זכרונות הם עניין מפוקפק ומתעתע. אחת הסיבות שבגללן התחלתי לקרוא שוב את ״עשיו״ של מאיר שלו היתה הזיכרון, או יותר נכון היעדרו. זכרתי שקראתי את הספר, זכרתי שאהבתי אותו, וזהו. עם אקדח לרקה לא הייתי יכול לתאר את העלילה, לנקוב בשמות הדמויות, כלום ושום דבר. 

התחלתי, ודי מהר הבנתי את מקור האמנזיה. ״עשיו״ הוא ספר על משפחה מורכבת ומסוכסכת, רדופת זכרונות וטראומות של עשורים. הוא גדוש בתיאורים מעברם של הגיבורים, שלפעמים משלימים ולפעמים סותרים זה את זה. הספר משחק עם פרספקטיבה וזיכרון, ומוגש על ידי מספר נכלולי שכבר בתחילת המעשייה מודיע לקורא: ״יש לומר את האמת: לפעמים אני משקר״. את הספר קראתי בשנות העשרים המוקדמות. היום אני מבין שלא הבנתי כלום. 

״אני לא מספיק צעיר כדי לדעת הכל״ אמר אוסקר ויילד. סביר שבגיל עשרים וקצת הייתי בטוח שאני מבין את הספר היטב. הוא כתוב נפלא, שלו מספר בו סיפורים שיש בהם ארוטיקה, אלימות ואוכל בשפה עשירה ועם המון ציטוטים, כולל זה שבתחילת הפסקה, חלקם בדויים. היה לי קל ליהנות ממנו ולדמיין שאני מבין את משא הזכרונות והעלבונות שסוחבים הגיבורים. אבל הפער בין להבין תיאורטית ולהבין באמת הוא עצום. אני מניח שקראתי והנהנתי ושכחתי. היום אני קורא והדברים נוגעים בפצעים ונקודות רגישות שלא היו קיימים אז. 

הפעם הראשונה שבה הבנתי את עניין התנודתיות של נקודת המבט ועומק ההבנה היתה בצבא. כמה שנים קודם לכן הייתי עם אמי במפגש עם חיילי השריון שפינו את אבי הפצוע מהמוצב בתעלה. אחד מהם סיפר איך אמר לו ״יהיה בסדר בחורצ׳יק״, ואבא שלי ענה משהו בנוסח ״אתה בחורצ׳יק״. בגיל 16 זה נשמע לי סתמי. בבסיס על מדים, מוקף בתרבות הפז״ם והצעירות של צה״ל, זה היכה בי – השמירה על איזושהי מראית עין של נורמליות באמצע הכאוס של מלחמה. זו היתה בעיטה של פרספקטיבה בבטן. 

החיים שלי לא לינארים. לכאורה הזמן נע מנקודה א׳ לב׳, מחלקת יולדות אל בית העלמין, אבל זו אשליה. למעשה הם מתקדמים במעגלים, בזינוקי תודעה קדימה ואחורה. מה שהבנתי לפני עשור מקבל פתאום צורה ותבנית חדשות, הסיפור משתנה כל הזמן. זה מוצא חן בעיני, האלסטיות הזו של הזיכרון. לכל הפחות זה הופך את הקריאה ב״עשיו״ למענגת במיוחד. 

שפת האהבה של אבא שלי היתה נסיעות למרחקים ארוכים. שמונה שנים עברו מאז שנפטר לפתע, בלי אזהרה מוקדמת, ואנחנו עדיין נזכרים במסעות שלו. איך למשל הביא את אחותי בשבת בערב לתחנה המרכזית בתל אביב רק כדי לגלות שהאוטובוס לבאר שבע ייצא עוד שעה, ואז פשוט הסיע אותה לבאר שבע.

נסיעות בשעות לא סבירות לבית אחד מילדיו כדי לתקן משהו, כי למה שנעשה את זה בעצמנו או נשלם לאיש מקצוע, נסיעה בשעת לילה מאוחרת מרעננה לתל אביב כדי להחזיר דובי שנשכח בתיק של אמא שלי לילדה שמתקשה לישון בלעדיו. סוכן נוסע של אהבה. 

שמונה שנים ועדיין מדי פעם מבליח זיכרון ודוקר. לפעמים כשמשהו בבית מתקלקל ואני מתגעגע לתחושת המסירות והאהבה הזו שאין לה תחליף, ומגיעה עם כלי עבודה וחיבוק. ולפעמים סתם ככה בלי סיבה, או בגלל איש מבוגר בחולצת כפתורים מפוספסת תחובה יפה בתוך המכנסיים, שעובר מולי ברחוב. 

ולפעמים אני חושב שאולי כל הנסיעות האלה היו יותר מדי. שאולי הנטייה הזו להתאמץ עבור אחרים, להתמקם בתחתית סולם העדיפויות, קשורה לדום הלב הפתאומי שהותיר אותנו בלעדיו. יש נטייה לאידיאליזציה של המתים, או כמו שאמרה לי אמא מהגן של נגה שאיבדה אב בגיל צעיר – המתים לא משאירים גרביים על הרצפה. וכשאני חושב על זה אני כועס עליו קצת, כעס של בן שנעזב פתאום בלי הסבר. 

אולי אם היה שומר על עצמו יותר, נוסע פחות, מגלה קמצוץ אנוכיות, משקיע במזון בריא, בדיקות תקופתיות, פעילות גופנית, כל הדברים הטובים האלה שנועדו לרמות את המוות ולגנוב ממנו זמן, הוא עדיין היה כאן. רואה את הילדים שלי גדלים, מתלהב מהחבר החמוד של נגה (אשכנזי מבית טוב!), ואולי מדי פעם מתלוצץ איתי כי אין לי מושג איך להתמודד עם איזה קלקול בבית, מתחיל לתקן, נזכר ששכח כלי עבודה באוטו, הולך, חוזר, מסדר, ואז מחבק חזק. 

ובסוף האירוע עצמו, זה שלשמו התכנסנו ושעורר בי חרדות, חלף עבר, ודווקא הלפני והאחרי השאירו חותם. 

שנה שביעית, אזכרה לאבא שלי, ובכל פעם אני מתחיל להרגיש את העיקצוץ הזה בשבוע שלפני. קצת חרדה, קצת עצב, ולך תדע מה קשור ומה נובע ממה בימים האיומים האלה.

אז התכוננתי נפשית, והגענו לבית הקברות, ובסופו של דבר היה חם נורא, והייתי עצבני, ומשהו לא התחבר לי במעמד, ואיכשהו הכל התחיל ונגמר והלכנו משם לאכול ביחד ארוחת ערב. ורק אחר כך חשבתי על השיחה שהתפתחה שם לרגע – מה אם אבא היה עדיין חי עכשיו, בתקופת המלחמה. בטח היה רץ לעזור, מסתכן, מתנדב?

וחשבתי על הרגעים הקטנים שבהם הוא צץ לי בראש, כשאני מצליח כנגד כל הסיכויים לתקן משהו בבית, או רואה ברחוב איש מבוגר שמתעקש על חולצת כפתורים מפוספסת בתוך המכנסיים. אני מדמיין אותו מרים גבות כשאני מספר לו שאני מתכנן להשתתף בקרב איגרוף, מפטיר איזה ״טוב״ פולני ספקני, ואז מתייצב ביום האירוע קרוב לזירה, עם מצלמה. 

וכשישבנו ביחד אחרי, כולנו, חשבתי שהוא בטח היה שמח על כל זה, הביחדנס המשפחתי שהיה כל כך חשוב לו, ושכולם נוכחים ובסך הכל בסדר. ושכל מחשבות ה״אם הוא היה חי אז בטח״ הן סוג של מראת געגוע, שבה כל אחד רואה השתקפות של עצמו משולבת בזכרונות מהאדם שהיה, ושטקסים ותאריכים מתפקדים בעיקר כעוגן. 

אני מניח שאם הוא היה פה עדיין הוא היה צמוד לטלוויזיה וזועם. וקצת שמח שנחסך ממנו כל זה. אבל מתגעגע נורא. 

יש ספרים שצריכים להגיע עם אזהרת טריגר, כיתוב על הכריכה שירתיע קוראים מסוימים. מוכרת בסטימצקי עצרה אותי פעם כשרציתי לשלם על ״אורה הכפולה״ וביקשתי לעטוף את הספר, ושאלה אם מדובר במתנה לילד להורים גרושים. החלפתי לספר אחר. 

את ״אישה בורחת מבשורה״ של דויד גרוסמן סיימתי לפני יותר משבוע ועדיין לא התאוששתי. קראתי אותו כי אמא שלי ״צלחה״ אותו, כפי שהיא הגדירה את זה, וכי תומר קרא אותו גם, והרגשתי שאני חייב. ספק אם הייתי עושה את זה אם הייתי מבין באמת למה אני נכנס. היו כמה נקודות שבהן שאלתי את אמא שלי, שמלחמת יום כיפור הותירה אותה אלמנת צה״ל, איך לעזאזל היא קראה את הדבר הזה. לבסוף היא ענתה שהיא קראה את הספר בגלל פרק אחד, ושכשאגיע אליו אבין. הייתי כבר לקראת הסוף, והתחלתי לחשוב שפספסתי משהו. ואז הגעתי לפרק, והבנתי.

נקודת המוצא של הספר קשה מספיק: אישה שמסיעה את הבן שלה לשטח כינוס לקראת יציאה לעוד מבצע צבאי, מהז׳אנר שהיה נפוץ כאן לפני השבעה באוקטובר, ומחליטה אחר כך להימלט מהבית. בלי טלפון, בלי שום דרך ליצור איתה קשר. אם הבשורה תגיע, היא לא תהיה שם כדי לקבל אותה, ולטנגו הקטלני הזה עם המדינה צריך שניים. 

והיא בורחת, ואני קורא, ונתקל בכל חרדה ורגש אשמה הוריים שיש, בדיוק גרוסמני אכזרי אופייני, כאילו מישהו אוחז בחוזקה בפנים שלי ומכריח אותי להסתכל במקומות האפלים, אלה שבדרך כלל מסיטים מהם מבט במהירות ומעמידים פנים שלא ראינו כלום, דברים שלא מדברים עליהם כי הורות וילדים הם נושא מורכב ומפותל ונורא. וחשבתי שזה קשה מספיק. ואז הגעתי לפרק והבנתי שזו היתה רק ההקדמה. 

הוא מתרחש באחד המעוזים, מייד אחרי פתיחת מלחמת יום כיפור, לא זה שאבא שלי היה בו אבל מן הסתם דומה עד זהה. אולי הכל מתרחש שם ביום שבו הוא נהרג. וכמו שספרות יודעת לעשות טוב יותר מכל מדיום אחר הוא גרם לי להרגיש שאני מבין סוף סוף מה קרה שם, מה עבר עליו, כולל צלילים וריחות, שביבי תקווה שנשטפים בייאוש, התפכחות וזעם, תחושת ההפקרה והחידלון, והפחד הנורא. ״תשכח כל מה שחשבת שאתה יודע על צה״ל״ אומר שם חייל מיואש, ומהדהד את ההיסטוריה שתחזור על עצמה חמישים שנה אחרי. 

כששאלתי שוב את אמא שלי איך ולמה היא קראה את הספר, ענתה שהיא לא היתה מסוגלת להיכנס למעוזים עצמם, אבל לקרוא על מה שקרה שם יכלה. בשבילי זה היה הכי קרוב שיכולתי להגיע להבנה של מה עבר על האבא שלא הכרתי, חזק יותר מכל עדות או מסמך היסטורי. רק שעדיין לא הצלחתי להחליט אם בחוכמת בדיעבד הייתי בוחר לקרוא את הספר שוב. 

״גם אני אוהב אותך, יהיה בסדר, נו,״ אומר תומר בטון של עזוב-אותי-באמא. עוד מעט אני טס וכמו תמיד צריך להיפרד מכל ילד יפה, בשיחת טלפון, לכל מקרה שלא יבוא.

ולא שיקרה משהו, אני טס לבירה אירופית סטנדרטית לגמרי, טיסת אל על, מזג האוויר והאנטישמיות אמורים להיות נאים, אין בעיה בכלל. 

