AI ואני, סיפור על אהבה וחשד
״אז מה חברה שלך עושה?״
״היא מעצבת גרפית במשרד פרסום״
״והיא מתכוננת ליום שבו AI יחליף אותה?״
זו היתה עוד שיחת פינת קפה בעבודה, אבל היא גרמה לי לעצור ולחשוב. צמד האותיות הזה, AI, עולה כמעט בכל שיחה, והזדחל ונכנס וכבר שינה את צורת העבודה והתפקוד היומיומיים שלי באופן קיצוני. משימות שהיו לוקחות יום יומיים מבוצעות תוך דקות, והאופן שבו אני צורך ובודק מידע לגבי כל דבר, מטיולים ועד מיחושים, אחר לגמרי משהיה לפני פחות משנה. יש בזה משהו נפלא, יש בזה משהו מפחיד.
אופנות, מגמות ובאזוורדס יכולות להיות מתעתעות. כל כך הרבה פעמים קראתי על המהפיכה הבאה, הטכנולוגיה שתשנה הכול, ובסופו של דבר נשארתי עם גירסה קצת אחרת של אותה מציאות דלוחה. האינטרנט ופייסבוק ישנו את העולם ויביאו לשגשוג הדמוקרטיה, חלוקה שוויונית של מידע, האביב הערבי. עם מה נשארנו? טראמפ, פוטין ומתנגדי חיסונים.
כתבתי בימי בעיתונות על באג 2000 וסוף העולם, קראתי כותרות על הסארס והאבולה שיכחידו את כולנו, חיכיתי להתפוגגות שכבת האוזון הבלתי נמנעת ובסוף הגיע עוד יום ראשון והחיים המשיכו. מצד שני, כשהילדים שלי אמרו שהם מודאגים מהידיעות על נגיף מסין אמרתי להם בדיוק את כל זה, והופ – סגר של שנתיים. מדי פעם כשהילד צועק זאב, יש באמת טפרים ומלתעות מעבר לשער.
ה-AI נראה כמו הדבר האמיתי. אני משתמש בו כדי לכתוב פוסטים ומיילים בעבודה, אבל גם כדי לקבל רעיונות, לתמצת הררי מידע לכמה נקודות, להפוך מסמך למצגת בלחיצת כפתור. אני מרגיש לפעמים כאילו אני מרמה, מעביר את העבודה שלי לעבד דיגיטלי מנומס שעושה אותה במקומי. זה מטלטל. אם הוא עושה הכל כל כך טוב ומהר למה צריך אותי?
וזה עלול להיות מנוון, קל להסתנוור מהניסוחים הקולחים והמהוקצעים ולא לשים לב שחלקם מלאכותיים, אוסף מילים יפות שלא אומרות דבר. הדגש עובר מכתיבה ויצירה לעריכה ואוצרות, וקל להתרשל, לדלג על שלבים, ולהעתיק ולהדביק את מה שהעוזר הדיגיטלי ייצר בלי ביקורת ומחשבה. מבחינתי זה האתגר הגדול של העידן החדש, לא לאבד שיקול דעת וביקורתיות, לא להירדם בשמירה. הבינה המלאכותית היא קיצור דרך, דילוג נינוח על שלבים, אבל האחריות על היעד הסופי נשארת שלי בלבד.
עמית לעבודה טען שאנחנו בתחילת שינוי גדול יותר מהמהפיכה התעשייתית. זה מפחיד אותי. אני מנסה ללמוד, להישאר בחזית, לאמץ ולחבק את הטכנולוגיה החדשה, לכבד אותה ולחשוד בה. ולהתייחס אליה בסופו של דבר כעוד כלי שאני משתמש ושולט בו, ולא נבלע והולך לאיבוד בתוכו. ולשמור על איים של עצמאות. הפוסט הזה למשל, כמו אלה שבאו לפניו ויבואו אחריו, נכתב על ידי בינה אנושית מתוחזקת בקפה. נראה לי שזה מספיק.
