר.
• וגם קצת הרפתקאות חדשות אי שם מחוץ לאיזור הנוחות שלי
• עוד מהאיגרוף שמאזן לי את הנפש ועושה לי טוב בלב וכואב בצלעות, ואם אפשר גם להכניס סוף סוף אפרקאט מוצלח, אחד
• צעצועים חדשים לשחק בהם עם הילדים ולבד (פלייסטיישן 5, אני בדרך אלייך)
• עוד ועוד ועוד ספרים טובים ומוזיקה חדשה
• ועוד מהאושר הזה, החדש, שיישאר ויעמיק ויצמיח שורשים כי אני לגמרי יכול להתרגל לזה

 הסוף היה טוב, אין סיבה לדאגה. תמיד בדיעבד זה נראה מובן מאליו, אבל כשמתחילים בהפניה לחדר מיון רוב התרחישים שרצים בראש הם לא משהו. אין אתאיסטים בחדר מיון, וגם אופטימיזם לא מאוד נוכח שם. וככל שמתקדמים בגיל נוספים מטענים וזכרונות טראומטיים. לא כיף.

זה התחיל ב״חש ברע״ סטנדרטי, לכולם יש שפעת עכשיו, נו. הבן זוג של אמא שלי, כמו פולני טוב, סירב ללכת להיבדק. מה הסיפור, אפילו חום אין לו. ואי אפשר להכריח, ואז מגלים שדווקא אפשר, ורופא הוזמן הביתה, ואמר שליתר ביטחון כדאי לעשות סי.טי, ומשם למיון והופ – צריך ניתוח, עוד הלילה. 

ומילא אם המשתתפים היו מגיעים לסיפור הזה בלי ניסיון קודם, אבל זה לא המצב. בפינה האדומה אמא שלי, ששכלה שני בעלים. בפינה הכחולה בן הזוג שלה, שאשתו נפטרה לפני שבע שנים. ומסביבם הצאצאים ומשפחה, למודי אסונות ויודעים שלפעמים חרדות מתגשמות. 

לא מתים כל כך מהר, אמרה לי פעם חברה טובה, והיא צודקת. אלא שבמקרה המסוים שבו היא אמרה את המשפט הזה היא טעתה לחלוטין, ובמשפחה שלי כבר יודעים שלפעמים דברים רעים קורים מאוד מהר, ברק מכה פעמיים באותו מקום ושוקל פעם שלישית, ועוד. אז לחץ וחרדה, ותוצאות בדיקות ברפואית מדוברת לא מובנת שרק מלבה את האש. 

ובסוף כלום, כמעט. חרדות של לילה עם שינה טרופה מתגלות כחסרות בסיס באור הבוקר. ניתוח קטן, שבועיים-שלושה של התאוששות, והוא יהיה טוב כמו חדש. מה שהיה יכול היה להיות טראגי נגמר בקול ענות חלושה וטוב שכך. כאילו התקבלה החלטה לפסוח הפעם, לוותר. וזה משמח ומרגיע מצד אחד, ומשאיר תהייה לגבי הפעם הבאה. אבל בינתיים אפשר לחזור להיות אנשים רציונליים ולא מאמינים הרחק מכותלי חדר המיון. 

אנחנו לא מכירים את רוב האנשים שיושבים בזולה, אבל מרגישים בנוח. כולם מאותה קבוצת גיל, לכולם יש ילדים. יושבים ומדברים על בתי ספר וצבא של הצאצאים, על העבודה שלנו, ועל איך מתכוננים למסיבה שתתחיל עוד מעט, מה לוקחים, כמה ומתי.

הזולה ממוקמת בקצה הצפוני של קניון יפהפה, עשרים דקות ממצפה רמון. מסביב הולכת וקמה עיר קטנה. עוד ועוד מכוניות מקרטעות בדרך עפר אל המתחם, אנשים פורקים ציוד, מקימים אוהלים, מותחים צליות, מדליקים מדורות. המוזיקה לא מפסיקה, מהרגע שהגענו, עד למחרת כשנעזוב, קצב תובעני ובסים שנכנסים לי למחזור הדם, גם כשאני מצליח להירדם באוהל עמוק אל תוך הלילה.

הקניון נראה כמו תפאורה של מערבון, לגמרי חוצלארצי. יש תחושה של יציאה מהמציאות, אבל בבוקר לוקח אותנו אחד מהמארגנים לטיול קצר. דקה הליכה מאיזור המסיבה יש שטח אש ששימש את חיל האוויר. אנחנו שומעים את המוזיקה ויכולים לראות מרחוק אנשים מפזזים בזמן שאנחנו עוברים בין מכולות ישנות ששימשו מטרות, ורואים מכתשים קטנים ונפלי פצצות. פיס אנד לאב וריקודים זה נחמד, אבל אנחנו עדיין בשכונה הלא סימפתית שלנו, לא מצליחים לחמוק ממחשבות על המסיבה ההיא ליד קיבוץ רעים.