אבל אולי בכל זאת?

חשוב שהשיחות ייערכו בזמן, לא יומיים שלושה לפני, אבל גם לא מבטן המטוס, כי מה אם בדיוק הם עסוקים? ולא שיחה ארוכה מדי, ולהגיד שאני אוהב אותם. ולא שיקרה משהו כאמור, אבל אם בכל זאת יקרה אז שיהיה זיכרון אחרון מוצלח וראוי, בלי קצוות פרומים, בלי תחושת החמצה. 

זה אידיוטי, מילא שלא יקרה כלום, סטטיסטית מסוכן יותר לצאת ולדווש בבוקר לעבודה על אופניים בין נהגים עצבניים בכבישי תל אביב. רוכבי קורקינט אלימים, נהג אוטובוס שלא ישן טוב, שבר במדרכה שלא אשים לב אליו, פסנתר שלא חובר טוב למנוף שמרים אותו, כל אלה מסוכנים הרבה יותר מהמטוס עם עגלת הדיוטי פרי ותודה שבחרתם אל על. החיים אורבים לי יום יום, ואם הייתי מציק לילדים שלי בשיחות פרידה בכל פעם שהייתי יוצא מהבית יש מצב לבלוק בווטסאפ ובחיים. 

אבל ההיגיון לא נמצא באירוע המסוים הזה. גדלתי עם הסיפור על השיחה האחרונה עם האבא שלא הכרתי, שיחת טלפון שנקטעה באמצע, בלי ״אני אוהב/ת אותך״, עם זיכרון של תלונה על השעה המאוחרת, וחמיצות החמצה שנשארה עשורים אחרי. ולכן צריך להיפרד יפה בכל פעם, ליתר ביטחון. בעיקר אם עולים על מטוס וחוצים ים. ובטח לאור המציאות הלא סבירה שכולנו חיים בה כבר הרבה יותר מדי זמן. 

אמרתי שלום, הזכרתי שאני אוהב אותם, עליתי למטוס ונחתתי באירופה, ולא קרה כלום. כי למה שיקרה. אבל בכל זאת

בשישי חל יום ההולדת של האיש שקראתי לו אבא מגיל שלוש. הוא היה אמור להיות כמעט בן 79. עברו יותר משש שנים מאז היום שבו הוא מת בלי שום אזהרה, ואלה היו שנים ארוכות: מגיפה, עכשיו מלחמה, זמן עם משקל. 

ובכל זאת כשאמא שלי סיימה בשישי בילוי עם נגה, הדבר הראשון שהיא חשבה עליו היה להתקשר ולספר לו. שבוע לפני כן הזמנתי חשמלאי להתמודד עם גוף תאורה שהביס אותי. הוא היה איש מבוגר עם חולצה משובצת ומכופתרת בתוך המכנסיים, תיק כלים והערות אירוניות שבאו מלב טוב. והוא היה מקצוען ומגושם בו זמנית, בדיוק כמו אבא שלי, ויכולתי לדמיין אותו מגיע לטפל בעניין אם היה עדיין חי, יורד עלי קצת, עושה הכל כדי לעזור, והתגעגעתי אליו כל היום אחרי שהאיש הלך והאור דלק.

אומרים שהזמן מרפא אבל זה לא מדויק. הוא מארגן זכרונות מחדש, דוחק את הכואבים יותר למדפים האחוריים בארון, מסדר את החללים מחדש כך שלא תיתקל יותר מדי במה שכואב. ומה שבאמת מנצח הוא היום יום, השגרה. יש עבודה וילדים, צרות חדשות וישנות, סרט נע ועמוס במלאכת החיים שהמת כבר לא צועד עליו יחד עם כולם. 

חשבתי על כל מתי המלחמה האיומה הזאת, שירדו גם הם מהמסלול. ולאט לאט יידחקו הצידה מפני היום יום. כמו זרעים הם נטמנים באדמה, ונובט מהם עץ עבות ובלתי נראה. והוא גדל ומסתבך, ואז פתאום מגיע תאריך משמעותי, מישהו ברחוב עם הליכה או צדודית דומה, אמירה, אזכור, משהו שמציף את הכל מחדש. והזמן מתגלה במערומיו, והכל מרגיש כאילו קרה לפני רגע, והחברים, בני המשפחה, אהובים ואהובות, ירגישו הכל מחדש, בתוספת מחשבות על מה היה אילו, ובני כמה היו המתים עכשיו, ואיך היו נראים, ומה היו עושים.

וגם אני, כשהבטתי בתאריך על צג הטלפון, הבנתי שבכלל לא הספקתי עדיין להבין ולעכל, רק לקבל בלית ברירה שהוא איננו. ובעצם לא השתנה דבר, רק הוסט הצידה. והתגעגעתי נורא, והחיים המשיכו וסחפו, עד לפעם הבאה.

אנשים מתחילים לחזור, והם נראים אותו דבר. פגשתי שניים מהם במשרד, לבושים באותם בגדים כמו פעם, נראים אותו דבר, אולי משהו קצת קהה בעיניים, אולי אני מדמיין. לא היה עליהם שום סימן של מלחמה, אפילו לא בדל רמז לעזה. 

את אחד מהם חיבקתי, הוא קצת הופתע. כבר הושיט יד ללחיצה אבל הייתי צריך לחבק. הוא סיפר על כמה הבן שלו גדל והשתנה בשישים הימים שבהם לא ראה אותו. הילד בן שנתיים, קצת יותר גדול ממני כשאבא שלי לא חזר, ולא ראה שינוי כזה או אחר, ובגלל זה הייתי צריך לחבק. כל מיני תפקידים התערבבו לי בראש – עמית לעבודה, אבא ששב הביתה, החברים של תומר שעדיין שם. זה היה כמעט יותר מדי.

הם מסתובבים במשרד והכול רגיל ונורמלי כאילו אין מלחמה בעולם. שום דבר לא מתפוצץ, אנשים מתלבטים מתי ומה לאכול לצהריים, זה בטח בלתי נסבל. אני מניח שהם לא מבינים איך העולם לא נעצר, איך זה שבאותה מדינה, אותו אזור זמן, מרחק שעות נסיעה ספורות, אנשים הורגים ונהרגים, ופה יוצאים לבירה אחרי העבודה, וכדור הארץ ממשיך להסתובב כאילו כלום.

האיש שלא הבין מאיפה נפל עליו החיבוק שלי סיפר שיש להם יום מרוכז של עיבוד ושיחה עם קב״ן, ושמחתי שלפחות במובן הזה צה״ל התקדם. אם כבר אותם מחדלים, לפחות לטפל בחיילים ביום שאחרי. וגם אם אין מה לבנות על הצבא שיכיל ויידע לטפל לאורך זמן וכמו שצריך, לפחות הוא פותח את הדלת ונותן לגיטימציה להמשיך ולדבר על רגשות ולגעת בפצעים שבנפש. אולי מהמחדל הזה יחזרו יותר אנשים לא רק פיזית, אלא גם נפשית.

אבל בסופו של דבר אבא חזר לילד בן השנתיים שלו, וזה המון. המלחמה הזו תשאיר מאחוריה כל כך הרבה יתומים, הורים שכולים ופגיעות נפשיות, אז בינתיים אתנחם בזה. באבא אחד שחזר.

חזרתי מטקס יום הזיכרון המדמיע בכיכר הבימה ובמקום קצת אסקפיזם לנשמה התחלתי לצפות ב"דפיקה בדלת", הדוקו של "כאן" על האנשים שמוסרים את הידיעה למשפחות הנופלים. הצלחתי לסיים אותו רק למחרת. זה סרט מעולה ומומלץ, אבל קל או כיף הוא לא. 

למחרת נסעתי לבית הריק של אמא שלי שבחו"ל כדי לעבור על אלבומים ישנים. דפדפתי בתמונות שחור לבן וקצת בצבע, מנסה להתחבר לפנים הזרות. הנה אני מחייך ומאושר ביחד איתו, הרי פעם הכרנו די טוב, לא? לא זוכר, לא יודע. 

אחד המודיעים בסרט מדבר על חוויית ההליכה אל עבר הדלת שמאחוריה נמצאת המשפחה שעומדת לקבל את ההודעה שתשנה את חייה לעד. הוא מתאר דימוי שחוזר ורודף אותו, של סכין דקה וחדה שחותכת את ציר הזמן, סכין שעוד זמן מה תרד ותפריד בין מה שהיה עד כה, לבין החיים של מעתה והלאה. 

הסתכלתי על התמונות של האב שלא הכרתי והבנתי שאני מקבל הזדמנות להציץ אל העולם של לפני הסכין. והבנתי גם למה התעקש המודיע על סכין דקה – כמעט ולא רואים את החתך, הרי הזמן המשיך לנוע, החיים התקדמו במסלולם, והצלקת כמעט בלתי נראית. ובכל זאת, זה כמעט מדע בדיוני, טכנולוגיה שהמציאו בני אדם ומאפשרת לי להציץ אל מציאות חליפית, ציר זמן שנקטע לפני הרבה שנים ולא התקדם. 

בחרתי כמה תמונות, עמדתי בצפירה, ונסעתי חזרה לתל אביב. יומיים אחר כך רכבתי לחנות צילום כדי להגדיל אותן. עוד התחכמות לגורל, כאילו שאם הן יקבלו מידות ומיקוד ואפילו צבע, המבט אל העבר יהיה צלול יותר. כשהגעתי לחנות התברר שיש הפסקת חשמל בכל הרחוב, משל אלי הגורל מפגינים מורת רוח קלה מול ההיבריס שלי. השארתי את התמונות שיחכו וחזרתי הביתה לחכות לבת שלי, הנכדה של האיש מציר הזמן ההוא, שתבוא לאכול צהריים. 

אז מחכים.

אי ודאות זה לא למאכל אדם. כבר שבוע שהעננה תלויה מעל כולם במשרד, וכל אחד לוקח את זה למקום אחר. אבל לוקח – בלי קשר לפאסון, פילוסופיה או פרנויה, המשא רובץ לכולם על הכתפיים. לך תתכנן עתיד כשהאופק לוט בערפל.

אחרי יומיים של לחץ ותהיות לגבי תנאי הלינה על ספסלי רוטשילד אם אפוטר, נרגעתי. כנראה שגם אם אודח מתוכנית הריאליטי שמצאתי את עצמי משתתף בה בחוסר רצון זה יהיה ברכות. פחות השלכה מחלון גורד שחקים, יותר החלקה איטית ונינוחה במורד. אבל ירידת המתח לא נבעה רק מחשבון הבנק. באופן מסוים אי הוודאות הולכת והופכת לוודאות החדשה. 

אני כותב את הדברים בתאריך יום ההולדת של אבא שלי, שמת לו לפתע בלי שום אזהרה באמצע טיול בחו"ל. וזו מהות החיים לא? רגע הכול יציב וברור, ובמשנהו, ובכן, לא. הערפל, חוסר היכולת לראות קדימה, הוא האמת. האופק הבהיר הוא אשליה. אתה צועד אל עבר עתיד מובנה וברור, ולא מבין מאיפה הגיעו כל הפיתולים האלה בדרך. מה תעשה עכשיו, תשב בצד ותקטר? 

מה שקורה עכשיו הוא משיכת וילון, הסרת לוט, חשיפה! אנחנו מתכננים קדימה – רבעון, מחצית, איפה נהיה בעוד שלוש שנים. זה חשוב, זה נותן כיוון ומוטיבציה כאן ועכשיו, אבל זה היבריס, קריאת תיגר על האלים. פה רודן עם שאיפות יוצא למלחמה, שם נגיף חדש יוצא לסיבוב בעיר, והופה – מתכננים מחדש.

אחת האמירות החביבות על אבא שלי היתה "אני אולי טיפש אבל אני לא אידיוט". כיף לעבוד בהייטק כשהכול טוב והכסף זורם בקול צלצול עליז, נעים לשמוע את הססמאות על כבוד והכלה, דייברסיטי ואינקלוז'ון, ועוד מונחים באנגלית שעושים נעים באוזן. זה מפתה, זה מחלחל, עוקף מנגנוני הגנה וציניות, מרדים. אבל בסופו של דבר זה לא הרודיאו הראשון שלי. כל מי שגדל בעיתונות החבוטה, ובעיקר ב"ידיעות אחרונות" אוכל יושביו, יודע שכשזמנים קשים מגיעים העקרונות מאופסנים והסכינים נשלפות. 

כך שבמובן מסוים הוקל לי. כשהכול טוב ונינוח אני זע באי נוחות, מביט לצדדים ומנסה להבין מאיפה תגיע המכה. ובכן, הנה היא באה. יש מסגרת זמנים כללית מאוד, אני מבין את הסיכויים והאפשרויות, אני בטריטוריה מוכרת. וחשוב יותר: החיים נוטים להפתיע עם מחבטים גדולים מזה – נטישות ומיתות וגעגועים חסרי מרפא ורחמים. עבודה? עם זה כבר נסתדר.

-את אומרת שאת תוצר שלנו? של ההורים שלך? אנחנו אחראים להכול?

-כן.

-אז ההורים שלנו אחראים לאיך שאנחנו יצאנו, ובעצם הם תוצר של ההורים שלהם, וכך הלאה לאורך הדורות?

כן.

כלומר אף אחד לא אחראי בעצם?

כן, כי אף אחד לא קם ושבר את המעגל.

ואת תעשי את זה?

ברור!

בשלב הזה פרצתי בצחוק פרוע, מה שלא הטריד את נגה כהוא זה. היא לגמרי בטוחה שהיכן שכולם טעו לאורך הדורות, היא תצליח. יש מצב שהיא צודקת.

כשהיתה קטנה הלכנו להצגה בנווה צדק. ביציאה מן האולם נפלנו למלתעותיו של מוכר צעצועים, מהגזלנים שמתמקמים בנקודות אסטרטגיות ומוכרים צעצועי פלסטיק זולים במחיר מופקע. נגה רצתה בלון. היה לי ברור שמדובר בעושק, משהו שההורים שלי לא היו מוכנים לקנות בחיים, ולכן רכשתי מהנוכל מייד את בלון ההליום הגדול והיקר ביותר. צעדנו מנווה צדק הביתה נצמדים לחוט שמחבר את הרכישה היקרה אל הקרקע.

זו היתה אחת מני החלטות הורות רבות שהוכתבו בעקבות מה שההורים שלי עשו או לא עשו, לטוב ולרע. הסעות בלתי נגמרות, התמודדות עם שאלות, שינה במיטת ההורים ועוד ועוד ועוד. מה זה משנה? בסוף הם הגיעו לגיל ההתבגרות וספגתי סרקזם קל וכבד, טענות כאלה ואחרות וגם "אתה חרא של אבא!" ישיר ואפקטיבי. מה לעשות.

הגישה שלי, בצעירותי, היתה מנוגדת לחלוטין לזו של נגה. אתה נולד עם תכונות ואופי, וההורים שלך רק מוסיפים קצת קישוטים וצבע בפינות. הורים גרועים יכולים לעשות נזק, הורים טובים בעיקר לא מפריעים ומקלקלים. המשפחה שלי נראתה לי הוכחה אמפירית: אחותי ואני גדלנו יחד מגיל שלוש, אבל אין ביננו קשר דם ועובדה, אנחנו שונים לחלוטין. 

מצד שני, אני מכיר משפחות שבהן אחים ביולוגים מכל הכיוונים שאין ביניהם טיפת דמיון, וככל שהשנים עוברות אני לא יכול להתכחש לנקודות דמיון לאבא החורג המצוין שהיה לי. גם כשהיה בחיים, וגם עכשיו כשהוא מרחף מעל לא מעט החלטות ובחירות. ויש גם את החוליה החסרה, האבא שלא הכרתי. גנים, חינוך וסביבה משמשים בערבובייה באלגוריתם מסתורי שאיבדתי תקווה להבין איך הוא עובד.

במה אני מאמין? בלא לעשות יותר מדי נזק, להציב כמה גבולות, להעדיף דיאלוג על מונולוג. מה אני יודע בוודאות? שיום אחד יהיו לי נכדים ואני איהנה מלהשתמש בהם בלי שמץ נקיפת מצפון כדי לרדת על נגה. יהיה כיף.