למי שפספס את הפרשה – תקראו את הפוסט המצוין של אורן פרנק כאן. מסכים עם כל מילה, אבל אין ספק שלהיכנס בלקוח-על זה לא רעיון חכם. ריספקט על האומץ. ויש גם המשך.

אבל נעבור ברשותכם לעשר האגורות שלי על הנושא. בשיחה עם אחי, שהתלהב מכל הפרשה, הוא ציין את כוחו של הבלוג. איך פוסט קטן כזה גרם לרעידת אדמה ופיטורים במגה-משרד פרסום.

אז זהו שלא. הפוסט הזה שכב בשקט בקפה דה מרקר שלושה ימים, עד שעלה עליו כתב של ידיעות אחרונות. רק הפרסום בעיתון, המדיה הישנה שלכאורה תכף נעלמת לה בעשן עצי גשם ירקרק, היא זו שגרמה לפרנק להצטרף לסטטיסטיקת המובטלים.

שערורייה דומה היתה מתרחשת אם הכתב היה עולה על ההגיגים של פרנק במכתב לחבר. וכאן הבעיה בטיעון שלי – הרבה יותר קל לעלות על משהו פומבי כמו בלוג, או אפילו על תכתובת מיילים, שקל לשמור ולהפיץ ברבים. אין ספק שהעידן החדש הופך את העסק לחשוף יותר מצד אחד, ולקל יותר לעיתונאי מצד שני.

אבל: בסופו של דבר כוחו של אמצעי התקשורת הישן ומלכלך הידיים הוא בריכוזיות שלו, בחשיפה העצומה לקהל, ביכולת להחזיק אותה כותרת באותו מיקום הירארכי 24 שעות. הבלוגים לא קרובים לזה אפילו. הם עדיין צריכים את המתווך מהדור הקודם. הכי קרוב לידיעות ביכולת קביעת סדר היום הזה, תמצאו את ויינט – האתר הכי קרוב ברוחו לעיתון באינטרנט המקומי. נקודה למחשבה.

משהו שנזכרתי בו בגלל כתבה שאני עובד עליה:

אחי, מוזיקאי שגר בניו יורק, קונה כבר שנים דיסקים לפי המפיק. לא לפי הזמר, העטיפה, הז'אנר – כלומר גם, אבל אחד השיקולים הכי חשובים הוא המפיק. הוא חשב שזה רעיון טוב, אני חשבתי שזה הזוי.

בין המפיקים החביבים עליו תמצאו את ג'ייסון פוקנר. האיש, לשעבר חבר בג'ליפיש, מפיק וגם עושה מוזיקה (שעוד לא ממש הצלחתי להתחבר אליה). לא חשבתי שהוא מי יודע מה. אחי חשב שאני אידיוט.

ואז הוא המליץ לי על ברנדן בנסון, התקליט השני. הקשבתי, אכן מצוין, המון הומאז'ים/גניבות מהביטלס, אבל מאוד מתוק. אחר כך שמעתי את שני התקליטים האחרים של האיש. לא היה משהו. ברור, אמר לי אחי, תבדוק מי הפיק לו את האלבום השני. בדקתי. כן, מר פוקנר. הילד שוב צדק. מעצבן.

וזה מר בנסון, גירסה קצת פחות מוצלחת מזו שבתקליט לשיר מאוד חמוד:

ושוב קטעי החזרת רכוש, והשיחה העצובה בסוף, וההתמודדות עם החלל בפנים, ועם הניתוק ממה שהיה כבר חלק מהיום-יום, משגרת המחשבה. זה מתיש, זה כואב. נו באמת, קצת מוגזם כל העסק הזה.  

קצת קיטש יכול לסייע

הטורקים לא מאמינים בתאורה בכביש. לא יודע אם זה עניין פרקטי או ערכי, אבל גילינו את זה כשהחושך ירד, בדרך הארוכה חזרה לגורמה, העיירה שישנו בה.

גילינו שגם האופנוע ששכרנו, דו-שימושי סיני קטן (200 סמ"ק, הכי רציני שאפשר היה לשכור שם, מגיע לאיפשהו בין 90 ל-100 בירידה עם רוח גבית) שותף לחוסר האמונה. המנורה בחרטום שלו סיפקה אור חנייה סמלי בלבד.

מה עוד לא היה לנו: מעילים או כל אמצעי חימום אחר; משקפים לקסדות; (וביטוח, מה שהתברר בדיעבד). התוצאה: נסיעה בקור מקפיא ועיניים דומעות, בלי לראות יותר משני מטר קדימה. תענוג. רק לקראת הסוף נתקלנו בקוריאני חביב על טוסטוס עם פנס קצת יותר יעיל, שנסע לפנינו והאיר את הדרך. הגענו למלון קפואים, עם שרירים מכווצים וצמד תחתים דואבים. סוג של חוויה מחשלת.

לא הייתי חוזר על הנסיעה הזו בחיים, אבל המקלחת החמה שאחרי, יחד עם תחושת ההישג האווילית, היו כמעט שוות הכל.

בשבת בבוקר, יום כיפור, יצאנו לרחבת החניון שליד הבית. יום לפני קבענו כבר: שיערו ברולרבליידס. כבר כתבתי על היחסים שלי עם התחליף סקייטים הזה, ויום כיפור נראה לי זמן מתאים לקחת את זה לשלב הבא.

יום קודם לכן הסתכלתי, משתאה, בבת שלי נעלמת אל האופק על הרולרבליידס שלה. נגה היא בדרך כלל ילדה, איך לומר, זהירה. אבל על הרולרבליידס היא הופכת למלאכית גהינום קטנה. לא פוחדת מכלום, נמרחת על האספלט וקמה כאילו כלום – שדה. קינאתי קשות, והודעתי לה שלמחרת היא מלמדת אותי איך לנסוע.

בבוקר בחניון, על הגלגלים הלא יציבים, אני מפקפק בחכמת העניין. תומר נוסע הלוך חזור על הקורקינט, מאיים להפיל אותי מדי פעם, ונגה עושה שמיניות מסביבי. המעבר שלי משתי רגליים על הקרקע לרעידות על גלגלים, מלווה בחילופי תפקידים בינינו. פתאום היא הסמכותית, הבטוחה בעצמה, ואני התלמיד, מת מפחד ומתקשה להתמודד עם חוסר השליטה. והילדה הופכת לזן-מאסטר, משחררת משפטים כמו "אם יש פחד, אין רולר", ו"יש לך שיווי משקל, אתה יודע איך, זה רק הפחד אבא".

באיזשהו שלב אני מפסק לדדות, ומתחיל קצת להתגלגל הלוך חזור. פתאום זה מרגיש קצת יותר נוח, קצת פחות מבעית. אבל תומר כבר משועמם, וגם נגה כבר קצרת רוח איתי. אורזים וחוזרים הביתה, לשחק מונופול, אבל אני את הסגה שלי על גלגלים עוד לא סיימתי.

למתנת ראש השנה בריג'ט קנתה לי טופס לוטו וכמה כרטיסי גירוד. אין לה כסף לקנות לי אופנוע, היא הסבירה, אז נלך על הימורים עם כסף גדול בפוטנציה.

מהכרטיסים, כצפוי, גירדנו 25 שקלים. בדיוק מספיק כדי לרכוש עוד כרטיסים כאלה, מכונת ההימורים עובדת היטב. נשאר טופס הלוטו. ההגרלה, נכון לכתיבת פוסט זה, היתה אתמול. עוד לא בדקתי. בריג'ט לא מבינה למה, מה הבעיה לגלוש לאתר ולראות אם אני יכול לצאת מהמינוס, להחליף דירה ולקנות את הב.מ.וו 650 הנחשק.

הב.מ.וו. יפיוף.

 אני לא רוצה לבדוק. אני רוצה למשוך את זה עוד קצת. אני רוצה להמשיך לעשות חישובים: כמה להשקיע בצעצועים לילדים (המון), אולי לקנות דווקא את הדוקאטי, איך לפנק את בריג'ט באמצעות ההון שנפל לידי בזכותה, לאיזה יעד יקר לטוס בחו"ל, מתי לקפוץ לבקר את אחי בניו יורק. בדיקה של הטופס כנראה רק תהרוס את כל האידיליה המדומיינת הזו. אז בשביל מה. כבר אמר את זה טוב ממני נסים סרוסי: אש-ליות.

הדוקאטי. הייתי חייב להכניס את התמונה.

אני מאוד אוהב לקרוא. זו לא חייבת להיות ספרות יפה – כלומר, אני מאוד אוהב את מריו ורגס יוסה, אבל יכול ליהנות גם מסטיבן קינג. לקרוא את מישל וולבק ואז לעבור לספר מדע בדיוני מוצלח של ניל סטיבנסון . אפשר להתווכח על מה זאת ספרות טובה ומה לא, אבל בכל אחד מצמדי השמות האלה ברור מי שייך לקטגוריה האליטיסטית, ומי יתויג אוטומטית כ"בידור" בלבד.

כילד הגעתי ללא מעט ספרים שאהבתי דרך העיתון, או הטלוויזיה. אחרי שקראתי כתבה על הפיכת ההוביט של טולקין לסרט מצויר, רצתי לחפש אותו בספרייה של כפר סבא. לעולם של נרניה התוודעתי בעקבות סרט הטלוויזיה הבריטי. ואלו היו מן הסתם אבני היסוד להמשך מנהגי הקריאה שלי, שכללו קלאסיקות לצד ספרי מתח של אליסטייר מקלין, ואיזה פטריק קים פה ושם לעיצוב הורמוני ההתבגרות.

לא מזמן קראתי ידיעה בערוץ הברנז'ה של וואלה על חבורת סופרים שהעבירו מכתב מחאה לידיעות אחרונות. הנדון: העברת מדור הספרות למוסף הבידור 7 לילות. העיתון הנפוץ במדינה, הם טוענים, מזלזל בתפקידו התרבותי. הוא מכווץ את המדור ומעביר אותו לאכסניה מכובדת פחות.

מדהים כמה אוויר חם אפשר לאגור בכמה שורות טקסט. כי מה שיש כאן הוא אליטיזם נפוח ומלא חשיבות עצמית. מילא זה שהעיתון של המדינה הוא לא קומיסר תרבות. נתעלם גם מהעובדה שלהארץ יש מדור ספרות נרחב, שמן הסתם פונה למילייה הזה. הבעיה כאן היא לא עם הגדרת התפקיד, אלא עם העובדות. מוסף הספרות של ידיעות שוכן היום בקצה המוסף הפוליטי. לא בדיוק אכסניה מתאימה – מה לטורים של ברנע והתחזיות המאיימות של פישמן, ולספרות? 7 לילות, מוסף שיש בו גם מדור אמנות, ושעוסק במוזיקה וקולנוע – פופולריים אולי, אבל תרבות בכל זאת – מתאים הרבה יותר.

אבל הרבה יותר חשוב: ספרות לא אמורה להיות טריטוריה צחיחה ומשמימה שמיועדת רק ליודעי ח"ן, לאקדמאים, והבה נאמר זאת גלויות – לפלצנים. מוסף ספרות צריך לעסוק בספרים מכל ההיבטים, כולל ביקורות על ספרים שנועדו לכאורה להיות בידור בלבד. כמה מגדולי הסופרים התחילו את הקריירה בכתיבת סיפורים בהמשכים לעיתון, כדי להתפרנס. מוסף ספרות צריך להיות נגיש לכולם, כדי להפוך את הספרים ואת הקריאה לתענוג שחולקים בו כמה שיותר אנשים. מוסף אליטיסטי אולי גורם אורגזמת חשיבות עצמית לשומרי הסף מטעם עצמם של התרבות, אבל לא ממש מחבב את האמנות הזו שכל כך חשובה להם על שאר בני התמותה. כי סביר להניח שילדים, כמו שאני הייתי כשגיליתי כמה מהספרים האהובים עלי עד היום, קוראים את לילות קצת יותר מכפי שהם קוראים את הסקרים של מינה צמח במוסף לשבת.

המעבר של מוסף הספרות לאכסניה חדשה, ואולי גם למדיניות עריכה חדשה, נראה לי צעד נכון וטבעי, שיכול להפוך את הקריאה לפופולרית יותר ולחשוף את קוראי ידיעות לספרים שלא היו מגיעים אליהם בדרכים אחרות. אני חושב שעל זה צריך לברך. לא לקטר.

נתקלתי בכרטיס במקרה. נכנסתי לקפה דה מרקר בשלישי בבוקר, והתמונה תפסה את עיני – ותודו שקשה להאשים אותי. תמונה פורנוגרפית למדי, כשבסעיף ה"אנשים שאשמח להכיר" מופיעה מילה אחת – תומך.

הכרטיס הוסר מהאתר במהירות ראויה לציון, אבל לא לפני שהספקתי ללחוץ על כפתור הפרינטסקרין. בתחילה תהיתי אם מדובר בבחורה אמיתית, אבל עכשיו אני די משוכנע שמדובר בסאטירה. וסאטירה די מוצלחת.

היומרה של הקמת רשת חברתית עיסקית, כזו שבה משקיעים וסטארטאפיסטים ידונו ברצינות במיזם הגדול הבא, נדונה לכישלון כנראה. לפחות בפורמט הזה. הקפה של דה מרקר, כמו רוב האתרים הדומים, הפך למשהו הרבה יותר אקלקטי ופרוע, עם דגש חזק על פיק אפ היסטרי. סקירה רנדומלית של הכרטיסים שם תגלה שלא מעט גולשות וגולשים רושמים במפורש שאחת המטרות שלהם בגלישה ברשת היא מציאת בן זוג. איפה זה ואיפה מציאת משקיעים לסקייפ-קילר החדש.

תודו שזה היה צפוי. ברגע שפותחים את הרשת לכולם, ומאפשרים – חצי דורשים למעשה – העלאת תמונות, זה רק עניין של מעט זמן עד שהטבע האנושי יעשה את שלו. בעיני יש בזה משהו יפה. במקום רגולציה נוקשה וכללים ברורים, הרשת נותנת לאנשים לנתב את הדברים, והם זורמים במסלול טבעי יותר.

תמונת הבחורה והישבן מתריסה מול הפומפוזיות של מייסדי הרשת החברתית העיסקית הראשונה בארץ. רציתם אליטה פיננסית מהוגנת? קיבלתם הורמונים, חרמנות, וישבנים.

אחרי הקריאה הראשונה הייתי בטוח שאני מחמיץ איזו סאטירה חריפה במאמר של קיפניס, לפיו אם יש לך פרופיל סביר הדרך היחידה לא לשרת בצבא היא לברוח לחו"ל או להתאבד. אחרי קריאה שנייה הבנתי שאין. האיש באמת מאמין במה שכתב.

וזה מפחיד. נעזוב רגע בצד את הפן הפרנואידי-גלותי בכתיבה. רק בגלל שאתה פרנואיד זה לא אומר שלא רודפים אחריך. זה מפחיד כי קיפניס מצייר תמונה של מדינה שלא היינו רוצים לחיות בה. מדינה טוטאליטרית, מפוחדת, אלימה וחסרת תקווה. עדיף לכבות את האור ולעבור לדוג באלסקה.

קיפניס מתאר את החיים שלנו כשהות מתמשכת במקלט- מעופש, טחוב, מסריח. אבל מדינה דמוקרטית ונאורה לא יכולה להרשות לעצמה לחיות במקלט. היא צריכה להסתכן. והסכנות שהיא צריכה לקחת מורכבות לאין שיעור מאלו שקיפניס מוכן לקבל על עצמו, דוגמת התאבדות חיילים שלא מסוגלים להתמודד עם השירות הצבאי. מדינה חפצת חיים נורמליים צריכה להסתכן בדברים כמו קבלת השונה, הענקת זכויות שוות למיעוטים וחלשים, ועוד. היא צריכה להתמודד עם האתגרים והסכנות שמביאים חופש ושוויון. לא עם אלו שמביא פשיזם חשוך.

קיפניס מספר על תחושת הגאווה שסיפקו לו הגלילון והנעליים האדומות. יופי, המנגנון הצבאי עבד עליו מצוין, ובנה אצלו את תחושת השייכות שכל כך הכרחית לייצור חייל טוב. אני לא זוכר את עצמי גאה ומאושר כל כך במדים. אין לי תלונות מיוחדות על השירות הצבאי, אבל יכולתי להרגיש איך כור ההיתוך הכפוי הזה מכרסם לי לאט לאט את האישיות. יש אנשים שיוצאים מזה בלי שריטה, יש כאלה שפשוט לא מתאימים למערכת. אם הם יישארו בה, היא תהרוס להם את החיים. במקום לבכות על העבר שבו אנשים כאלה גורשו מהחיים הציבוריים, צריך לשמוח שהיום הם מתקבלים לחברה ויכולים לתרום לה בדרכם.

כי מדינה שבה המדד העליון הוא שירות צבאי, ושבה הכל נצבע בשחור ולבן, היא פשיסטית. מדינה שאין בה ניואנסים, שאין בה מגוון של ערכים בעלי חשיבות זהה, תהפוך לדיקטטורה רומסת זכויות. מדינה זקוקה לא רק לחיילים, אלא גם לאמנים, ספורטאים, אנשי רוח, סוחרים ומה לא. היא צריכה להיות חכמה מספיק כדי לוותר על שירות של זמר רגיש או למצוא לו חלופה שמתאימה לכשרונו, כי סתם לשבור אותו ולהרוס את חייו במסלול צבאי שלא מתאים לו זה בזבוז משווע. היא צריכה לאפשר לילד למשפחה ענייה לעזור לפרנס, גם על חשבון השירות הצבאי המקודש. היא צריכה להיות חכמה, ולהתמודד עם המורכבות של חיים נאורים ושפויים.

המזרח התיכון הוא רק חלק מעולם, שמתנהג כולו כמו מערב פרוע. לכולם יש אקדחים, לא רק לנו. ולא מעט מדינות וחבלי ארץ אחרים נתונים במלחמות או סכנה קיומית. אי אפשר להשתמש בזה כתירוץ מתמשך לחיים שמקדשים את החרב, גם אם זה עושה ללא מעט אנשים זקפה לאומית נאה. אם יש למישהו טענות, שיפנה אותן לצה"ל, שלא יודע להתמודד עם הרבדים השונים של האוכלוסייה. לא עם החרדים, שמקבלים פטור גורף, ולא עם אנשים שלא מתאימים למערכת, ונפלטים ממנה במקום שיימצא להם פתרון יצירתי. את הפשיזם תשאירו בצד. כבר ראינו לאן הוא מוביל – בדיוק לחיים במקלט המעופש הזה, שנראה לי שגם קיפניס לא ממש רוצה לגור בו.