Tag Archive | קעקוע

פוסט יומולדת, כיף להיות בן 103

הגירסה הרשמית היא שאני בן 45 היום, אבל אם תשאלו את בת החמש בן כמה אבא היא תגיד – ״103״. ככה נגה שכנעה אותה, והיא דבקה בזה. מקובל עלי. היום צפוי אירוע ש"הוא לא יומולדת" ושאסור לה לספר לי עליו. בני חמש ודיסקרטיות לא חברים.

בדיקה קצרה בארכיון מגלה שבכל שנה אני מקטר על הזמן החולף. מעלה רשימות של מתנות רצויות, מתלונן על מה שכבר לא אספיק לעשות. אבל יום ההולדת המסוים הזה שונה.  לא משבר קיומי, לא אבל על העבר, סתם שביעות רצון.

לא אני, אבל קעקועים!

אם יש משהו שמסמל את השנה החולפת הרי זה הקעקוע השלישי במספר שהתווסף על זרוע ימין.  שני קודמיו נושאים מטען כבד. כל אחד מהם ציין סוף תקופה, תפנית דרמטית ואולי טראגית, שינוי מהותי. זה לא האימג' עצמו. אפשר להצמיד לכל אחת מהבחירות הוויזואליות הסבר ומשמעות. אני יכול לספק כמה פירושים חלופיים, אם מישהו יבקש. זה עצם האקט הבלתי הפיך. ההחלטה. האובייקט שנבחר לציור על הגוף בסופו של דבר? פחות קריטי. אם תרצו זה מעין פולחן שמגיע אחרי שינוי הרה גורל.

אבל לא קעקוע מספר שלוש. הוא מגיע חף ממטענים, הוא לא דרמה קווין, סתם ציור יפה, קלישאה שקל להדביק גם לה שלל משמעויות. מצפן. כיוון בחיים? ערכים וכל הג'אז הזה? אולי. כי ראיתי משהו דומה על מישהו אחר והתחשק לי גם? לא אכחיש.

וזו היתה השנה שלי. נטולת רעידות אדמה, התפרצויות געשיות ושאר זוועות. לא משבר גיל 40 וספיחיו, בלי דיכאון, סתם כיף שיש יומולדת.

הקעקוע כאב רצח. המקעקעת הזהירה אותי מראש שזה אזור עדין. המון זמן התלבטנו לגבי הצורה והמיקום, אבל לא הצלחנו לקבוע איפה תקועקע ה-N שמצביעה על הצפון. המקעקעת הציעה לחכות עם זה לסוף, אבל גם אז לא הצלחתי להחליט. או לא רציתי. "אז שיהיה בלי," היא אמרה. והחלטתי שבאמת לא צריך, אני כבר אדע את הכיוון.

האודיסיאה הסודית של החתולה

חתולונת עשתה את הדרך מתל אביב לרעננה בתיק של אמא שלי. מסע לא מתוכנן שאת תוצאותיו הדרמטיות לא שיער איש. כשהבעלים של חתולונת גילתה שבובת הפרווה שלה חזרה עם סבתא הביתה, היא מיאנה להינחם והבהירה את המצב בדמעות, רקיעות רגליים ובהצהרה שרק היא יודעת לטפל בבובה. בסופו של דבר אבא שלי – מועמד רציני לסב השנה – חזר לתל אביב בעשר בלילה עם חתולונת למודת התלאות.

חמורי נשכח בטיסה מפריז לארץ. התקשרתי למחלקת אבדות ומציאות נבוך, אבל הפקידה לא התרגשה. אני מניח שיצא לה לטפל בפניות משונות יותר מאשר חמור בד שאבד. קריאטיביות בבחירת שמות היא כנראה לא הצד החזק בגיל הרך – כשביקשתי שם מפחיד לקעקוע הדרקון שלי הילדה חשבה כמה שניות בסבר פנים רציני ופסקה – דרקוני.

באטמן נעלם בבית הדיור המוגן של סבתא שלי. הוא צץ שם מחדש כשכבר היינו בבית. כיוון שהיה ברור שייקח שבוע עד שישוב אלינו, כתבתי מכתב בשמו לבעלים החוקית והנסערת. היא לא מצמצה והכתיבה תשובה שבה ביקשה מבאטמן להביא איתו חבר או חברה לכשיחזור. הבנתי את הרמז. באטמן חזר הביתה עם וונדרוומן שסייעה לו בחלק מהדרך. גירל פאוור!

אין ברשותי שום חפץ שמסוגל לייצר תגובה רגשית כזו. יש משהו קשה בתלות הזו בחפץ, ובה בעת מעורר קנאה. מי ייתנני שעון עם ייחוס משפחתי נוסח ״ספרות זולה״, שרשרת עשויה ניצרה של רימון שלא התפוצץ ברגע קריטי – יש לי חבר שהולך עם דבר כזה סביב הצוואר – או צמיד שקיבלתי במתנה מאהבת נעורים. משהו.

אחרי שחתולונת שבה הביתה והלכה לישון, ניסיתי להעלות על דעתי חפץ שהייתי רוצה להציל משריפה פוטנציאלית בבית. כלום. כל הדברים החשובים באמת, מתמונות ועד מוזיקה, מגובים בענן. יש משהו משחרר בהיעדר התלות בחפצים, ובה בעת מעט מתסכל. גם אני רוצה את האושר שראיתי על פני בת החמש כשחתולונת חזרה. אני מניח שיש כאן יכולת של העתקת רגש לא רק לחפצים, אלא גם לבני אדם. יכולת לאהוב ולהיקשר ללא תנאי, ובעצם להסתכן בכאב, אובדן ואכזבה. יכולת שבאה בקלות בגיל חמש, והופכת לעניין הרבה יותר מסובך ארבעים שנה אחר כך.

אולי אני צריך להתחיל עם בובת פרווה של כלב או חתול. ולראות לאן זה ממשיך משם.

 

אז למה לי קעקוע עכשיו

יש לי דרקון על הרגל. כמו הקעקוע הראשון, היה לי ברור שגם זה צריך להתבצע יחסית מהר ובלי יותר מדי מחשבה, אחרת זה לא יקרה. הקעקוע הישן, לוגו של בטמן מלפני תשע שנים, מתחבא על הכתף מתחת לחולצה. העבודה עליו לקחה פחות משעה. הדרקון הצריך שני מפגשים, של כמעט ארבע שעות ביחד. ובקיץ הוא גלוי לגמרי. וכאב רצח.

מכיוון שבשני המקרים קיבלתי את ההחלטות מהר, ההסברים הגיעו אחרי מעשה. גם כי אני צריך להסביר לעצמי, גם בגלל תגובות של הסביבה, שנעות מהתלהבות לפרצוף תמה-עד-מיואש.

בשני המקרים היה לי ברור שהקעקועים צריכים להיות דברים שישמרו על אותה משמעות גם בעוד עשר או עשרים שנה, ומן הסתם מחוברים להעדפות התרבותיות-גיקיות שלי. על הגבול בין קלישאה לנצח. אבל אם מתעקשים אפשר למצוא בזה משהו מעבר.

הדרקון יושב בTattooמקום גלוי כי יש דברים שיצאו החוצה, וכבר אי אפשר להסתיר. הצד האפל, שדים פנימיים, שמחזיקים אותך ברגל ומזכירים לך שהם שם. אין מה להחביא, אין טעם לנסות להסתתר. והוא עומד בניגוד לקעקוע הראשון, סמל של דמות שהיא מעין אידיאל דמיוני. אם מתעקשים על פסיכולוגיה בגרוש – איד ואגו? אולי.

אני אוהב את איך שהוא יצא. ומאוד מתחשק לי כבר עוד קעקוע, אבל דרקון אחד בחיים זה מספיק.

%d בלוגרים אהבו את זה: