קודם כל הסיפור על איך הגעתי לראות את הסרט לפני הגעתו לקניונים, ולא בהקרנת עיתונאים. נכנסתי להגרלה של וואלה – כרטיסים להקרנת גולשים – ומצאתי שם לינק למשחק טריוויה באס.אם.אסים. אחרי כמה שאלות מחוכמות כמו "האם מייקל לואיס משחק בארץ קשוחה" נמאס לי. האינטליגנציה שלי הלכה להיעלב בצד. אבל כנראה שזה הספיק. ביום ראשון התקשרו מוואלה להודיע שזכיתי – הקרנה לי ולעוד 19 חברים. מחר. אספתי מפה ומשם, ויאללה, סרט.

את הספר של קורמאק מקארתי, לא ארץ לזקנים, שעליו מבוסס הסרט, קראתי ממש לא מזמן. ועכשיו משהו שהוא לא ספוילר, עדיין: הסרט נאמן לחלוטין לספר, מכל הבחינות, אבל בעיקר בתחושה שמלווה אותך ביציאה מהעולם. אותו תסכול, אותה עגמומיות, אותו ייאוש. אותה תהייה על הפרת החוזה הבלתי כתוב שהיית בטוח שאתה חתום עליו. איך ממערבון קלאסי הגענו לכאוס הלא פתור הזה. העולם של מקארתי – וזה סרט שלו לא פחות, ואולי יותר, משל האחים כהן – מדכא. זה עולם על פי תהום, עולם שבו הכל נמצא על סף קריסה, שבו החוקים הישנים לא עובדים. אבל מה שהסרט חידד, מה שהחמצתי בספר, הוא שהפחד הנורא מהקריסה הזו הוא פחד של זקנים.

שימו לב לנבל בסרט/ספר, אנטון צ'יגור. לא ברור לגמרי מה הוא, אבל אמריקאי wasp הוא לא. לטיני כנראה. שאר הרעים בסרט הם מקסיקנים. כשאד טום, השריף שטומי לי ג'ונס יכול לגלם מתוך שינה ואחרי 16 צ'ייסרים של וודקה, מבקר איש חוק קשיש ונכה, מזכירים לו שגם פעם העולם לא היה כל כך בטוח. הקשיש בכיסא גלגלים שולף סיפור על מותו של איש חוק בעבר, שנורה על ידי חבורת אינדיאנים. לא לבנים – אינדיאנים.

בדיאלוג שלקוח מהספר, מתלוננים אד טום ועוד רד-נק מזדקן על הנוער של היום. שיער ירוק, לא אומרים "גברתי" ו"אדוני". בספר, אם אני זוכר נכון, זה מונולוג. בסרט, האחים כהן הופכים את זה לדיאלוג קצת מצחיק. פתאום זה נראה כמו שני זקנים נרגנים עמוסי דעות קדומות שמקטרים. זה מעורר את התהייה אם מקארתי, סופר מוכשר כשד, הוא קצת זקן נרגן וגזען בעצמו. זה לא פוגם ביצירת המופת שכתב, ובסרט המעולה שיצרו האחים כהן לפיה. ספר/סרט שמשאיר אתכם עם תחושות חידלון בכאלו עוצמות, לכל כך הרבה זמן, הוא יצירת חובה. על השולחן בבית מחכה לי עוד ספר של מקארתי, שבריג'ט הביאה מלונדון. מסקרן לגלות עוד קצת על מקארתי, וההעדפות שלו, דרכו.האם הפחד מהשונה הוא חלק ממה שמקארתי מנסה לומר – או חלק מהתת מודע שלו.

זה התחיל בטלפון מהאמא של הגמד. היא ראתה אתמול בערב המון עקיצות על הגב שלו, ולא מבינה מאיפה זה. האם אני מואשם בתחזוקה לקויה של מיטת הקומתיים שלהם עד כדי פרעושים? לא ברור. אבל עקיצות בטמפרטורות האלה זה עניין לא סביר, ובגן דווח בדיוק על ילד שחטף אבעבועות רוח. חשוד.