אבל בלילה רוקדים, והחושך מסתיר את המטרות והנפלים ועמודי החשמל הרחוקים. המוזיקה מעולה, והאסקפיזם מושלם. רוב הרוקדים הם בני עשרים ושלושים, אנחנו לגמרי מיעוט. נגה היתה מגלגלת עיניים על אבא שלה הפאתט שמתעקש לפזז. אולי היא צודקת, אבל זה לא אכפת לי. אחד מיושבי הזולה אמר: הילדים שלי כבר גדולים, עשיתי את שלי, עכשיו נשאר לי ליהנות.

אנחנו קורסים מוקדם מהמתוכנן, אבל מתעוררים איכשהו בדיוק בזמן לראות את הזריחה. השמש עולה ואנחנו שותים קפה על כיסאות מתקפלים ומניעים את הראש לפי הקצב, רוקדים בישיבה כיאה לגילנו. לא הייתי בטוח שאני רוצה להגיע לכאן, מה לי ולטבע ואוהלים. עכשיו אני לא רוצה לעזוב. זו בועה מתוקה מוקפת כלי משחית ומציאות קשה. רוקדים עוד קצת, מושכים את הזמן, מתקפלים ויוצאים לדרך חזרה מקניון הקסמים.

בסופו של דבר זו מערכת יחסים מאפשרת. אם הוא לא נמצא אני בוחר פרטנר אחר וזה בסדר, ולהפך. לפעמים יש קצת קנאה, שאלות על מה בדיוק היה ועם מי. באימון הבא כבר נעבוד שוב ביחד. לוקח זמן עד שהדברים האלה נבנים: מבט, כמה קרבות אימון, מילה פה ושם לפני ואחרי, והנה צמחה לה מערכת יחסים.

אבל בחודש שעבר הפרטנר הקבוע שלי לאימונים ארז את המשפחה וטס לטיול של שנה בדרום אמריקה, ומאז האימונים הם אותו דבר וגם לגמרי אחרת. חזרתי לשוק: כשמתפזרים על המזרן הרגליים לא צועדות מעצמן אל אותה נקודה מול אותו שותף, אלא מהססות רגע. אני מסתכל מסביב, מנסה להבין מי גם פנוי וגם יתאים, עם מי יש פוטנציאל לזוגיות אימון הערב הזה. 

אני מרגיש את ההיעדר עוד לפני שאני מתלבש ומכין את עצמי לחטוף מכות. על  מסך הטלפון לא מופיעה הודעת הווטסאפ – ״מגיע היום, כן?״ – שנועדה למלכד, לסנדל, להוסיף משקל למחויבות: יש מישהו שמחכה לך, אז מה אם היה יום ארוך ומתיש ואם כל מיני מיחושי פנטום רומזים לך שעדיף להישאר על הספה. 

כבר הכרנו היטב אחד את השני, את נקודות התורפה ואת נקודות החולשה שצריך לחזק, לעודד. פעם אחת הוא מגיע עם יותר מדי מן המציאות היומיומית על הגב, ופעם אחת אני, ובהתאם אחד מאיתנו גורר ומכריח לעבוד קשה, עד הקצה, ולדחוק את החיים עצמם החוצה, לרחוב. ומפרגנים ומעירים ויש גם הבנה שבשתיקה והוויי והיכרות וחברות מסוג מסוים שנוצרה בסביבה המאוד ייחודית וקצת אלימה הזו.

לא שחסר לי עם מי להתאמן. אחד היתרונות הבולטים של הספק מכון איגרוף ספק כת שאני חבר בו הוא האנשים. משהו במהות של המועדון גורם לכך שרק אנשים טובים שורדים בו. מי שבא להשתולל, אנשים עם עודף טסטוסטרון ודומיהם, לא שורד. בכל אימון אני מוצא מישהו לעבוד איתו, אבל בכל פעם כשאני בדרך מרחף לו מעלי סימן שאלה. הסוף הוא כיף וזיעה ודופמין, אבל בהתחלה חסר משהו.

משפחה זה חשוב, דרום אמריקה זה נחמד (מה רע באיזו בירה אירופאית), אבל אחרי כל השטויות תחזור תחזור, מחכה לך על המזרן עם כפפות ומגן שיניים, שמור פנים ויאללה מכות.