חייבים לדבר על סוריה. קורים שם דברים איומים, הבנתי מהכותרות והתמונות. נחום ברנע כתב ב"ידיעות" שלא בדיוק, שלמשל בחאלב יש שכונות במצב סביר. ומקור אמר לו שאין הוראה חד משמעית לפגוע באוכלוסייה אזרחית. כלומר המון ילדים ונשים מתים, אבל לא בטוח שזה בכוונה. זה כנראה אמור לשפר את המצב, לא לגמרי ברור לי איך.

חייבים לדבר על סוריה. תומר שאל אותי ולא היה לי מושג מה לומר לו. מרחק נסיעת מכונית יש מיני שואה ואבא שלו עסוק במה אמרו ביום ההורים בבית הספר ובאופניים החדשים שהוא רוצה לקנות. אני רוצה לחנך את הילדים שלי לערכים, וכל זה. גם אנשים בארה"ב רצו לחנך את הילדים שלהם לערכים לפני דצמבר 1941 ופרל הרבור, אבל היו עסוקים מדי בחיים עצמם. תומר חושב שצריך לעשות משהו. הוא לא יודע בדיוק מה. הוא צודק.

עסוקים מדי

לא מדברים על סוריה בכנסת, מדברים על חצאיות ומתנחלים, וחצאיות וסלומינסקי. ינון מגל, מישהו שמבין גם במתנחלים וגם בחצאיות קצרות, צייץ בטוויטר שהלקח המרכזי מסוריה הוא שזה מה שהערבים יעשו לנו אם יוכלו, וכל השאר "מעניין". אני מניח שהוא מתכוון שמדובר בסך הכל בערבים, בהצלחה לשני הצדדים וכל זה. בטח גם בארה"ב לפני 1941 חשבו בשקט שזה רק יהודים. או אמרו בקול רם. לא היה טוויטר אבל גם לא היה יותר מדי פוליטיקלי קורקט.

חייבים לדבר על סוריה. אבל לא לעשות כלום. אין שום מצב שבו ישראל תנסה לעשות שם משהו בלי שזה יתפתח למשהו אלים ורע. כלומר גם עכשיו אלים ורע, אבל לא אצלנו בחצר. גם רוב האמריקאים לא רצו לעשות כלום, אז, ובצדק מבחינתם. זה אף פעם לא נגמר טוב, להתערב. גם עכשיו הם החליטו לא לעשות כלום. אובמה, אולי הנשיא הכי מגניב שהיה ויהיה, ארגן לעצמו תווית של שפן נטול עמוד שדרה מוסרי בספרי ההיסטוריה בכל מה שקשור למדיניות חוץ. אולי גם הוא חשב שזה בסך הכל רק ערבים, ובעצם הוא וביבי היו יכולים להסתדר הרבה יותר טוב.

חייבים לדבר על סוריה, אבל גם לסגור פרויקטים בעבודה, ולהחליט אם אני רוצה להגיע לאיקאה בזמן הקרוב, ולארגן את לוח הזמנים כדי שאוכל להסיע את נגה למיונים לתפקיד שיהיה לה בצבא ושבמסגרתו היא לא תתערב במה שקורה בסוריה, כי אי אפשר, או לא כדאי. אין לי זמן, ואין לי מקום בראש או במצפון להתעסק במה שקורה שם, ואיך ואם זה קשור למה שקרה לסבא וסבתא שלי בשואה כששאר האנשים בעולם לא דיברו, ואם מותר או אסור להשוות.

חייבים לדבר על סוריה אבל זה מעיק לי מדי על המצפון, ואין לי זמן לקחת חופש לא מוגבל מהעבודה וללכת להפגין מול שגרירות ארה"ב או מעון ראש הממשלה ואשתו. אז תרמתי לעמותה שעוזרת למשפחות פליטים. זה קל – אפשר לעשות את זה מהטלפון תוך כדי בישול, או רביצה על הספה, אפילו בשירותים. זה אקמול יעיל למצפון. זה בטח עוזר קצת במציאות, אפילו. עכשיו אני יכול לחזור לחיים שלי, ולייחל למנהיג עולם חופשי שיחטוף התקף מצפון נוסח ג'רי מקגווייר וייכנס לסוריה בדם ואש ותמרות עשן ויעשה צדק.

אין צדק, יש אינטרסים. אני צריך לחשוב איך להסביר את זה לתומר.

אפשר לדבר עד מחר על חוסר התקשורת שלנו ושל האמריקאים או היפנים, אבל תכל'ס אני לא מבין גם את החבר שלא דיבר איתי חודשיים ופתאום צץ או את המישהי שעשתה לי לייק בפייסבוק. זה לא עניין של תרבות, זה עניין של בני אדם

כולם צחקו. בסדנאות כאלה, על תקשורת בין-תרבותית, תמיד צוחקים. מישהו סיפר על אי הבנה קיצונית במיוחד בפגישת עבודה טרנס-אטלנטית. אז היא בטח גרמה לו לקלל נמרצות, אבל מספיק זמן עבר ועכשיו זה משעשע. בחדר ישבו נציגים משלל מדינות, מדברים על תקשורת בין אנשים מתרבויות שונות שצריכים לעבוד ביחד. האירוניה היא שמאחורי הצחוק חבויה מרירות. אני מסתכל מסביב ומנסה להבין מי מהיושבים בחדר, אמריקאי, ישראלי או מה שלא יהיה, הכי מתוסכל כי לא מבינים אותו, לא מקשיבים לו.

תחזור על זה שוב?

את התאוריה אני, כמו כולם, מכיר – הישראלים ישירים, בוטים, קצרים בזמן ובטקסט. האמריקאים להפך. הבריטים קרובים יותר ברוחם לאמריקאים. הצרפתים והברזילאים, למשל, דווקא מסתדרים איתנו. האמריקאים חושבים שאנחנו גסי רוח ולא קשובים. אנחנו חושבים שהם מעמידים פנים. יופי, רק שזה לא מה שבאמת מטריד אותי. כשעובדים ביחד לכל הצדדים יש אינטרס בדו-קיום, לומדים להסתדר. ופעם בכמה זמן נפגשים בסדנה כזו ופורקים לחצים ומשתפים באנקדוטות. וכל צד מתבשם מאיזו תחושת "יחדנס" מזויפת, כי אני לא קונה את עניין הפער התרבותי בלבד.

זה לא שהאמריקאים והישראלים הם שתי קבוצות הומוגניות, שני שבטים מוגדרים וברורים. חלק גדול מהזמן אני מרגיש שאני לא מבין את האנשים סביבי. מתי הם מרוצים, ומתי לא. הילדים שלי יודעים להסביר לי בדיוק מתי אני מביא להם את הסעיף. ויש דווקא אמריקאים שיודעים להבהיר את עצמם הרבה יותר טוב מישראלים –  ״אאוסום!!!״ הרבה יותר ברור לי מ״אחלה״.

אבל מה לגבי כל השאר? אנשים שצריכים ממני משהו, חברים שלא היו המון זמן בקשר וצצים פתאום, חברים שכן היו בקשר ומתנהגים קצת אחרת, מישהי שעושה פתאום לייק בפייסבוק, או שכבר לא עושה פתאום לייק בפייסבוק, מה הם מנסים להגיד לי בעצם? מה האג׳נדה הנסתרת, הסאבטקסט, המזימה? וזה בלי להיכנס בכלל לתהום שביני לבין תומכי ביבי וטראמפ ומעריצי עידן רייכל וניקלבק.

במקרה של האמריקאים אני לפחות יודע מה אני לא יודע. אלה דווקא חברי הקבוצה שלי שמטרידים אותי, עם העאלק-ישירות הזאת, והמוני גוני-הגוונים שמאחוריה. יש לי מספר חד-ספרתי של חברים טובים שאספתי לאורך השנים פלוס שלושה ילדים שעליהם אני יכול לסמוך – הם אומרים את מה שהם חושבים. כשמישהו צועק עליך שאתה האבא הכי מעצבן בעולם, או מסביר לך למה אתה אידיוט, קשה לפקפק בכנות שלו. כל השאר? אין לי מושג מה אתם חושבים, מה אתם רוצים, מה אתם בעצם אומרים. אני בעיקר מנחש ומנסה להרגיע את הפרנויה.

כל המיילים, והווטסאפים, והפוסטים והציוצים ושיחות הטלפון מעצימים את הרעש והכאוס. במקום להבהיר ולהסביר הם רק מוסיפים רבדים ובלבול לתמונה. בפרק קלאסי של ״באפי ציידת הערפדים״ מאבדים כל תושבי העיירה את יכולת הדיבור, מה שמוביל לכך שבאפי סופסוף מתנשקת עם הבחור הלוהט שהיא חושקת בו, כי אין יותר מילים שיפריעו. זו אולי מסקנה מפתיעה לגבי מי שמקשקש כל כך הרבה, אבל לפעמים נראה לי שעדיף שכולנו נסתום ונלך מכות או נזדיין. אולי ככה נבין קצת טוב יותר את שאר העולם. אפילו את האמריקאים.

התיישבתי בכיסא שלי באולם הקולנוע והישראלי המכוער התיישב לידי.

לא היו סימנים מטרימים. הוא אפילו התנצל כשהרגל שלו התחככה בטעות בשלי. ואז כבו האורות והסרט התחיל. ״מנצ׳סטר ליד הים״, אחד הסרטים הטובים וקורעי הלב שראיתי לאחרונה. סיפור על אובדן, אבל וכאב. קייסי אפלק התייסר בכישרון מפליא על המסך, והישראלי המכוער ישב לידי, עם דלי פופקרון שילדים יכולים לאבד בתוכו את חייהם, בלס בקול רעש גדול וצחק במקומות הלגמרי לא נכונים.

בתמונה: דושבג מעצבן בסרט

לטחון פופקורן בסרט זה לגיטימי. אבל אני מניח שלא לחינם יש ז'אנר שמכונה "סרטי פופקורן". האיש שלידי, היה לי ברור, היה לועס באותה עצמה וקצב גם עמוק אל תוך "שואה" של קלוד לנצמן, ונקרע מצחוק ב"רשימת שינדלר". תהיתי אם הוא לא מתחבר לטרגדיה האיומה שעל המסך. ובכן לא. הוא פנה לזוגתו ותהה בקול רם "מה את בוכה? זה ציני לגמרי. אני לא יכול עם הסרט הזה".

וככה זה המשיך. על המסך שמולי טרגדיה איומה עשויה ביד אמן. ולידי גבר רועש, מעצבן שצוחק ומקטר בווליום של בית קפה עמוס בשישי בבוקר. דלי הפופקורן התברר כהשקעה נבונה מבחינתו – הוא שרד בליסה אינטנסיבית עד סוף הסרט, כשלקקפוניה נוספו פצפוצי פלסטיק מבקבוק מים שעלו לי על העצבים באוזן שמאל.

ואז, בסצנת השיא הדרמטית של הסרט, כשהאידיוט משמאל קיטר שוב – זה קרה. לחששתי בלי לחשוב או לתכנן "ששש". התגובה היתה מהירה, אסרטיבית וזקורת קומה: "אל תגיד לי ששש". לא עניתי. בחמש הדקות הקרובות התקשיתי להתרכז בסרט. חשבתי האם להגיד משהו נוסף, או פשוט ללכת מכות אחרי הסרט?

ואז הבנתי. עד שמחאת ה"ששש" פרצה ממני בלי שליטה, נמנעתי מלהגיב כי לא רציתי להביך את הטמבל. אם מישהו היה מעיר לי בפומבי על התנהגות לא ראויה הייתי מתכווץ במבוכה. אלא שאת הישראלי המכוער לא עניינה התנהגות ראויה. על הזין שלו התנהגות ראויה. ועל הזין שלו אני, ועל הזין שלו שאר האנשים באולם. הוא ילעס וידבר באיזה ווליום שבא לו. כי רק הוא קיים. הוא פילוסוף. הוא סוליפסיסט. הוא חתיכת אידיוט בהמי.

השותפה לסרט אמרה לי אחר כך שלא היה טעם להעיר לאיש, ושגם אין סיכוי שהייתי לוקח אותו במכות. "אין לך את זה," היא אמרה. ובצדק. אין לי את הכישורים להתמודד עם טיפוסים כאלה. הפתרון העתידי הוא כנראה לעבור מקום. או ללמוד אגרוף תאילנדי.

או, לחלופין, לקוות שהישראלי המכוער ייחנק מהפופקורן שלו.

אני עדיין לא מריח את העשן בתל אביב, אבל גם מרחוק שמתי לב איך המילה שריפה השתנתה להצתה. מעולם לא חיבבתי אש. היא נראית לי הפכפכה ומסוכנת. בלתי נשלטת. במדורות ל"ג בעומר אני מפחד שאחד מילדי הכיתה יתחיל לבעור. ומקווה שזה לא יהיה הבן שלי.

***

נתקלתי בטוויטר בסיפור רעידת האדמה הגדולה בטוקיו, ב-1923. ההערכות מדברות על 7.9 בסולם ריכטר, 140 אלף הרוגים ועוד 40 אלף נעדרים. הרעש התרחש בשעה 11:58, בשעה שבבתים רבים בישלו את ארוחת הצהריים. שלבו את זה עם בתי עץ וקיבלתם שריפת ענק.

עד מהרה נפוצה שמועה שהאשימה בחלק מהשריפות את הקוריאנים. יפן סיפחה את קוריאה ב-1910, והקוריאנים הגיבו בהקמת תנועת מחאה, כולל אלימות, כולל התנקשויות בפוליטיקאים יפנים. תמיד נוח יותר כשיש את מי להאשים. המוני יפנים זועמים חיפשו קוריאנים ברחובות. ההערכה הרשמית על מספר הקוריאנים שנהרגו במהומות עומדת על כ-300 איש. הערכות לא רשמיות מציבות את המספר על כ-6,000, אולי יותר. עדויות טענו שכוחות הסדר היפניים לא מנעו, ולפעמים סייעו, לפרעות בקוריאנים.

***

הטוויטר של נפתלי בנט, "רק מי שהארץ לא שייכת לו מסוגל לשרוף אותה".  יום אחרי עולה לפייסבוק התגובה הבאה:

***

יום שישי, עוזר לנגה להתכונן למבחן בספרות. היא לומדת את "אש וקרח", של רוברט פרוסט בתרגום של רענן אייכלר. ההשראה לסדרת הספרים של ג'ורג' מרטין "שיר של אש וקרח" ומכאן גם לסדרה "משחקי הכס".

אוֹמְרִים: הַקֵּץ יָבֹא בְּאֵשׁ,

וְיֵשׁ אוֹמְרִים: בְּקֶרַח.

מִתּוֹךְ הַנִּסָּיוֹן שֶׁיֵּשׁ

לִי בִּתְשׁוּקָה, תּוֹמְכֵי הָאֵשׁ

נִרְאִים לִי כְּצוֹדְקִים יוֹתֵר, אַךְ

גַּם שִׂנְאָה הִכַּרְתִּי דַּי

לָדַעַת עַל אוֹתָהּ הַדֶּרֶךְ

שֶׁוַּדַּאי

יַסְפִּיק גַּם קֶרַח.

אחרי שכולם דחסו באלימות את המזוודות שלהם לתאי המטען תוך התעלמות מחוקי הנדסת המרחב, בישר הקברניט שאנחנו תקועים על מסלול ההמראה. שניים מתוך שלושת המסלולים בנתב"ג סגורים, אין לו אישור להמריא, משמע נאחר. המראנו, טסנו, נחתנו, איחרנו. אלפית השנייה אחרי שגלגלי המטוס חבטו בקרקע וכולם נעמדו חרף העובדה ששלטי ה"הדק חגורות" עדיין דולקים, התחיל האיש שעמד צמוד מדי אלי לסמס ולקטר. "לופטהנזה האלה היו מגיעים פעם בזמן", הוא אמר, "גועל נפש. איחור של עשרים דקות".

מכאן הוא עבר לביקורת נאצה על האוכל, אבל הפסקתי להקשיב והתמקדתי במאמץ הלא פשוט לסתום את הפה ולא לשאול אותו אם הוא דביל, ומה בדיוק הוא לא הבין ארבע שעות קודם לכן. חזרתי הביתה, חזרתי לעבודה, חזרתי לקרוא חדשות. אבל התחושה של הדקות שאחרי הנחיתה לא מניחה לי.

אני צרכן חדשות סביר. קראתי את הידיעות והפרשנויות על עמונה ואפילו חיפשתי עליה קצת מידע בוויקיפדיה. יש שם חמישים משפחות, מסתבר, זה הכול. קראתי את כל הפרשנים, שהסבירו למה הילארי תנצח, מסבירים למה טראמפ ניצח. לפני שנתיים פלוס-מינוס הם הסבירו למה ביבי ניצח. שמעתי הסברים מחברים טובים: על זווית הראייה הצרה שלי. על הבועה. על התסכול של אנשים שהעידן החדש השאיר אותם מאחור. על מגיפת הפוליטיקלי-קורקט שמעוותת את המציאות, שאנשים כמו טראמפ ולה-פן ימגרו מהעולם.

ונמאס לי מכל זה. אנשים מתוסכלים, אנשים נעלבים, אנשים רואים דברים אחרת, זה יופי. זה מאוד לא שיפוטי, זה מכיל, זה מקבל, זה בולשיט. כי אם כבר באים נציגי הימין ברחבי העולם וטוענים שבניגוד לשמאל המיופייף הם אומרים את האמת, אז גם אני יכול: יש המון אנשים לא אינטליגנטים או עצלים מחשבתית ברמה פלילית שמסתובבים שם בחוץ. הם לא מקשיבים לקברניט, הם לא בודקים את העובדות, ואז מקבלים החלטות בהתאם. הם מצביעים לאנשים שדופקים אותם אחר כך בשביל יישוב בהיקף של אולם אירועים בינוני, למשל.

ולא מדובר רק בימנים. זה אינו פוסט התנשאות שמאלני. זה פוסט התנשאות. נקודה. אנשים שמצביעים לג'רמי קורבין האנטישמי וההזוי בממלכה המאוחדת, תומכי ברני סנדרס שלא הצביעו בבחירות כמחאה, כל מיני פרשנים ב"הארץ" שגבו עדויות משלושה נהגי מוניות בתל אביב ופרסמו על זה טור דעה מלא חשיבות עצמית על ניצחון הבוז'י הקרב ובא – העצלות המחשבתית וסתם טמטום לא מקפחים אף מגזר.

אני לא מבין הרבה מאוד דברים, וגם לי אין סבלנות להתעמק בכל סוגיה ונושא. אבל לא תשכנעו אותי שאדם שמצביע לממשלה שנוהגת באופן שמנוגד לחלוטין לאינטרס הכלכלי והקיומי שלו הוא לא, ובכן, דביל. זו זכותו, וזו "האמת שלו", עוד ביטוי מתועב שמכבס ומכשיר בורות. מותר לסתום את האוזניים כשהקברניט מדבר, להתעלם מהמציאות ולהחליט על בסיס פחד ותוך התעלמות מעובדות וסטטיסטיקה. אני אקבל את התוצאות כי דמוקרטיה וכו'. אבל זה לא הופך את זה לפחות דבילי.

ביום שלישי, האמריקאים באירוע העבודה שהייתי בו עוד התבדחו. מרצה אחד סיפר על שיחה טרנסאטלנטית עם הבן, שתהה: אם טראמפ ינצח באמת נעבור לקנדה כמו שאמא אמרה? ביום שאחרי, כשהבלתי נתפס הפך לכותרות ראשיות, האמריקאי וחבריו כבר לא צחקו. הם נראו בהלם. לא אבלים, לא כועסים. שוק.

גם אני הגבתי באופן דומה. נגה סימסה לי "אבא, מה עובר על העולם". לא לגמרי ידעתי מה לענות לה. קראתי ושמעתי את הרציונליזציות, בנוסח מה שהיה הוא שיהיה, ואין מה להתרגש. אני לא קונה את זה. בפעם הראשונה אני מרגיש דייר בעולם נטול מבוגר אחראי. עולם שהכול עלול לקרות בו, גם הבלתי סביר. בועה שנסדקה, גם עבור האמריקאים וגם עבורי.

אני לא פוחד מתרחישי אימה. טראמפ לא יכריז על עצמו כקיסר דונלד, הראשון לשמו, חודש אחרי הבחירות. אני חרד מפיחות זוחל. אני חרד מלא להרגיש את הנחשול התת קרקעי עד שיהיה כבר מאוחר מדי, גם שם באמריקה וגם פה, בביבילנד, שתהפוך נטולת איזונים ובלמים החל מינואר הקרוב. מלהיות הקרפדה בניסוי: כזו שתזנק החוצה מקערת מים רותחים, אבל אם האש תחמם אותם לאט לאט היא תישאר בפנים עד שתמות.

חשבתי על "הקנוניה נגד אמריקה" של פיליפ רות, ספר היסטוריה חלופית שבו צ'רלס לינדברג, גיבור אמריקאי, הטייס הראשון שחצה את האוקיינוס האטלנטי ואנטישמי חובב נאצים, נבחר לנשיאות ארה"ב במקום רוזוולט. בהתחלה הכול לכאורה בסדר, ולינדברג אפילו ממנה רב יהודי לצוות היועצים שלו. ההידרדרות היא הדרגתית. פה פוגרום קטן, שם חקיקה שנועדה לכאורה לסייע למיעוטים להתערות בארה"ב, ולמעשה היא טרנספר. ארה"ב לא נכנסת למלחמת העולם השנייה, ומארחת מנהיגים נאצים. הכיוון ברור, אבל המדרון לא חלקלק מספיק. בכל רגע נתון אפשר להסתכל קדימה ולהניח שהיי, יהיה בסדר.

הסתובבתי ברחובות דבלין בתחושת מועקה. החיים נמשכו כסדרם, הייתי מוקף באנשי העולם המערבי, חמושים בטכנולוגיה מתקדמת, ממהרים לכל עבר. נורמליות זועקת, נסיעת עבודה במסגרת המשרה הנוחה והנעימה שלי. חשבתי על איפה אוכלים עכשיו, ובמקביל על אחי הניו-יורקי, והאם הוא צריך להתחיל לעבוד על תוכנית מילוט. לעקוב אחרי המתרחש, ולהיות מוכן להגדיר את הנקודה שבה הוא קם ועוזב. אבל מה הנקודה? איך מבחינים באמצע החיים הנוחים והמפנקים יחסית שלי ושכמותי, שצריך להתחיל לרוץ?

סביר להניח שלא יקרה כלום, שהרציונליזציות מוצדקות. אני אתרגל ואשקע חזרה לנמנום בעולם הפריבילגי הנוח שלי, והבהלה שלי תשקע ותישכח. הנקודה הזו שבה צריך לקום ולברוח לא תגיע. אני רק מקווה שלא אחמיץ אותה חולפת על פני אם כן.

אם יש משהו שמוכיח את התזה של קהלת לגבי "ראינו-שמענו" הרי זו קבוצת הווטסאפ של הורי הגן/כיתה. נער הייתי וגם זקנתי, ומה שהתחיל באימיילים התפתח לקבוצה באפליקציה של מרק צוקרברג, אבל דבר לא השתנה, דבר לא נלמד. למעט האפשרות הברוכה ל-mute.

וכך, מפעם לפעם, עולה וצץ הדיון בסוגיית ימי ההולדת – האם מדובר באירוע אליו יוזמנו כל הילדים, או שמחה אליה יזמין כל הורה רק את מי שמתחשק לו. כלומר את מי שהילד שלו מחבב. כלומר את הילדים המקובלים.

זה המקום לציין לשבח את בית הספר של תומר, שבו מכיתה א׳ הודיעה המורה שאין חיה כזו, יום הולדת שאליו לא מוזמנים כולם, ושלא יתעסקו איתה. אבל לרוב אין בסביבה דיקטטור נאור שישליט סדר. וכך נותרת הבמה פנויה לשלל ויכוחים ודיונים בקרב ההורים.

והשחקנים המרכזיים הם לא פעם הורים נאורים ומודעים כיאה לתל אביבים, אקולוגים במידה, מחזיקים בתארים אקדמיים מרשימים ובאג'נדה מנומקת נגד בנייה על קו החוף, שמספקים שלל הסברים והצדקות ליום הולדת כאירוע חברתי בדלני. יש את עניין הרצון החופשי של הילד, ויש מגבלות לוגיסטיות – הדירות בתל אביב קטנות וחצר אין.

מיותר לציין שהילדים של אותם הורים מוזמנים לכל ימי ההולדת באשר הם. כשהילד שלך פופולרי, הכול קל יותר. אני יכול רק לדמיין איך היו אותם הורים מגיבים אם הצאצא הפרטי היה חוזר מהגן בוכה, כי הילדים דיברו על המפעיל המגניב ביום ההולדת בו בילו אתמול, ושאליו לא הוזמן. אני יכול להבין את הגישה הזו עד גבול מסוים – רובנו אנוכים, רובנו רואים רק את הילדים שלנו ורק את טובתם. גם אני.

אבל חלק מאותם הורים מבטאים ביומיום גישה שלא מסתדרת עם עמדתם בסוגיה הזו. אני מתכוון לאנשים שנוטים לקצה השמאלי של המפה, שרגישים לכל עוול מגדרי, לכל קיפוח מגזרי, לתחלואי הכיבוש, לגזענות. אנשים שיפגינו, יצייצו ויימחו על הפרת זכויות אדם, אפליה ורמיסת החלש, אבל איכשהו לא מצליחים לדמיין מה עובר על ילד שרואה פתאום בגינה את כל ילדי הגן בחגיגה שלא הוזמן אליה. הצבעה לרשימה הערבית המאוחדת אין, הזמנה לילד המעצבן אאוט.

אני קורא את הדיונים האלה וחושב על השמאל הישראלי, שההורים האלה ואני מספקים לו מנדטים מדי שנתיים-שלוש. זו אותה גישה. אידיאליזם תאורטי, אמפתיה על תנאי, צדק סלקטיבי. לרחם על פלסטינים – שיק. לרחם על קורבנות פיגוע ופועלים מפוטרים – שוק. זה מתנשא, זה מעצבן ובעיקר לא אפקטיבי. נכון, גם הימין לוקה בראייה חד מימדית, יחד עם עוד תופעות איומות בצד ההוא של המפה. אבל אני מסתכל על הצד שלי. ואני לא מחבב את מה שאני רואה.

הדיונים לגבי ימי ההולדת מגיעים לרוב לפשרה הגיונית. עד לאותה נקודה הם מעייפים ומעצבנים. אני מייחל להורה שיכתוב משהו כמו ״אני מבין שזה לא מוסרי, אבל על הזין שלי, אני אזמין ליום ההולדת של הילד את מי שבא לי״. זה יהיה ישר והגון יותר מלהמציא עוד תירוץ. בין אידיאולוג טוויטר לדושבג חסר בושה, אני מעדיף את הדוש.  

אחרי ש"אייר פראנס", חברה צרפתית מקוממת, הצליחה למצוא לי מקום בטיסה הביתה מפריז, גיליתי שהמושב שלי נטוע באמצע משפחה חרדית מרובת ילדים. הנפשות הפועלות: אמא עייפה, ארבעה ילדים סטנדרטים, מנדי, ילד-שטן שרק רוצה לראות את העולם בוער, וחנה'לה, האחות הגדולה, הטובה והמיטיבה. האב אמור לאסוף אותם כשנגיע.

בין היללות של התינוק, לצעקות הגוועלד של האם על מנדי, התחנונים של חנה'לה למנדי שיפסיק להציק, וזעקות המחאה של  האחים שחטפו ממנדי מכות וצביטות, התחוור לי ששינה אינה אופציה. בלית ברירה התפניתי למבט אנתרופולוגי תשוש מהצד. בעיקר בחנה'לה.

היא נראתה לי כבת 14, איפשהו בין תומר לנגה. רכת דיבור, טובת מבט, ומכוילת לחלוטין לתדרים המשפחתיים. היא סידרה את הציוד המשפחתי בתאי המטען, וסייעה לקטנים להתיישב במקום וליישב סכסוכים. כשמנדי הציק לאחותו הקטנה היא ניסתה להסיח את דעתו. כשהתינוק יילל היא לקחה אותו בסמכותיות מידי האם כדי להרגיע אותו, וכשפעוט אחר בכה "אמא, אמא, אמא" בשעה שהאם היתה שקועה בקריאה והתעלמה מזעקות השבר, היא הסיחה את דעתו בשליפה מיומנת של עוגיות מהתיק.

חנה'לה, אם כן, התנהלה כמו שפחה חרופה מאומנת היטב פינת הילדה מהחלומות. לא הצלחתי להחליט אם אני עד לניצול מחפיר של נערה שילדותה נגזלת ממנה, מן הסתם בגלל מינה – לא נראה לי שממנדי ידרשו אי פעם משהו – או לילדה בוגרת במיוחד שחוננה בטוב לב מוגזם. בשני המקרים מדובר, ללא ספק, בתוצר של חינוך.

הילדים שלי עסוקים כרגע בעיקר בפופיק של עצמם. וזה בסדר גמור. גם אני בגילם הייתי מרוכז לגמרי בעצמי. יש שיאמרו שלא הרבה השתנה. אבל הכול יחסי. זה נראה לי מסממני הגיל – תקופה של סערות, של גיבוש האני,  של חרדות וערעור המובן מאליו. אני זוכר את העולם שלי סובב סביב החברים, הגילוי המסעיר של בנות המין השני, חרדות עמומות מהעתיד וכו׳. למי יש זמן לשים לב למשהו או מישהו אחר. כהורה חילוני זה נראה לי נורמלי. החילוניות מקדשת את האינדבדואל, את החיים החד פעמיים, את הכאן ועכשיו. זה מסתדר בול עם גיל ההתבגרות.

לרוב אני מסתפק בכך שהילדים ממלאים הוראות ספציפיות כמו שטיפת כלים או סידור החדר תוך מחאה וגלגול עיניים ותו לא. הם לא ירימו צעצוע של אחותם הקטנה שמונח מתחת לאף שלהם או יתהו אם כדאי לשטוף כלים או לסדר את הבית עצמונית. ושוב – בעיני זה בסדר. החיים עוד ידרשו מהם תשומת לב והתחשבות וויתורים. אני רוצה לספק להם סביבה מגוננת שבה הם יכולים להיות ילדים. חלק מזה נובע גם מהגירושים – בימים שבהם הם אצלי אני רוצה שיהיה להם טוב, והנטייה היא לפנק, לפעמים אולי יותר מדי.

על כל זה חשבתי כשהתבוננתי בחנה'לה. אולי החינוך שלי מעט קיצוני, בדיוק כמו (רק ההפך) החינוך של ההורים של חנה'לה. אני מביט בה ורואה ניצול, אפליית נשים והיעדר עצמאות. האב הנעדר של חנה׳לה יכול היה להביט בי יושב עם הילדים שלי במטוס, ולראות את קידוש הפרט והאנוכיות על חשבון המשפחה והקהילה.  

וקינאתי, לא אכחיש. הקונספט של ילדים שמנחשים את המצוקות והרצונות שלך ונחפזים לעזור מפתה. קצת כמו משרתים קטנים. אני לא רוצה שהם יהיו כאלה. אני רוצה שייהנו מפריבילגיות הילדות לפני המפגש הבלתי נמנע עם החיים עצמם. אבל פעם בכמה זמן היה נחמד אם הם היו מרימים את המבט מהטבור מביטים סביב ומציעים עזרה. או קפה. או משהו. ולחנה׳לה אני מאחל ששאר האחים שלה יגדלו ויסייעו לה, ושתמצא את הכוח הנפשי והאומץ להוריד למנדי כאפה.

כמו תמיד הבנתי באיחור למה הבחירות בארה"ב מרתקות אותי. זה קרה בשיחה רבת משתתפים שבה אמרה עיתונאית לשעבר "איזה כיף זה יהיה אם הוא יזכה". הנהנתי. הוא זה טראמפ, וכיף זה לא יהיה – אבל בהחלט צפוי אקשן מטורף. בתור מי ששמע פעם ראש דסק חדשות מתלהב מתאונה רבת נפגעים בערב משמים במיוחד, הבנתי אותה לגמרי. זה לא מרוע. זה משעמום ומצמא לריגושים.

אלא שמאקשן מתלהבים כשהוא לא נתפס כאמיתי. ואני לא באמת מצליח לתפוס את הבחירות בארה"ב כחלק מהמציאות. אני מבין את החשיבות וההשפעה וכל זה, אבל צופה בזה על גבי מסך וזה רחוק מהבית והשכונה שלי, זר ואחר.

ובשעה שכאן אני נדון לכותרות יומיות מבית היוצר של מירי רגב ודוד ביטן, כשמעליהם מרחפת דמות הקיסר סגול השיער, שם על המסך יש תקווה להפי אנד. הבחירות בארה"ב לוקחות את הקונפליקטים והבעיות שמעיבות על חיי כאן, משכתבות החוצה מהתסריט חלקים מעניינים פחות, ומעניקות למה שנשאר טיפול קולנועי הולם.

יש כאן הפשטה של המאבק לאחד על אחד, טוב נגד רע, עניבה אדומה נגד חליפת לבנה. מה יש לי בארץ? יאיר לפיד וחישובים מתמטיים על הקמת קואליציה ברמה שרק נגה בשיא הכושר של חמש יחידות תצליח לפצח. באים האמריקאים, לוקחים את התסכולים והפחדים שלי ועושים את מה שהוליווד מצטיינת בו – מעניקים להם שם וצורה, ברורים וחד מימדיים. לא 50 גוונים של ימין מתון עד קיצוני ושמאל רדיקלי עד בכייני, אלא פשיסט מיזוגן ומקלל מכאן, ודודה אינטליגנטית ומרשימה מכאן.

בסרטי אימה המפלצות, אלגוריות לשלל פחדים, מובסות אחרי שעה וחצי וזהו, הבעיה נפתרה. בדרמות אוסקר על סרטן/אלצהיימר/אללה יסתור הגיבורים מגיעים להשלמה וזיכוך וגאולה, במצבים שבהם אני בטח הייתי מתפרק לגמרי. קתרזיס, זה מה שחסר לי ביומיום. בסיפור הזה טראמפ הוא הנבל הקלאסי ומייצג של מנוולים פוליטיים כמוהו. ולפי כל הסקרים, ובניגוד לסרט שאני חי בו, כאן הבד גאי יפסיד.

אני אצפה בנאום ההכתרה של קלינטון באיחור קל, כי למי יש כוח לקום באמצע הלילה, ואתרגש. ועל זה כתבה מרגרט אטווד המעולה שאנשים בוכים בחתונות כמו שהם בוכים אחרי סיפור עם סוף טוב – כי הם רוצים להאמין במשהו שהם יודעים שהוא לא נכון.