סוף עידן התמימות שלי
קמתי בבוקר, קראתי שחיל האוויר תקף בעוצמה באיראן, הכנתי קפה ותהיתי מה אוכל לצהריים. לפי הכותרות הותקפו מטרות אסטרטגיות קריטיות או לא חשובות, האיראנים לא יגיבו או שיפתחו במלחמה, ואין שינוי בהוראות פיקוד העורף וסביר שארוחת הצהריים תתקיים כמתוכנן, או שאלעס תוך כדי ריצה למקלט השכונתי.
זה תהליך ארוך שהשנה האחרונה האיצה אותו אל האינסוף ומעבר לו: התרופפות איטית של המציאות. גדלתי כשאני מחכה למלחמה גרעינית, החור באוזון הדיר שינה מעיני, התכוננתי לנפילת הציוויליזציה כי באג 2000, פחדתי מאיידס, מחלת הפרה המשוגעת, אבולה וסארס, וכשעייפתי מכל זה הסברתי לילדים שלי שכל הקשקוש הזה על וירוס מסין נשמע לי מוגזם, ומצאתי את עצמי עובד מהבית והולך ברחוב עם מסיכה.
השנה האחרונה לקחה את שאריות תחושת היציבות שהיתה לי ופוררה אותן לאבק. זה נראה כאילו אף אחד כבר לא מתאמץ: אני קורא כותרות שסותרות זו את זו באותו אתר, שומע פרשנים ממשיכים לחזות דברים בביטחון מלא גם אחרי שטעו קשות לפני יומיים, לא מצליח להאמין למערכת – כל מערכת. האנשים שסיפרו שחמאס מורתע מתווכים לי את המציאות עכשיו ואני אמור לקנות את זה? מעניין אם גם בטהראן יושב מישהו וקורא על איומי הממשלה שלו להנחית על הציונים תגובה שאף אחד לא דמיין, נוחר בבוז וייאוש ומנסה לחשוב איזה אוכל (פרסי!) להזמין.
אני לא משלה את עצמי שמדובר במצב חדש, ההיסטוריה נוטה לחזור על עצמה, מערכות טועות ומטעות, ברור לי שזו גם פונקציה של הגיל והניסיון. אבל כמות מקורות המידע וערוצי התקשורת שאני חשוף אליהם עצומה ובלתי נסבלת. מערוץ טלוויזיה אחד ושלושה עיתונים גדולים עברנו לגזיליון אתרים ורשתות חברתיות. ולמעט תגובת עווית לאזעקות אני מוצא את עצמי יותר ויותר קהה חושים לנוכח המציאות ההו-כה-נזילה.
עוד לא ביקרתי במקלט השכונתי. בשלב מסוים טיילתי אליו ברגל כדי להבין מה הסיכוי להגיע אליו כששערי הגהינום ייפתחו. וידעתי בדיוק מה תהיה נקודת האל חזור: אני לא חדש פה, אני קורא חדשות, ומכיר אדם או שניים שמבינים עניין, ולכן היה ברור שברגע שחיזבאללה יחליט שהוא נכנס למשחק ממש, הלך עלי – שעות וימים במקלט, מבול של טילים, ומה יהיה על הילדים שלי ובכלל. זו לא מסקנה שהזדקנה יפה, ובינתיים אני יוצא לאיטי אל חדר המדרגות, מרגיע את אמא שלי בווטסאפ, וממשיך בענייני חמש דקות אחרי תום האזעקה.
אני משתבלל קצת. זה לא שאני צורך פחות חדשות, אבל הכל הופך יותר ויותר אפוף ערפל, מילים שהן כמו בלון שמאבד אוויר, ורק החטופים ועוד ועוד חיילים שנהרגים הם ממשות ברורה ואיומה שהערפל מנסה למזער ולהסתיר. אני נאחז במוחשיות של הרחוב והשכונה והבועה הקטנה שלי ומקווה – אבל לא מצפה – לעתיד קצת יותר יציב.
יותר מדי סרטים 
טוקבקים אחרונים