חצי שעה אחרי זה שוב טלפון – דיווחו מהגן שהוא פתח את הגבה. נכנסתי לאוטו, נטשתי מנטאלית את יום העבודה, ויאללה לגן. בדרך הרצתי תמונות של הילד, מדמם ואומלל, בוכה ולא מבין למה אף הורה לא מגיע. רדוף רגשות אשמה חניתי במקום אסור בהחלט ורצתי. השומר בשער, מי ייתן ויזכה באיזו הגרלה באיזה מפעל הימורים חוקי, הרגיע אותי. הילד בסדר, גיבור, לא בכיין, הכל תקין. בגן מצאתי את הגמד יושב עם פלסטר ענקי על עין ימין, החבר הכי טוב שלו משמאל, והגננת המופלאה מימין. אוכל בייגלה. זו הייתה נקודת השיא של היום. הוא היה רגוע ושמח למדי.

נסענו לרופאה לקבל הפניה למיון. שוב חנייה במקום מגה-בעייתי, כששנייה לפני שאני נכנס למרפאה חולף לו רכב גרר עירוני עם אוטו-שלל. הגמד מציין שאולי גם את האוטו שלנו ייקח האיש מהעירייה, שישים אותו במקום שמותר לחנות, וזה יהיה מין משחק מחבואים. יופי. הרופאה, שכבר התחילה לארוז את עצמה וללכת הביתה, מארגנת הפניה למיון ובוחנת את ה"עקיצות". אין לה ספק. "אבעבועות, 10 ימים בבית, ולגזור לו את הציפורניים קצר". נחמד.

במיון אנחנו פוגשים את אמא של הגמד ונשלחים לחדר בידוד, תודות לאבעבועות. מחכים. שעה וחצי עד שהכירורג מגיע. הוא שואל את הגמד מה קרה. אבל ילדים לא יודעים לתמצת. באמצע ההסבר הארוך על ההחלקה בחול בזמן תופסת גובה (אני לא זוכר את הסוג הזה של תופסת מהילדות, זה משחק די אידיוטי) הרופא מסתובב ויוצא מהחדר. בא לי להרוג אותו. אני מבין את הלחץ וכל החרא הזה של רופא במיון, אבל עדיין בא לי לנקב לו את הכליה באמצעים לא סניטאריים. בנאדם, אם אין לך זמן תשאל אותי. אל תעזוב ילד בן ארבע עם חצי משפט באוויר. זה מעליב.

לא תופרים כבר היום. מדביקים. זה אשכרה נראה כמו דבק נגרים, תופסים את קצות הפצע, מצמידים, דבק, ושלום. זה קצת כואב, יש קצת בכי, אבל נגמר מהר, ולא משאיר תפרים. רק צלקת סקסית קטנה עם סיפור לשנים הבאות. מה יקרה אם אני אשכח את הסיפור, הוא שואל. האמא שלו מתנדבת להזכיר. נוסעים לבית שלה, ובזאת תם החלק הזה של היום. ההמשך כולל שלל שיחות טלפון בנושאי עבודה שמעצבנות בכל כך הרבה רבדים שונים עד שבאמת עדיף לעבור לגדל עיזים בדרום אוזבקיסטן, ולקינוח – קטטה קטנה עם בריג'ט, לפני השינה, כדי לסגור את היום יפה יפה. מחר יהיה כבר יום חדש, עם ילד קטן ומתוק שנראה כמו אחרי 3 סיבובים עם מייק טייסון בתקופת הטרום נשיכות בזירה, שצריך להיות בהסגר. אבל היי, גם זה יעבור.

בהתחלה לא ייחסתי למכתב חשיבות – מעטפות שמגיעות למערכת ביום ראשון הן חיזיון נפוץ, זה היה היום האחרון שלי שם, וחוצמזה היה ברור שזה לא מכתב מעורכי דין. לא איום בתביעה או הדבר עצמו, אז כמה חשוב זה כבר יכול להיות.

a blast from the past

בתוך המעטפה החומה היתה עוד אחת, לבנה, מבלייזר. זרקתי את שתיהן והסתכלתי על חוברת הקומיקס הארוזה בניילון. היא נראתה לי מוכרת. ואז קראתי את המכתב המצורף. השולח קרא כתבה שלי בבלייזר, על קומיקס, ונזכר למי שייכת החוברת הזו ששוכבת אצלו בבית מאי שם בשנות ה-80. הוא לא התעצל, ארז אותה ושלח. לקומיקס קוראים the killing joke. כתב אלן מור, אחד המוכשרים בעסק. מצאתי אותו אי אז בקופסת הקרטון בחנות קטנה של ספרים משומשים ברעננה, שהיתה שייכת לזוג אנגלו-סקסים טיפוסי לפנינת השרון.

ניסיתי להיזכר באיש, אבל אין לי מושג. קוראים לו ניב. לא מצלצל מוכר. שאלתי את עמרי, אבל גם הוא לא הצליח להיזכר בו – בניב, שאבד אי שם בערימת הזכרונות המחוקים מהחטיבה-תיכון, נתקל יום אחד בכתבה שלי והחליט פתאום להחזיר באיחור של כמעט 20 שנה את הקומיקס שלי. מסוג הדברים שגורמים לך לחבב את החיים קצת יותר.

היה לי פעם בוס שהיה חדל אישים.

הוא היה איש נחמד. אינטליגנטי, שנון למדי. אפשר היה להריץ איתו יופי של שיחה, אבל בכל הנוגע לעבודה עצמה הוא היה די כלום ושום דבר.

ואז, אחרי תקופה סבירה בתפקיד הוא עזב. במסיבת הפרידה היללו אותו כולם, בעיקר הממונים עליו, והוא, בנאום פרידה חביב, לקח לעצמו באלגנטיות את הקרדיט למה שעשו העובדים שלו במהלך הקדנציה. זה היה כל כך אלגנטי עד שרובנו אפילו לא נעלבנו. והוא עבר הלאה, לתפקיד הבא.

הבנתי כבר אז בדיוק מה היה סוד ההצלחה שלו. יצא לי פעם אחת לראות אותו בפעולה, בישיבה עם חלק מהילדים הגדולים, המנהלים, האנשים החשובים. והאיש ידע לדבר את הדיבור. לפעמים הוא אמר דברים שאחרי דקה או שתיים הבנתי שהם אוויליים לחלוטין. אבל זה היה איך שהוא אמר אותם. הוא שפע ביטחון, הוא שחה עם הכרישים בשיא הנינוחות.

בדיעבד אני שמח שעבדתי איתו. הוא לא הגיע רחוק מדי מאז – יש גבול למרחק שאפשר לעבור על דיבור בלבד. בסופו של דבר, כמו שאמר פונזי ב"ימים מאושרים", אתה צריך להרביץ למישהו באמת, לפחות פעם אחת. הלוק הנכון לבד לא יספיק. אבל האיש היה שיעור חשוב לחיים. אם אתה רוצה להתקדם אתה חייב, אם לנסח את זה בעדינות, ביצים. אתה חייב לרצות, אתה חייב להעיז, אתה חייב לעשות דברים שמפחידים אותך, ולהשתדל להיראות די רגוע כשאתה עושה אותם. אם לפניו חשבתי שאני יכול לשבת בשקט ובסוף מישהו ייתן לי משהו, אחריו כבר ראיתי את הדברים בצורה שונה.

אני רואה מסביב אנשים מוכשרים שתקועים כי הם לא מעיזים לזוז מהמקום החמים והמוכר שלהם. אני מבין אותם, לפעמים אפילו מקנא, לפעמים נתקע במקום יותר מדי בעצמי. אבל בסופו של דבר אין ברירה אחרת. המקום החמים והנוח הזה שאתה מדמיין יכול מהר מאוד להפוך לכביש אספלט חשוף, כשאתה בתפקיד הארנב שבוהה במשאית שדוהרת אליו. אם אתה באמת רוצה לזוז קדימה, אם אתה רוצה שיהיה לך מעניין, מאתגר, קצת מפחיד אבל במובן הטוב של המילה – אתה צריך לעשות משהו בנידון. ורצוי עכשיו.

זהירות, ספוילר, על ההתחלה.

"אז הם זוכים בסוף באליפות המדינה"? שאלה בריג'ט.

"כן, הם זוכים בסוף". נו, אמר המבט שלה, אז זה קיטש.

וזה נכון. "אורות ליל שישי", שאת העונה הראשונה שלה חיסלתי בצפייה ממוקדת תוך פחות משבוע, היא קיטש. אבל המתקתקות האמריקאית היא רק ציפוי. הצלופן שעוטף מבחוץ. בפנים, מתחת למעטה, יש קצת מרירות מפתיעה. קצת מלנכוליה שלא לגמרי מסתדרת עם האמריקנה הזאת.

"אורות ליל שישי" היא סדרת פוטבול על החלום האמריקאי. היא מתרחשת בעיירה שכוחת האל דילון, טקסס. סוג של עיירת פיתוח ישראלית, בלי קסאמים. קבוצת הפוטבול של התיכון המקומי היא לא הדבר הכי חשוב בדילון – היא הדבר היחיד, בפראפרזה למשפט האמריקוקי הידוע על ניצחון (משפט שנאמר על ידי מאמן הפוטבול וינס לומברדי). כל תקוות בני העיר מונחות על הכתפיים החסונות של שחקני הקבוצה, ושל המאמן החדש שלה.

כן, יש בסדרה אלמנטים של אופרת סבון. יש שחקנים יפים ומעודדות יפות, יש רומנים, בגידות, תככים ושאר ירקות. אבל יש הרבה מעבר. הסדרה מתארת את החלום האמריקאי מכל צדדיו. גם היפים, ויש כאלה, אבל בעיקר הבעייתיים והמכוערים. היא מראה מה קורה לבוגר בית הספר, קוורטרבק כוכב, שעזב את החממה וניסה להצליח בליגה של הגדולים – הוא מתקבל בעיירה כגיבור, אבל אחר כך מתברר שהוא נשר מהאוניברסיטה, ועכשיו הוא מובטל, עם ילד שאותו הוא לא רואה כמעט, פרי רומן כושל. וזה לא מקרה שבאותו פרק אחד מכוכבי הקבוצה מתחיל לקחת סמים מעודדי גדילה: הוא יודע שהעתיד הכלכלי של משפחתו (החד הורית) תלוי בו. הוא חייב להגשים את החלום האמריקאי של הצלחת ענק, גם במחיר פגיעה בבריאות, בגוף. כי ככה זה עובד: יש לך אפשרות להפוך למטאור ולהגיע מאשפתות להצלחה. אבל יש לזה מחיר, ויש בזה סיכון – כשטסים גבוה ומהר, הנפילה כואבת.

מעל הכל מרחפת מעל הסדרה תחושה של מלנכוליה. היא מצולמת מצוין, ולא פעם התחושה היא של צפייה במשהו על גבול הדוקומנטרי. העיירה נראית אמיתית – לא מקום זוהר, יותר מין ירוחם או דימונה. יש שם אנשים בלי תקווה אמיתית – רק עם חלום, שמעטים מהם, אם בכלל, יגשימו, אבל יש גם דמויות שמוצאות את המקום שלהן והדרך שלהן גם בנסיבות האלו. יש בסדרה הזו משהו מאוזן – לא ציני ואכזרי מדי, אבל גם לא מתקתק ואסקפיסטי. וכשזה מוגש לי ככה, אני דווקא די מחבב קיטש אמריקאי, יחד עם האמירות שהוא מביא על חלומות והיכולת להגשים אותם. באתוס האמריקאי, קצת לפני שחונטות רייגן, בוש ודומיהם ביצעו בו מעשים מגונים, יש לא מעט דברים יפים. "אורות ליל שישי" מצליחה להפנות את הפנס גם אליהם. וחוץ מזה, היא פשוט מקסימה. כדאי.

הכרטיסים שלנו היו לשורה 7. אני נכנסתי לאולם, האחרים הלכו לקנות פופקורן. בשניים מהמקומות שלנו ישבו אב ובתו, היא נראתה לי איפשהו בין 8 ל-10. אמרתי לו בנימוס שאלה המקומות שלנו. "באמת? תראה כרטיסים". הראיתי. הוא סירב לקום. כשיבואו עם כרטיסים למקומות שלו, אז אולי הוא יקום. אחר כך הוא טען שאני בכלל טועה בשורה. יצאתי למעבר כדי לבדוק אם זה נכון. כמובן שלא. האולם לא היה מלא, הסרט עמד להתחיל, התיישבנו בשורה שמאחור, שהיתה פנויה.

ומה שהטריד אותי כל הסרט ולא מעט אחריו זו הילדה שלו. הילדה שישבה שם וקיבלה חינוך להתנהגות בריונית, אנטי חברתית, מאבא שלה. זה לא משנה מה מלמדים אותה בבית הספר, או אפילו מה אומרים לה בבית על איך צריך להתנהג ובאיזה ערכים להחזיק. מספיק ביקור אחד כזה בקולנוע כדי לעזור לייצר עוד חרא של בנאדם למקום הזה שאנחנו גרים בו.

הרומן שלי עם סדרות טלוויזיה הוא עסק מסוכסך למדי. עם השנים הפכתי כנראה לנרגן וחשדן – אני נכנס לסיפור הזה עם סדרה חדשה בידיעה ברורה שרוב הסיכויים שזה ייגמר רע, בשברון לב, במפח נפש, באכזבה. הרשימה הזו נכתבת אחרי שבסוף השבוע – יותר נכון במהלך 4 ימים – ראיתי 14 פרקים מהסדרה החדשה שלכדה אותי ברשתה, "אורות ליל שישי". אבל עליה ידובר בפוסט אחר.

ההתחלה יכולה להיות מהסוג הסוחף והסוער: הפרק הראשון מותיר אותך נדהם, או מריץ אותך למחשב להוריד עוד. אתה יודע שדבר כזה עוד לא ראית, ורק רוצה שזה יימשך. פרק הפתיחה של "אבודים" למשל. סדרות אחרות לוקחות את הזמן שלהן. הפרק הראשון נחמד, ואתה מוכן לתת למערכת היחסים הזו עוד צ'אנס. השני כבר סוחף אותך קצת יותר, ועם השלישי אתה כבר מת להיכנס למיטה. ככה זה התחיל אצלי עם "הסופרנוס".

לפעמים אתה מכיר את הסדרה לא מעט זמן, מין קשרי ידידות כאלה, שהופכים לפתע, בלי שתכננת, לקשר מחייב, כזה שאפילו מצדיק חזרה אחורה לפרקים קודמים. חברים הפתיעה אותי במעבר דומה מידידות לא מחייבת לצפייה כפייתית. קרה לי עם "רצח מאדום לשחור", מודה.

אבל אז מגיע הסוף. הוא תמיד יבוא, השאלה איך:

הידרדרות: לרוב הסדרה מפסיקה לעניין, מאבדת כיוון או שחקן, או שפיות. אתה מגלה שפתאום לא ממש מתחשק לך להיפגש איתה לפרק הבא. אני חווה משבר כזה עם "גיבורים", וזה קרה לרבים וטובים עם ה"אקס פיילס".

מוות טבעי: כמעט ולא קורה, אבל יש יוצאים מין הכלל: "רצח מאדום לשחור", למשל, הלכה לדרכה אחרי לא מעט עונות מכובדות, בלי להידרדר לזנות. היה עצוב, אבל היה ברור שזה צריך לקרות. כמו פרידה מקרוב משפחה קשיש שמת בשיבה טובה.

פרידה בחטף: מקרה של אתה אולי אהבת את הסדרה, אבל המון צופים אחרים, או הרשת, לא. המקרה הכי קשה שקרה לי הוא "פיירפליי", מבית היותר של ג'וס וודון (באפי). סדרת מדע בדיוני מבריקה שבוטלה אחרי 13 פרקים. טראגי.

ועכשיו אני מחכה כבר לריצה לאוזן השלישית, לקחת את הפרקים הבאים של "אורות", בתקווה שהנפילה עוד רחוקה.

השלט הפיוטי הזה היה תלוי על מדף בפיקדילי בדיזנגוף. הייתי חורש את החנות הזו, מדפדף בין הדיסקים בחרדת קודש, מחפש משהו חדש.

אני איש נוסטלגי בדרך כלל, ואני מתגעגע לפיקדילי, אבל ברור לי שהמצב היום טוב יותר. באינטרנט אפשר ללמוד על דברים חדשים שקודם לא היית מגיע אליהם בכלל, ולהוריד מוזיקה כאילו אין מחר. או לצרוב מחבר, או כל דבר אחר, חוקי ולא ממש. בשורה התחתונה המוזיקה הרבה יותר נגישה, ואני מאוד מאוד נהנה מזה.

אבל. אין את אלמנט הגילוי, החוויה. אני זוכר ששמעתי את temple of the dog בצבא, והתלהבתי נורא, ובשישי טסתי לפיקדילי, והגעתי כשהם כבר סגרו, ורק בזכות בחור עקשן שהתחנן שיכניסו אותו הצלחתי להתגנב פנימה ולקנות את הדיסק הנחשק.

מה אפשר לזכור היום? שהאימיול הוריד את הדיסק שרציתם בזמן שישנתם? נו. אז בסדר, רציונלית ברור לי שאנחנו מתקדמים כל הזמן, והכל משתפר פלאים. כמו שהבת שלי אמרה, אחרי שסיפרתי לה שכשאני הייתי ילד היה רק ערוץ אחד, ובשחור לבן – "היום יותר כיף".

אבל הנוסטלגיה לחוויית הגילוי וחרדת הקודש שברכישה, בכל זאת צובטת פה ושם, כשאני לא שם לב. הסקרנות אם בתקליט הזה יש גם דף מילים, התהייה אם סוף סוף יש בחנות את הדיסק שאני מחכה לו כבר שבועיים. עידן הסיפוקים המיידיים מתאים לי כמו כפפה ליד על המקלדת, אבל בכל זאת. משהו טיפה חסר. וכמו שהיתה אומרת חברתי הטובה רוני – תמיד תמצא על מה לקטר.

בסוף מסיבת חנוכה בגן של תומר, משהו כמו חצי שעה אחרי ההתחלה, עם סופגניה פושטית ביד (אין מה לעשות, הן הכי טעימות), לא יכולתי שלא להשוות למקבילה של הילדה.

רוב המסיבות בגן של הגמד דומות. הן נמשכות פחות משעה, כוללות הופעה מתוקה למדי של הילדים, אוכל, ויאללה הביתה. האוכל טעים, כי ההורים צריכים להוכיח כאן למי יש סיר יותר גדול, ואנחנו באמצע שנקין. ההופעות קצרות ומקסימות, בדרך כלל בקבוצות של ילדים – כלומר יש 3-4 נאמברים בלבד, שלפחות אחד מהם נורא מעניין אותך בגלל הצאצא הפרטי. קרוב לבית, טעים, מבדר. מה רע.

ועכשיו למסיבת סיום כיתה ב' של נגה. בית הספר נמצא אמנם בלב תל אביב, אבל האתר שנבחר היה הכפר הירוק, ביום חמישי בחמש. תחשבו על הפקקים בשעות האלה ותבינו לבד את חוויית הנסיעה. האירוע עצמו כלל מופע קרקס, אוכל, הופעות של הילדים ומעין קורס ג'אגלינג. אנחנו מדברים על 3 שעות, נטו, בלי נסיעות. ראוי לציון: באותו יום חל הלילה הלבן בתל אביב, כולל סוג של ריצה באבן גבירול פלאס פקקים ואיבוד איזון נפשי.

זה לא שלא היה חביב. וטעים. אבל רבאק, גם אירוע של שעה באיזור שאפשר להגיע אליו בלי לרצות לירות בנהגים אחרים ברובה ציד קצוץ קנה היה יכול להיות מקסים. משהו במעבר הזה מגן עם גננת ששולטת במצב, לבית ספר עם ועד הורים, מייצר הפקות יוקרה מרהיבות. אז תגידו שאני סתם קוטר שמביט מהצד, במקום להיכנס לוועד ולשנות מבפנים. זה נכון. אני עצלן מדי ואין לי זמן וכוח, מודה. אז מה. זה הבלוג שלי, ואני אקטר, דאמיט. זה גם לא הופך את זה לפחות נכון. בדרך כלל טקס קצר וממוקד עושה את העבודה הרבה יותר טוב מהפקת ענק זוהרת. נגיד, חגיגות 60 שנה למדינה.