Tag Archive | רוברט דאוני ג'וניור

כך גנבו לי סרטי קומיקס את הדגל

גם אני רכשתי מבעוד מועד כרטיסים ל"הנוקמים", גם אני הסתרתי דמעות-גיק בסוף (אל חשש, אין ספוילרים), ורק אז התפניתי להתבונן על האולם המלא והרשיתי לעצמי להרגיש נרגן.

הפריחה המטורפת והמפתיעה של ז'אנר גיבורי העל מציבה לפתחי דילמה. במשך שנים החיבה שלי לקומיקס היתה סוג של דגל מעט שונה שאהבתי לנפנף בו. לצד חיבתי למדע בדיוני היא מיצבה אותי בתת הקבוצה של גיקים, ואיפשרה לי להרגיש מוזר ומיוחד בעת ובעונה אחת. מצד אחד מבטים משונים ונושאי שיחה שאולי עדיף לא להעלות בסיטואציות חברתיות. מצד שני תחושה חמימה ונעימה של להיות שונה. ז'רגון ורפרנסים שמבדילים בין הקבוצה שלי להמון, מרחב מחייה ייחודי.

ואז באו מארוול ורוברט דאוני ג'וניור והרסו את הגדר. מדמות מצוירת שמוכרת לגיקים מיטיבי לכת הפך איירון מן לסלב. פתאום כולם הולכים עם חולצות של גיבורי על ומזהים את סטן לי, השם ייקום דמו.

את חוברת הקומיקס הראשונה שלי – ספיידרמן – גיליתי אצל קרוב משפחה ירושלמי. זו היתה אהבה ממבט ראשון, קצת כמו לשמוע להקה או לראות סרט שמרגיש כאילו כוח עליון הינדס אותו אחרי שקרא את מחשבותי. צללתי פנימה לעולם חדש שכולו תלבושות ספנדקס, כוחות על ועלילות מופרכות. רעננה של ילדותי היתה מוצפת אנגלוסקסים, כך שלא היה מסובך מדי למצוא עוד מהחומר הטוב הזה. כמעט כל חנות ספרים יד שנייה – והיו הרבה כאלה – החזיקה גם קופסת קרטון עם חוברות. בלי שום סדר כרונולוגי ועם אפס יכולת להזמין חוברות מסוימות, מה שהפך את המעקב אחרי קווי עלילה לקשה ומתסכל. היתרון היחיד היה היכולת ליצור קשר עם חברי כת אחרים דרך החנות. את החבר הכי טוב שלי אני חייב לחוברת באטמן ששנינו חשקנו בה, והובילה למפגש לצורכי משא ומתן והחלפות.

כשהייתי בתיכון הגעתי בפעם הראשונה לניו יורק ולחנות קומיקס ראויה לשמה. שתי קומות של שפע בלתי נתפס. השארתי שם את כל הכסף שהוקצב לי לטיול ויצאתי מאושר ומתוסכל. הבנתי פתאום איך החצי השני חי, וכמה קל היה להיות גיק אמריקאי. אולי קל מדי. הקושי שבהשגת החוברות היה בעל ערך.

רעננה מלאה צרפתים היום, ויש בה – כמו גם בתל אביב – חנות קומיקס אמיתית. אין צורך לנבור בקופסאות קרטון, אפשר להזמין מה שרוצים בחנות או באינטרנט. המכונה המשומנת היטב של סרטי מארוול הפכה הכול לנגיש יותר ובעיקר לגיטימי יותר. אף אחד לא ירים גבה בגלל החיבה שלי לגבר שרירי בחליפה צבעונית צמודה. הסרט האחרון של "הנוקמים" הוא נושא שיחה לגיטימי בכל מקום, החל מפינת הקפה בעבודה ועד לטוויטר. זה נוח ונעים. אבל הייחוד שלי, הדגל שהנפתי בהיסוס, הורד לחצי התורן. כיף יותר לרצות להיות מיינסטרים מאשר להגיע ולגלות שהפטיש שלי הפך לקונצנזוס. אבל בתכל'ס, אני רק מחכה ללכת עם תומר לסרט הבא.

%d בלוגרים אהבו את זה: