Tag Archive | מערבון

פמיניזם ורובים וקצת חורבן העולם גם

היה פוסט אבל נגנז מטעמי שלום בית. זו בעיה בסיסית בבלוג שנכתב בגלוי – יש קוראים מסוימים שתמיד מרחפים מעל הכתף כשאני מקליד במרץ. הילדים, אמא, אקסיות, קולגות. לפעמים זה קצת יותר מדי בשביל הצנזור הפנימי, לפעמים זו הישרדות בסיסית. יש דברים שלא יראו אור פייסבוק לעולם.

ולכן, במקום, כי אני מנסה לפרסם משהו פעם בשבוע כדי לא להתנוון, רשימת המלצות:

סדרה:

"גודלס" היא הדבר שהכי נהניתי ממנו בטלוויזיה השנה. מיני סדרה – שבעה פרקים – בנטפליקס שהיא לכאורה מערבון פמיניסטי אבל בעיקר תענוג גדול. פרנק גריפין הוא פושע חצי מטורף שמטיל אימה על המערב הפרוע. רוי גוד הוא האקדוחן שפעם רכב איתו ועבר לצד השני של המתרס. וביל מקנו הוא שריף של עיר שכל הגברים בה נהרגו בתאונת מכרה והותירו מאחור נשים וילדים בלבד.

נטפליקס שיווקה את הסדרה עם פוסטרים של נשים עם רובים, וזה לא לגמרי בלתי מדויק. יש כאן נשים עצמאיות וחמושות בניגוד למקובל בז'אנר, רומן לסבי ושאר משחקי מגדר. אבל בסוף בסוף צריך איזה גבר עם אצבע מהירה על ההדק. קצת מאכזב תאורטית, אבל לגמרי הולם את מגרש המשחקים המסוים הזה. השחקנים מעולים, בעיקר ג'ף דניאלס שמי ידע שהוא יכול להיות כה שטני, ההפקה מופלאה, ויש בסדרה כמה רגעים שפורצים את הגבולות ונחרטים בראש. והעיקר מבחינתי – אני אוהב מערבונים. יש בהם משהו מופשט, מיתולוגי ואלים ששובה את לבי כל פעם מחדש. וברור שמי שעשה את הסדרה הזו ראה כל מערבון שאי פעם יצא.

ספר

"שנת המבול" הוא עוד ניסיון של מרגרט אטווד הנערצת לגרום לקורא דיכאון אובדני. ב"סיפורה של שפחה" האפוקליפסה היא דתית, כאן היא ביולוגית, ובשני המקרים יש משהו מצמרר בראייה הנבואית משהו של אטווד את העולם. בני האדם משמידים את הסביבה לאט וביסודיות, חברות ענק דמויות גוגל ופייסבוק השתלטו על העניינים ומפעילות עריצות אלימה במסווה של דאגה לחברה, כולל סקס למכירה באופן ממוסד, מעבדות לייצור סמים קטלניים וריאליטי שבו המשתתפים הורגים אחד את השני. אטווד כותבת חכם ומדויק, בלי חשיבות עצמית ובלי להידרדר לרצינות תהומית. והתרגום של יעל אכמון משובח.

אלבום

פעם מאוד אהבתי את בק ואז כבר לא. הפאזה המהורהרת והנוגה שלו עלתה לי על העצבים. העדפתי את הגירסה השמחה שרצתה להתריס נגד חוקי הסקס, לא את מחבק העצים המטרחן. האלבום החדש שלו הוא לגמרי פופ וכיף באוזן. 

דברים שצפיתי בהם וגם לכם כדאי

סרט

"באש ובמים" הוא הסרט שהכי נהניתי ממנו השנה. גם כי הוא מעין מערבון מודרני, ואני מת על מערבונים, ובעיקר כי הוא עשוי מעולה מכל בחינה מחד ונמנע מדידקטיות מאידך. העלילה פשוטה למדי: שני אחים שודדים בנקים כדי למנוע את עיקול החווה שלהם, וג'ף ברידג'ס הוא הטקסס ריינג'ר שרודף אחריהם. בלי מניפסטים ונאומים הסרט מצליח לפרק את הצורה לחלום האמריקאי, כשהוא מציג עיירות גוססות שתושביהן שקועים בחובות ומתעבים את הבנקים והממסד, ואנשים נואשים שהדרך היחידה שלהם להיחלץ מצרות ולהתקדם כוללת נשק חם.

הסרט מצולם נפלא וג'ף ברידג'ס משחק בו כל כך טוב שזה כמעט בלתי סביר. ובכלל כל האלמנטים בסרט, מכתיבה דרך המוזיקה והמשחק, עובדים בהרמוניה מושלמת. ואם בנובמבר נגלה שטראמפ עובר לגור בבית הלבן, זו תהיה האמריקה שבחרה בו. משעשע שאת האמריקה הזו מציג דווקא במאי סקוטי (דיוויד מקנזי). 

טלוויזיה 

הפרק הראשון של The Get Down נמשך שעה וחצי, טרנד מאוס שחייב לעבור מן העולם של פרקים ראשונים באורך סרט מלא. במקרה הזה הצפייה כל כך מהנה שזה נסלח והפרקים הבאים באורך נורמלי. הסדרה אמורה לעקוב אחרי התפתחות סצינת ההיפ הופ שהתחילה בברונקס בניו יורק, אבל הפרק הראשון נראה כמו דרמה רומנטית עם סוכריות קונג פו ודיסקו לקישוט. יש המון תסרוקות אפרו ואנשים רוקדים ומוזיקה מעולה וסוחר סמים עם שאיפות מוזיקליות שעונה לשם "שאולין פנטסטיק" ומסתובב עם חגורה שעל האבזם שלה יש תמונה של ברוס לי ונעלי פומה אדומות.

היוצר הוא באז לורמן, האיש והמרהיבות של "מולאן רוז'", והשחקן הכי מפורסם כאן בינתיים הוא ג'ימי סמיתס שמגניב כאיש הון שלטון מושחת. אני צופה בזה בנטפליקס, אתם תסתדרו איך שנוח לכם.

הצגה

רק אחרי שראיתי עם ידידה והמון אשכנזים בשנות החמישים והשישים שלהם את "הר לא זז" של בית לסין גיליתי שמדובר במחזה ישראלי שעולה מחדש. העלילה מתרחשת ביפן הפיאודלית: ראש שבט לוחמני במיוחד נפצע אנושות בקרב, ומורה לאנשיו למצוא לו כפיל כדי להסתיר את עובדת מותו. גנב פשוט נבחר לתפקיד, ומכאן מתפתחת סאגה אלימה וייצרית.

המחזה נכתב על ידי גלעד עברון אחרי ונראה שבעקבות רצח רבין, מה שהופך את האמירות שלו על שלטון, מנהיגות ובחירה במלחמה למצמררות. והוא עשוי מעולה – המשחק, התלבושות, הכל עובד מצוין ביחד. אני אוהב את הפתרונות היצירתיים של התיאטרון בכל הנוגע לתפאורה. כמו שאומר המספר ב"עוץ לי גוץ לי" כשהוא מסביר לילדים בקהל למה הוא רוכב על מטאטא שאמור לגלם סוס – "כשאין כסף משתמשים בדמיון". ב"הר לא זז" שני קירות מעוגלים וניידים מצליחים לדמות גם שדה קרב וגם ארמון. השחקן היחיד שהכרתי היה יורם טולדנו אבל כל הצוות מעולה.

יוטיוב

אחד מיוצרי הקליפ של Nobody speak (של Run the Jewels ו-DJ Shadow) אמר שככה הוא היה רוצה שהעימות בין טראמפ לקלינטון ייראה, ושהוא מהמר שקלינטון הייתה מנצחת. יש גם אזכור ישיר לטראמפ וליחס הבעייתי שלו לבתו טובת המראה. עמית לעבודה ציין שמדובר בממשיך רוחני לקליפ של Frankie Goes To Hollywood" שבו רייגן וצ'רניינקו הולכים מכות, אבל לדעתי מדובר בשיפור משמעותי. שווה להתעכב על המילים ועל הפרשנות שלהן – מדובר בקרב עלבונות מופרך ומשעשע שכולל קצת יידישקייט בשורה הלירית I'm unmentionably fresh, I'm a mensch.

ספר

"A man lies dreaming" או כמו שכיניתי אותו תוך כדי קריאה "היטלר בלש פרטי" הוא ספק ספר מדע בדיוני, מעין ריימונד צ'נדלר פוגש את פרימו לוי ושניהם יוצאים לשתות עם פיליפ ק' דיק. בלונדון של 1939, במציאות שבה הקומוניסטים השתלטו על גרמניה והוציאו את הנאצים מחוץ לחוק, אדולף היטלר הוא מהגר, בלש פרטי
במקצועו, שנשכר על ידי פאם פטאל יהודיה למצוא את אחותה ומסתבך עם גנגסטרים ולוחמי חופש יהודים, פשיסטים בריטים וחבריו לשעבר למפלגה הנאצית.

הספר מלא באלימות, סקס סאדו-מזוכיסטי, דמויות היסטוריות (אפילו טולקין מבזיק לרגע) ומציאות שמתערפלת ומיטשטשת. זה מטריד, ומצחיק, ומרתיע, ומחרמן וגורם למוח לעבוד. הסופר הוא לביא תדהר, ישראלי לשעבר שכותב מצוין, ובאנגלית כך שתרגום אין. וכן, במקרה הזה מתאים לכתוב "קראתי" ולא "צפיתי" אבל קטנוניות אינה טובה לעור הפנים.

שעת סיפור

"המגדלור" (לבונטין 1) היא חנות ספרים אליטיסטית וחביבה שמארחת שעות סיפור בעליית הגג שלה. אנחנו פקדנו את "מפתח הלב" שלושת רבעי שעת סיפור ורבע הצגה עם הפעלת ילדים לפי הספר של נירה הראל. אלון זמק, השחקן-המספר, הולך על הגישה ההפוכה מהצעקנות של עדות יובל המבולבל ושאר רעות חולות והתוצאה גרמה לנוכחים בגיל חד ספרתי (4-8 הוא גיל היעד) להזדהות מלאה וצחוקים במקומות הנכונים. מאז אנחנו חורשים את הספר בבית. אזהרה: שעת הסיפור הפכה את יונתן מהספר לטלי, ומאז ההקראה הפכה למאתגרת מגדרית. והמלצה: נירה הראל כתבה עוד המון ספרי ילדים שווים, כמו "שפת הסימנים של נועה" ו"את זה" ובכלל.

מה עוד?

עם ילדים, בלי ילדים, אני תמיד שמח לקבל המלצות ראויות מאנשים כבדי ראש ובהירי מחשבה. או מכם. אל תתביישו.

 

למה טרנטינו אהב את "הפרש הבודד"

התשובה לשאלה בכותרת – למה בחר קוונטין טרנטינו בפלופ של דיסני כאחד מעשרת סרטי 2013 שלו – נראתה ברורה אחרי 20 הדקות הראשונות של הסרט. הנה הרפרורים למערבונים קלאסיים שאני ספרתי בפרק הזמן הזה: "חבורת הפראים", "היו זמנים במערב" ו"האיש שירה בליברטי ולאנס". וזו רק ההתחלה. בהמשך חיכו "הטוב, הרע והמכוער" ואלוהים יודע מה עוד. אני בטוח שהחמצתי לא מעט קלאסיקות.

אבל זה מעבר לציטוטים פנימיים ודאחקות הוליוודיות. מה שהופך את "הפרש הבודד" לכישלון מרתק היא העובדה שמדובר במעין מפלצת פרנקנשטיין, שחוברה לה יחדיו מחלקים של סרט קיץ הוליוודי, מערבון קלאסי, וסרט נקמהנוסח טרנטינו. כל זה, בגוף של סרט דיסני. אין מצב שהתרכובת הטראגית הזו יכולה באמת לעבוד.

The-Lone-Ranger-2013-as-William-Fichtner

מוצג א': האיש הרע. הנבל הראשי שמוצג בתחילת הסרט (וויליאם פיכטנר, שמישהו ייתן לו כבר תפקיד ראוי באמת) נוהג לאכול את לבבות אויביו/קרבנותיו. רצוי לחתוך, לשלוף ולתת ביס בעודם בחיים. קניבל בסרט של דיסני, מעניין.

מוצג ב': האיש הטוב. הוא מתחיל כפציפיסט שלא מוכן לגעת באקדח, ומאמין בחוק, כלומר בשיטה. הוא מסיים את הסרט עם אפס אמון במערכת, ונכונות מלאה לירות כדי להרוג. גם אם לצד השני כבר נגמרה התחמושת. נוקם חסר עקבות עם מנטליות של הארי המזוהם? לגמרי טרנטינו-סטייל. אבל כאמור, מדובר בסרט של דיסני – אל תצפו לספירת גופות גבוהה.

לפחות לא ברמת האיקסים על חגורת הפרש. אינדיאנים וחיילים דווקא מתים בסרט כמו זבובים, בסצינת טבח נטולת דם ומטרידה למדי דווקא בגלל זה – שוב, כי זה סרט של דיסני. בקיצור – מתחת למעטה ה"לכל המשפחה" מסתתר סרט נקמה אנרכיסטי-פשיסטי אלים להפליא. משהו שטרנטינו היה עושה איתו דברים משובחים.

הפרש הבודד הוא החמצה. הוא היה יכול להיות מערבון מעולה , והוא היה יכול להיות סרט קיץ מגניב לילדים. הוא מנסה להיות גם וגם, ולא ממש מצליח. ועם כל זה – הוא עדיין מוצלח מכמה תועבות קיץ שתומר ואני ראינו ביחד. כמו ג'ון קרטר, לא ברור למה דווקא הוא כשל. שווה לתת לו הזדמנות שנייה בבית.

%d בלוגרים אהבו את זה: